הספר סוקר את הצלחתם של אנשים יוצאי דופן בתחומם תוך שהוא עובר מתחום לתחום ומצביע על נקודות הצלחה וכשל פוטנציאליות. היופי הוא שנקודות אלה הן לאו דווקא הנקודות שהיינו מעלים בדעתנו כאשר אנחנו חושבים על הצלחה. דוגמה שהמחבר פותח בה את הספר וחוזר עליה אינספור פעמים בהמשכו: מבדיקת נתונים של ספורטאים צעירים מצטיינים בקנדה, עולה כי אחוז ילידי ינואר בקרב ספורטאים אלה מרקיע שחקים, ואילו ילידי יולי ואילך כמעט אינם משחקים בליגות הילדים והנוער. למה זה קורה? מחשבתי הראשונית הייתה כי יתכן שלידה בחודש ינואר מחזקת פיזית את הילד בהמשך חייו. מנגד (עצמי עונה לי), ילידי דצמבר אינם בין השחקנים. אז מה קורה כאן? תאריך הלידה הקובע לקבלה לנבחרות הוא בראשון בינואר בכל שנתון. אי לכך, הילדים המפותחים ביותר ביחס לשנתון שלהם יהיו אלה שיתקבלו באחוזים גבוהים יותר מחבריהם, הקטנים מהם בכמה חודשים. הפער הראשוני ביכולות התלמידים בהתאם לחודש לידתם מתקבע בהמשך, כאשר המפותחים ביותר ממשיכים לנבחרות משנה לשנה, ואילו התלמידים הצעירים בכל שנה אינם זוכים להשקעה זו. הספר מביא מאמרים אודות הצלחה ומאזכר כמה כללי אצבע שנחמד לדעת. לדוגמה: חוק עשרת אלפים השעות - כדי להתמקצע בתחום מסויים, על אדם להשקיע עשרת אלפים שעות לפחות של למידה ועשיה בתחום זה, שהן כעשר שנים. רבים מהמובילים בתחומם באקדמיה הם אנשים שפשוט השקיעו זמן, מרץ ועשיה בתחומם. בנוסף, הספר מונה את מרכיב המזל והטיימינג כמרכיב משמעותי. כך לדוגמה, עורכי דין יהודים שלא הצליחו להתברג במשרדים המבוקשים בניו יורק לאחר לימודיהם פנו כעצמאים לתחומים משפטיים-פיננסיים כברירת מחדל. בהמשך, קרה מהפך בענף. התחומים הפיננסיים הרקיעו שחקים והציבו את המשרדים, שנפתחו במקור בלית ברירה, בחוד החנית של פירמות עורכי הדין בארה"ב. המחקר האהוב עלי - גלדוול מסביר עקרון נוסף, לפיו מעבר לרמת אינטיליגנציה מסויימת, אין בתוספת אינטיליגנציה בכדי לשפר את מצבו המקצועי/אקדמי/כלכלי של אדם. מחקר בדק קבוצה גדולה של ילדים בארה"ב ועקב אחר התלמידים שהשיגו תוצאות איי.קיו יוצאות מגדר הרגיל בבחינות שנערכו להם בילדותם. בבגרותם, התגלה כי מעבר לרמת איי.קיו מסויימת, לא היה הבדל משמעותי בדרגות השכר או ההצלחה האקדמית של אותם נבחנים. יותר זוכי פרסי נובל היו מרמות האיי.קיו שאינן הגבוהות ביותר, וברמות האיי.קיו יוצאות הדופן, רבים עסקו במקצועות אפורים והרוויחו שכר ממוצע. לסיכום - אינטיליגנציה עוזרת לך בחיים, אבל רק עד גבול מסויים. ומה כן עוזר בחיים (אליבא ד'גלדוול)? יכולות תקשורת מפותחות, חשיבה מחוץ לקופסה, יצירתיות, נחישות, רצון לפתור בעיות ולא לשקוע במחשבות "לא אצליח בחיים", יכולת להציע את מועמדותך לתפקידים, משרות ומחקרים שלאו דווקא הוגדרו במפורש. כמו כן, צמיחה בבית שהמצב הסוציואקונומי שלו מוצלח סייע למצויינות על ידי השקעה בחוגים ובמסגרות, התעניינות רבה יותר בילד ועידודו לבטא את עצמו ולעמוד בפני גורמי סמכות מבלי לבטל את עצמו ואת יכולותיו. הספר הזה נוגע בנקודות רבות, הרבה פעמים על חשבון העומק והמקצועיות. מסיבות גימיקיות (לפחות כך נדמה לי) הוא מתמקד בדמויות מפתח כדי להדגים את עקרונות ההצלחה - הביטלס, ביל גייטס, אלברט איינשטיין ועוד. אצלנו במשפחה, קוראים להסקה כזאת מהפרט אל הכלל "מקרה פרטי". ובכן, גלדוול עושה שימוש נרחב בטכניקת ה"מקרה הפרטי" תוך שימוש בדמויות קיצון כדי להוכיח עקרונות גלובליים שאמורים לגעת בכולנו.

