• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

מאת לוסט לניאדו

הביקורת של זוהר

תמונה של זוהר
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

מאת לוסט לניאדו

הביקורת של זוהר

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של זוהר
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2009
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
מכבי
לפני 16 שנים

“כבן למשפחה של עולי מצרים סיפורה של לוסט הסופרת ובני משפחתה כלכך ריגש אותי ולמעשה חידד והעלה על הכתב”

7/8
ביקורות על האיש בחליפת עור הכריש הלבנה
הבאה
חמדת
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 17 שנים

“הספר מספר את סיפורה של משפחת המחברת ,משפחה יהודית ששורשיה מחלב אבל חיה שנים רבות במצרים.מהמעמד הבנונ”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•2 דקות קריאה

ספר אוטוביוגרפי המתאר את קורותיה של משפחת לניאדו בקהיר עד לעליית נאצר לשלטון, עזיבתה לפריז ואחר כך לניו יורק. בזכות כתיבתה הרגישה ותשומת הלב לפרטים, לניאדו בוראת עולם שלם וצבעוני ששואב את הקורא לתוכו. המסע מתחיל בסוחרי הבמיה ברחובות קהיר, החיילים הבריטיים בבתי הקפה וחנויות האופנה בטעם של חו”ל. עיניה הבוחנות של המחברת מביאים אלינו את הקוסמופוליטיות, תחושת החופש והאליטיזם שהיו מנת חלקה של המשפחה בדירתה האגדתית ברחוב המלכה נאזלי בעיר. עם עליית נאצר לשלטון, יחסם של המצרים לזרים מתהפך ואניות מסע עמוסות נוסעים יוצאות את נמל אלכסנדריה לבלי שוב. בני משפחת לניאדו תולים את תקוותם במעבר לפריז ולניו יורק, אך אין הם יכולים לשער בנפשם את הבדלי התרבויות וקשיי ההסתגלות.

הקרב בין איכות העריכה והתרגום של הספר לבין תוכנו ניתש לאורך 400 עמודים. הקריאה בו היא סוחפת ומרגשת (לעתים עד דמעות), ודווקא משום כך מצער לפגוש בטעויות ספרותיות פעם אחר פעם.
התרגום לא עושה כל חסד עם הספר. תרגום טוב יוצר טקסט שיש בו הגיון דקדוקי ותחבירי, ואינו מתרגם עצמו בחזרה לשפת המקור. משפטים כמו "יכולנו לשמוע את הצוות היווני צועק בחביבות לכולם" (עמ' 193), או "החיים כפי שהכירו אותם הגיעו לקצם" (עמ' 135) נשמעים טוב באנגלית, אך לא בעברית. צירוף המילים החוזר שוב ושוב "חנות הנחה" אינו קיים בעברית.
גם ההגהה לא מסייעת להנאה מהספר, עם שגיאות קטנות ומיותרות (אלא/אלה, איתה/אותה).
העריכה חוטאת לכלל הידוע "תפסת מרובה לא תפסת". תובנות ופרטים חוזרים על עצמם פעמיים ושלוש, ורצוי היה לערוך את המידע ביתר תימצות.

על אף כל אלה, מדובר בספר טוב מאוד שראוי היה לכבדו במהדורה חדשה ומשופרת.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של strnbrg59
strnbrg59
ע
עמית לנדאו
2קוראים|גיל ממוצע50|0%נשים

על המבקרת

תמונה של זוהר

זוהר

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
116 ביקורות•14 נבחרות•1,087 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של זוהר
זוהר
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות116
ביקורות נבחרות14
לייקים שקיבלה1,087
דירוג ממוצע3.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת45ספרות מקורית16ביוגראפיות6

דיון על הביקורת

1 תגובה
strnbrg59
strnbrg59•לפני 6 שנים

מה פסול בביטוים שהזכרת

כ"נשמעים טוב באנגלית אך לא בעברית"? אני רוצה לשפר את הכתיבה שלי בעברית. הגעתי לבקורת הזאת כי אני שוקל לקרוא את הספר הזה.
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של זוהר

האפר של אנג'לה

האפר של אנג'לה

פרנק מק'קורט

בשנת 1996 הייתי תלמידת כיתה י' בביה"ס התיכון סטייווסנט (Stuyvesant) בניו-יורק. בוקר אחד, המורה לספרות נכנס לכיתה וסיפר שמיסטר מק'קורט, גם הוא מורה לספרות בבית ספרנו, זכה בפרס פוליצר על ספרו "האפר של אנג'לה". את פרנק מק'קורט ראיתי הרבה פעמים במסדרונות בית הספר, אך לצערי לא הזדמן לי ללמוד אצלו. הספר של מק'קורט נמצא ברשימת הקריאה שלי כבר המון שנים, בינתיים אף הופק לסרט, ומק'קורט עצמו נפטר לפני עשר שנים. השבוע קראתי את הספר, שזוכה אצלי - תחזיק חזק, מחשבות - לחמישה כוכבים זוהרים.

כל-כך הרבה דברים אפשר ללמוד מספרו של מק'קורט וכל-כך הרבה עצב וכאב יש בו. הספר האוטוביוגרפי מספר את סיפורו של מק'קורט, שנולד בארה"ב למשפחה אירית קשת יום. המשפחה חוזרת לעיר לימריק שבאירלנד, אך גם שם צפוי לה גורל עגום. הספר מתאר עוני ורעב קשים מאוד ודרכי התמודדות שונות (הרבה אלכוהול). הספר נוגע במנעד רחב מאוד של נושאים - פערי מעמדות, שיקולי דעת מוסריים, חינוך והשכלה, מחוייבות משפחתית, מקומה של הדת בחברה, מוות ואבל, היחסים בין דרום אירלנד לצפונה ועוד. הנושאים אמנם כבדי-משקל, אבל הכתיבה זורמת כמו מים. בתוך העוני יש הרבה רגעים מצחיקים, ומק'קורט מפגין חוש הומור מצויין שבוודאי סייע לו גם בילדותו. הנפש הילדית מורגשת בהתמקדות של המספר במשפחה, בחברים, באוכל, במשחקים ובדברים הקטנים, מבלי לשקוע בנושאים "של מבוגרים" כמו פוליטיקה, מלחמות וכלכלה. הספר מביא את הסיפור בבהירות כפי שהוא נחווה בזמן אמת, ללא שכבת הפרשנות שניתן היה לבצע בדיעבד. ספרים, לרוב, לא מביאים אותי לידי בכי וצחוק, אך בספר הזה בכיתי וצחקתי לסירוגין.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
אני כריסטיאנה פ.

