אבא שלי צמחוני אדוק. אמא שלי לקוחה קבועה בשווארמה חזן. אבא שלי ימני. אמא שלי שמאלנית. אבא שלי צופה בסרטי איכות בסינמטק. אמא שלי מזילה דמעה בטלנובלות. אבא שלי טיפוס של חורף. אמא שלי מעדיפה את הקיץ. אבא שלי אוהב לקרוא את אפלפלד ואת פול אוסטר ומורקמי. אמא שלי אוהבת את רם אורן ואת ג'וג'ו מויס. אני יכולה להמשיך עד מחר בבוקר, אבל הבנתם את הפרנציפ. אבא שלי אהב את הספר הזה. אמא שלי....... גם אהבה את הספר הזה!!! אני אומרת לכם, ימות המשיח ממש. אשכרה חזון אחרית הימים אצלנו במשפחה... אבל... • אבא דיבר על תיבת פנדורה משפחתית ונתן הרצאה על סודות שנחשפים ושתמיד הם ייחשפו כפי שמתואר בספר, ואילו אמא התרשמה בעיקר מהתיאור של היחסים בין בני הדודים. (אני עם אבא). • אבא אמר שלספר יש נוכחות רוסית בולטת – לבוש, כינויי שמות ומאכלים ושמורגש שהספר נכתב ע"י עולה מרוסיה ושזה מאוד אותנטי. אמא אמרה שזה ממש שולי ולא מורגש. (אני עם אמא). • אבא אמר שהדרמה המשפחתית יצרה יותר מתח מפענוח הפשע עצמו. אמא אמרה שדווקא החלק של המז"פ היה מרתק למרות שזה ממש לא ספר מתח. (אני עם אבא). • אבא אמר שהסופרת מצליחה להביא בפני הקורא שושלת משפחתית מורכבת, סבא וסבתא, אחיות, נישואים שניים, בני דודים, נכדים ואפילו את הנינים בלי שהקורא יתבלבל בכלל. אמא אמרה שהיא היתה צריכה לשרטט לה על הסימניה איזה אילן משפחתי קטן... (אני עם אבא). • אבא אמר שהסוף של הספר פתוח ושהוא מזמין ספר המשך. אמא אמרה שהסוף סגור ושהוא מתוק, רומנטי, אופטימי ומשפטי האהבה שמסיימים את הספר ריגשו אותה מאוד (אני עם אמא) [אבל גם עם אבא, כי אני רוצה ספר המשך] • "היא הורידה את העטיפה מהסוכריה, עצמה את עיניה וליקקה את התרנגול הוורוד. טעמו החמצמץ התפשט בגופה וריח הפטל שנדף מהסוכריה דגדג את נחיריה." אבא שונא סוכריות. אמא אוהבת אותן מאוד. (אני עם אבא). בדבר אחד שלושתנו מסכימים: זהו ספר מצוין שכיף, פשוט כיף לקרוא.