על כריכת העותק שבידי מוטבעת מסגרת קטנה ובה הכיתוב "זוכה פרס ספיר 2009”. מאז זכה הספר בפרס, הרבה מילים נקשרו בו ובכשרות הזכיה, ורבות נאמר על הספר והסופר עד שבוטלה הזכיה כליל. כמו כן דנה התקשורת במחאת צאצאיו של חיים מרגליות קלווריסקי על השימוש בשמו ופרטיו הביוגרפיים בתוך עלילה שאין לה אחיזה במציאות. כך או כך, הספר "אחוזת דג'אני" סירב לרדת מהכותרות, ויש להניח שמכירותיו ראו מכך רק טוב. הרשיתי לעצמי להשתיק את הברברת התקשורתית ולגשת למלאכת הקריאה בראש נקי. בתחילת הספר מובאים דבריו של המביא לבית הדפוס, המספר לנו על שני יומנים שמצא בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. האחד נכתב על-ידי האגרונום חיים מרגליות קלווריסקי, והשני – יומנו של צאלח דג'אני המוסלמי, שנכתב בתקופה דומה. המחבר מסביר כי תירגם מערבית את יומנו של דג'אני והוא מפרסם אותו יחד עם יומנו של קלווריסקי, יותר ממאה שנה לאחר כתיבתם. היומנים אכן מובאים יחדיו, אלא שהמחבר אלון חילו מפתיע לעשות, ויוצר ביניהם הצטלבויות שהולכות ומתרבות, עד שנוצר סריג שבו יומן נקשר ביומן וחייו של האגרונום היהודי והנער המוסלמי מתערבבים ומסתבכים זה בזה. יומנו של קלווריסקי כתוב בעברית של סוף המאה ה-19, עם ראשי תיבות ומילים לועזיות שהמפתח לפיענוחם מצורף בסוף הספר. יומנו של צאלח, לעומת זאת, כתוב בעברית ציורית ופואטית שהזכירה לי את ספרו הראשון של חילו, “מות הנזיר". החלוקה לשני יומנים, והחלוקה לפרקי זמן קצרים בכל יומן (יממות ואפילו שעות), קוטעת את הקריאה למקטעים קצרים בני שניים-שלושה עמודים. החלוקה למקטעים והריווח הנדיב של הספר אמנם מאיצים את קצב הקריאה, אך מגבירים את תחושת הריקנות. לאחר קריאת 360 עמודי הספר, רק התחזקה בי התחושה כי התוכן העלילתי של "אחוזת דג'אני" דל ביחס לכמות המילים שבהם הוא מובא. הייתי מגדירה את חווית הקריאה כמעייפת, צפויה, ארוכה ופשטנית. הקריאה בספר מעלה נושא שמעניין לדון בו, והוא חותם המחבר בגוף הספר. מטבע הדברים, כאשר המחבר מספר את סיפורו בגוף ראשון, הרי שחותמו יהיה נוכח בספר ונקל יהיה על הקוראים להזדהות עמו. לעומת זאת, כאשר מספר הספר את סיפורן של דמויות שאין לו קשר אליהן, ראוי שחותמו יהיה מרוסן ולא יזעק מכל פינה. אלא שב"אחוזת דג'אני" קשה להתעלם מנוכחות המחבר בספר, וזאת במספר תחומים: ראשית, דומה הספר דמיון רב ל"מות הנזיר", בעיקר בקו העלילה של צאלח דג'אני, באופיו ובשפתו, אך גם באופן בניית הסיפור הבדיוני סביב בסיס היסטורי אמיתי. נראה שהמחבר פיתח סגנון מובהק, ועל-אף שפירסם רק שני ספרים, כבר ניכרים מאפיינים ברורים שמעידים על זהותו. שנית, דעתו הפוליטית של המחבר נוכחת מאוד בתאור היחסים בין קלווריסקי ויושבי אחוזת דג'אני, גירוש העובדים המוסלמים מתוכה, ההשתלטות על