“"כשהטבח יצא לאור לראשונה בשנת 1968, ללא ציון שמו של המחבר או כל פרט על מקורה וכוונותיה של היצירה – החלה להיבנות סביבו הילה מיוחדת. האם זוהי אגדה או מטפורה, ספר מתח או מסמך המדבר בשבחי הטעם והמטבח?״
כך נכתב בגב הספר הקטנטן הזה. מודה שהצליח לסקרן אותי ולגרום לי לקחת אותו ממדף הספרים החדשים בספריה. מי לא רוצה לקרוא ספר שנחשב קאלט ואף זכה למעמד פולחני במקומות אחדים.
את התקצירים אפשר לקרוא בקלות. אדם ושמו קונרד, גבוה, עיניים חודרות, אף מעוקל וסכין אכזרית בידו מגיע משום מקום לעיירה קוב כדי להתחיל לעבוד כטבח אצל אחת משתי המשפחות העשירות במחוז. מהרגע שהוא מתקבל לעבודה מתחילה העלילה להתפתח בצורה מסתורית ומעוותת. למרות, ואולי בגלל, שהכתיבה מאופקת וקורקטית, אווירת המסתורין נשמרת לאורך כל הספר, מה שמגביר את העניין בקריאה. הסכין שהופיעה בתמונה הראשונה תופיע ועוד איך, כמו שקבע צ'כוב, באחת המערכות הבאות, וזו תהיה סצנה מקפיאת דם.
קונרד מתגלה כיצור מניפולטיבי ודיקטטורי, דמות מתנשאת ואפלה, כוחנית אגרסיבית וקרת רוח באופן קיצוני, וכזו שמגחיכה את כל האחרים ויוצרת עולם מוזר עד לאימה. הכישורים הקולינריים שלו מופלאים עם מימד פנטסטי ואולי אפילו מיתולוגי. העלילה ממשיכה כשהמתח נשמר, ויחד עם זאת בכל העת לא ברור לאן ומה בדיוק הכותב רוצה לומר. אמנם הדריכות נשארת, אבל קו העלילה נעשה יותר ויותר פשטני, ליניארי, ולא מספק את הסחורה הפסיכולוגית-פילוסופית שמתבקשת מיצירה שכזו. וכך עד הסוף הלא לגמרי ברור, או הברור מידי, תלוי איך מסתכלים על זה.
בשלב הזה האפשרות היא לקחת את היצירה הזו למחוזות האלגוריה על טבע האדם והחברה, או להשאיר אותה כמותחן פשוט ואף פשטני. סאטירה וקומדיה אפלה, יצירה מדהימה, עמוקה ונוקבת, או שהמלך הוא ערום. אני עוד לא החלטתי מה דעתי, לכן אני יושב על הגדר, רגל פה רגל שם, ונותן ליצירה הזו את שלושת הכוכבים המאכזבים, עד שייפול האסימון לכאן או לכאן.”