אני כריסטיאנה פ.

קאי הרמן

רצה הגורל והשתחררתי מצה"ל בדיוק בזמן כדי לעבוד בשבוע הספר. מכרתי ספרים בדוכן של הוצאת מודן בכיכר בכפר סבא. איכשהו, כמעט כל הספרים בדוכן שלי היו שחורים - הבושם, "אני, כריסטיאנה פ.", ספרי סטיבן קינג. הצפיפות סביב הדוכן הייתה רבה, ומדי פעם היו נעמדים מולו נערות ונערים שהצביעו על הספר "אני, כריסטיאנה פ." ואמרו שהוא מדהים ומזעזע. משנגמר שבוע הספר, גמרתי אומר להשלים חורים בהשכלה ולקרוא את הספרים שמהם התלהבו המבקרים בדוכן. אך מבצע ה"חור בהשכלה" התחיל והסתיים בספר הראשון שבחרתי, ספר עצום מימדים של סטיבן קינג, אף הוא ספר שחור, שעשה את כל הדרך לפורטוגל ובחזרה וננטש בחוסר עניין. "אני, כריסטיאנה פ." נותר קבור ברשימת "ספרים שאני רוצה לקרוא" כמעט עשרים שנה, עד ששאלתי אותו מהספריה השבוע.

מזמן לא קראתי ככה ספר שאי אפשר להניח מהידיים. מהשורה הראשונה בספר, העלילה סוחפת וכתובה באופן שמפתה להמשיך ולקרוא. על אף שלא קורה המון בספר ולא מדובר בספר מתח, פשוט אי אפשר להפסיק. הספר מספר את סיפורה האמיתי של כריסטיאנה, נערה גרמניה אשר התמכרה לסמים. העלילה מתרחשת בשנות השבעים בברלין. כריסטיאנה מספרת בבהירות ובפירוט את סיפור התמכרותה להרואין, בגילוי לב ובנגיעה בהשלכות החברתיות והמשפחתיות שנבעו מכך. המטרה הראשונית של הכותבים הייתה להפיץ את הספר בבתי ספר על מנת לחשוף את הנוער לסיפור, ובכך להתריע ולבלום את מגיפת הסמים. בפועל, היו בני נוער שראו בכריסטיאנה מודל לחיקוי והמטרה הוחטאה.

כמו הסרט "יומן נעורים" בכיכובו של לאונרדו דיקפריו, הספר הוא סיפור התבגרות באווירת מרד וסמים. ככזה, קהל היעד שלו הוא בני נוער. הוא תורגם מגרמנית לעברית על-ידי גדעון טורי, ששמר על נימת הסלנג המקורית. כיום, כמעט שלושים שנה אחר-כך, הסלנג הזה נשמע מיושן וקצת משעשע (גזעי, להיט, קול, יופי, שיגעון). יחד עם כך, אפשר לשמוח על כך שברלין שינתה פניה בשלושים השנים שחלפו וכבר אינה רוויה בסמים ובזנות כפי שהייתה אז. על אף קהל היעד, אני מוצאת שדווקא להורים כמוני כדאי לקרוא את הספר כדי להבין את האווירה המשפחתית בה ההתמכרות התפתחה. בלי לגלות יותר מדי, משפחתה של כריסטיאנה הייתה מפורקת ואמה איפשרה לבתה חופש רב, מבלי להתעניין יותר מדי ומבלי להציב גבולות נוקשים. אנחנו מכירים סיפורי מרד מול הורים שלוחצים וחונקים ולא מותירים לילדיהם ברירה אלא לברוח. אנחנו מכירים גם סיפורים דומים של נערים שנגררו להתמכרויות לאחר שראו את הוריהם מתמכרים לאלכוהול או לסמים. בסיפור של כריסטיאנה, לא היו לא לחץ ולא מודל רע לחיקוי, אלא פשוט חוסר עניין של האם בביתה ושעות ארוכות בעבודה. הספר מלמד לקח על אופי הקשר שרצוי שנפתח עם ילדינו, תחושת הערך שחשוב שנעניק להם, ונורות האזהרה שאין להכחיש.

אפשר ללמוד מהספר על תחומים נוספים להם הייתה תרומה להתדרדרות בני הנוער לסמים: מסגרות חינוכיות, המצב הפוליטי וארכיטקטורה. הלימודים בבית הספר של כריסטיאנה היו בנויים במתכונת שדומה ללימודים אקדמיים. כל נער למד קורסים שונים ולא הייתה כיתת אם. העדר המסגרת המאחדת הזאת תרם לניכור. לא נוצרו בשכבה חברויות אמת, ותחת זאת נוצרו קבוצות שוליים שמרדו במוסכמות ונגררו לבילוי במרתפים ובדיסקוטקים, שם נסחפו לסמים. על אף שאין לכך איזכור מפורש בספר, אני מאמינה שגם המצב הפוליטי המורכב של מדינה מחולקת בין משטרים עויינים, ועל אחת וכמה המגורים בברלין המחולקת (העלילה מתרחשת בחלק המערבי של ברלין) תרמו לתחושת האנרכיה והמתח התמידי שהיוו סיבה לבריחה ולניתוק. ברלין ההרוסה והמפולגת עוד נאלצה לשאת את אות הקין של איימי מלחמת העולם השניה, עם דורות של אנשים שתמכו בשלטון הנאצי וכאלה שלא מנעו את הזוועות. תחום נוסף שתרם לתחושת הניכור אצל ילדים ונוער, לפי הספר, הוא אופי הבינוי בחלקים המחודשים של ברלין. במטרה לספק מגורים רבים ובזול, נבנו שכונות שלמות בבת אחת, בבינוי מודרני של בניינים רבי-קומות מלאים בדירות קטנות. השטחים הטבעיים הלכו והצטמצמו והילדים יכלו לשחק רק בשטחים שבין מגדלי המגורים. בשכונה אליה עברה כריסטיאנה, גרופיוסשטאט (ממליצה לעשות גוגל על המילה Gropiusstadt כדי להתרשם מתמונות השכונה), בכל מקום הופיע שלט שאסר על דבר כזה או אחר ("נא לא לדרוך על הדשא") וגדרות תיל שצמצמו את חופש התנועה כדי למנוע את הנזק והרעש שחוללו הילדים בשטחים הציבוריים. היחס בין השכר הדל לעלויות המחיה הגבוהות גרם לכך שלא הייתה נוכחות הורית מספקת. כתוצאה מההגבלות על המרחב, מחד, והעדרות ההורים, מנגד, הילדים נמשכו לפעילות לא נורמטיבית כבר מהגיל הרך - כמו הריסת המעליות של רבי הקומות או לחיצה על כפתורי כל הקומות דווקא כשנכנס למעלית ילד שהיה חייב לשירותים. התמלאות המרחב הציבורי ברפש ובצרכים והתחושות הוונדליות שעוררה השכונה בקרב הילדים הזינו זה את זה כביצה ותרנגולת.

