מיהו ניהיליסט? אדם המטיל ספק בכול, השולל את מציאות חייו המתאווה? מהו טיבו של הספק, האם על קדושתו אמור האדם להקריב את משאת נפשו – אמונה, משמעות ואהבה?

בזארוב, אנטי גיבור מריר וחד, קורא תיגר על דור אבותיו שביסס את רוסיה כחברה פיאודליסטית שבחסות האריסטוקרטיה מתעמרת באדם. בזארוב הניהיליסט, מעמת לאורך הסיפור את הדמויות עם השקפתן, עד שפגישה עם גבירה דומה לו, אודינצובה, מעמידה גם את השקפתו במבחן.

ביצירה זו, ביקש טורגנייב להעלות על סדר היום את סוגיית הצמיתים שהסעירה דאז את רוסיה כולה. באמצעות דמותו של בזארוב הניהיליסט (מושג אותו המציא או לכל הפחות, הטמיע), טורגנייב מעלה ביקורת אפשרית על סוגיות נוספות כגון תועלתנות, אמונה וקדמה.
עם זאת, בניגוד לסופרים רבים אחרים, אין המחבר מביע עמדה ברורה בעד או נגד השקפות דמותו, אלא מפקיד זכות זו, בקרב קוראיו.

שפת הספר די ארכאית, אך לטעמי גם שוטפת ויפה. תיאורי הנוף של טורגנייב מרהיבים. הוא מיטיב לזקק כיצד דקויות הרגש העולות במערכות היחסים השונות, משפיעות על דמויותיו.

ניהיליזם, כהגדרת בזארוב, נועד בכדי לשלול את הערכים והמוסדות הקיימים על מנת לפנות מקום בסוף למציאות מתקדמת יותר ונאורה. אילו רק ידע בזארוב מהי אותה מציאות נאורה לה הוא מתיימר לפנות מקום – קומוניזם – ומה תהיינה השלכותיה.

כמה פנינים של בזארוב שארצה לציין לעצמי –
"אדם שהניח את כל חייו על הקלף של אהבת אישה, ואחרי שהוכה הקלף הזה, נופלת רוחו והוא מידרדר עד כדי כך שאינו מוכשר עוד לכלום, אדם כזה אינו אדם".
"אני מביט לשמיים רק כשאני מתעטש".
"כימאי הגון מביא תועלת פי עשרים מכל משורר שבעולם".

האם אדם המפקפק בכל דעה, מחזיק בכלל דעות משל עצמו?
התאכזבתי מכניעתו של בזארוב לרומנטיות, במידה רבה, אודינצובה היא הניהיליסטית האמיתית.

על אף איבתם, קיימים בין בזארוב ופאוול קווי דמיון ברורים.
קיוויתי שהטבעת שקיבל פאוול בחזרה מאהובתו, תביא לאיחודם (בזארוב ודאי היה לועג לרומנטיקן שבי).

על דבר אחד נואיל אני ובזארוב להסכים, דבר אחר לא ניתן לשלול, את המוות.

ארבעה כוכבים.

הספר הקודם מאת טורגנייב שקראתי היה "אהבה ראשונה", בתרגום יעל טומשוב. אבות ובנים שונה ממנו לחלוטין, אך מבחינת יפי הכתיבה ועומקה, הם דומים.

שתי הדמויות הראשיות כאן הם ארקאדי קירסאנוב ויבגני בזארוב.
ארקאדי, צעיר מאוד ונח להתרשם, מעריץ את בזארוב המבוגר יותר, רופא במקצועו וניהיליסט בהשקפותיו. הם מגיעים להתארח באחוזת אביו של ארקאדי, בה משתכן גם דודו פאוול פטרוביץ'. בזארוב מעורר את חמתו של הדוד, המייצג את האריסטוקרטיה של פעם, וניצתים ויכוחים בבית הקירסאנובים.

