ספר מצוין,
הודו בכל תפארתה הנוראית, אבל גם הרבה ניצוצות של אנושיות בים הרוע, החמדנות, הניצול והעליבות האנושית.
קשה להאמין שהדמוקרטיה הגדולה בעולם, ששולחת חלליות לירח ומפיקה גאוני מתמטיקה ושחמט, עדיין מחולקת לקסטות ומאפשרת לסביבה כ"כ נוראית להתקיים בתוכה.
החוקים בהודו והעזרה הממשלתית נשמעים מתקדמים ומעוררי התפעלות, אבל בפועל מי שאחראי על החוקים מושחת ועלוב, כמו חלקים רבים מהאוכלוסייה.
מה שכן, אם אתם עשירים ובעלי משרות טובות, תוכלו לחיות במגדלי פאר, בשכונות סגורות ושמורות היטב, מוקפים במשרתים (אם לא לומר עבדים).
בכל מקרה, דיפה אנפארה יודעת לכתוב ולספר סיפור, עם המון התייחסות לשפה ההודית (ללא הסברים, צריך להבין לבד את ההקשרים) וקשה להניח מהיד מהתחלה ועד הסוף

כנראה הספר שהכי לא מצדיק את הסופרלטיבים על העטיפה ("משנה חיים", נו, באמת)
הצלחתי לסיים בקושי.
חוסר אמינות נוראי בחלקים גדולים והפרזה מעצבנת בדימויים, נראה לפעמים שטרנט דלטון חשב על 2 דברים:
1) לפנות לקהל האמריקאי (אינפנטילים ואוהבים המון פרטים טכניים, למשל)
2) להכין את הסרט
בהחלט אפשר לוותר

ספר מצוין.
פרנטה סופרת מעולה, היא כותבת נהדר ומעניין וחושפת את נפש האדם (במקרה זה - האימהות), באופן מצמרר.
גם האווירה האיטלקית/נפוליטאנית מורגשת היטב, ומוסיפה לעלילה רקע הולם.
מומלץ ביותר

ספר מצוין!
החיים בארץ מנקודת מבט של איש מאפיה, שהוא גם פטריוט (היה צנחן בצבא) וגם מעורב בפוליטיקה.
מכיוון שהוא ממוצא מזרחי הוא עוזר להריץ מועמד של ש"ס לראשות עיר, אבל בעצם המטרה היחידה שלו היא לחיות טוב, ולא ליפול למטחנת החיים, ויש גם קטע רומנטי, עם בחורה שהיא ההפך ממנו (כמובן).
הספר כתוב היטב, קולח ומעניין, ממליץ מאוד

ספר שהתחיל טוב, אבל הלך והדרדר...
באופן כללי הסיפור, שמסופר בגוף ראשון מחולק ל-2 חלקים, בראשון מספרת הגיבורה על הילדות בחיפה, בשנות ה-50, וזה החלק הטוב של הספר.
אבל אחרי הילדות מגיעה ההתבגרות ואיתה מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה הטראומטיות. החלק הזה של הספר חלש מאוד, צפוי ולא משכנע.
לכאורה יש סוד על אירוע טרגי, שקרה בסוף המלחמה, אבל הסוד צפוי והתייחסות הגיבורים לגילוי הסוד רק מעצבנת.
יש עוד נקודה שהרגיזה אותי - הגיבורה מתנהגת כאחרונת הנשים הסמרטוטיות, שמספיק שהגבר שלהן עושה קצת פוצי-מוצי והן שוכחות את הריב והוויכוחים שקרו רק לפני 2 דקות או יומיים.
יש כאן התייחסות לנושא הלם-קרב, שבזמנו לא היו מודעים לו, ולכן מובנת ההתייחסות הבעייתית לחיילים שחזרו עם טראומות מהמלחמה, אבל כל הכתיבה בחלק השני לא מתעלה לרמה סבירה ועמוסה בקלישאות וכתיבה רשלנית.

אכזבה גדולה.
הספר מתחיל טוב, והסטיות הפסיכופתיות מתאימות לסוגת הבלשים הסקנדינביים, אבל 80 העמ' האחרונים מדרדרים את הדירוג כמעט לאפס.
בסוף הספר מתברר מה הניע את הרוצח המטורף. אז ככה (אין כאן ספוילר!): אין מצב שבגלל הסיפור (הקצת עצוב) הבחור שלנו הפך לרוצח מתוחכם.
ומה זה מתוחכם! לא רק שהוא מנחש את כל הכוונות הנסתרות של הבלשים, הוא גם מגיע לכל רחבי שבדיה במהירות האור, כדי לתפוס את הבלשים המסכנים
********************
אזהרת ספויליר:
אפילו כשהרוצח מת, הוא לא באמת מת... (האמת שזה לא ספוילר, זה פשוט מופרך).
********************

אז אותי צמד-חמד הכותבים לא הרשימו מספיק, למרות שהספר מותח וכתוב טוב, נראה שהצמד משך 300 עמ' ואז נמאס לו והסיום פשוט מאולץ/מרוח/הזוי.