כפי שאתם רואים, הספר מעורר מחשבה בכיוונים רבים. חינוך, חברה, כלכלה וארכיטקטורה הם רק חלק מהם. ניתן לנתח את הספר מהפן המוסיקלי (מושא ההערצה אז היה דיוויד בואי, שבעצמו היה מכור להרואין), מהפן האופנתי, ניתוח של קבוצות שוליים, הגירה, מעבר מהכפרים לערים ועוד. כריסטיאנה כיום היא סלב בת 57 ועדיין נעה ונדה בתוך עולם הסמים. בראיון מ-2013 היא מבקשת שנפסיק לשפוט אותה רק על-פי גמילתה או אי-גמילתה מסמים. אנחנו מונעים מצורך לפתרונות מעשיים ולהפי-אנד, אבל כמה שהיא צודקת - הסיפור שלה הוא רק פרט בתמונה הרבה יותר רחבה ומורכבת.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
מקהלת העצים

מקהלת העצים

דונלד הרינגטון

לפני כעשר שנים עבדתי במשרד אדריכלים גדול. כזה שכולם בו יושבים באופן-ספייס, כל אחד מול המחשב והאוטוקאד (תוכנת שרטוט) שלו, וכשמישהו משוחח בטלפון כולם שומעים. הדרך היחידה לגוון את השממון הייתה להשתמש באזניות. הגישה ליוטיוב נחסמה אבל הגישה לגלי צה"ל הייתה חופשית, וכך האזנתי לכל שידורי התחנה הצבאית מבלי לבחול בכלום - רזי ברקאי, המילה האחרונה, יעל דן, בני בשן. "המילה האחרונה" הייתה גולת הכותרת של היום, עם שפע של הומור ותובנות מעניינות, ודרכה התוודעתי לג'קי לוי. מדי פעם לוי היה ממליץ על ספר שקרא, ואני הייתי רושמת ומוסיפה לרשימה מיוחדת שפתחתי באתר סימניה (היא עדיין קיימת, למי שרוצה לעיין). אחד הספרים עליהם המליץ הוא "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו". הוא תיאר את הספר בצורה כל-כך חיובית ומשעשעת, שהייתי חייבת להשיג ולקרוא אותו, ואני חושבת שבלי ג'קי לוי, הספר הזה לא היה מתגלגל לידי לעולם (תודה, ג'קי). אני אדריכלית במקצועי וחובבת ספרות בכובעי השני, והספר הזה קשר בין שני התחומים באופן כל כך מרהיב שצ'יפרתי אותו בחמישה כוכבים זוהרים בסימניה. חיפוש שם המחבר הניב שני ספרים נוספים, שהוספו חיש-מהר לרשימת "ספרים שאני רוצה לקרוא". לפני כמה שנים נתקלתי באחד מהם, "מקהלת העצים", בחנות יד שניה ורכשתי אותו. הוא ישב על המדף וחכה בסבלנות שאתפנה אליו.

"מקהלת העצים" עוסק באותה עיירה נידחת בארקנסו בה מתרחשת עלילת הספר "הארכ' בחבל האוזרק בארקנסו". חלק מהדמויות משותפות לשני הספרים, או חולקות שם משפחה ומטען גנטי עם דמויות בספר השני. למעשה, יצירתו של הרינגטון ענפה למדי, וכל ספריו סובבים סביב אותה עיירה - סטיי מור. יחד עם זאת, הספר "מקהלת העצים" לא חולק מטען גנטי מלא עם "הארכיטקטורה". אופיו שונה לגמרי. בעוד ש"הארכיטקטורה" הוא ספר דמוי אגדה, ארוך ומסתעף אך עם זאת אופף את הקורא בתחושה נעימה וטובה, "מקהלת העצים" הוא מטריד ומותח. בזמן האחרון יש בנטפליקס גל של סדרות שעוסקות בהאשמות שווא (למשל When they see us), הספר הזה השתייך לגל הזה עוד לפני שנטפליקס נוצרה. אופי העלילה נע בין רומנטיקה ומתח/פעולה, והשילוב הזה פוגע ביכולת של הספר לזקק את הסגנון שלו. כך, לדוגמה, האופי הרומנטי של הכתיבה וכוח האהבה מביאים להפי אנד צפוי ולא מאפשרים למתח להתפתח. האבחנה בין טובים ורעים היא נוקשה מדי וחלק מהדמויות הן סטריאוטיפיות.

למרות ההשוואה המתבקשת לאחיו הבוגר "הארכ' בחבל האוזרק בארקנסו", "מקהלת העצים" מתהדר בתכונות משל עצמו - כתיבה רהוטה שמצליחה להעביר תחושות ותאורי נוף נהדרים (מאוד אהבתי את תאורי הצמחים). פתיחת הספר היא אחת היפות בהן נתקלתי, כמו לקוחה מעולם הקולנוע. סצינה של הוצאה להורג הופכת לסאטירה על עצמה, ותוך כדי כך היא נפרמת לסיפורים בודדים של הדמויות שיניעו את העלילה. "מקהלת העצים" עומד יפה בפני עצמו, יחד עם זאת משסיימתי לקרוא אותו, בעיקר עלה בי צורך לשוב ולקרוא את "הארכ' בחבל האוזרק בארקנסו".