האינטראקציות הנרקמות בין ארבעת הגברים הללו לאורך הספר מרתקות. הן משקפות נושאים כמו פער הדורות, ערעור מעמד האדונים, חיזוק זכויותיהם של צמיתים, הטלת ספק באורחות החיים המודרניות והמסורתיות כאחד, ועוד ועוד.
סצינת הדו-קרב החזקה בין בזארוב לפאוול פטרוביץ', מגוחכת לחלוטין וגם מרגשת בדרכה, בלתי נשכחת.

אבל לא רק פוליטיקה מעניינת את חברינו.
אבות ובנים הוא גם סיפור של אהבות. אהבה בין גבר מזדקן לצעירה ממעמד נחות ממנו, אהבה בין ידידים שעם הזמן מאבדת מחיוניותה, אהבה נכזבת בין גבר שאינו יודע לבטא את רגשותיו כראוי לבין אלמנה יפה, עצמאית וגאה מאוד, התאהבות של גבר צעיר באישה מבוגרת ממנו המתחלפת באהבה אמיתית לאחותה של אותה אישה, אהבת הורים לילדיהם...

טורגנייב כותב בעיקר את ההתנהגות ופחות את המתחולל בנפש. הוא מעביר תחושות באמצעות תיאורים יפהפיים של הסביבה הפיזית, אם זו עונת השנה או השעה ביום או הגינה בה מטיילות הדמויות. אולי זה מקשה על ההיקשרות הרגשית של הקורא לדמויות, אך אישיותן מאוד נוכחת על הדף, וסוף הספר היה כל-כך נוגע ללב שבכיתי. טורגנייב האדיר הביע חכמת חיים והבנת אדם מדהימות. איכשהו הוא מצליח לרגש בעוצמה אחרי ספר שלם שכתוב באגביות כמעט. בנייטרליות.

התרגום של נילי מירסקי.. אין מילים. מושלם.

כדאי מאוד לקרוא את אבות ובנים שוב.

בכל דור ודור ישנו פער בין דורי. למרות נסיונות הורינו להתחקות אחר החידושים, אחר הסלנג המקומי ולרצות להיות עדכניים בכול, תמיד תהדהד האימרה הידועה: אתה לא מבין אותי.
הספר שכתב טורגנייב מתאר בדיוק את זאת. את הפער הבין דורי בין הדמויות הצעירות שבסיפור למקביליהן ההוריים.

הסיפור מתאר בחור צעיר בשם באזרוב השב עם חברו ארקדי לעיירת מולדתם בכדי לשהות מעט עם הוריו ובני משפחתו האחרים. בעת לימודיהם השניים סיגלו לעצמם תורה מאוד נוקשה בעיניינים מסוימיים: הם בועטים במוסכמות שתקפות כלפי בני הדור הקודם, בני הדור של הוריהם שדבקים במסורת ביראת קודש ממש, בעוד שהם עצמם רואים בה מוסכמה שאבד עליה הכלח.
לאורך הספר הקורא יכול לחוש בפער הנפער בין הצעירים למבוגרים. במיוחד אצל באזרוב, אשר מהווה הראש וחברו הוא העוזר המשתרך אחריו. מאוד מעניין וכואב כאחד לראות את הדיסוננס שנוצר בין ההורים לילדים: מחד גיסא, ניצבים ההורים שמרגישים מחויבות לשמור על הערכים השמרניים, הבנאליים שהם חלק מהמסורת והמורשת מימים ימימה, ומאידך, הם נקרעים בין אהבתם לילדיהם שאימצו "שיגעון" חדש. כפי שרשמתי, מעניין וכואב כאחד להיות חלק מתהליך הפינג-פונג הזה. מהנסיון לדובב ולהבין את לב הילדים, ניסיון שלא נוחל הצלחה.