האחוזה והנסיונות להשיג בעלות על הקרקע. נושאים אלה הם ראויים, ונכון לעסוק בהם, רק שהם מובאים בצורה שטחית ומוקצנת ואינם באים באיזון עם ההיסטוריה של קלווריסקי והמניעים הציוניים שהנחו אותו. התמונה הפוליטית שעולה מהספר היא שהציונות הונעה בעיקר על-ידי רצון להשתלט על קרקעות, והערבים מצידם קיבלו את כל דרישות הציונים בהכנעה ובנאיביות (כך, למשל, סירבו להאמין לנבואות הכיבוש הציוני של צאלח). שלישית, ואולי הדבר המרגיז ביותר בספר, הוא הנסיון של אלון חילו להתל בקוראיו. לאחר קריאת הספר עד תומו, מפורסמת ממש בעמוד האחרון הבהרה של המחבר. מסתבר כי שני היומנים שמצא המחבר בארכיון הציוני בירושלים (אלה שתוארו בהקדמה לספר) לא היו ולא נבראו, כמו גם עוזרות המחקר שצויינו בתחילת הספר בשמותיהן המלאים (!). צאלח דג'אני לא היה קיים, ופרט לביוגרפיה בסיסית, פועלו של קלווריסקי כפי שתואר בספר הוא פרי דמיון המחבר. לא ברור לי מדוע הרגיש המחבר צורך להשלות את הקוראים באחיזת העלילה במציאות, האם עשה זאת רק לשם שעשוע או לשם רכישת אמון הקוראים? דומני כי שתי המטרות פוספסו, ועדיף היה להבהיר לקוראים את גבול האמת והבדיה טרם הקריאה, גם אם היה עולה הדבר בהפחתת הרעש התקשורתי סביב הספר.

הספר "אבא-ארך-רגליים" הוא סיפור התבגרותה של ג'ודי אבוט. הילדות של ג'ודי עברה עליה בבית יתומים, עד שתורם אנונימי המכונה אבא-ארך-רגליים מחליט לממן את לימודיה בקולג'. מן הקולג' כותבת ג'ודי מכתבים לתורם המסתורי, בחליפת מכתבים חד-צדדית שיוצרת את יומן הנעורים שלה. בילדותי שמעתי רבות על הספר הזה, אך רק עתה הזדמן לי לקרוא אותו. בטוחני שהציורים החמודים והכתיבה משובבת הנפש של ג'ודי ישמחו כל קורא בכל גיל. לעומת זאת, כקוראת בוגרת, אני מצפה שהמכתבים יחשפו רבדים בוגרים יותר באישיותה של ג'ודי ושכתיבתה תלך ותתבגר לאורך הספר. המאוויים של ג'ודי עם כניסתה לקולג' (להיות סופרת, שיהיו לה הרבה בגדים, לבלות עם חברות) ועם סיומו כמעט ולא עוברים שינוי. גם הכתיבה הקופצנית, שמנחמת את עצמה ומדגישה את הטוב שבכל הדבר (וזה מקסים) כמעט ולא עוברת שינוי. והכי חשוב – יחסים שבינו לבינה, או כמיהה לכאלה, שבוודאי קיימים גם בקולג' לבנות, כמעט ולא באים לידי ביטוי. אולי ג'ודי מדחיקה את הבגרות הנפשית שלה בפני אבא-ארך רגליים כי הוא זר גמור, מה גם שהוא מתפקד במידה מסויימת כאביה ומממן את לימודיה. ואולי כתיבת מכתבים, לעומת כתיבה של יומן, היא במהותה פחות חושפנית ובעלת נטיה לייפות את המציאות. ואולי היעוד של הספר כספר ילדים הוא שניפה ממנו כל רובד בוגר. על כל פנים, ג'ודי אבוט עלולה להצטייר בפני הקורא הבוגר כמתנחמדת ולא אמינה, אך הקורא הצעיר יראה בה טיפוס משעשע וחיובי שדרכו סלולה בשושנים מבית היתומים המדכא אל עבר ה"הפי-אנד" האמריקאי.