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
לקרוא את פרויד

לקרוא את פרויד

ז'אן-מישל קינודוז

על אף שהוא מהווה דמות מפתח בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה, שמו של פרוייד אפוף במסתורין. הציבור הרחב יודע לקשור בינו לבין אפלת הלא-מודע, יצרים מיניים, פליטות פה פרוידיאניות, חשיבות החלום וחלקי הנפש. אך לקרוא את כתבי פרוייד המקוריים זאת משימה לא קלה, כי פרוייד כתב הרבה ספרים על הרבה נושאים שונים, והספרים עצמם כתובים בשפה מקצועית ולרוב גם עבי רכס. איך בכל זאת אפשר להתרשם מכלל יצירתו של פרוייד מבלי להתמסר לעניין לאורך שנים? ז'אן-מישל קינודוז, פסיכואנליטיקן שווייצרי, הנגיש את כתבי פרוייד במקראה "לקרוא את פרוייד", שסוקרת את מאמרי פרוייד ואת התגובות אליהם בזמן אמת ובראי הזמן.

הדבר הראשון שיש לי לומר על הספר קשור בהחלטה המשונה והלא-אנושית להדפיס את כולו בגודל גופן פצפון, וכדי להוסיף חטא על פשע, לצמצם את המרווח בין השורות לכזה שמצריך את הקורא לעקוב עם האצבע כדי לא לקרוא את אותה שורה שוב ושוב. הדחיסה הזאת מזכירה לי (אסוציאציות חופשיות, אפרופו פרוייד) את הקצרנות הלשונית הקשה להבנה של תקופת המברקים, שם שילמו לפי תו. כאן, לעומת זאת, כנראה התחשבנו לפי מספר הדפים להדפסה, והתוצאה לא נוחה לקריאה.

אבל אם הצטיידתם במשקפי קריאה ובזכוכית מגדלת, מצפה לכם הפתעה נעימה. ספר שיטתי וכתוב היטב, שפותח צוהר לרעיונות של פרוייד ומתאים גם לחסרי השכלה בפסיכולוגיה, מבלי לרדת לרמה של ספר מדע פופולרי. הספר מחולק לפרקים קצרים, כל פרק סוקר מאמר/ספר אחד של פרוייד או יותר, והפרקים מסודרים כרונולוגית על פי מועד פירסום המאמרים. מסגרות בצבע כתום מוקדשות לנושאים כמו ביוגרפיה והסטוריה וגישות פוסט-פרוידיאניות. הספר מציע לקורא התרשמות די מקצועית מכתבי פרוייד בפחות מ-300 עמודים, הישג לא רע.

הרבה מילים נכתבו בעד ונגד פרוייד, וחלק מהדעות מובאות בספר. היחס בין פרוייד לפסיכואנליזה נמצא איפהשהו בין היחס של הרצל לציונות לבין היחס של טראמפ לקפיטליזם. חלק מאבחנותיו הן גאוניות ממש ומהוות פריצת דרך שקשה לדמיין את הפסיכולוגיה בלעדיה, לדוגמה - חלוקת הנפש לסתמי, האני והעל-אני. אך חלק מהאבחנות שלו קצת בעייתיות בעיני, לדוגמה הההגדרה של האישה באמצעות הגבר (וכנחותה לו, כתוצאה מכך) כאשר פרוייד קובע כי האישה סובלת מ"קנאת פין" מרגע שנחשפת בילדותה להבדלים האנטומיים בין המינים ומבינה שקופחה בחלוקת האיברים. בקטגוריית ה"מישהו איבד את זה", שבגללה הזכרתי את היחס בין טראמפ לקפיטליזם, אזכיר את הספר שפרוייד כתב לקראת סוף ימיו, "משה האיש והדת המונותאיסטית", בו הוא טוען שמשה, האיש שהוציא את בני ישראל ממצרים, בכלל היה מצרי וניסה להמיר את דתם של בני ישראל לדת אחרת ולכן הוא נרצח על ידם. ביצירה זאת, כמו גם ביצירות נוספות, נראה שפרוייד מנסה להחיל את העקרונות הפסיכואנליטיים שגיבש על כלל התרבות האנושית. לדוגמה, הוא עורך ניתוחים פסיכולוגיים של ישו ושל לאונרדו דה-וינצ'י ומשער השערות שלא ניתן לאמת או להפריך. כשפרוייד מחיל את הרעיונות שלו על האמונות של רוב העולם המערבי, תוך שינוי מוחלט של הדתות וההיסטוריה כך שזה יסתדר, גם מי שאינו פסיכולוג יוכל לאבחן את הפתולוגיה המתבקשת - מגלומניה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
בין הגינה לבית

בין הגינה לבית

אורלי רובינזון

גם אם אינך חובב גינון בכלל, תמיד כיף לעיין בתמונות של גינות וצמחים. משהו בפסטורליה הזאת מדבק ומשרה תחושת שלווה. הספר הזה, שנדפס לפני כעשר שנים, מאגד בתוכו צילומים רבים של גינות פרטיות בישראל. לכל כפולת עמודים מוצמד טקסט קצר, ובסוף הספר מופיעים קרדיטים לאדריכלים, מתכנני הגינות, ספקי אבן, משתלות וכיו"ב. את הספר לא קל להשיג שכן הוא כבר לא נמכר ברשתות הספרים.

הטקסט המלווה את התמונות לא מחדש במידע שאיננו מצוי בתמונות עצמן. היה מועיל, למשל, אם היו מובאים ראיונות קצרים עם המתכננים, אשר היו מעשירים את התוכן עם נקודת מבט אישית. תחת זאת, הטקסט מגדיר סוגיות שרלוונטיות לתמונות באופן גנרי ושטחי (מהו שביל? ממה הוא יכול להיות עשוי? מהי פרגולה? אילו פרגולות קיימות?). הקרדיטים מופיעים בסוף הספר בצורה של רשימה שמית לפי סדר האל"ף-בי"ת, כאשר בצמוד לכל בעל מקצוע מופיעים מספרי העמודים בהם מופיעים צילומים של עבודותיו. הסידור הזה קצת תמוה. למען הקוראים, וגם למען בעלי הקרדיטים, היה רצוי ששמם יופיע בצמוד לתמונות הגינות והבתים אותם תכננו באופן שלא יצריך דפדוף קדימה ואחורה. לסיכום, הספר מתאים למי שרוצה לשטוף את העיניים בירוק, אך עריכת הספר טעונת שיפור.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
אנטוניה שלי

אנטוניה שלי

וילה קאתר

בימים אלה פועלות שתי תנועות הפוכות במקביל. תנועה אחת קוראת לאינסטנט, לכל מה שמהיר וחומרי, להבעת רגשות באימוג'י. תנועה הפוכה קוראת לעצור, לנשום, להתעכב על פרטים, לחוש. יש שיקראו לזה מיינדפולנס. "אנטוניה שלי" משתייך לתנועה השניה. סיפור ההתבגרות היפהפה והאיטי מתרחש בנבאדה, ארה"ב, בתחילה בשדות הפתוחים, באחוזות ובחוות, ובהמשך בעיר הסמוכה, עת המשפחה עברה להתגורר שם. תאורי הנוף נוגעים ללב, ומזכירים במקצת את האופן שבו צ'ינגיז אייטמטוב מתאר את מולדתו, קירגיסטן. המחברת, וילה קאתר, מפליאה ברגישות לפרטים, לאור ולטבע, ובאותה מידה היא מציירת את הדמויות לעומק ובניגוד גמור לתאורים הסטראוטיפיים הנפוצים בספרות כיום.

