אני חייב לומר שלאורך כל השליש הראשון של הספר הייתי מהופנט, מרותק וצוחק בקול כל כמה דקות. יש סיבה שזה קרה רק בשליש הראשון ולאחר מכן דעך עד שפסק כמעט לחלוטין והפך לרצון עז להגיע לסוף הספר בהקדם. השליש הראשון הוא היחיד שבו הרגשתי שהסיפור עדיין אחוז במציאות, ריאלי, אך יחד עם זאת גם חתרני ומרענן ומפתיע. לוקח אותך לקצה ואז עוד קצת. כל גבר שיקרא את הקטע שהוא יורד לשכנה בגלל החלטת קוביה ירגיש את צביטת הריגוש פועמת בקרבו. זה מוטמע בנו, הריגוש הכל כך ממכר הזה, הפנטזיה המודחקת הכי לא מודעת (כולם מודעים אליה בתכלס) של המין הגברי. וכשדברים היו עוד בגדר הסגות גבול הגיוניות, החלטות משוגעות אבל עדיין ניתנות להזדהות - הספר היה בהחלט מעניין ושואב. משעה שהסופר מתחיל להתגלגל לו במעשיות מרחיקות לכת ומתייעץ עם הקובייה בנוגע לרצח, אונס, נטישת משפחה וכדומה, משהו בקסם של כל הרעיון הזה נגמר. ריגוש הוא טוב ויפה עד נקודה מסוימת, אבל לחיות חיים שלמים בתפקידים משתנים בהתאם לקפריזות של קובייה? אני מבין אני העונג בזריקת האחריות, בהחלטיות עיוורת שכזו, אבל עד כדי כך? הרגיש לי כמו משהו דטרמניסטי מדי, ובמה שהמחבר אומר באחד הקטעים: "ומה אם הילד שנחנך על חייקוביות יום אחד ירצה להתמרד בהם ויחיה חיים נורמליים?" יש את התמצית של כל מה שאני חושב על הרעיון הזה. הוא פשוט נורא קוסם ללב אנושי נורמלי. מותנה. מתורבת. מוגבל. נתון לאיסורים. אבל ברגע שנרוץ לצד השני של הסקאלה התחושות האלה יגיעו בדיוק באותה העוצמה רק מהקצה האחר. הוא פשוט תיאר סימפטום של לחיות חיים שבעיניו הפכו למשעממים. אבל בסוף? הכל הופך להרגל, גם לשנות תפקיד כל יום, וגם זו רוטינה שמתישהו ממצה את עצמה - ואז האדם החתרן ימרוד בה בדיוק באותה הצורה ויטיל על עצמו שוב מגבלות ואיסורים. ובכלל, מרוב כל הספרים שקראתי פיתחתי אלרגיה קלה לרעיונות שמתיימרים לבסס כת. אידאליסטיים כאלה. לך תטיל קובייה בנוגע לאיזו מסעדה לבחור או עם איזו בחורה להתחיל בפאב. אבל לרצוח? די נו. בקיצור, תקראו את השליש הראשון ודי.

