אדי ג'אקו, זקן חביב בן 100, החליט לאחר שכנועים מתונים להעלות דבריו על הכתב. ממילא הוא כבר פעיל מעל הראש בענייני זיכרון השואה באוסטרליה.
בן 13 היה כשעלה היטלר לשלטון והוא תלמיד גימנסיה בלייפציג. עד מהרה הוצא צו שאינו מותיר ליהודים להמשיך ללמוד כרגיל. אביו מחליט לנצל קשרים, להשיג ת. ז. של ילד גרמני שנעלם איכשהו, ובעזרת מיכשור מתאים התעודה המזוייפת הפכה לתעודת בנו אדי ואיפשרה לו להמשיך ללמוד בבית ספ

המלצות על ספר צריכות להיות הכל חוץ מהמלצות של עיתון על הכריכה הקדמית. המלצה שהיא אי-המלצה בולטת היא כזו של הניו-יורק טיימס. על כריכת הספר הזה היתה המלצה של אלסוויר (Elsevier בהולנדית). אלסוויר? מתברר שזו ההוצאה לאור המובילה בעולם בתחום המדעים המדויקים. זה חידוש ואפילו לא מרענן. איזו מן המלצה זו? אלסוויר וקוך שניהם הולנדיים, שזה כמו לשאול במבחן פסיכומטרי מה המשותף לכסא ושולחן והנבחן יאמר ששניהם מאט

מישהו, לא חשוב מאיזו עדה (אבל נגיד שהוא הולנדי) הלך ברחוב אקראי מרוצף באבנים משתלבות (אבל נגיד שהוא רחוב הולנדי). הוא הלך והלך והלך והלך והלך עד שנתקל באבן לא כל כך משתלבת ומעד.



הרמן קוך, יקירי, אהובי, משוש חיי וגיבור ילדותי השנייה, כתב ספרים מצויינים אבל בספר הזה הוא נכשל. נפל. מעד.
אם קוך נתן לספר את שמו רק בסיום הכתיבה אז הוא ידע למה. ואם קוך החליט על שם הספר בתחילת הכתיבה אז היה לו חזו

קוך דומה לאוסטר בזה שנכנסים לסיפור מיד כמו נעילת נעל בית נוחה. החמימות, הגודל הנכון, הדריכה. אחרי שזה נאמר, ניתן רק לציין מה נרקח הפעם.
רוברט, שם בדוי, הוא ראש עיריית אמסטרדם. בתפקידו זה הוא בעל השפעה גדולה מראש ממשלת הולנד. כך עברו אצלו קלינטון, אובמה ועוד כהנה וכהנה פנים ושמות. אבל לא בזה הסיפור.
חברו של רוברט, ברנהרד, עוסק ביקום. הוא מין מדען כזה, שהבין שמוח האדם מוגבל, שאין תפישה מה התרחש לפ

#
ראש העיר של אמסטרדם מגלה, לדעתו, סימנים לכך שאשתו זה שלושים שנה אינה נאמנה לו. ועוד עם מי? חבר מועצת העיר, חסר כריזמה והומור, נחות בכל מובן מבעלה החוקי של האישה. והאישה, ששמה בסיפור בדוי (כמו שמות כמה מהדמויות, מסיבה לא ברורה). היא "מציאה". בתוך הבלונד והגובה ההולנדים, על התנהגותם הממוצעת ודרכיהם הפושרות, היא "זרה", שחורת שיער ועיניים, עם התנהגות יותר ספונטנית מהתנהגות ההולנדים שסביבה, שהתנהגות

הרמן קוך הוא פטפטן בלתי נלאה. לפעמים זה חינני ויש גם כמה וכמה פנינים בדרך, רוב הזמן זה אפילו מעניין. הבעיה היא, שכשמסיימים את הספר, שואל הקורא את עצמו שאלה גורלית: האם אקרא את הספר שוב? האם יעלה למדף העליון בארון לאיזה עתיד משוער, או שיימסר לסיפור חוזר.

ובכן, יימסר. ללא נקיפות מצפון.

הרמן קוך כותב בגוף ראשון. רוב הכותבים בגוף ראשון משתדלים להקנות לדמות הראשית אופי תקין ואינטלקט משובח. נדיר

****




פעם הייתה לי חברה שלא בטחתי בה לגמרי. אני זוכר איך באיזה ערב היא נסעה לכתוב עבודה עם איזה עידו אחד, בחור שלמד איתה באוניברסיטה, ואני, בבית, טיפסתי על הקירות. לא ראיתי את הבחור הזה אף פעם, אבל ידעתי שיש לו אופנוע ולי (ולתחושתי, גם לה) - זה היה מספיק. בעיני רוחי יכולתי לראות אותם זורקים את העבודה - שהייתה רק תירוץ - הצידה, ועושים את זה על השטיח אצלו. או במטבח. או במרפסת, מול כולם. הדמי

#
זה ספר טוב מאד. באמת.
קראתי את כל ספריו של קוך שתורגמו לעברית. הכתיבה שלו מצויינת תמיד. רבים מרעיונותיו חדשים ורעננים. או מרעננים בכנותם. או מזעזעים ביכולתם לגעת בסודי-סודות באופן פתוח. לא כולם, כמובן, אבל מספיק בשביל לשבות את הקורא(ת) ולגרום לה להחליט לקרוא כל תרגום שלו. הסיפורים שלו אינם יוצאי-דופן, או לפחות לא היו יוצאי דופן ללא הרמת המסך שהוא מבצע על מה שעומד מאחורי הסיפור. אבל ביחד – סיפ

מה שנראה כמו סיפור לוליטה של עידן מי-טו, מתגלה כמשהו אחר..." כך הדהדה הכותרת בעיתון "הארץ" שמשכה את תשומת ליבי לגבי הספר–"סרט עם סופיה" של הרמן קוך.

מיד אחר כך נכנסתי ל"סימניה" והבנתי שמורי "נכבש" גם הוא מאותה הגברת הצעירה בת ה-17 סופיה, שלא מובן בכלל מה היא מספקת ובמה היא מיוחדת מלבד גילה ... הוא העניק לכותר הזה 5 כוכבים זוהרים ואין לי מושג ירוק מה גרם לנדיבות הזו... ואילו אלון דה אלפרט לעומתו