החוחית היא ציפור שיר קטנה, צבעונית, שגרה בין גבעולי קוץ החוח, וראיתי אותה גם בין גבעולי הברקנים והגדילנים. אהבתי לצפות בה. יכולתי לעמוד זמן רב ולהסתכל עליה שרה ומקפצת בשלל צבעים בין החוחים. לרוב עם חבריה ללהקה, אבל מדי פעם גם לבד. לפעמים היה לי נדמה שהיא עושה הצגה במיוחד למעני. שרה, קופצת, מסתכלת עלי, וחוזר חלילה. היום כבר לא רואים אותה. היא נעלמה. מאיר שלו מזכיר אותה במשפט קצר אחד, וכותב שהיא נעלמה בגלל שצדים אותה. זה נכון שצדים אותה, אבל לא בגלל זה היא נעלמה. היא נעלמה כי אנשים "תרבותיים" העלימו את הקוצים מהארץ. הפחד מהטבע הוליד השמדה של כל חלקת בור שמצמיחה קוצים. וגם אם החלטת לגדל קוצים בחלקתך הקטנה - העירייה מיד שולחת הודעה על תשלום קנס. למה? כי השטח לא נקי. גם ב'גינת הבר' של מאיר שלו לא צומחים קוצים. הוא מגדל פרחי בר אבל עוקר כל 'עשב שוטה' שמופיע בגינתו. אז האם זו באמת גינת בר? אישית חושבת שזו פשוט גינה עם פרחים, אבל לזכותו של שלו יאמר שהוא כותב את זה. מסביר שגינתו היא לא גינת בר של ממש.
מה שכתבתי כאן זאת הסיבה העיקרית שלי לכתיבת הביקורת על הספר. כי כבר נכתב עליו כל מה שאפשר היה לכתוב. אבל כמי שאוהבת לגמרי את כל צמחיית הבר, ושונאת את כל צמחיית התרבות, ההשמדה הזאת של הבר הורגת גם אותי, במובן מסויים. כי אין מה לעשות, כשאוהבים משהו והוא נעלם מהחיים גם הלב מתרגז או מתעצב.
הספר הזה היה מונח אצלי על המדף כשלוש שנים. קניתי אותו בזכות הביקורות הטובות, אבל היססתי לקרוא אותו, כי ספריו הקודמים של שלו די שעממו אותי. הוא כותב טוב, אבל הסיפורים היו, איך לומר, לא משהו.
הספר הזה היה לי מעניין מאוד. הזכיר לי את ילדותי, ואת מה שהיה ומה שכבר לא יהיה. כי אפילו עציצים הפסקתי לגדל במרפסת, ורק מסתכלת על העצים ושאר הצמחייה שגדלה בחצר הבית המשותף שלנו. והקוצים שגדלים בה קטנים ונמוכים.

יש לבוב דילן שיר אחד שבו הוא אומר (בתרגום ספונטני שלי): 'שכח את המתים, הם לא יעקבו אחריך', חמש שנים עברו מאז הפרשה של דודו טופז שהביאה להתרסקות הנוראה שלו ובעקבותיה כידוע בחר לסיים את חייו בהתאבדות, ואני מרגיש שמבחינתי דודו הוא לא סיפור חיים שנגמר. אני מתגעגע אליו, במיוחד לתקופה שלפני עידן הרייטינג, בו הייתי מקשיב לו דרך קבע ב-"ציפורי לילה" (נדמה לי שזה היה בימי שלישי) של גלי צה"ל.

מצאתי את הספר הזה, "סטגדם" (ספר שיריו השני) ככה סתם אחרי שביקרתי ביריד של ספרים יד שניה שמתקיים לאורך "שבוע הספר" בחיפה, ובו נמכרים כל מיני ספרים בעלות של 10 ש"ח לספר, אבל מי שמכיר אותי יודע שלא קניתי אותו בגלל המחיר שלו. בדיוק מהסיבה שבה פתחתי את דבריי. חיפשתי את הספר הזה כבר מזמן, אמא שלי שביקרה איתי ביריד יודעת כמה שאני מתגעגע אליו, אחת לכמה זמן אנחנו מוסיפים לדבר עליו, פחות או יותר באותה מתכונת כמו בתקופה שהתוכניות שלו שודרו בטלויזיה, היא שמצאה לי את הספר באחת הערימות.

את היריד עזבתי אחרי שמצאתי עוד ספר שלו, "כתם לידה" (שיש בו גירסאות ראשונות למה שכתב יותר מאוחר באוטוביוגרפיה שלו "החיים זה לא מה שהבטיחו לי") אבל מכיוון שכבר סיימתי לקרוא את הספר הזה אני כותב עליו. השירים שבו נכתבו בכנות רבה ויש כמה מתוכם שהם נורא מצמררים, מעבר לאלו העוסקים בחיפוש שלו אחר עצמו (הוא רומז על הנרקיסיסטיות שככל הנראה סבל ממנה), חוסר תיגמול (יסלחו לי חבריי אמני הבמה, הוא מדמה "אמן במה הוא כמו זונה") ובכלל אין אהבה מספקת. בגב הספר מובאת בדיחה בה אפשר להבין שהוא אפילו מעיד על עצמו כבדרן הסובל מדיפרסיה, וזה מוזר בעיניי כי הספר יצא לאור דווקא בתקופה שדודו שידר "עבורי" תמימות מסויימת אבל בדיעבד גם בהם אם נשאיל בשינוי קל את הדימוי מיורם קניוק הוא מסתכל על 'החיים (דרך) נייר זכוכית'.

לא שונה מהסיגנון הכנה של אסי דיין ויבדל לחיים ארוכים מהם, יהונתן גפן שאחרי הכל כנראה לא סתם שלושתם בני אותו הדור (והיה מי שאמר "דור מזויין"? "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"). כדרכו של גפן לתרגם לעברית משיריהם של אמנים שאהובים עליו, דודו תירגם את אחד השירים של פול סיימון "סלע אני" (I'm A Rock) אחד השירים שאני אישית מאוד אוהב, במיוחד במשפט "ספרים יש לי / מוקף שירה הנני" ובעניין זה מעניין שהספר הזה יצא בהוצאת "טרקלין (גוונים)" אותה הוצאה לאור בה אני הוצאתי את ספרי השירה שלי. את הספר חותם שיר "אם אמות ברגע זה מה אני אשאיר?" ואי-אפשר לסגור את הספר בלי להזיל לפחות דמעה אחת, כמה שהספר הוא דק, בסך הכל 47 עמודים הוא בעיניי חד כתער.

אגדה חכמה על חברה מקולקלת ,שהופכת אדם בור וריק לאחד האנשים המשפעים ביותר ,רק כדי להרוות את צמאונם לגיבורים אמתיים שיזרעו שקט ושלווה בתוכם.



נהנתי.