וידוי קטן לפני שאתחיל. זו אולי הביוגרפיה הראשונה שאני קורא, מקסימום שנייה, כך שאני לא מומחה בנושא (לא שאני מומחה במשהו בכלל... אבל.) ובטח יהיו כאלה שיגידו איזה שטויות הוא כותב ומה הוא מבין (ואני מסכים איתם לגמרי). אני שופט את הספר על פי ההנאה שלי מהקריאה ולא יותר. קראתי מספר תגובות. מישהי שלא הבינה מי הוא מה בסיפור. אז בלי לפגוע, האזנה של ספר באודיו לא דומה בכלום להנאה מספר ביד. אין כל כך הרבה דמויות שצריך להבין מה ומי הן. יש ארבעה דמויות חשובות מהתחלה ועד הסוף. כל השאר נלווים וברקע של הסיפור. פשוט כנראה לא הייתה במצב הרוח המתאים. אחרת השוותה לסרט טבע אבל זהו ספר שמבוסס על עובדות ולא על פי דמיון. בעיני הספר מעולה. העובדות המתגלות במהלך הקריאה על אורח החיים הרומאי/הלניסטי/פרעוני ועל החיים בביצה הקטנה שמסביב לאגן הים התיכון מדהימים. לפני שהתחלתי לקרוא חשבתי שידעתי מהי קליאופטרה ומה הסיפור שלה, אבל עבודת המחקר שנעשתה מגלה הרבה יותר ממה שידעתי. עליה ועל המאבק על השליטה ברומא. הספר מלא תככים, תשוקות, מלחמות, אהבות, שנאות וקנאה. פשוט לא להאמין שככה פעם היו החיים. וכך, מתוך הסיפור של קליאופטרה והגברים שבחייה, מתגלה העולם העתיק ואורח החיים, האמונות והרצונות של האנשים הפשוטים. איך חיו. מה עשו. המאכלים, החגים. כמו שברומא לנשים לא היו זכויות נשים ולעומת זאת במצרים היו לנשים זכויות שהפמנסטיות הכי קיצוניות לא חולמות עליהן. והכל באותה תקופה מקבילה. צריך לזכור שזוהי נקודת מבט אחת על הסיפור, והמחברת מן הסתם בעד גיבורת הסיפור שלה. כל השאר שמסביבה מתגמדים לעומתה. כמו הורדוס שעל פי הספר מתגלה כנמושה עלובה. אנטוניוס כאדם חסר ביטחון. אוגסטוס כאדם שקרן ותככן. אך העבודה שנעשתה כאן נהדרת. הרבה פעמים המחברת עצמה מבהירה שיש מספר מבטים על נקודות מסוימות שבסיפור. כמו כן, הכתיבה שוטפת והסיפור מעניין. ממליץ בחום למי שאוהב היסטוריה, ביחוד של העולם העתיק. ומה יש לקובה לומר בנושא? כמו גריל מצרי מעולה. קבלי חמש עצמות סטייסי!