על אף דעותיהם האיתנות והשנויות במחלוקת של באזרוב וחברו בכל תחום שהוא: רומנטיקה, אומנות, פוליטיקה ודרך חיים. נראה שאט אט הפער מצטמצם והדמויות עוברות מסע מכונן ומעמיק לגילוי עצמי. הדבר שמזרז את הגילוי הזה הוא התאהבות שניהם. השניים מוקסמים מגבירה אלמנה שהם מבקרים בביתה, אנה, אנה זו היא ייחודית לבנות מינה והייחוד הוא מה שגורם לשניים לפתח אליה רגשות. אצל ארקדי תהיה זו אהבה מהירה שתדעך ותעבור לאחרת, אהובתו האמיתית, בעוד שאצל באזרוב תהיה זו אהבה שתתפתח באיטיות לכדי אהבה עוצמתית, אהבה נכזבת.

גולת הכותרת בספר הזה, מבחינתי, הוא סוף הסיפור. סופו של הסיפור שווה כל השקעה מזמנך על קריאתו ומאמציך אינם כלים לחינם. כמו כל הספרים הקלאסיים ובפרט הספרים הרוסיים הקלאסיים הספר נקרא באיטיות, במנות קטנות וברוגע. אין ממש התרחשויות מסעירות, נהפוך הוא, הכול מתנהל במישרין ובצורה עדינה, שלווה, יש אפילו שיגידו מייגעת. הדמויות מרבית זמנן משוחחות זו עם זו והשינוי שמתחולל אצל הגיבורים הוא הדרגתי, ורק בסוף מתבהרת לה התמונה השלמה, נחשפת לה נקודת השיא. הנקודה שהותירה אותי כואבת ועצובה על באזרוב. ריחמתי עליו מאוד.

ספר שהוא לטעמי כמו מים שמחממים בקומקום, בתחילה המים מבעבעים לאיטם אבל ככל שהזמן עובר הבעבוע מתחזק עד לרתיחה התחלתית, הם עולים על גדותיהם וגולשים מעבר לשפתו ודפנותיו. כך גם היה עבורי ספר זה. התחיל לאט ועם התקדמות הקריאה המלאכה תפסה תאוצה עד הסוף המר ועוצר הנשימה.

סופרים רוסיים קלאסיים זה דבר מפחיד, מעורר אימה וייראה. מי בכלל רוצה להתעסק עם זה? אולי מיטבי לכת וכאלה ששרדו את "אנה קרנינה" מהתיכון... (ספר מעולה, By the way) אבל בכל אופן ללימודים באוניברסיטה יש מספר יתרונות קטנים ובסמינר של היסטוריה רוסית שנשא את השם המרשים "מתנגדי הצאר - מי סלל את הדרך למהפיכה?" הוזכר מספר פעמים הרומן הזה של טורגנייב כיצירה שהשפיעה על דור שלם של אנרכיסטים רוסיים ששאבו השראה מדמותו של בזארוב, הניהיליסט הראשון, אותו עיצב טורגנייב ברומן זה.

אז למרות הרתיעה הראשונית, הסתקרנתי והחלטתי לבדוק במה מדובר (העובדה שמדובר ברומן בן מאתיים עמודים בהחלט עזרה). ובכן, למרות הפחדים מדובר ברומן קריא להפליא. אין בו הרבה התרחשויות והגיבורים עוסקים בעיקר בשיחות, שתיית תה, טיולים נינוחים באזורי הכפר הרוסי וביקורים חברתיים שיכולים להימשך שבועיים-שלושה, כי סך הכול מי ממהר ולהיכן. (איזה קצב חיים שונה, הלוואי עלי.)

דמותו של בזארוב אכן מעניינת ומושכת. מה שמרתק בו היא העובדה שעמדת המספר כלפיו עמומה למדי ולא ברור אם הוא מעריץ אותו או מתעב אותו. די מצחיק ואירוני לקרוא את הבנים מדברים על דור האבות, שהם בני ארבעים פלוס, ואומרים באנחה שאבד עליהם הכלח ו"שירת חייהם כבר תמה"... אין חדש מבחינת פער הדורות, כאז גם היום, הילדים משוכנעים שהם יודעים טוב יותר והוריהם הקשישים מיושנים ללא תקנה ומקומם בבית זקנים או בפח האשפה של ההיסטוריה. לעומתם, האבות מנסים ליצור קשר עם הבנים, להבין אותם ולרצות אותם.

