אני כבר מיואשת. באמת. היום ספרתי שנתיים מאז כלאו אותי הוריי במגדל הכי גבוהה בטירה הזאת, שממוקמת באיזה חור באמצע שומקום. ואפשר לחשוב מה כבר עשיתי, בסך הכל יצאתי מהארמון כדי לשבת באחד מהפאבים של הממלכה עם חברה. אז מה אם היינו בנות ארבע עשרה ונסיכות? אבא באמת הגזים עם העונש הזה. וגרוע יותר, עכשיו במקום לבחור את בעלי והמלך הבא בנשף מפואר, עשיר במאכלים, יינות ובגדים מפוארים, אני צריכה להתחתן עם הראשון שיצליח להגיע לכאן ולנצח את הדרקון ששומר עלי ---

מה זה? אני שומעת נכון?

אלוהים אדירים! יש כאן מישהו!

אלו קולות לחימה? כן! הוא נלחם בדרקון!והדרקון שואג בכאב! אני לא מאמינה! אוי- אבל איך אני נראת? ומריחה? לא התקלחתי כבר שנתיים ואין לי פה מראה או סבון או כל דבר שיכול לגרום לי להראות נורמלי. טוב, ננסה להרטיב קצת את הבית-שחי... הנה. נקווה לטוב עם זה. ועל הדרך גם ננסה לסרק את השיער עם האצבעות --

אני שומעת מישהו עולה!

והנה הוא כאן! אביר עם שריון שנחרך מהלחימה של הדרקון! הוא קד לי, כמה אבירי- כמה מרגש!

וסוף-סוף אני בחוץ.

אנחנו רוכבים על סוסו הלבן של מושיעי שהציג עצמו כסר וולק, שעדיין לא הועיל בטובו להציג את פניו. אני מתחילה לשים לב לריח הנורא של השרפה שהותיר אחריו הדרקון.

הגענו אל אגם. סר וולקן הוריד אותי מסוסו והתקרב אל שפת האגם. ניצלתי את ההזדמנות בכדי להתמתח.

כמה זמן לא ראיתי את השקיעה. כמה יפה היא.

סר וולקן החל להוריד את שריונו. תחילה הוריד את השריון שעל ידיו וחשף זרועות חסונות ושזופות. לאחר מכן הוריד את השריון שעל רגליו ומתח אותן. הסתכלתי עליו מוקסמת שהוריד את שריון הבטן והגב והציג לראווה חולצה חומה מלאת זיעה שכדרך אגב נדבקה אל שרירי הבטן והחזה המושלמים שלו. הוא ניגש להוריד את קסדתו, ואז נגלה אלי --

אוי ואבוי הוא יכול להיות אבא שלי.

שיערו היה לבן כמעט לגמרי ופניו חרושות קמטים. הוא חייך אלי, חושף את מעט שיניו שנשארו לו. הוא התקרב אליי וכרע מולי ברך.

-"אל תדאגי," אמר לי "את ממש לא הטעם שלי ולכן לא ארצה להתחתן איתך. אבל בגלל שכבר הוצאתי אותך משם, בואי ואחזיר אותך הביתה".

איזה חוצפן.

הגענו אל הארמון כשהירח כבר כמעט סיים את מסלולו בשמיים והשמש איימה לעלות מולו. הוא הוריד אותי מסוסו ממש מול הכניסה. שני שומרים רצו לעברי וקדו לי קידה. הוא החל להסתובב ולהמשיך לדהור כשאחד השומרים קרא אליו "היי, אתה לא מתכוון להיכנס ולפגוש את ההורים?"

-"לא," אמר להם "אני אוותר הפעם"

וכך דהר לו ממני, האביר הזקן על הסוס הלבן שיכול להיות אבא שלי ושאני לא הטעם שלו, אל מעבר לאופק, לחפש לו את הנסיכה שלו.

ואני נכנסתי אל הארמון שלי מושפלת, נבוכה ומסריחה.

כשנהרגת, הגעת ישר אלי. זה מה שקבענו יומיים קודם כשבאת לבקר אותי בחלום. באת אליי עם מדי ב' והמטאטא הזה שצה"ל מכריח חיילים לכרוך מסביב לטורסו, ואני הבנתי ישר על מה מדובר. הסתכלנו אחד לשני בעיניים, עושים תחרות מי יבכה ראשון. הפסדת. הדמעות רפאים שלך הכתימו את לחייך ואני רציתי לחבק אותך, אך לא יכולתי. במקום זה פרצתי גם אני בבכי.