כשאני קוראת ספרות מתורגמת, חשוב לי להתעכב על האופן בו הספר תורגם והאם התרגום גורע או מוסיף למקור. "אנטוניה שלי" תורגם מאנגלית על-ידי ע.ארבל וי.אליאב בשנות החמישים. התרגום מתאפיין בעושר לשוני שתואם את עושר התאורים של קאתר. נתקלתי בו בביטויים שכבר נשכחה ממני משמעותם (למשל - "דבר דבור על אופניו") ואיתגרו את מחשבתי בצורה נעימה ומחכימה. נותר רק להתעצב על העלמותם של תרגומים מעין אלה מנוף הספרות המתורגמת (אינסטנט, כבר אמרנו?).

הציור על כריכת הספר צויר על ידי אחד האמנים האהובים עלי, הצייר האמריקני אדוארד הופר. לרוב, ציוריו של הופר משרים עלי דכדוך, והנה כאן שודך לספר ציור גס של אסם הטובל במישורי שדות. במבט ראשון נגלה נפח גאומטרי חום במשיכות מכחול עזות, ובמבט שני עולה התחושה הנעימה של אחר צהרים קייצי ומהורהר במרחבים העצומים של ארץ האפשרויות.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
נחובש

נחובש

יונת רום

כריכת הספר שבתה את לבי והיוותה פקטור משמעותי בהחלטה לקרוא את נחובש. עם הקריאה התגלה לי כי מתיקות הצבעים אינה מעידה על תוכן הספר, אך הקומבינציה המשונה של ביצה מנוקדת בתוך קן שמונח בספל תה - מעידה גם מעידה. הספר מאגד בתוכו מספר סיפורים קצרים שכתבה יונת רום, אחד מהם אף זכה בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" בשנת 2018. הסיפורים לכאורה עצמאיים, אך מדי פעם מופיעה מילה, תאור או שם, שקושרים סיפור אחד באופן מפתיע לסיפור אחר.

המחברת יונת רום מאתגרת את ההגיון. מתוך סיטואציה יומיומית ונורמלית לפתע צומחת התרחשות הזויה ובדויה. העולם הבדוי לא ניתק מהמציאות וממשיך להתקיים בתוכה. לדוגמה, באחד הסיפורים, באמצע עבודתה פורסת גיבורת הסיפור כנפיים ועפה. בסיום מסעה היא שבה לעבודתה וממשיכה בשגרה. הסיפורים מתאפיינים בנגיעה פולקלוריסטית-מיסטית שמשתלבת גם היא בעולם המודרני והמוכר שלנו. אמונות טפלות וסיפורים משפחתיים ארוגים בתוך עולם של שגרה וסמארטפונים. גיבורי הסיפורים משתייכים לאוכלוסיות שאיננו קשובים אליהן מספיק, לדוגמה קשישים ובעלי לקויות נפשיות וחברתיות. הם חושפים את הקשיים הנסתרים מהעין וצומחים מן הבנאליה של חדר האוכל, האוטובוס והסלון, נטולי גבורה או יוקרה, כמונו.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•זוהר
שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב) - הספר המוער

שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב) - הספר המוער

ג'רום ק. ג'רום

בואו נפתח את הנושא - ספרים מוערים. בשנים האחרונות יוצאים מחדש לאור ספרי מופת בתוספת הערות בגוף הספר. במקרה זה, מדובר בהערות פרי עטו של דני קרמן, לונדונופיל מושבע שמכיר היטב את תוואי התמזה ואף כתב תריסר הצעות למסלולי טיול לאורך הנהר, החותמות את הספר. 256 ההערות של קרמן כתובות לצד הטקסט, באופן שמאפשר קריאה שלהן מבלי לדפדף קדימה ואחורה. עוד לא החלטתי מה דעתי על הפורמט הזה. אין ספק שצירוף ההערות יש בו כדי לשפוך אור ולהבהיר נושאים שעולים במהלך העלילה. קרמן כותב על ביקוריו במקומות שמתוארים בספר, ומעלה פרטים היסטוריים וספרותיים שלא היינו מגיעים אליהם בלעדיו. מנגד, אני מרגישה שהן קוטעות את רצף הקריאה, וגם מוספות כמות נכבדת של טקסט לטקסט המקורי. מטרת השינויים והתוספות במהדורות חדשות היא להוסיף פיצ'רים כדי להעלות את המכירות ולשווק את הספר במעטפת חדשה. נשאלת השאלה אם הפיצ'ר מעלה את ערכו של הספר, או שמדובר ב-overdoing. בכל אופן, הערותיו של קרמן לצד הטקסט הן נוכחות-נפקדות ואפשר גם לדלג עליהן. אני בחרתי לקרוא את ההערות, אך הספר עומד יפה גם בלעדיהן.