יכולת האיפיון הפסיכולוגית של טורגנייב מרשימה והוא בונה דמויות ייחודיות ומעניינות, בראש ובראשונה בזארוב כמובן, שמדברות אלינו גם ממרחק של 170 שנה, כמה מהפיכות, שתי מלחמות עולם ועוד כהנה וכהנה. לסיכום, קלאסיקה משובחת שלא נס ליחה. הולך טוב עם תה חזק וכמה עוגיות.

נב הערך המוסף ההיסטרי הוא כמובן היכולת לזרוק באלגנטיות, מממ... זה ממש מרפרר לי את טורגנייב, שווה זהב. בגילמן וסביבותיה לפחות.

Otcy i deti
"אבות ובנים"- 1862, הרומן המכונן של איוואן טורגנייב, המספר את סיפורם של 'האבות' – ניקולאי פטרוביץ' קירסנוב פאוול פטרוביץ' אחיו חובב האצולה והרווק הנצחי ו תימהוני. ואסילי איוואנוביץ' הנשוי ל ארינה ולאסיבנה – אביהם והוריהם של ה'בנים' ארקדי ניקולאי קירסנוב ויבגני בזארוב ואסיליץ' .
האבות ילידי תחילת המאה ה-19, בעלי אחוזות שלא יודעים כיצד לנהל את המוז'יקים הצמיתים שלהם, נוכח 'אביב העמים' הסוער שעבר על התעוררות הלאומיות באירופה ב1848 ושחרור הצמיתים בשנות ה-60 ברוסיה, ולהעמיד דור המשך שיוכל לקחת את המושכות ולנהל את אחוזותיהם בעלות
הורסטות (1,065 מטר) הרבות ולהיות ג'נטלמנים אצילים כדוגמתם.

ארקד נולד לאחר 1835 לקומינישנה קירססאנובה וניקולאי פטרוביץ. בשנה זאת עובר ניקולאי לסנט-פטרסבורג, אשתו באה אחריו, היא מתה כמה שנים אחרי. ניקולאי כבר סיים לימודים וצבא , לאחר מות אשתו נוסע בעולם וחוזר למולדת ומשתקע בכפר. בין 1859-1855 לומד ארקדי בסנט פטרסבורג ואביו ניקולאי מתלווה עליו. בהמשך פוגש ארקדי את בזארוב, בחור צעיר 'ארוך שיער', מרבה להתפלסף ולא לציית לשום אמרה בת כנף של 'האבות' כדוגמת פאוול פטרוביץ' האציל הליברל, אחיו של ניקולאי. הקורה לשחרור הצמיתים המוז'יקים וכינון רפובליקה דמוקרטית נוסח אנגליה.
הספר נפתח כאשר הבנים השוררים והחברים הקרובים מהאוניברסיטה ארקדי ובזארוב מגיעם לאחוזה הכפרית של ניקולאי ופאוול, שם מתוודע הגיבור ארקדי על הולדת אחיו מאמו החורגת פדוסיה ניקולאייבנה .