בהלוויה שלך החזקתי את החבר הכי טוב שלך, שהיה גם הבן זוג שלי. הוא כיסה עצמו בדגל ישראל כדי שתהיו תאומים גם כשהגופה שלך נקברת. אתה, לעומת זאת, עמדת ממש מול הקבר הפתוח שלך ולא האמנת. התאבלת גם אתה על הגוף הנפצע ועל העובדה שאף אחד אחר חוץ ממני לא מצליח לראות אותך.

בשבעה שלך הסתובבת בין כולם, לא נראה אך מורגש כל-כך. שמעת איך הבכי על לכתך הופך לצחוק מסיפורים מהעבר. שמעת אותנו מדברים על איך נגשים לך את כל החלומות שהיו לך. ראיתי שאתה מנסה לעורר את כולם, ראיתי אותך מרקד מול אמא שלך, נושף באוזן של חברה שלך... והם באמת קצת הרגישו, ושמחת מזה.

ועכשיו, חודש וחצי אחרי שראינו אותך נקבר, מתחילים לקבל את המוות שלך ולשחרר אותך מהעולם הזה והלאה, לעולם הבא. וכל מה שיש לי להגיד לך לפני שאתה נעלם לגמרי ונשאר רק הרגשה, זכרונות וחוויות זה תודה. תודה שיצא לי להכיר אותך, תודה שפקחת לי את העיניים לגבי דברים מסויימים. תודה שאתה שומר ומסתכל, עדי. אני אוהבת אותך מאוד ואתה תחסר לכולנו תמיד, אבל כולנו גם רוצים שתמשיך הלאה ומקווים שתמצא שם רק טוב.

ואני עוד אכתוב עליך הרבה מאוד.

הרי לכם משל

על זחל עגלגל

שאכל ואכל

עד שלא יכל.

באה נמלה,

ובנימוס שאלה-

"זחל חביב, זחל נחמד-

"מדוע אכלת מכל הבא ליד?"

"האין זה ברור?"

ענה לה הזחל ללא ערעור

"אני הולך להיות פרפר!"

"אבל איך תהפוך לפרפר-

כשמשקלך שקול למשקלו של ההר!"

שאלה הנמלה ללא מחילה.

"את עוד תראי"

ענה לה הזחל

"כשאהיה פרפר-

לא אהיה הר בכלל!"

הלכה הנמלה, ובא החרגול

ושאל את הזחל בצחוק כה גדול

"זחל חביב, זחל נחמד

מדוע אכלת מכל הבא ליד?"

"האין זה ברור?"

ענה לו הזחל ללא ערעור

"אני הולך להיות פרפר!"

"אבל איך תהפוך לפרפר-

כשאתה כל-כך מכוער?"

צחק החרגול בחיוכו העגול

"אתה עוד תראה"

ענה לו הזחל

"כשאהיה פרפר-

לא אהיה מכוער בכלל!"

נפגשו החרגול והנמלה

בבית הקפה "השעועית העגולה"

ובעוד הזמינו דברי מאכל

החלו לדסקס על הזחל המרוכל:

"הוא מאוד גדול"

אמרה הנמלה לחרגול

"אילו רצה להסתובב לא היה יכול!"

"וראית את פניו?"

צחק החרגול ומצץ לו ענב

"עם פנים כמו שלו הראי נעלב!"

צחקו להם השניים עד שבטנם כאבה

ולאחריכן הכריזו בגאווה-

"זה הזחל הגדול- לפרפר להפוך לא יכול!"

שמע זאת הזחל ומיד נעלב

בנה לו אז גולם ולא הראה את פניו

ישב שם בשקט שבועיים שלושה

וניסה- ממש בכח- לא לבכות מבושה.

לאחר כמה זמן החליט שמספיק

זמן להתמודד עם בחוץ מבלי להסמיק!

כשיצא אט אט החוצה נדהמו שכניו

"יש לו כנפיים! שם- על הגב!"

הסתכל הזחל שמאל וימין

ומראה עיניו לא יכול היה להאמין

על גבו שתי כנפיים בצבע זהוב-

איך את גופו העיז שלא לאהוב?!

מיד את כנפיו היפות הפרפר פרש

וכולם נדהמו- ראו איך הוא טס!