במסגרת הפינה "בוא נחזור למה שלא סיימנו" חזרתי לשיבה להודו. פעם, לפני שנים, קצת אחרי החזרה שלי מהודו ומהמזרח, עת שהספר יצא, גם אני קראתי אותו. הכול היה מעולה, רק שהדימויים של אהובת הגיבור העלו בראשי דימויים של המורה שלי לאנגלית. אומנם היא הייתה מורה מצוינת, אבל כל קשר בין מצוינות לחושניות לא קם ולא נברא בין הצדדים. כך שאחרי מספר תיאורים פשוט לא יכולתי להמשיך בקריאה יותר. יש גבול לדימויים שאני מוכן לשאת. עכשיו, אחרי מספר שנים שהמורה לאנגלית כבר מודחקת היטב בתאים האחוריים של מוחי, העזתי לחזור כשהפעם ריקי גל היא זו שעולה לי בראש בכל פעם שאהבת הגיבור, דורי, מוזכרת. (נראה לי שהיא שחקה בסרט). קטונתי מלהעביר בקורת על סופר כמו א.ב. יהושוע. לטוב או לרע. הוא יודע עברית. יודע לכתוב. להשתמש במילים הנכונות. וכנראה גם להעביר סיפור. ואכן, החלק הראשון של הסיפור מצוין. העלילה רצה, הדמויות מלאות ולא שטחיות. הרעיון מושך. אלא שאחרי השליש הראשון של הספר מגיע המשכו. ש ע מ ו ם ! שעות נדון בקרני השמש הכתומות המרצדות מאחורי ענני הגשם ובקטע הים שניתן לראות ממרפסת הבית. באמת? זו קלאסיקה? התיאורים הללו מוציאים כל אדם מיושב מהדעת. פעם קראתי בקורת על איזה ספר שהמבקרת טענה בו שהסופרים הישראלים יכולים לתאר על עמוד שלם טיפת גשם הנוזלת על חלון הבית. אבל תיאורים של יחסים הם לא מצליחים. עמוד שלם הגיבור מתאר את התקרבותו אל אהובתו, איך האור זלג על הקירות ונתן אווירה מיוחדת ואיך הוא ניגש אליה התפשטו ו... זהו. נגמר התיאור. הייתי צריך לקרוא פעמיים את הפיסקה כדי לראות שלא דלגתי על כלום. לא תיאר אפילו נשיקה. כאילו איך אני אמור להתחבר לסיפור האהבה הזה? ובכלל, כל העלילה נעה יותר מדי לאט. תיאורי ההרהורים שלו מתישים. המעשים שלו, הוא מתחבא מאחורי העץ. שש דפים אחר כך הוא מתחבא מאחורי עמוד. זו כבר סטייה ולא אהבה. ולא ברור כלל מה לשם שמים הוא מצא בה? למה הוא התאהב בה? אין כל חיבור בין הקורא לנקרא. אז למה לא עזבתי באמצע? אחרי שנטשתי את הספר פעם אחת, ידעתי שפעם שלישית לא תהיה. מה אני גלידה? והסוף? אחרי תלאות שסוף סוף הגעתי אליו, הייתה הרגשה שתלשו לי את הפרק האחרון המסיים. אין סוף, אין הבנה מה קורה עם הגיבורים. כנראה שגם לסופר נמאס כבר. א.ב יהשוע אכזב אותי קשות. מצטער, אבל מי שעוד לא ניסה. התרחק כמו מאש. ומה יש לקובה לומר בנושא: עוד סטייק כזה ואבדנו.

במסגרת הפינה "בוא נחזור למה שלא סיימנו" חזרתי לשיבה להודו. פעם, לפני שנים, קצת אחרי החזרה שלי מהודו ומהמזרח, עת שהספר יצא, גם אני קראתי אותו. הכול היה מעולה, רק שהדימויים של אהובת הגיבור העלו בראשי דימויים של המורה שלי לאנגלית. אומנם היא הייתה מורה מצוינת, אבל כל קשר בין מצוינות לחושניות לא קם ולא נברא בין הצדדים. כך שאחרי מספר תיאורים פשוט לא יכולתי להמשיך בקריאה יותר. יש גבול לדימויים שאני מוכן לשאת. עכשיו, אחרי מספר שנים שהמורה לאנגלית כבר מודחקת היטב בתאים האחוריים של מוחי, העזתי לחזור כשהפעם ריקי גל היא זו שעולה לי בראש בכל פעם שאהבת הגיבור, דורי, מוזכרת. (נראה לי שהיא שחקה בסרט). קטונתי מלהעביר בקורת על סופר כמו א.