"מה הוא בזארוב? ארקדי הצטחק. "אתה רוצה, דודי היקר, שאגיד לך מה הוא בעצם?
"הואל-נא בטובך, אחייני".
"הוא ניהילסט".
(...) "ניהילסט", אמר ניקולאי פטרוביץ'. מן המלה הלטינית
, שפירושה, עד כמה שאני מבין, לא-כלום. כלומר, מלה זו מציינת אדם ש...NIHIL
שאינו מכיר בשום דבר?"
(..) "שבוחן כל דבר מתוך השקפה ביקורתית", העיר ארקדי".
(..) "ניהיליסט הוא אדם שאינו מרכין ראש לפני שום סמכות, שאינו מקבל עליו שום עקרון מתוך אמונה עיוורת, ויהיה עקרון מכובד ככול שיהיה". (ע"מ 26-25).
בתחילת 'אבות ובנים' מתוודעים -מזועזעים האחים פטרוביץ' לחבר החדש ו הצמוד של בכיר ליבם ארקדי, ל בזארוב ארוך השיער שמסתובב בסוף הפרק 5 עם מעיל בד וכובע עגול שוליים עם שקים מלאים צפרדעים ל'ניסויים'... כאלה ואחרים.

בהמשך מסופר קורותיו של פאוול פטרוביץ'- הרומן החטוף שלו עם הנסיכה ר. חייו ברחבי אירופה לפני שהשתקע בכפר. היותו מסוגר באחוזתם מרינו הכפרית של האחים, כאשר הוא בא לעיר המחוז רק בבחירות ובשאר הזמן מעדיף להסתגר בד' אמותיו , קורא ספרים באנגלית. מתואר המריבות הרבות בין פאוול לבזארוב, שאומר לו שעדיף למות מאשר להתפגר חמש שנים בכפר...
ושכימאי הגון מביא תועלת פי 20 מכל משורר העולם.
לאורך תחילת 'אבות ובנים' פאוול ובזארוב מתווכחים, כמו בפאנל מכובד בערוץ 14, ובמקום מגישה אסרטיבית יש את פניצ'קה ,אשתו של ניקולאי, המביאה להם תה.
לבזארוב נמאס להיות באחוזה הכפרית של חברו ארקדי והם עוזבים לעיר אחרת במחוז לא ידוע , שם פוגשים את מושל המחוז חדל האישים סיטניקוב קירסאנוב. מיופה הכוח מפטרבורג מטעם השלטונות מאטווי איליץ' קוליאזין אחראי עליו, אך לא עושה כלום. בזארוב רוצה להתבונן בחייהם ואישיותם של בעלי האחוזות השונים. לאורך 'אבות ובנים' עוברים הגיבורים בזארוב וארקדי באחוזות שונות, עצל קרוביהם או סתם נשים בוהמייניות כמו יבדוקסיה קוקשינה או אנה האצילה היפה.

הם מתאכסנים באכסנייה ובאים לבית קוקשינה, אשתו של סיטניקוב ראש המחוז, ו על 4 בקבוקי שמפניה מתפלספים על אה ועל דה.
הם ממשיכים לאחוזתה של אנה אודינצובה. אנה- גברת עשירה וצעירה מוצאת חן בעיניי בזארוב במסיבה של קוקישנה. בלונדינית נאה ומצודדת. את הונה צברה מנישואיה לפלוני בשם אודינצוב, גבר בשלהי שנות ה-40 לחייו. אחרי 6 שנים מת, ומשאיר את אנה עם הונו ואחוזתו. היא מביאה לאחוזה את אחותה הצעירה ממנה ב-8 שנים, קטיה/קטרינה ואת אבדוטיה סטפאנובנה- אחות אימה, אישה ישישה, יראת שמיים וצדקנית מעושה בה בימים. כעבור 3 ימים נוסעים ארקאדי ובזארוב לניקולסקויה , אחוזתה של אנה.