נערה בת 16 לא אמורה לתהות על משמעות החיים. היא לא אמורה לקרוא את הספר הזה ולדמוע ממנו. נערה בת 16 אמורה לנצל את החופש כדי לצאת ולבלות וליהנות, ואם היא בוחרת לשבת בבית ולקרוא, אז שתקרא את הארי פוטר. ואם היא כבר בוחרת לקרוא ולדמוע, אז שתקרא את "אשמת הכוכבים" ו- "ללכת בדרכך". אבל מה לעשות, החיים לא מתנהלים כמו שאנחנו מצפים מהם, וגם ההתנהגות של בני האדם היא בלתי צפויה, והספר ממחיש את זה טוב מאוד. וכך מצאתי את עצמי יושבת וקוראת את הספר הקטן-גדול הזה בשקיקה. הספר נחלק לשני חלקים. הראשון, חוויות ממחנה ריכוז, הוא מצמרר, מבעית, מדכא ולפעמים הרגשתי שבמקום משמעות לחיים אני מקבלת כאן חוסר משמעות. אבל דווקא מתוך הסבל הבלתי נתפס הזה צומחת לה השאיפה למשמעות. "אם בכלל יש טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל. הסבל כחלק בלתי נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות. אין שלמות לחיים בלי סבל". החלק השני נותן לקוראים מושגי יסוד בתורת הלוגותרפיה, והוא עושה את זה בדרך פשוטה שגם אני יכולתי לתפוס ולהבין. "הלוגותרפיה מעמידה את האדם לפני פשר חייו ומכוונת אותו אליו. האדם זקוק למשהו שלמענו יחיה. השאיפה לפשר ברוב בני האדם היא לא בגדר אמונה אלא עובדה". אז אם הכל טוב ויפה ואם אדם שיש לו "למה" שלמענו יחיה יכול לסבול כל "איך", אז למה הספר נקרא "האדם מחפש משמעות" ולא "האדם מוצא משמעות"? את זה דווקא לא הבנתי. נערה בת 16 לא אמורה לקרוא את הספר הזה, אבל נערה בת 16 גם לא אמורה לעבור את הזוועות שמתוארות בחלק הראשון של הספר, והיו הרבה נערות שעברו את זה. אז אולי המסקנה היא שהחיים צוחקים עלינו בעיניים ודווקא מה שלא אמור לקרות הוא זה שקורה. לטוב ולרע. הבעיה, שבדרך כלל זה לרע.

נערה בת 16 לא אמורה לתהות על משמעות החיים. היא לא אמורה לקרוא את הספר הזה ולדמוע ממנו. נערה בת 16 אמורה לנצל את החופש כדי לצאת ולבלות וליהנות, ואם היא בוחרת לשבת בבית ולקרוא, אז שתקרא את הארי פוטר. ואם היא כבר בוחרת לקרוא ולדמוע, אז שתקרא את "אשמת הכוכבים" ו- "ללכת בדרכך". אבל מה לעשות, החיים לא מתנהלים כמו שאנחנו מצפים מהם, וגם ההתנהגות של בני האדם היא בלתי צפויה, והספר ממחיש את זה טוב מאוד. וכך מצאתי את עצמי יושבת וקוראת את הספר הקטן-גדול הזה בשקיקה. הספר נחלק לשני חלקים. הראשון, חוויות ממחנה ריכוז, הוא מצמרר, מבעית, מדכא ולפעמים הרגשתי שבמקום משמעות לחיים אני מקבלת כאן חוסר משמעות. אבל דווקא מתוך הסבל הבלתי נתפס הזה צומחת לה השאיפה למשמעות. "אם בכלל יש טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל. הסבל כחלק בלתי נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות. אין שלמות לחיים בלי סבל". החלק השני נותן לקוראים מושגי יסוד בתורת הלוגותרפיה, והוא עושה את זה בדרך פשוטה שגם אני יכולתי לתפוס ולהבין. "הלוגותרפיה מעמידה את האדם לפני פשר חייו ומכוונת אותו אליו. האדם זקוק למשהו שלמענו יחיה. השאיפה לפשר ברוב בני האדם היא לא בגדר אמונה אלא עובדה". אז אם הכל טוב ויפה ואם אדם שיש לו "למה" שלמענו יחיה יכול לסבול כל "איך", אז למה הספר נקרא "האדם מחפש משמעות" ולא "האדם מוצא משמעות"? את זה דווקא לא הבנתי. נערה בת 16 לא אמורה לקרוא את הספר הזה, אבל נערה בת 16 גם לא אמורה לעבור את הזוועות שמתוארות בחלק הראשון של הספר, והיו הרבה נערות שעברו את זה. אז אולי המסקנה היא שהחיים צוחקים עלינו בעיניים ודווקא מה שלא אמור לקרות הוא זה שקורה. לטוב ולרע. הבעיה, שבדרך כלל זה לרע.