על אף שהוא מהווה דמות מפתח בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה, שמו של פרוייד אפוף במסתורין. הציבור הרחב יודע לקשור בינו לבין אפלת הלא-מודע, יצרים מיניים, פליטות פה פרוידיאניות, חשיבות החלום וחלקי הנפש. אך לקרוא את כתבי פרוייד המקוריים זאת משימה לא קלה, כי פרוייד כתב הרבה ספרים על הרבה נושאים שונים, והספרים עצמם כתובים בשפה מקצועית ולרוב גם עבי רכס. איך בכל זאת אפשר להתרשם מכלל יצירתו של פרוייד מבלי להתמסר לעניין לאורך שנים? ז'אן-מישל קינודוז, פסיכואנליטיקן שווייצרי, הנגיש את כתבי פרוייד במקראה "לקרוא את פרוייד", שסוקרת את מאמרי פרוייד ואת התגובות אליהם בזמן אמת ובראי הזמן. הדבר הראשון שיש לי לומר על הספר קשור בהחלטה המשונה והלא-אנושית להדפיס את כולו בגודל גופן פצפון, וכדי להוסיף חטא על פשע, לצמצם את המרווח בין השורות לכזה שמצריך את הקורא לעקוב עם האצבע כדי לא לקרוא את אותה שורה שוב ושוב. הדחיסה הזאת מזכירה לי (אסוציאציות חופשיות, אפרופו פרוייד) את הקצרנות הלשונית הקשה להבנה של תקופת המברקים, שם שילמו לפי תו. כאן, לעומת זאת, כנראה התחשבנו לפי מספר הדפים להדפסה, והתוצאה לא נוחה לקריאה. אבל אם הצטיידתם במשקפי קריאה ובזכוכית מגדלת, מצפה לכם הפתעה נעימה. ספר שיטתי וכתוב היטב, שפותח צוהר לרעיונות של פרוייד ומתאים גם לחסרי השכלה בפסיכולוגיה, מבלי לרדת לרמה של ספר מדע פופולרי. הספר מחולק לפרקים קצרים, כל פרק סוקר מאמר/ספר אחד של פרוייד או יותר, והפרקים מסודרים כרונולוגית על פי מועד פירסום המאמרים. מסגרות בצבע כתום מוקדשות לנושאים כמו ביוגרפיה והסטוריה וגישות פוסט-פרוידיאניות. הספר מציע לקורא התרשמות די מקצועית מכתבי פרוייד בפחות מ-300 עמודים, הישג לא רע. הרבה מילים נכתבו בעד ונגד פרוייד, וחלק מהדעות מובאות בספר. היחס בין פרוייד לפסיכואנליזה נמצא איפהשהו בין היחס של הרצל לציונות לבין היחס של טראמפ לקפיטליזם. חלק מאבחנותיו הן גאוניות ממש ומהוות פריצת דרך שקשה לדמיין את הפסיכולוגיה בלעדיה, לדוגמה - חלוקת הנפש לסתמי, האני והעל-אני. אך חלק מהאבחנות שלו קצת בעייתיות בעיני, לדוגמה הההגדרה של האישה באמצעות הגבר (וכנחותה לו, כתוצאה מכך) כאשר פרוייד קובע כי האישה סובלת מ"קנאת פין" מרגע שנחשפת בילדותה להבדלים האנטומיים בין המינים ומבינה שקופחה בחלוקת האיברים. בקטגוריית ה"מישהו איבד את זה", שבגללה הזכרתי את היחס בין טראמפ לקפיטליזם, אזכיר את הספר שפרוייד כתב לקראת סוף ימיו, "משה האיש והדת המונותאיסטית", בו הוא טוען שמשה, האיש שהוציא את בני ישראל ממצרים, בכלל היה מצרי וניסה להמיר את דתם של בני ישראל לדת אחרת ולכן הוא נרצח על ידם. ביצירה זאת, כמו גם ביצירות נוספות, נראה שפרוייד מנסה להחיל את העקרונות הפסיכואנליטיים שגיבש על כלל התרבות האנושית. לדוגמה, הוא עורך ניתוחים פסיכולוגיים של ישו ושל לאונרדו דה-וינצ'י ומשער השערות שלא ניתן לאמת או להפריך. כשפרוייד מחיל את הרעיונות שלו על האמונות של רוב העולם המערבי, תוך שינוי מוחלט של הדתות וההיסטוריה כך שזה יסתדר, גם מי שאינו פסיכולוג יוכל לאבחן את הפתולוגיה המתבקשת - מגלומניה.