"ומה, באמת אין לך שום חוש לאומנות, אף לא שמץ?
"איך אפשר לחיות בלעדיו?"
"ראשית כול, בשביל זה יש נסיון חיים;ושנית אני מודיע לך שלעמוד על טיבו של כול פרט בנפרד אינו שווה בטורח. כל האנשים דומים זה לזה הן בגוף, והן בנפש. מיבנה המוח, הטחול, הלב, הריאות, משותף לכולנו;
גם התכונות הקרויות מוסריות דומות אצל כולם
(..) כעצים ביער אמרה. זאת אומרת שאין הבדל, לדעתך, בין שוטה לחכם, בין צדיק לרשע?"
"לא יש הבדל: כמו בין חולה לבריא.
(..) תקנו את החברה והחולים ייעלמו".
(..) "ואתה סבור", אמרה סרגייבנה, "שאחרי שתתוקן החברה, לא יהיו עוד שוטים ולא רשעים?"
"על כל פנים, כשתושתת החברה על יסודות נכונים, שוב לא יעלה ולא יוריד אם פלוני הוא שוטה או חכם, צדיק או רשע".
"כן, הבינותי: לכולם יהיה אותו טחול עצמו".
"בדיוק כך, גבירתי". (ע"מ 85-84).

בנשף חגיגי עצל אנה אודינצובה, היא מיד מתקילה את בזארוב הניהיליסט, בטיב אותה הרמוניה שעולה ברוחו. למרות גלגול העיינים של אנה ואחותה קטיה למשמע המשנה , יתרקם קשר רומנטי בין כול ה-4-
אנה עם בזארוב וקטיה עם ארקדי.

"האם לא אוכל לאהוב? אמרה.
"ספק גדול!(..) אדרבא, ראוי לרחמים דווקא מי שהסתבך בזה".
"מסתבך במה?".
"באהבה".
"וזאת מניין לך?
"מפי שמועה", השיב בזארוב ברוגזה.
"(..) חוץ מזה, אולי את תובענית מדי,
(..) "אולי. אבל לטעמי- או הכול או כלום. חיים בעד חיים. לקחת את חיי
תן לי את חייך: בלי חרתה ובלי חזרה. אחרת מוטב להניח לזה מלתחילה".
"יפה, אמר בזרוב. "זה תנאי מוצדק, ואני מתפלא איך עד היום... לא מצאת את מה שביקשת". (ע"מ 98).

בזארוב אחרי 15 יום שעושה בביתה של אנה, עוזב לטובת הביקור המתוכנן עצל אביו ואמו. אנה מתרעמת ומנסה לשכנע אותו להישאר בחדרה בערב האחרון לשהותו. הוא רואה בה עוד איזה אריסטוקרטית שתלטנית, אבל לא יזכה בלבה אחרי שלא לקח את המושכות וניסתה בפעם היחידה בספר את מזלה איתו...

"המוז'יק היפנה אל שני הרעים את פרצופו הפחוס, הבוהה.
"אשה? יש. איך אפשר בלי אשה?"
"ואתה מרביץ לה?"
"לאשה"? איך לפעמים. בלי סיבה לא מרביצים.
"יפה, והיא מרביצה לך?"
"המוז'יק טילטל את המושכות.
"למה אתה מדבר , אדון. אתה צוחק עלי...
"שמעת ארקדי ניקולאיץ'! והנה לנו הרבצו... זו מנת חלקם של אנשים נאורים" (ע"מ 110).

בזארוב וארקדי עוזבים בבושת פנים את אחוזתה של אנה אודינצובה (לאחר ש סיטניקוב קירסאנוב, ראש המחוז, קופץ לביקור וחושק באנה, ואנה 'מפחדת מבזרוב').

"כן, פתח בזארוב. "יצור מוזר הוא האדם. כשאתה משקיף לך ככה מן הצד, ממרחק, על החיים השוממים האלה שחיים כאן 'האבות', הרי נדמה לך:
מה טוב מזה? אכול ושתה ודע שאתה הולך בדרך הנכונה, ונוהג בתבונה שאין למעלה ממנה. אבל לא:
השיעמום יכריע אותך. לבך ייצא למגע-ומשא עם הבריות" (ע"מ 126).