אני חייב לומר שלאורך כל השליש הראשון של הספר הייתי מהופנט, מרותק וצוחק בקול כל כמה דקות. יש סיבה שזה קרה רק בשליש הראשון ולאחר מכן דעך עד שפסק כמעט לחלוטין והפך לרצון עז להגיע לסוף הספר בהקדם. השליש הראשון הוא היחיד שבו הרגשתי שהסיפור עדיין אחוז במציאות, ריאלי, אך יחד עם זאת גם חתרני ומרענן ומפתיע. לוקח אותך לקצה ואז עוד קצת. כל גבר שיקרא את הקטע שהוא יורד לשכנה בגלל החלטת קוביה ירגיש את צביטת הריגוש פועמת בקרבו. זה מוטמע בנו, הריגוש הכל כך ממכר הזה, הפנטזיה המודחקת הכי לא מודעת (כולם מודעים אליה בתכלס) של המין הגברי. וכשדברים היו עוד בגדר הסגות גבול הגיוניות, החלטות משוגעות אבל עדיין ניתנות להזדהות - הספר היה בהחלט מעניין ושואב. משעה שהסופר מתחיל להתגלגל לו במעשיות מרחיקות לכת ומתייעץ עם הקובייה בנוגע לרצח, אונס, נטישת משפחה וכדומה, משהו בקסם של כל הרעיון הזה נגמר. ריגוש הוא טוב ויפה עד נקודה מסוימת, אבל לחיות חיים שלמים בתפקידים משתנים בהתאם לקפריזות של קובייה? אני מבין אני העונג בזריקת האחריות, בהחלטיות עיוורת שכזו, אבל עד כדי כך? הרגיש לי כמו משהו דטרמניסטי מדי, ובמה שהמחבר אומר באחד הקטעים: "ומה אם הילד שנחנך על חייקוביות יום אחד ירצה להתמרד בהם ויחיה חיים נורמליים?" יש את התמצית של כל מה שאני חושב על הרעיון הזה. הוא פשוט נורא קוסם ללב אנושי נורמלי. מותנה. מתורבת. מוגבל. נתון לאיסורים. אבל ברגע שנרוץ לצד השני של הסקאלה התחושות האלה יגיעו בדיוק באותה העוצמה רק מהקצה האחר. הוא פשוט תיאר סימפטום של לחיות חיים שבעיניו הפכו למשעממים. אבל בסוף? הכל הופך להרגל, גם לשנות תפקיד כל יום, וגם זו רוטינה שמתישהו ממצה את עצמה - ואז האדם החתרן ימרוד בה בדיוק באותה הצורה ויטיל על עצמו שוב מגבלות ואיסורים. ובכלל, מרוב כל הספרים שקראתי פיתחתי אלרגיה קלה לרעיונות שמתיימרים לבסס כת. אידאליסטיים כאלה. לך תטיל קובייה בנוגע לאיזו מסעדה לבחור או עם איזו בחורה להתחיל בפאב. אבל לרצוח? די נו. בקיצור, תקראו את השליש הראשון ודי.

אני חייב לומר שלאורך כל השליש הראשון של הספר הייתי מהופנט, מרותק וצוחק בקול כל כמה דקות. יש סיבה שזה קרה רק בשליש הראשון ולאחר מכן דעך עד שפסק כמעט לחלוטין והפך לרצון עז להגיע לסוף הספר בהקדם. השליש הראשון הוא היחיד שבו הרגשתי שהסיפור עדיין אחוז במציאות, ריאלי, אך יחד עם זאת גם חתרני ומרענן ומפתיע. לוקח אותך לקצה ואז עוד קצת. כל גבר שיקרא את הקטע שהוא יורד לשכנה בגלל החלטת קוביה ירגיש את צביטת הריגוש פועמת בקרבו. זה מוטמע בנו, הריגוש הכל כך ממכר הזה, הפנטזיה המודחקת הכי לא מודעת (כולם מודעים אליה בתכלס) של המין הגברי. וכשדברים היו עוד בגדר הסגות גבול הגיוניות, החלטות משוגעות אבל עדיין ניתנות להזדהות - הספר היה בהחלט מעניין ושואב. משעה שהסופר מתחיל להתגלגל לו במעשיות מרחיקות לכת ומתייעץ עם הקובייה בנוגע לרצח, אונס, נטישת משפחה וכדומה, משהו בקסם של כל הרעיון הזה נגמר. ריגוש הוא טוב ויפה עד נקודה מסוימת, אבל לחיות חיים שלמים בתפקידים משתנים בהתאם לקפריזות של קובייה? אני מבין אני העונג בזריקת האחריות, בהחלטיות עיוורת שכזו, אבל עד כדי כך? הרגיש לי כמו משהו דטרמניסטי מדי, ובמה שהמחבר אומר באחד הקטעים: "ומה אם הילד שנחנך על חייקוביות יום אחד ירצה להתמרד בהם ויחיה חיים נורמליים?" יש את התמצית של כל מה שאני חושב על הרעיון הזה. הוא פשוט נורא קוסם ללב אנושי נורמלי. מותנה. מתורבת. מוגבל. נתון לאיסורים. אבל ברגע שנרוץ לצד השני של הסקאלה התחושות האלה יגיעו בדיוק באותה העוצמה רק מהקצה האחר. הוא פשוט תיאר סימפטום של לחיות חיים שבעיניו הפכו למשעממים. אבל בסוף? הכל הופך להרגל, גם לשנות תפקיד כל יום, וגם זו רוטינה שמתישהו ממצה את עצמה - ואז האדם החתרן ימרוד בה בדיוק באותה הצורה ויטיל על עצמו שוב מגבלות ואיסורים. ובכלל, מרוב כל הספרים שקראתי פיתחתי אלרגיה קלה לרעיונות שמתיימרים לבסס כת. אידאליסטיים כאלה. לך תטיל קובייה בנוגע לאיזו מסעדה לבחור או עם איזו בחורה להתחיל בפאב. אבל לרצוח? די נו. בקיצור, תקראו את השליש הראשון ודי.