ועכשיו לספר עצמו. כשהתחלתי לקרוא אותו, ההומור הבריטי שבה את ליבי וצחקתי תוך כדי קריאה. בהמשך התחלתי להרגיש שאין בספר עלילה, אלא פכים-פכים של ירידות עצמיות וירידות על ידידים וחברים, שזה נחמד, אך כושר ההצחקה שלהן פחת עם הזמן. הספר מצליח להכניס את הקורא בקלילות לתוך ההתנהלות היומיומית בבריטניה במאה ה-19, וזאת תרומתו העיקרית. אך המסה של טקסט היא במרקם אחיד (עוד ועוד בדיחות, הגיגים וסיפורים מחייו של ג'רום), ועל אף המסע הפיזי של החבורה בתמזה, התאור הספרותי של המסע אינו מתקדם ואף חותר במקום.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•זוהר
דן ריזינגר

דן ריזינגר

דן הנדל

ביקרתי במוזיאון ישראל לפני כשנתיים לרגל התערוכה של האמן הסיני איי ווייוויי. מתוך תערוכתו הגימיקית והמגלומנית נפתחה דלת קטנה לחלל נוסף, ובו תערוכה שהציגה את עבודותיו של דן ריזינגר, מעצב גרפי שהשפיע יותר מכל מעצב אחר על השפה העיצובית בארצנו, במיוחד בין שנות השישים לשנות השמונים. אולי באשמת העובדה שאני אדריכלית (בתערוכה נכח אדריכל נוסף, נודע מאוד), ואולי פשוט כי התערוכה הייתה מרתקת, לא יכולתי לצאת מהחדר עד שעברתי על כל המוצגים וקראתי כל פסיק. לא תהיה זאת הגזמה אם אומר שדן ריזינגר ייצר את הבסיס והדנ"א לעולם המיתוג הישראלי בתקופת מעבר בין ערכים סוציאליסטיים לקפיטליסטיים. הוא הקדים להבין שאחדות ויזואלית בונה מותג חזק וטוב, ותרם מכשרונו ליצירת המותגים החשובים במשק הישראלי - הלוגו של חברת טבע, עיצוב אריזות התרופות של טבע, עיצוב הלוגו ואריזות התרופות לחברה המתחרה (!) - ויטמד, הלוגו של אלעל (ההוא עם השילוב של עברית ואנגלית - אלELעלAL), הלוגו של תאטרון הבימה ועיצוב הפנים המתכתב איתו, עיצוב הצבע והטקסט בתחנות של חברת דלק, ולוגואים נוספים שכולנו מכירים: אלקטרה, הביטוח הלאומי, דלק, לילי (שוב שילוב של עברית ואנגלית), טמבור ועוד. העבודות של ריזינגר נקיות, חדות וברורות והצבעים חוזרים אל היסודות של תורת הצבע. האיפיון הקונסיסטנטי של החברות בתוים ברורים וחזקים והקונספט היציב שעמד בבסיסן צרב אותן היטב בתודעה של כל ישראלי וכל לקוח.

כפי שהבינותם מבין השורות, על אף הפירסום המסיבי והבאז התקשורתי, התערוכה על איי ווייוויי לא הותירה עלי רושם כמו תערוכת עבודותיו של דן ריזינגר. ולכן אצתי רצתי אל חנות המוזיאון ורכשתי את אחת הרכישות המוצלחות שלי - קטלוג התערוכה, הספר "סימני דרך: 60 שנות עיצוב של דן ריזינגר" בעריכת דן הנדל (אוצר העיצוב והאדריכלות במוזיאון דאז). אם מזדמן לכם להגיע אל חנות מוזיאון ישראל ואתם חובבי עיצוב, לדעתי מדובר בפריט שחובה לרכוש, לקרוא, ולחזור לעיין בו מעת לעת.

הספר נפתח בתאור קורות חייו של ריזינגר, ומי שמבין את הנסיבות שבהן פעל לא יכול שלא להתרשם עוד יותר. ריזינגר נולד ביוגוסלביה סמוך לפרוץ פלחמת העולם השניה, בה איבד את אביו. משפחתו החזיקה בחברת צבעים וביצעה פרוייקטי צביעה בארץ ילדותו. לאחר המלחמה, עלה עם משפחתו לארץ והם חיו במעברה, אולם ריזינגר הצעיר גילה כוחות נפש והחל, ימים ספורים לאחר עלייתו, לחפש עבודה כצבע בארץ ישראל. בהמשך למד בבצלאל והשלים לימודים באירופה, תוך כדי שדחף עצמו קדימה, בבטחון וללא מורא כשכיר וכעצמאי, בתחרויות ובהצעות עיצוביות. הנחישות של ריזינגר, מגובה בכשרון יוצא דופן ובהבנה פיקחת של המציאות (סוציאליזם - אאוט, תאגידים - אין) והסתגלות מהירה למצבים כלכליים ושינויים גאוגרפיים הם שבנו את הצלחתו. בקריאה של הספר, האישיות של ריזינגר פורצת החוצה, והיא הסיפור האמיתי, אפילו יותר מהעבודות הצבעוניות שמרנינות את העין והלב.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•זוהר

ביקורות נוספות על "האיש בחליפת עור הכריש הלבנה"

האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

לוסט לניאדו

אין צדק בעולם. יש אבות בסדר גמור וילדיהם מתנכרים להם. ויש "האיש בחליפת עור הכריש הלבנה" — נואף, שקרן, נוכל — שבתו מעריצה אותו בחייו ומוקירה את זכרו במותו.

מילא, מכאן סלידתי אליו. עם זאת, ספר מעניין ולעתים מרגש על משפחה של יהודים מצרים, קהירתים. על נשים מטומטמות שאמללו חייהן עקב נישואין לגבר הלא נכון. על חיי היהודים בקרב עם עוין (וואריאציה מצרית על מופע להיט בינלאומי). על היציאה משם והסתגלות לחיים חדשים.

לספר הזה הגעתי מסיבה קצת משונה. בעקבות קריאתי בזמן האחרון של מספר רומנים מצריים, גברה התעניינותי בשכנתנו הגדולה מדרום-מערב. אבל מה שחסר לי ברומנים הנפלאים של עלאא אל-אסוואני ואחרים, היה התייחסות ליהודים. על רומן מצרי בכיכובם של יהודים לא ידוע לי, לכן בחרתי ב"איש בחליפת עור הכריש הלבנה".

דווקא כיוון שאין צדק בעולם, חייבים מזל, מה שלצערי חסר למחברת — שאת דמותה, כפי שהיא עולה מהספר, מאד חיבבתי. חלתה בסרטן בגיל 16, נפטרה בגיל 62, כמדומה מתמונתה בוויקיפדיה, אולי מהישנות הסרטן.

נכנסתי עם כוונה לקרוא על יהודים מצרים. יצאתי עם הערכה לכך שאני, עד כה, בר מזל. הייתי ילד בריא, אני חי וקיים כשאני מבוגר מהמחברת במותה. והיה לי אבא נאמן לאמי ,שהתפרנס ללא התחכמויות או תעלומות, שבא מהעבודה ישר הביתה ונמצא עד שבע למחרת, ואף פעם לא אמר דבר אווילי כמו "רַגַעֻנָא מַצְר".