בזארוב וארקדי באים לאחוזת אביו וסילי איוואנוביץ, ואמו ארינה ולאיבנה. האחוזה מונה 22 נפשות!
את ארקדי משכנים באיזה 'קיטון ארונות' עלוב. וסילי האב מנהל את האחוזה, רודה במוז'קים ואמו ארינה היא נוצרייה טובה שישנה עשר שעות בלילה, למרות אמונותיה הטפלות, שלכול 'יהודי' יש דם בחזה גופו 'ובקץ העולם הקרב ובא'.
בזארוב גדל באחוזה שנתיים, ובמשך ילדותו, הוריו העניים לאומת משפחת פטרוביץ', עברו ממקום למקום.

"החלטתי לקרוא אותך לדו-קרב"
בזארוב לטש עיניו לעומתו.
"אותי?"
"אותך ולא אחר." (ע"מ 149-148).

פניצ'קה אשתו של ניקולאי שפאוול חושק ומשתעשע עמה, נמצאת בגן של אחוזת הפטרוביצ'ים ובזארוב נמצא בא, לאחר שהוא וארקדי חזרו לאחוזת אביו ניקולאי. בזארוב מפלרטט איתה, קוטף את ורדי הגן ומכין לה זר , מגניב לה נשיקה ומתעלם מ פאוול פטרוביץ' שרוצה לדבר עם הצעיר החוצפן.
בזארוב לא עונה לו...
בדו קרב המשרת פיוטר לוקח את בזארוב לדו קרב ביער ב 4 לפנות בוקר...
תוצאות הדו קרב מספקות לאיוון טורגנייב עוד הזדמנות לתאר סצנה אחרי סצנה של עליבותו של פאוול וניקולאי לאומת בזארוב קר הרוח...
שיעזוב לאחר הסקנדל את אחוזת הפטרוביצ'ים לצמיתות.

"כל כוחי," אמר, "כל כוחי עדיין אתי, ואני צריך למות! זקן שהולך לעולמו כבר הספיק, לפחות, להיגמל מן החיים, אבל אני... כן, לך תנסה לשלול את המוות: הוא שולל אותך וחסל"

סוף הרומן "אבות ובנים" בקדוש מעונה...
בעוד אין מרפא למוז'יקים, אין מרפא גם לאדונים ולעשירים , ל'אבות' ולבנים' בספר.
"אך שרב צהריים חולף לו, ובא הערב ואחריו הלילה, ועימו השיבה אל המקלט השליו, שם נופלת שינה מתוקה על כל העייפים והמעונים..."
(סוף "אבות ובנים").

הדמויות ששרדו את העלילה זוכות ל
HAPPY ENDING
שלושה זוגות התחתנו (שתיים בחתונה כפולה) ורווק הולל עוזב את אחוזתו הכפרית אל עבר חיים חדשים.

קריאה על 'זומבים ניהיליסטים' רלוונטית לעידן 'חרבות ברזל' ולימים החשוכים הבאים לבוא.

כנראה קשה לי להפרד מהמאה ה19, ומטורגנייב. כי חזרתי אליו שוב. הספר הזה כבד יותר מזרמים באביב, ואין בכלל מה להשוות בין השניים. אם היה ניתן לתאר אותם כמזון, הייתי אומרת כי זרמים באביב הוא הקינוח ואילו אבות ובנים הוא המנה העיקרית.

עלי לציין כי רוסיה במאה ב19, הייתה אימפריה וכשהרומן נכתב בשנת 1861, שלט בה הצאר ניקולאי השני. בתקופה זו אסור היה להתאגד ולהביע דעות נגד המשטר, ולכן הבעת הדעות נעשתה דרך הספרות והאומנות.
ברומן זה קיימים שלל דמויות, אשר דרכן למדים על הזרמים והדעות הפוליטיות אשר היו בתקופה זו. כמו האם לשחרר את הצמיתים ממחויבותם לאצילים ועבודת האדמה, האם לקחת מהם מס בגין עבודה זו? רוסיה לאן ? האם לשמור על לאומיותה הרוסית או ללכת אחרי המערב וגרמניה ? נשים והשכלה- האם הגיבורים הצעירים שלנו ברומן יוכלו לשאת חן בעיני רוזנת משכילה ויפה ודעתנית?