אני חייב לומר שלאורך כל השליש הראשון של הספר הייתי מהופנט, מרותק וצוחק בקול כל כמה דקות. יש סיבה שזה קרה רק בשליש הראשון ולאחר מכן דעך עד שפסק כמעט לחלוטין והפך לרצון עז להגיע לסוף הספר בהקדם. השליש הראשון הוא היחיד שבו הרגשתי שהסיפור עדיין אחוז במציאות, ריאלי, אך יחד עם זאת גם חתרני ומרענן ומפתיע. לוקח אותך לקצה ואז עוד קצת. כל גבר שיקרא את הקטע שהוא יורד לשכנה בגלל החלטת קוביה ירגיש את צביטת הריגוש פועמת בקרבו. זה מוטמע בנו, הריגוש הכל כך ממכר הזה, הפנטזיה המודחקת הכי לא מודעת (כולם מודעים אליה בתכלס) של המין הגברי. וכשדברים היו עוד בגדר הסגות גבול הגיוניות, החלטות משוגעות אבל עדיין ניתנות להזדהות - הספר היה בהחלט מעניין ושואב. משעה שהסופר מתחיל להתגלגל לו במעשיות מרחיקות לכת ומתייעץ עם הקובייה בנוגע לרצח, אונס, נטישת משפחה וכדומה, משהו בקסם של כל הרעיון הזה נגמר. ריגוש הוא טוב ויפה עד נקודה מסוימת, אבל לחיות חיים שלמים בתפקידים משתנים בהתאם לקפריזות של קובייה? אני מבין אני העונג בזריקת האחריות, בהחלטיות עיוורת שכזו, אבל עד כדי כך? הרגיש לי כמו משהו דטרמניסטי מדי, ובמה שהמחבר אומר באחד הקטעים: "ומה אם הילד שנחנך על חייקוביות יום אחד ירצה להתמרד בהם ויחיה חיים נורמליים?" יש את התמצית של כל מה שאני חושב על הרעיון הזה. הוא פשוט נורא קוסם ללב אנושי נורמלי. מותנה. מתורבת. מוגבל. נתון לאיסורים. אבל ברגע שנרוץ לצד השני של הסקאלה התחושות האלה יגיעו בדיוק באותה העוצמה רק מהקצה האחר. הוא פשוט תיאר סימפטום של לחיות חיים שבעיניו הפכו למשעממים. אבל בסוף? הכל הופך להרגל, גם לשנות תפקיד כל יום, וגם זו רוטינה שמתישהו ממצה את עצמה - ואז האדם החתרן ימרוד בה בדיוק באותה הצורה ויטיל על עצמו שוב מגבלות ואיסורים. ובכלל, מרוב כל הספרים שקראתי פיתחתי אלרגיה קלה לרעיונות שמתיימרים לבסס כת. אידאליסטיים כאלה. לך תטיל קובייה בנוגע לאיזו מסעדה לבחור או עם איזו בחורה להתחיל בפאב. אבל לרצוח? די נו. בקיצור, תקראו את השליש הראשון ודי.