מה כבר אוכל לכתוב שלא נכתב? מה כבר אוכל לומר שלא נאמר? ובכל זאת אני מסתכנת וכותבת מרחשי לבי דברים שבטח כבר היו טובים ממני שהעלו אותם. היו לי את כל הסיבות, לכאורה, לתעב את הולדן: הוא מיזנתרופ שונא אדם, הוא קיצוני בדעותיו, הוא מלודרמטי, קטנוני, אגוצנטרי. ובכל זאת, מעבר לכל התכונות השליליות הללו, עמוק בפנים, מסתתרת נשמה טובה ונפש הומיה. הומיה באמת, לא במובן הציני של מחשבות... הולדן עוזר לילדים קטנים. הוא עוזר לילדה קטנה לקשור את הסקטים, הוא מסב את תשומת לבו של נער שרוכסן מכנסיו פתוח, הוא רוצה קשר אנושי וסולד ממנו בו זמנית. הולדן הוא אדם בודד, גלמוד, ועמוק בלב הוא משווע לקשר אנושי, לחום, לאהבה. הולדן זקוק לחום של בני משפחה. הביקורים אצל המורים להיסטוריה ולאנגלית הם כמו איזה חיפוש חסר תקווה לדמות של אב. הקשר עם האב הביולוגי כמעט לא קיים, והישועה לא תבוא מן האם, אם שכולה ומתוסבכת בעצמה שבנוסף לכל יש לה המון צרות משל עצמה, ואין להעמיס עליה צרות נוספות, גם עם הן של בנה... מזמן לא מתקלתי בדמות ספרותית כל כך מורכבת, מתוסבכת אמנם, אבל כובשת לחלוטין. הולדן פוחד מאנשים, נרתע מהם ומרתיע אותם, הוא מתעב את החיים עצמם ושקוע בהרהורים רבים על המוות ועל ההתאבדות. "בטח הייתי עושה את, אם הייתי בטוח שמישהו יכסה אותי ברגע שאנחת. לא רציתי שאיזה חבורה של סקרנים טיפשים יסתכלו עלי כשאני אהיה כולי מכוסה דם". המוטיב של הנפילה שחוזר כאן משקף יפה מאוד את העיסוק האובססיבי במוות, בחוסר מפלט ממצוקות החיים, בהתאבדות, בנפילה למעמקי האבדן – פיזית ונפשית. "איך שלא יהיה, עוד לפני שהבנתי מה קורה, כבר הייתי על הרצפה המחורבנת". וגם - "הייתי יכול להיהרג כשנפלתי על הרצפה, אבל אני רק ככה צנחתי על הצד. אבל זה היה מוזר, הרגשתי יותר טוב אחרי הנפילה". בדרך כלל אני לא אוהבת ספרים שהם ספרים של דמות אחת, אבל הספר הזה, ספר שמתבסס לחלוטין על דמות אחת, כבש אותי לחלוטין. גם הספר וגם הדמות.

נערה בת 16 לא אמורה לתהות על משמעות החיים. היא לא אמורה לקרוא את הספר הזה ולדמוע ממנו. נערה בת 16 אמורה לנצל את החופש כדי לצאת ולבלות וליהנות, ואם היא בוחרת לשבת בבית ולקרוא, אז שתקרא את הארי פוטר. ואם היא כבר בוחרת לקרוא ולדמוע, אז שתקרא את "אשמת הכוכבים" ו- "ללכת בדרכך". אבל מה לעשות, החיים לא מתנהלים כמו שאנחנו מצפים מהם, וגם ההתנהגות של בני האדם היא בלתי צפויה, והספר ממחיש את זה טוב מאוד. וכך מצאתי את עצמי יושבת וקוראת את הספר הקטן-גדול הזה בשקיקה. הספר נחלק לשני חלקים. הראשון, חוויות ממחנה ריכוז, הוא מצמרר, מבעית, מדכא ולפעמים הרגשתי שבמקום משמעות לחיים אני מקבלת כאן חוסר משמעות. אבל דווקא מתוך הסבל הבלתי נתפס הזה צומחת לה השאיפה למשמעות. "אם בכלל יש טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל. הסבל כחלק בלתי נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות. אין שלמות לחיים בלי סבל". החלק השני נותן לקוראים מושגי יסוד בתורת הלוגותרפיה, והוא עושה את זה בדרך פשוטה שגם אני יכולתי לתפוס ולהבין. "הלוגותרפיה מעמידה את האדם לפני פשר חייו ומכוונת אותו אליו. האדם זקוק למשהו שלמענו יחיה. השאיפה לפשר ברוב בני האדם היא לא בגדר אמונה אלא עובדה". אז אם הכל טוב ויפה ואם אדם שיש לו "למה" שלמענו יחיה יכול לסבול כל "איך", אז למה הספר נקרא "האדם מחפש משמעות" ולא "האדם מוצא משמעות"? את זה דווקא לא הבנתי. נערה בת 16 לא אמורה לקרוא את הספר הזה, אבל נערה בת 16 גם לא אמורה לעבור את הזוועות שמתוארות בחלק הראשון של הספר, והיו הרבה נערות שעברו את זה. אז אולי המסקנה היא שהחיים צוחקים עלינו בעיניים ודווקא מה שלא אמור לקרות הוא זה שקורה. לטוב ולרע. הבעיה, שבדרך כלל זה לרע.