ספר מופת.
גם לפני קריאת הספר החשבתי את ינאי כאדם מעניין וחשוב וקראתי פה ושם מאמרים שלו.
מסיבה לא ברורה לא יצא לי לקרוא אותו עד היום, אבל לפני נסיעה לחו"ל, בחיפוש בבית אחר ספר לדרך, נתקלתי בו ומיד התחלתי לקרוא.
אחרי הקריאה אני יכול להגיד שהערכתי לינאי, עלתה מאוד, בעיני הוא אדם דגול.
גם הכתיבה הקולחת והמעניינת, גם הניתוח של האופי האנושי של כל אחת מהדמויות בספר וגם השקפת עולמו של ינאי, הכל פשוט מרתק.
בעיני, ספר שאחרי הקריאה גורם למחשבות ולאמפטיה לדמויות, הוא ספר טוב, במקרה זה, הספר מעולה.
המשפט החזק ביותר, מבחינתי, הוא תמצות האמונה של ינאי (שנולד באיטליה כיהודי, חי כילד כפרוטסטנטי וקתולי וחזר להיות יהודי בארץ), לאחר זוועות השואה:
"אם אלוהים מעורב בעולם יש לתבוע אותו בבת הדין הבינלאומי בהאג, על פשעים נגד האנושות. אם הוא שותק כמו קיר - אני מבכר להתפלל לקיר".
צבי (סנדרו) ינאי מתגלה בספר כאדם אנושי ומלא חמלה, המבין כי גם התנהגות קשה או רעה יכולה להיות מוסברת בנסיבות המקום, הזמן והאירועים.
יהי זכרו ברוך.

ספר מרתק, מעניין וצריך גם להודות - מתיש.
על העלילה כבר סיפרו לפני, אני יכול להגיד שההגדרה "מתיש" מתייחסת לכך שלפי הסיפור (האמיתי!) מסכת התלאות שעובר גיבור הספר היא פשוט אין סופית.
לאורך רוב הספר שאלתי את עצמי איך האנשים הללו, הלוחמים ושבויי המלחמה, שרדו את הזוועות שעברו? אין תשובה אלא שרוח האגם וגופו חזקים הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים לדמיין (וזה נכון גם לניצולי השואה, כמובן).
אבל יש תובנה חשובה נוספת לקריאה בספר הזה והיא נוגעת בעם היפני.
כן, כן, אותם יפנים חביבים, שוחרי השלום ומובילי מהפכת התעשייה האלקטרונית, מתגלים כאן כמי שהיו הרוע הצרוף בהתגלמותו.
עם גזעני (אפילו יותר מהנאצים), צמא-דם ואכזר בצורה שלא תאמן. הפשעים של העם הזה, כנגד אוכלוסיה אזרחית ושבויי מלחמה (שלא מוכרים בארץ, מפני שיהודים לא היו מעורבים במלחמה במזרח הרחוק), הם פשוט מפלצתיים. אני בטוח היום יותר מתמיד - כל טיפת קרינה מפצצות האטום הגיעה להם.
ההמלצה שלי: קראו והשכילו, על נפש האדם הדגולה (שבויי המלחמה מבעלות הברית, שהצליחו לשרוד את התופת) ועל עם ברברי ואחוז בטירוף גזעני, שכמעט והפך את חצי כדור הארץ המזרחי לעבדים ושפחות מין שלהם.

כולי תקווה שיכולותיו של המחבר האנונימי (וואו, איזה חשאיות, אסור לגלות את שמו, אבל העובדה הזו מפורסמת על הספר, זה לא קצת סתירה...) בתחום הריגול, טובים יותר מיכולותיו בתחום הכתיבה. האמת שבתחום הכתיבה המצב ממש רע.
הרעיון בסיפור מעניין ומתאים למציאות בארץ, למרות שהכל נראה דומה יותר מידי לסיפור גלעד שליט (יש כאן חייל חטוף ששמו אליעד, יותר קרוב מזה קשה להגיע).
יש כאן גם מדינת אויב, שאת שמה אסור להגיד, והיא מכונה "אכד". נו, איך שרה להקת כוורת? "נספר רק שהשם שלה מתחיל ב-'אי'" (ונגמר ב-"רן"').
אבל הכי חשוב, הכתיבה..., פשוט לא ברמה שאני מצפה, כקורא קצת אינטליגנט.
תיאורים פלקטיים, דמויות צפויות וסטראוטיפיות ושפה שלפעמים נשמעת מתאימה לספר ולפעמים מתאימה לרמה של חיבור בכיתה ח'.
חבל שלא נעשתה כאן עבודת עריכה ושיפוץ, שהייתה יכולה לשדרג את הספר.