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•strnbrg59
האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

לוסט לניאדו

מה מושך אדם לקרוא ספר? נניח ספר שלא שמעת עליו שום המלצה או חוות דעת מראש, ושאין לך היכרות מוקדמת עם הכותב שלו - מה גורם לקחת אותו ליד ולהתחיל לקרוא? יש דברים של מבט ראשון - שם הספר, עיצוב העטיפה, תמונת העטיפה. יש דברים של מבט שני - הכיתוב בכריכה האחורית, דפדוף בספר וניסיון להבין את סגנון הקריאה. ככה זה, אין הרבה דרכים לנחש מראש איך תהיה הקריאה של ספר לא מוכר וזה כמעט תמיד הימור.

מה שתפס לי את העין בספר הזה היא חליפת עור הכריש. נכון שזה מעורר את הדימיון? ועוד לבנה, תארו לכם איך דבר כזה נראה. רק בקריאת הספר הבנתי ש"עור כריש" הוא לא כפשוטו אלא הוא שם של אריג, כנראה משובח, ששימש לתפירת חליפות. זה קצת הוריד את הקסם של השם. על אף שבשם הספר מדובר על האיש, בתמונת הכריכה מופיעה דמות אישה. זו תמונה ישנה בשחור ובספיה של אישה העומדת במרפסת כשגבה לצופה והיא משקיפה לנוף בחוץ שכולל צמחיה ופירמידות. לוסט לניאדו כתבה בתחילה מאמר לעיתון - תיאור על הדרך שבה אבא שלה החזיר חוב גדול, תשלום על נסיעת שש נפשות מאירופה לארצות הברית, בתשלומים קטנים של עשרה עד עשרים דולרים בכל פעם, עד שסיים לשלם את החוב כולו. התגובות הרבות שהיא קיבלה למאמר הקצר הזה הובילו אותה לכתוב ספר שלם על חיי המשפחה שלה במצרים של אמצע המאה העשרים, היציאה משם לאירופה וממנה לארצות הברית.

לוסט כותבת את הסיפור כממואר, שזו סוגה בפני עצמה הממוקדת בזכרונות וברגשות אישיים, והיא מתמקדת באבא שלה, הוא "האיש בחליפת עור הכריש הלבנה". היא מתחילה את הסיפור בפגישתם של הוריה - לאון הרווק המבוקש, הבליין האלגנטי בן הארבעים ושתיים, ואדית, בת העשרים הגדלה עם אימה בחינוך מסוגר ושמרני. היות ולוסט עצמה היא הילדה הצעירה במשפחתה, והיא נולדה כבת זקונים בזמן שאביה היה בן חמישים וחמש, היא נעזרת בזכרונות של אחרים - אחיה הגדולים וקרובי משפחה אחרים לצורך השחזורים השונים. ניכר שהיא עשתה עבודת מחקר מקיפה מאוד, וניסיונות רבים להגיע לחקר הדמות ולהיות נאמנה ככל היותר. הספר משלב תמונות והיא כותבת גם בהתייחס לתמונות האלה. היא מתארת תמונה מורכבת של אדם שהיה בליין והמשיך "לבלות" גם כאיש משפחה, משאיר את אשתו בבית לטפל בילדים, אבל טיפל יפה בבת הזקונים שלו. אדם שהיה אחראי ומפרנס, אם כי לא ברור איך בדיוק - לא היה שכיר יום אחד בחייו ולא בעל עסק. אדם שנענה להנאות החיים, אבל הקפיד ללכת לבית הכנסת. ואת שנותיו האחרונות של אדם מתרבות מזרחית פטריאכלית שמגיע למערב כאדם מאוד מבוגר ומתקשה להסתגל. וכן את כל הכרוך בהגירה ממקום למקום, בעיקר כאדם עני הנדרש לשירותי הרווחה ועזרתם תלויה בהסתגלות הזאת.

מסביב לכל זה יש תיאורי תקופה ותרבות, מצרים באווירה בריטית, מצרים של תקופת המלך פארוק, היחס אל מדינת ישראל לשם הלכה הסבתא בערוב ימיה, אל המערב ואל ארצות הברית, והכל מנקודת מבט הן של לוסט הילדה והן של האישה הבוגרת שהיא. בסיום הספר יש תודות חמות לממשלת מצרים על האירוח, כך שהייתי לוקחת חלק מהתיאורים בעירבון מוגבל, בעיקר את "יהודים ומוסלמים חיו יחד בהרמוניה", כלומר כל עוד היהדות הוחבאה היטב בין ארבע אמות הבית או בית הכנסת. אבל זו ביקורת ממש קטנה, ואני לא בטוחה שהיתה דרך אחרת להגיע למסמכים ולמקומות שהיא מתארת בספר. זה מסמך מעניין מאוד, מרתק אפילו, של חלקים בעם היהודי שאני לפחות פחות מכירה. אז ממליצה מאוד, למרות שלא השארתי את הספר בביתי. כתבתי בדש הפנימי קריאה נעימה והחזרתי אותו למדף בספריית הרחוב, לבאים אחרי.