ב. יהושוע. לטוב או לרע. הוא יודע עברית. יודע לכתוב. להשתמש במילים הנכונות. וכנראה גם להעביר סיפור. ואכן, החלק הראשון של הסיפור מצוין. העלילה רצה, הדמויות מלאות ולא שטחיות. הרעיון מושך. אלא שאחרי השליש הראשון של הספר מגיע המשכו. ש ע מ ו ם ! שעות נדון בקרני השמש הכתומות המרצדות מאחורי ענני הגשם ובקטע הים שניתן לראות ממרפסת הבית. באמת? זו קלאסיקה? התיאורים הללו מוציאים כל אדם מיושב מהדעת. פעם קראתי בקורת על איזה ספר שהמבקרת טענה בו שהסופרים הישראלים יכולים לתאר על עמוד שלם טיפת גשם הנוזלת על חלון הבית. אבל תיאורים של יחסים הם לא מצליחים. עמוד שלם הגיבור מתאר את התקרבותו אל אהובתו, איך האור זלג על הקירות ונתן אווירה מיוחדת ואיך הוא ניגש אליה התפשטו ו... זהו. נגמר התיאור. הייתי צריך לקרוא פעמיים את הפיסקה כדי לראות שלא דלגתי על כלום. לא תיאר אפילו נשיקה. כאילו איך אני אמור להתחבר לסיפור האהבה הזה? ובכלל, כל העלילה נעה יותר מדי לאט. תיאורי ההרהורים שלו מתישים. המעשים שלו, הוא מתחבא מאחורי העץ. שש דפים אחר כך הוא מתחבא מאחורי עמוד. זו כבר סטייה ולא אהבה. ולא ברור כלל מה לשם שמים הוא מצא בה? למה הוא התאהב בה? אין כל חיבור בין הקורא לנקרא. אז למה לא עזבתי באמצע? אחרי שנטשתי את הספר פעם אחת, ידעתי שפעם שלישית לא תהיה. מה אני גלידה? והסוף? אחרי תלאות שסוף סוף הגעתי אליו, הייתה הרגשה שתלשו לי את הפרק האחרון המסיים. אין סוף, אין הבנה מה קורה עם הגיבורים. כנראה שגם לסופר נמאס כבר. א.ב יהשוע אכזב אותי קשות. מצטער, אבל מי שעוד לא ניסה. התרחק כמו מאש. ומה יש לקובה לומר בנושא: עוד סטייק כזה ואבדנו.

"את יודעת למה אין ספרי בלשים בעברית?" שאל אברהם אברהם. השאלה צריכה להיות למה אין ספרי בלשים עברים טובים. למה תמיד ספרות המתח העברית לא ספרות מדהימה. הרי יש סופרים עברים טובים. שלו, גרוסמן, יהושוע ועוד שאני לא זוכר כרגע. למה השפה בספרי המתח קצת שכונתית, קצת פשוטה וזולה. זה לא שהשפה שלנו לא מסוגלת לכך. הרי ספרי מתח מתורגמים כן כתובים בעברית מרתקת. אז למה? והגיבור, אברהם אברהם, (כאילו???). שהייתי ילד גיבור היה מישהו כמו גון ווין. איזה פר עם כתפיים גדולות שביד אחת מלטף ילד וביד שנייה מביא אגרוף לרעים. לא מפחד ולא נרתע מתחרות. וחוץ מהשם המצחיק שקיבל, גיבורנו איזה ניחנח שמפחד מהקולגות שלו, מלא ברגשות שמפריעים לו לחשוב על העבודה שלו. הרי אם ארצה לראות אדם קירח, לא גבוה ודי חנון, יש לי מראה בבית. אני מחפש גיבור אמיתי. זה לא שהוא צריך להיות מושלם אבל שיהיה גבר. כמו הארי בולה למשל. שיכור אבל עם אחריות. כל העומק שיש היום לגיבורים, קצת מפריע. כאשר העומק נהיה יותר מהעלילה, משהו הולך לאיבוד. וזה לא שהעומק הזה גרם לי לחוש סימפתיה לאדון אברהם. חצי מהספר הייתי מנותק ממנו לגמרי. והדמות השנייה בספר (מי שלא קרא שידלג על הפסקה הבאה כי היא יכולה להרוס) מיותרת לגמרי. אז עוד הוא שם לה פה כמו לגיבורנו? חצי מהספר מבוזבז על דמות מיותרת לגמרי שלא מקדמת שום דבר בעלילה. כאילו מה? שנחשוד בו? לא נתקלתי בדבר כזה עדין. זה לא שהספר גרוע במיוחד, אבל לא מתרומם מעבר לספר פשוט. קראתי גרועים ממנו. אפשרי אם סיימתם את הכול בספרייה. פשוט אחרי כל הרעש מסביב לאברהם אברהם, זה היה די מאכזב לקרוא את התוצאה הזו. ואחרי קריאת הביקורות על ספר מספר 2 נראה לי שאסיים את ההתקשרות שלי עם אדון אבי אברהם פה. ומה יש לקובה לומר בנושא? חררר.... חרר.....