אני חייב לומר שלאורך כל השליש הראשון של הספר הייתי מהופנט, מרותק וצוחק בקול כל כמה דקות. יש סיבה שזה קרה רק בשליש הראשון ולאחר מכן דעך עד שפסק כמעט לחלוטין והפך לרצון עז להגיע לסוף הספר בהקדם. השליש הראשון הוא היחיד שבו הרגשתי שהסיפור עדיין אחוז במציאות, ריאלי, אך יחד עם זאת גם חתרני ומרענן ומפתיע. לוקח אותך לקצה ואז עוד קצת. כל גבר שיקרא את הקטע שהוא יורד לשכנה בגלל החלטת קוביה ירגיש את צביטת הריגוש פועמת בקרבו. זה מוטמע בנו, הריגוש הכל כך ממכר הזה, הפנטזיה המודחקת הכי לא מודעת (כולם מודעים אליה בתכלס) של המין הגברי. וכשדברים היו עוד בגדר הסגות גבול הגיוניות, החלטות משוגעות אבל עדיין ניתנות להזדהות - הספר היה בהחלט מעניין ושואב. משעה שהסופר מתחיל להתגלגל לו במעשיות מרחיקות לכת ומתייעץ עם הקובייה בנוגע לרצח, אונס, נטישת משפחה וכדומה, משהו בקסם של כל הרעיון הזה נגמר. ריגוש הוא טוב ויפה עד נקודה מסוימת, אבל לחיות חיים שלמים בתפקידים משתנים בהתאם לקפריזות של קובייה? אני מבין אני העונג בזריקת האחריות, בהחלטיות עיוורת שכזו, אבל עד כדי כך? הרגיש לי כמו משהו דטרמניסטי מדי, ובמה שהמחבר אומר באחד הקטעים: "ומה אם הילד שנחנך על חייקוביות יום אחד ירצה להתמרד בהם ויחיה חיים נורמליים?" יש את התמצית של כל מה שאני חושב על הרעיון הזה. הוא פשוט נורא קוסם ללב אנושי נורמלי. מותנה. מתורבת. מוגבל. נתון לאיסורים. אבל ברגע שנרוץ לצד השני של הסקאלה התחושות האלה יגיעו בדיוק באותה העוצמה רק מהקצה האחר. הוא פשוט תיאר סימפטום של לחיות חיים שבעיניו הפכו למשעממים. אבל בסוף? הכל הופך להרגל, גם לשנות תפקיד כל יום, וגם זו רוטינה שמתישהו ממצה את עצמה - ואז האדם החתרן ימרוד בה בדיוק באותה הצורה ויטיל על עצמו שוב מגבלות ואיסורים. ובכלל, מרוב כל הספרים שקראתי פיתחתי אלרגיה קלה לרעיונות שמתיימרים לבסס כת. אידאליסטיים כאלה. לך תטיל קובייה בנוגע לאיזו מסעדה לבחור או עם איזו בחורה להתחיל בפאב. אבל לרצוח? די נו. בקיצור, תקראו את השליש הראשון ודי.

תראו, אני לא מתיימר להצהיר על הספר הצהרות שגדולות עליו. מה שכן, אני יודע להבחין בספר שכתוב באיכות עצומה כשאני פוגש כזה. הכתיבה, הרגישות, העומק, רזולוציות הרגש ותיאורו. מצאתי את עצמי מצטמרר המון פעמים ולא בגלל עלילה או רעיון. פשוט התרגשתי מצורת ההתבטאות, מלכידת הרגשות החמקמקים הללו במלכודת המילים. אינספור פעמים בזמן קריאה חשתי צורך ללכת ולכתוב בעצמי. השראה קוראים לזה. וזה אחד המדדים המשמעותיים ביותר עבורי כשאני קורא ספר. האם הוא מעורר בי השראה או לא? האם הוא מכה בי חזק מספיק בשביל להזיז לי תהליכים של יצירה בראש או שהוא עובר לידי? ובלמידה שלי מהספר הזה הרגשתי כי אני נעשה כותב טוב יותר, שלם יותר. על עלילה אין מה לדבר פה המון, זה לא האישיו. על הרעיון המנחה אולי יש, אבל הוא לא מעניין אותי והוא נחווה כדינמי ומשתנה בהתאם לרגשותיו הבלעדיים של הסובייקט שקורא את הספר. חלק יתעצבנו על הצדקנות, חלק ירגישו שאולי זה מקל עליהם לסלוח. עזבו שטויות. אם אתם יודעים להעריך כתיבה (ותרגום כמובן) ברמה הגבוהה ביותר שיש, ועל אחת כמה וכמה אם גם אתם כותבים, אתם חייבים אותו לעצמכם.