נניח שקראתם ספר מסוים ולא אהבתם אותו במיוחד, בלשון המעטה. ואז יצא לו ספר המשך, וכמובן שלא קראתם אותו כי סלדתם מהספר הקודם. ופתאום, כמה מפתיע, יוצא ספר שלישי בסדרה. מה הסבירות שתקראו אותו? קראתי את "ללכת בדרכך" ומאוד לא אהבתי. עזבתי את מויס והלכתי לי לדרכי מתוך כוונה לא לחזור אליה אף פעם. והנה לפני כמה ימים, בביקורי האחרון בספרייה, הספרנית החביבה ממליצה לי בחום על הספר החדש דנדש הזה ("המלצה אישית שלי! נפלא! מרגש! מקסים! נוגע ללב! ויש לך מזל שהוא על המדף כי הוא פשוט נחטף") – ואני, בחיוך מבויש, אומרת לה שזה לא בדיוק הטעם והסגנון וכו' ושגם לא קראתי את החלק השני ושאי אפשר לדלג. והיא – בחיוך כובש, אומרת לי שהספר הזה לכל טעם ושיש בו רומנטיקה וצחוק ודמע והתרגשות, ואפשר לקרוא אותו כספר נפרד ושהיא מבטיחה לי שלא אתאכזב. אז נכנעתי. ג'וג'ו החמדנית שלנו היא ג'וג'ו שלא מסתפקת ברב מכר היסטרי, בסרט שובר קופות שנעשה על פיו ובספר המשך. היא מוציאה ספר שלישי בסדרה – ואני יכולה לנחש שלא האחרון. אז כן, הג'וג'ו שמטילה ביצי זהב היא ג'וג'ו שרואה כי טוב ומחליטה להטיל את הביצים שלה בקצב של מכונת ירייה שמכוונת על אוטומט. אבל גם מכונת ירייה משומנת היטב נשחקת בסופו של דבר, כמו מכונת הירייה המקרטעת לאחרונה של א.ל. ג'יימס, שסדרת החמישים גוונים שלה התחילה עם המון רעש וצלצולים וכבשה את רשימות רבי המכר בכל העולם, והנה לפני כמה חודשים יצא הספר החמישי או השישי בסדרה (מי סופר) ואף אחד לא מדבר עליו. רשימת רבי המכר? הצחקתם אותי. מכירים את הגוגואים? עונת המשמשים הקצרה שמתחילה ממש בימים אלו מספקת לנו הרבה מהם. אז יש את הגוגואים של המשמש ויש את הג'וג'ואים של המִישְׁמָשׁ, מִישְׁמָשׁ שהוא סבטוחה אחת גדולה של שטויות שבנויות ממילים שמרכיבות צרור כרוך ומודפס של דפים כתובים. ספר לא הייתי קוראת לזה. והספרנית החביבה שלי, שחייכה אליי כשהחזרתי לה את הספר ואמרה לי "נו, מה את אומרת?" - חייכתי אליה בחזרה ואלתרתי קצת: "ספר סוף הדרך. אין דברים כאלה". ולא שיקרתי – באמת סוף הדרך (המשותפת שלי עם הג'וג'ו) ובאמת שאין דברים כאלה (גרועים).