קשה לי לומר מה בספר הזה תפס אותי כל כך. מרגע שהתחלתי לקרוא אותו, לא הצלחתי להניח אותו מידי, והצלחתי להתרכז בו אפילו עם שני ילדים מתרוצצים מסביב. "החברה הגאונה" זרק אותי בצורה כל כך מוחשית אל חייהן של אלנה ולילה, אל סיפור שכאילו לא קורה בו כלום אבל יש בו כל כך הרבה תוכן וראיה אל תוך הנפש. כשהנחתי את הספר מידי, הרגשתי שנפרדתי מחלק ממני ממש, וכולי המתנה דרוכה לרגע בו אקבל את הודעת המייל מהספריה העירונית הקוראת לי לאסוף את ספר ההמשך. הספר מסופר בגוף ראשון על-ידי אלנה, נערה חכמה ומופנמת המתגוררת עם משפחתה בשכונה מפוקפקת של נאפולי. היחסים בינה בינה לבין חברתה הטובה, לילה, יודעים עליות ומורדות, החוצפה של האחת משלימה את הביישנות של האחרת, הפרקטיות של האחת משלימה את האינרציה של האחרת, וכמו בכותרת הספר "החברה הגאונה", איננו יודעים מי היא הגאונה מבין שתיהן, מי היא עזת המצח, מי מתמודדת בצורה מיטבית נוכח המציאות. זה ספר שצולל לעומק האישיות, הרגש והמחשבה, אין בו תשובות חד-משמעיות לשום דבר. אין בו התרחשויות עוצרות נשימה ומהלכים ענקיים. זה ספר שכולו מוקדש למחשבות הפנימיות, להירהורים. דבר בנאפולי אינו מושלם. במיוחד בתחילת הספר, המתאר את הילדות בשכונה, כל התאורים עוסקים בעליבות, בעוני, עיני הדמויות פוזלות, רגליהן עקומות, בגדיהן מרוטים. התאורים רוויי הפגמים מקשים על הקורא ומעבירים אליו את תחושת העליבות והחשש התמידי מאסון כפי שחשו הילדים שגדלו בסביבה זו. תאור הפגמים הזה מזכיר לי את שיריו של טשרניחובסקי, שתאוריו את ארץ ישראל האהובה רוויים במראות לא נוחים: "הר טרשים קרח", "גדר קו צבר רשע", "הבל זעם החמסין" (מתוך "הוי, ארצי! מולדתי!") אך הם משולבים בפסטורליה משתפכת: "הוי! הוי! ארץ חמדת לב!". כך גם אצל אלנה פרנטה, האנשים הרעים, הצולעים, המשליכים חפצים זה על זה, המצמצמים עיניים, משתלבים בתוך הסמטאות היפות, ריח הקפה וטעם הפיצה, וזימרת השפה הנאפוליטנית המתגלגלת על הלשון.

עם עטיפה כה דומה ל"הטבח" הנהדר, הספר השני בהוצאת תשע נשמות, הלא הוא "חוות קולד קומפורט", פשוט התחנן שאקרא אותו. ציפיתי לעוד סיפור מושחז ומעורר השראה שרובו בדיה שבבסיסה אמת מרה, ובמידה מסויימת העלילות של שני הספרים הללו אכן מקבילות. "חוות קולד קומפורט" מספר על פלורה, נערה יתומה שמגיעה לחווה כפרית בבעלות קרובי משפחתה ועושה פרישמיש מוחלט בסדרי העולם לפיהם התנהלה החווה במשך שנים. פלורה, כמו הטבח, ניחנה בקסם רב, ובכוח השיכנוע שלה נופלת דמות אחר דמות בקצב מסחרר. יחד עם זאת, הקלות בה הדמויות נישבות היא כה קלה עד שנראה כי לא נעשה שום מאמץ מצידה של פלורה. בניגוד לטבח המחושב, שתכנן וביצע שלב אחר שלב במטרה להשתלט על האחוזה, גברת פלורה מפריחה רעיונות שחולפים במוחה לראשונה באותו הרגע, ולמרבה הפלא, בני שיחתה קונים את הלוקש בקלות שמפתיעה אפילו את פלורה. אבל אצל הקורא נותרת תחושה שמשהו מאוד לא אמין מתרחש. כפי שציינו קודמי, הספר מלא ברפרנסים לספרות בריטית שרוב הקוראים הישראלים בני זמננו לא נחשפו לה. בטוחני שהיכרות עם הספרים המוזכרים ב"חוות קולד קומפורט" הייתה מעשירה את הקריאה והעלילה. מכיוון שלא כך הדבר, נותרת תחושת פספוס נוכח שמות הספרים הזרים החוזרים שוב ושוב לאורך העלילה. נקודת האור העיקרית בספר הוא דמותה של פלורה, שגם אם אינה מצחיקה עד דמעות כפי שהובטח, היא בעלת תעוזה ופלפל שנעים לפגוש, בעיקר בספרות לא-עכשווית. פלורה עושה כל מה שמתחשק לה ושוברת מוסכמות, והיא עושה זאת בצורה חיננית שמעוררת השראה. בניגוד לטבח, היא אינה מעוררת אנטגוניזם וגם אם דמותה ילדותית-משהו, השובבות שלה מפיחה חיים בדפי הספר.