“האם מוסד מלוכה ארכאי עדיין רלוונטי בעידן המודרני? תלוי את מי שואלים. מבחינת הבריטים, לממלכה המייצרת עניין ציבורי, יש עדיין משמעות רבה עבור הציבור הבריטי. מלבד הערך ההיסטורי ואולי גם כלכלי, בית המלוכה עונה על צורך אחר, וזה – סיפור אגדה. בעידן בו הטכנולוגיה פורצת גבולות, בית מלוכה ארכאי מייצג את סיפור האגדה ונותן לה ממשות – חתונות מלכותיות, תינוקות-יורשים, זאת לצד הצורך ביציבות ובטחון ברגעי משבר. אבל הפופולריות הזו היא כלל עולמית, וכל גיהוק או עיטוש מחצר המלכות הופכים לאייטם חדשותי בתקשורת (גם אצלנו): מעלליהן לכאורה של הרויאל ביצ'יז או הרויאל בסטיז – קייט ומייגן, הסכסוך לכאורה בין הנסיכים - וויליאם והארי, הסתבכותו של הנסיך אנדרו בשערוריית המין של אפשטיין. והמלכה? עסוקה ב"לקרוא לסדר" את בני משפחתה. את הפופולריות העצומה של בית המלוכה יש לזקוף, ראשית, למלכה. אבל גם היא כנראה מבינה כי בית המלוכה צריך להתעדכן ולהתאים עצמו לשינויים החלים בעידן הדיגיטלי, ומישהו צריך לנהל את הנוכחות שלה, בעין הציבור ובבימת העולם, אונליין. לכן לאחרונה פרסם הארמון בקינגהאם משרה למנהל מדיה חברתית ודיגיטלית עבור המלכה. אז אומנם בית המלוכה עושה מאמצים רבים על מנת להישאר רלוונטי ולשמור על הכיסא, אבל זה דבר שאינו שונה משיטות ממשל אחרות שאנו מכירים....
ועם כל המאמצים והחובות של המלכה, מה לגבי הנאה? מה היא נוהגת לעשות בזמנה הפרטי? מלבד הטיולים הרגליים עם הכלבים המלכותיים. שאלה זו, כנראה, סקרנה את את אלן בנט אשר החליט לצאת לטיול רגלי עמה בסיפור שלפנינו. באחד מטיוליה הרגליים מובילים אותה כלביה לחצר בה מצויה ספרייה ניידת, וזהו תחילתו של סיפור האהבה של המלכה עם גילוי נפלאות הקריאה. בנט מתאר בצורה שנונה ומשעשעת את התהליך שעובר על מלכת אנגליה, אליזבת השנייה, כאשר היא מתחילה לקרוא ספרים עם הגיעה לגיל גבורות. היא נוכחת לדעת כי התארים שהיא מעניקה לסופרים אינם ערובה לפופולריות כתביהם ולאהבת ההמונים. את הספר הראשון שהיא שואלת מהספרייה היא מסיימת לקרוא למרות שאינו מושך אותה "כשאני מתחילה ספר אני גומרת אותו. כך חינכו אותנו. ספרים, לחם בחמאה, פירה תפוחי אדמה – לגמור מהצלחת. זאת הפילוסופיה שלי מאז ומעולם." תחביב הקריאה החדש שלה אינו זוכה להערכה ופרגון מצד חוגים שונים במלוכה. היא נוזפת במזכירה האישי אשר סבור, כמו שאר אנשי צוותה, כי היא מזניחה את חובותיה לטובת הקריאה. "כשאתה אומר תישארי ממוקדת.....אני מניחה שכוונתך היא כי עלינו להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק. ובכן, האצבע שלי על הדופק כבר יותר מחמישים שנה ולכן אני חושבת שלא יזיק מדי פעם להזיז את האצבע ולהפוך דף." היא מתרעמת כאשר אנשי האבטחה ממהרים להחרים את ספרה בטענה כי חשבו שמדובר במטען שיש לפוצצו "נכון, בדיוק בזה מדובר. בספר יש מטען שנועד להצית את הדמיון." העוינות לקריאתה אינה מוגבלת רק לבני אנוש ואפילו כלביה דואגים לרייר ולקרוע את ספריה לגזרים. הייחודיות של הספרים מבחינתה, מלבד העובדה שהם עורכים עבורה היכרות עם חיים ועולמות אחרים, שהם לא עושים אפליות וכל הקוראים שווים בעיניהם, גם היא.
הקוראים מתוודעים להתפתחות תהליך הקריאה של המלכה - טעמה בספרים, ביקורתה על סופרים וספרים והשפעתו עליה - המחוברות שלה לרגשותיה, התעניינותה באנשים מתוך מקום של אכפתיות ולא מתוך נימוס והבחנתה בפרטים. כל זאת לצד חובותיה המלכותיים, יחסיה עם נתיניה, מפגשיה עם ראש ממשלתה והיחסים בין המלוכה לפוליטיקה.
סיפור סאטירי חביב. הרעיון של בחירת דמותה המרוחקת של המלכה כמקור ל"האנשה" מקסים, הכתיבה של בנט חיננית עם קריצה קומית והסוף מפתיע ומשעשע, ככזה שיכול להצית את דמיונם של חלקים מסוימים בממלכה .... (רק בגללו קיבל הספרון חצי כוכב נוסף).”