בין סיום הקריאה בספר לבין כתיבת הביקורת עליו, התחלתי כבר לקרוא ספר אחר. כשחשבתי האם לכתוב בקורת, ניסיתי להיזכר על מה הספר דיבר, ולא ממש זכרתי את תוכנו לכמה דקות. אז כנראה זה כבר אומר הכול. למעשה הספר לא רע. הכתיבה שוטפת ללא משפטים אווילים ודיאלוגים משעממים. אין חורים בעלילה או בהגיון של הסיפור. יש תפניות בעלילה. הדמויות מורכבות ובעלות אופי. בעקרון יש בו כל מה שספר מתח צריך. אבל מה, משהו בו לא עובד ולא מותח. לא היה לי מצב (חוץ מפעמים, וזה לא מספיק) שהנחתי את הספר בצד, וממש הרגשתי צורך לחזור ולקרוא בו. אולי זו החזרה יתר על המידה של כמה האימא מתגעגעת לבת שלה ואיך היא מסתובבת בחדרים הריקים ובלה בלה בלה....שלא גרם לי להרגיש מחובר לאימא הזו יותר מדי. פשוט הספר לא ממש עובד. לכן, אל תרוצו לקרוא אותו. רק במידה והוא נפל לידיים שלכם ויש לכם כמה שעות פנויות למלא (נגיד, אתם מחכים לחניה פנויה בתל אביב) אז תיהנו. וקובה טוענת: זה אפילו לא קבב. אולי שניצל של טבעול.

בין סיום הקריאה בספר לבין כתיבת הביקורת עליו, התחלתי כבר לקרוא ספר אחר. כשחשבתי האם לכתוב בקורת, ניסיתי להיזכר על מה הספר דיבר, ולא ממש זכרתי את תוכנו לכמה דקות. אז כנראה זה כבר אומר הכול. למעשה הספר לא רע. הכתיבה שוטפת ללא משפטים אווילים ודיאלוגים משעממים. אין חורים בעלילה או בהגיון של הסיפור. יש תפניות בעלילה. הדמויות מורכבות ובעלות אופי. בעקרון יש בו כל מה שספר מתח צריך. אבל מה, משהו בו לא עובד ולא מותח. לא היה לי מצב (חוץ מפעמים, וזה לא מספיק) שהנחתי את הספר בצד, וממש הרגשתי צורך לחזור ולקרוא בו. אולי זו החזרה יתר על המידה של כמה האימא מתגעגעת לבת שלה ואיך היא מסתובבת בחדרים הריקים ובלה בלה בלה....שלא גרם לי להרגיש מחובר לאימא הזו יותר מדי. פשוט הספר לא ממש עובד. לכן, אל תרוצו לקרוא אותו. רק במידה והוא נפל לידיים שלכם ויש לכם כמה שעות פנויות למלא (נגיד, אתם מחכים לחניה פנויה בתל אביב) אז תיהנו. וקובה טוענת: זה אפילו לא קבב. אולי שניצל של טבעול.