האנושיות של דמויות ניבטת כמעט מכל משפט, ונקראת בהנאה. כל כך התחברתי למשפטיו הפשוטים המכילים שנינות כה רבה, ולעתים גם הומור. פחות התחברתי לדמות הניהליסט, באזארוב, אומרים כי טורגנייב בעל זכות ראשונים למושג זה. אולם לעומתו, אהבתי לחזות בחברו ארקאדי והתמורות המתחללות בו עם התקדמות העלילה. אהבתי את אביו ואת דודו פאוול. טורגנייב בתיאוריו גרם לי לצחוק ולא פעם אחת. האנושיות שברומן מרטיטה את הלב, באהבה, אהבת ההורים , גבר ואישה, אבות ובנים.

סופר ענק. מומלץ ביותר.

לקריאה נוספת: ספרות רוסית במאה ה19,
http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-1863.htm

אבות ובנים מציג את פער הדורות ברוסיה של המאה ה-19 , שבה החלו שינויים חברתיים , כגון שינוי במעמד האיכר-הצמית והתפתחות של המדע.

הסיפור מציג את בזארוב, כמייצג את הדור החדש, המאמין בקידמה ובתועלתנות ובז למה שאינו תועלתני, כגון: אמונה דתית, אהבה, שירה, אצולה. לדבריו: "כימאי הגון מביא תועלת פי עשרים מכל משורר שבעולם". המוטיב המרכזי אצלו הוא שלילה של הכל, ולמרות שהוא עוסק ברפואה, הוא טוען שאין לקבל שום דבר ויש לערער על הכל , כולל על הרפואה: "היום אנחנו מלגלגים על הרפואה בכלל, ואיננו סוגדים לשום אדם". בזארוב מתייחס אל האנשים כאמצעים להשגת מטרותיו.

ארקאדי, חברו, מעריץ אותו ונגרר אחריו. עם זאת, יש בו גם נטיה לסנטימנטליות.

לעומתו, הדור הישן מיוצג באופן המובהק ביותר ע"י פאוול פטרוביץ', דודו של ארקאדי, השומר על גינוני אצולה, ואינו מנסה לשאת חן בעיני הצעירים. גם אימו של בזארוב מאמינה אדוקה, בעלת אמונות תפלות שונות ומשונות שומרת על אמונתה ולא משנה את דעתה על פי רוח הדור הצעיר.

הסיפור מציג את המאבק בין שתי הדעות המנוגדות האלה, כמו גם שינויים שעוברים על חלק מהדמויות.

טורגנייב מציג את הסיפור באופן סביר וניטרלי. הקריאה זורמת, אך, לטעמי, כתיבתו אינה מרגשת ככתיבתם של צ'כוב או צווייג.

3.5 כוכבים.

רומן מעולה החודר לנפש האדם. בזארוב הדמות המרכזית בספר הוא דמות שנויה במחלוקת המאתגרת את אורח החיים האליטיסטי המסורתי של בעלי האחוזות ברוסיה. המחבר מראה בצורה מעניינת את השינויים המחשבתיים והמנטליים בין דור האבות לדור הבנים. המחבר נותר מהצד ורק מספר את הסיפור מבלי לנקוט עמדתו בנושאי המחלוקת אותם הוא מספר לקורא. הוא משאיר לקורא להתחבט בדעותיו הוא על גיבורי הסיפור. כתיבה זו מבלי לנקוט עמדה הפכה את גיבורי הספר למושא לדיון במשך עשרות שנים ברוסיה. מומלץ.

איזה ספר מדהים. איזו דמות ראשית מרתקת. המרתקת ביותר שנתקלתי בה עד היום (סלח לי, הולדן קולפילד). מעבר לבזארוב, עיצוב הדמויות הוא מעשה יד אמן. דבר נוסף שהפך את חווית הקריאה בספר הזה למושלמת - התרגום. תענוג.