קל מאוד להתפתות ולנעוץ שיניים בתפוח האדום והבוהק הזה, אבל מה שנראה על פניו כפרי עסיסי וטעים, התגלה לי עד מהרה כתפוח רקוב, רוחש תולעים. מה זה תולעים, כל תולעת נחש קטן. מה זה נחש, כל אחד צפע.

כבר מההתחלה ברור היה שהספר מנסה לרכוב על גל ההצלחה של "איש ושמו אובה", ולהציג לנו את דמותו טובת הלב של הזקן גיבור הספר, את החום ואנושיות שחבויים עמוק בלבו של הקשיש הנרגן וזעוף הפנים. אלא מה? מזמן לא נתקלתי

יש משהו טריקי בשם הספר. כי לרוב פיתוי הוא משהו שבא כשידול, ומסתמן כחולשה. צירוף המילים "לא עמדתי בפיתוי" כמעט תמיד מהווה הקדמה לאיזו קטסטרופה שתבוא מיד אחריהן. כמו אכלתי את כל חפיסת השוקולד / קניתי את הנעליים ההן שהייתי צריכה משכנתה בשבילן / לא רק שטרפתי כמו אני לא יודעת מה, גם הברזתי לפילאטיס. כאלו. אבל למה להיות מאושרים צריך להיות פיתוי? אם תשאלו אותי הוא צריך להיות מוגש לכל אדם ואדם בנדיבות ובא

על כריכת הספר דובר רבות אבל על תוכנו המרעיד נימי נפש פחות, צ'זרה, מבוגר נרגן נרטן עסוק בעצמו די בודד אבל מנהל פה ושם סמול טוק עם חברים שכנים ובקשר די רופף עם בנו וביתו, ומבלה עם ידידתו למיטה רוסלנה.

הימים עוברים שום דבר חדש לא קורה שוב בדידות שוב השכנה עם החתולים והשכן מלמעלה, המחשבות מחלחלות לראש, הבת שלו נשואה עם ילד מנהלת רומן אסור, היא עורכת דין תמיד עסוקה והבן שלה, הנכד שלו איתו הוא מבלה מ

יש אימרה שגורסת, שלא שופטים ספר על פי הכריכה שלו.
אין ספר מתאים יותר בכדי להדגים את האימרה הזו.
הכריכה של הספר הזה - לא די בכך שהיא כעורה באופן יוצא דופן, היא גם כל כך מטרידה, עד שבכדי להמשיך ולקרוא, נאלצתי לעטוף את הספר בכריכה משלי.
ואני כל כך שמחה שעשיתי זאת, ולא זנחתי את הספר המופלא הזה.

צ'זרה אנוניצאטה הוא אלמן איטלקי בן 77 שחי בנפולי ומתחיל לחשב את קיצו לאחור.
הוא כבר הגיע לגיל הזה, ש

הציון הממוצע שנתנו 12 הקוראים שלפני באתר 'סימניה' הוא 3.3. הציון שלי הוא 5. שאלתי את עצמי מה מקור הפער. אולי הגיל: הסיפור הוא על חוויותיו של אלמן בן 77 המתגורר בנפולי, והגיל הממוצע של המגיבים הוא 50. אני, עכ"פ, מתעקש: זהו ספר נפלא שבו מובא בגוף ראשון סיפורו של זקן ציני ואגואיסט, ולמרבה ההפתעה הוא נכתב ע"י סופר בן כארבעים. הספר הוא מצחיק, מרגש, יפהפה, רגיש, פילוסופי, ובעיקר כתוב ביד אמן ומותח לקריא

שורה תחתונה- כריכה זוועה, ספר נפלא!
הרבה אנשים יחליטו אפילו לא לקרוא תקציר של ספר בגלל כריכה לא יפה/מטרידה/מוזרה וכו׳. במקרה של ״הפיתוי להיות מאושרים״, לא מדובר ספציפית בעניין גרפי, אלא פשוט שהכריכה לא מתאימה לספר. בכלל.
במבט ראשון זה נראה כמו ספר עידן חדש של גורו מפורסם רווי ידע בנוגע לחיים מאושרים. יחד עם הסבא הספק עומד להתעטש ספק סובל מגירוד בזקן= לא מושך.
מספיק לקרוא את ה-״הבהרה״ בתחילת הספ

נהדר. תמיד מעניין ומסקרן לקרוא ספרים שמדגדגים ומפלרטטים עם הקווים הניהיליסטיים והציניקנים שבך, ו'הפיתוי להיות מאושרים' עושה את זה נפלא, במיוחד כשהוא מתובל בתוגה ובליריות של נאפולי.