לפני שנתיים•נצחיה
האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

לוסט לניאדו

לוסט לניאדו היתה עיתונאית בכירה בוול סטריט ג'ורנל, והלכה לעולמה בטרם עת ביולי האחרון. האיש בחליפה מכותרת הספר הוא אביה, והספר הוא במידה רבה עדות לקשר אמביוולנטי בין בת זקונים ו"ילדה של אבא" לאדם מרשים אבל לא פשוט, בלשון המעטה. אדם שנטש לילה-לילה רעיה צעירה בביתם בשכונה מבוססת בקהיר כדי לנהל שלל בילויי זימה, בעודו מתפלל בבקרים באדיקות בבית הכנסת, ובמשך היום, שנים אחר כך, מרמה לקוחות. אדם שבדיכויו הכבד דרס את חיי רעייתו, שמעמדה בבית היה נמוך אפילו מזה של בתו הפעוטה. אדם שהעדיף לחיות בעוני ורק לא לאפשר לה לעבוד מחוץ לבית. אדם שמעולם לא הצליח להתאושש ממשבר העזיבה של מצרים, ושרק שנים אחר כך, בביקור בעיר הולדתה, הבינה בתו מדוע.
הספר הוא מהתיאורים הקרובים והבהירים שקראתי על פטריארכיה לבנטינית (הגיבור מזכיר לא במעט את אחמד עבד אל-גואד מהטרילוגיה הקהירית של מחפוז), על הדרת הכבוד שלה ועל התנגשותה עם ערכים אמריקאים כמו מעשיות, פרטיות ופמיניזם. מעניין היה לגלות כיצד אותם ניגודים שיכלו להתקיים בקהיר, לא שרדו את מעבר היבשות: מהספר עולה שבאמריקה אתה חייב לבחור- או חילוני פורק עול כמו סוזט וסזאר, או דר בית כנסת מתחרד כמו לאון ומרסל-עדינה.
כתיבתה של לניאדו לא מתעלה לרמה של ספרות גדולה. היא גם לא מנסה, ככל הנראה. כוחו של הספר הזה בעיני הוא בישירות הכנה של הסיפור המשפחתי המורכב, ובתיאור הקסום של החיים בקהיר המלוכנית-קוסמופוליטית.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•עמית לנדאו
האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

לוסט לניאדו

על פניו הסיפור נראה משעמם ולא רלוונטי, אבל כשהתחלתי לקרא הספר כאילו החזיר אותי למצריים בתקופתו של המלך פארוק, אך יותר מכך הספר מספר את סיפורם של אלפי עולים שעלו ממצרים וכמעט כולם עברו את אותו המסלול (מצריים דרך צרפת ואז או לארה"ב או לניו יורק).
הסיפור האישי הינו סיפור מרגש עוצר נשימה וגם מזיל דימעה לעיתים.
האותנטיות, הכתיבה, ועצם העובדה שמדובר בסיפור אמיתי מעצים את הרגשות ולא נותן מנוח עד לסיומו של הספר.

לפני 15 שנים•חתול
האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

לוסט לניאדו

חברה טובה המליצה לי על הספר. למען האמת איני חובבת אוטוביוגרפיה והז'אנר הזה קיבל אצלי מקום אי שם בסוף רשימת הספרים האהובים וכך התחלתי לקרא את הספר ברגשות מעורבים וזאת מכיוון שמצד אחד סמכתי על טעמה של חברתי הטובה ועל הכרתה אותי ואת טעמי ומצד שני ידעתי שאני הולכת לקרא ספר שסביר להניח שאתאכזב ממנו.כעת לאחר שסיימתי לקרא אוכל לומר רק דבר אחד שהוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. זו אינה הגזמה ולא קרוב לזה. מה שעשה את הספר לכל כך מרתק בעיניי הוא סגנון הכתיבה הפרוזאי . יש לסופרת כישרון כתיבה ואין על זה ויכוח. ברגע שהתחלתי לקרא לא הנחתי את הספר מידי. הסופרת מתארת לפרטי פרטים את חייה כילדה בת הזקונים בבית הוריה בקהיר ואח"כ בנדודיהם הקשים והאומללים בארצות אחרות בצורה כל כך חיה ומוחשית שפשוט התחברתי לכל מה שאירע לה והזדהיתי איתה עד תום. היו קטעים בספר שנגעו לליבי במיוחד .חמלתי על אביה המזדקן שנאלץ לנטוש את מולדתו האהובה ושנאלץ להתפרנס בדוחק לאחר שירד מנכסיו , השוטטות שלו עם בתו שאליה היה כה קשור ...
בקיצור, חברים, לכו לקרא את הספר הנפלא הזה שלא ישאיר אתכם משועממים לרגע ואולי גם יוריד מעיניכם דמעה אחת או שתיים ברגעים דרמתיים במיוחד. ספר מרגש.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•שקדנית
האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

לוסט לניאדו

כבן למשפחה של עולי מצרים סיפורה של לוסט הסופרת ובני משפחתה כלכך ריגש אותי ולמעשה חידד והעלה על הכתב את הזכרונות של המשפחה המורחבת שלנו.אבי עזרא(סזאר - כשמו של אחיה של הסופרת)ז"ל שנפטר לפני כמעט שנתיים עלה בגיל 17 לארץ עם הוריו ואחיו ב 1949 כשהמלך פארוק עדיין היה בשלטון,מיד לאחר מלחמת השחרור. אמי ומשפחתה עלו בינואר 1957 מיד לאחר מלחמת סיני כשנאצר ושלטונו תבעו לגרש את כל הזרים ובכללם היהודים. הם נאלצו למכור את רכושם בפרוטות,והשאירו אחריהם תרבות עשירה ומרוסקת וחיים שלמים שנגדעו באחת.הזכרונות והסיפור האישי של הסופרת עולה ממש בקנה אחד עם הסיפורים והזכרונות שחוו אמי ,דודיי והוריהם.הקשר שלנו לסופרת:האשה המבוגרת האוחזת בתינוק בבית הכנסת "חנן"היא אחותה של סבתי,כלומר דודה של אמי. שמה טונט(דודה) מארי והיא אוחזת בתינוק - נכדה, הרב שמואל לניאדו המתגורר היום בברוקלין.

לפני 16 שנים•מכבי
האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

לוסט לניאדו

הספר מספר את סיפורה של משפחת המחברת ,משפחה יהודית ששורשיה מחלב אבל חיה שנים רבות במצרים.מהמעמד הבנוני הגבוה,כיצד חייהם התנהלו כאנשים יחידים ,נשים וגברים וכקהילה בתוך עצמה ומול החברה המצרית והשלטונית בימי שלטון פארוק- שנות ה-40 ,ובתקופת עלייתו של נאצר לשלטון. הרדיפה אחר היהודים גרמו לכך שהקהילה הזאת בעלת אלפי איש עזבה את מצרים לכל רחבי העולם ולא נשארו בה אלא מעטים מאוד.ההגירה למערב והתמודדות האישית המשפחתית ובין הדורית בין התרבות המצרית המזרחית לבין תרבות המערב,וכל זאת דרך משקפי ההתמודדות או אי ההתמודדות של אביה ,אמה, אחיה ,התא המשפחתי , המצב הכלכלי והמטליות. זהו ספר אהבה כואב של הסופרת לאביה לצד ביקורת ,וכן צעקה גדולה על תוצאות על הפליטות היהודית במקום החדש על כל המשתמע מכך . לקרוא ,לבכות, להתרגש ולאהוב.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•חמדת