אני חייבת להתחיל בגילוי נאות: אני בדרך כלל לא קוראת ספרות מקור. משהו שם בדרך כלל לא "עובד" לי, ואני מעדיפה תמיד את הספרות המתורגמת. אבל הפעם החלטתי לתת צ'אנס למירה מגן, ומהרגע הראשון הבנתי שנפלתי על משהו מיוחד במינו. ספר שמשחק בליגה אחרת לגמרי מכל מה שהכרתי.
ההתחלה הייתה חוויה דואלית – מצד אחד מענגת בגלל השפה המופלאה, ומצד שני מתישה בגלל הריכוז שהיא דורשת. אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי נסחפת ומתאהבת בטוטאליות. מירה מגן היא גאונה של מילים, והכתיבה שלה נעה בין תיאורים עשירים ודימויים מורכבים שדורשים "פיצוח", לבין משפטים חדים, "לפרצוף", ציניים ומצחיקים, שהופכים את המוח ומרחיבים את הלב.
הגיבורה, נאוה, היא דמות מרסקת. היא "גמורה בראש" אבל אינטליגנטית בטירוף. כאדם דתי, הדיאלוגים שלה עם הקדוש ברוך הוא היו לי קשים לקריאה לפעמים, בוטים ונוקבים מאוד. אבל דווקא דרך הקושי הזה, הבנתי את עוצמת המורכבות של הקשר שלה איתו. עצם העובדה שיש שם דיאלוג כזה, חי ובועט, מראה עד כמה היא קשורה בו בעצם, כפי שהיא מעידה על עצמה בסוף.
מה שכבש אותי סופית (וזו אהבת חיי בספר הזה) הוא המבנה: אין כאן דיאלוגים רגילים עם "הוא אמר/היא אמרה". הכל בלוע בתוך הטקסט, עובר מדיבור למחשבה בזרם תודעה אחד מושלם. זה גורם לך להרגיש שאת חיה בתוך הנשמה של נאוה. הדמויות מסביב מרתקות, במיוחד יונינה, אשת האח, שהיא המרפא האמיתי של נאוה. יש לה פה ענק ומלא אמת, היא לא הולכת על ביצים, והחיכוך הזה הוא בדיוק מה שמחזיר לנאוה את הדופק.
הסוף הוא מסר עוצמתי של חיים. הוא מראה שכמה שאדם ינסה לסגור את עצמו ולחשוב שהכל נגמר, החיים חזקים מאיתנו. התובנה שנטוע בנו רצון לחיות, גם כשאנחנו אומרים שלא, היא העוצמה של הקדוש ברוך הוא שמתגלה בתוך הבשר.
אם גם אתם בדרך כלל לא מוצאים את עצמכם בספרות מקור – אל תוותרו על הספר הזה. הוא מיוחד, הוא חשוף, והוא פשוט רמה אחת מעל כולם. גאונות צרופה.
אני רצה לקרוא עוד מירה מגן... חובה!

אחד מהספרים הטובים שקראתי. כזה שאי אפשר להניח אותו...
התיאור של נאוה, הדמות המרכזית בסיפור נוגע, מרגש ומחלחל לכל מה שמתחולל בראשה ובליבה, חושף את המחשבות הרגשות והשקפת עולמה הייחודית לה.
מומלץ מאוד!

יצירה ספרותית שהייתה לי לחברה לתקופה לא קצרה (מסוג הספרים שקוראים בהם בניחותא כדי שלא ייגמרו).
עצוב אבל לא מדכא.
הדמויות מתוארות באופן מציאותי ואמיתי כל כך שהקורא הנכנס בשעריו, מגדל בבטן כעס הולך וגדל לנוכח ההתנהגות האגוצנטרית של הגיבורה.
לא אחת פשוט "התחשק" ללכת ולתת לה סטירה: יפהפיה(נאוה) נרדמת כפויית טובה, הביטי סביבך והתעוררי ...
מירה מגן משתמשת בשפה ותבנית תנכית בפיה של דמות הנספרת המלאכית האיובית, הפוסעת בין שבילי גן העדן של הנוטים למות לבין מסוע המצרכים של ארץ הקופאיות הנקלות.

הסיפור של נאוה, גיבורת הרומן הזה, כך כתוב על הכריכה האחורית, הוא "גרסה נשית, יהודית-נוצרית , מודרנית, נועזת וחכמה של ספר איוב". יש באמירה זו הרבה מן האמת בכל הקשור להתרסה כלפי האלוהים על השרירותיות שבאובדן. אבל הסיפור של נאוה הזכיר לי, חלקית, דווקא את סיפורו של הנסיך סידהרתא גאוטמה (המכונה בודהה): עד בגרותו הוריו גוננו עליו מכל סוגי הסבל האנושי. רק משנחשף להם לראשונה (עוני, מחסור, מחלות ומוות) , סוגי הסבל האלה, אותם לא חווה על בשרו, גרמו לו לגבש את אחת מהתורות הגדולות במזרח. בראייתו הטוב הוא בן חלוף וההשתוקקות אליו היא מקור הסבל. השחרור מההשתוקקות מביא לשחרור מהסבל.

נאוה, בדומה לבודהה, חוותה את ארעיות הטוב על בשרה. בדומה לבחרותו של בודהה גם החיים המושלמים שלה גוננו עליה מחוית הסבל. מגן מציגה את הזוגיות של נאוה ככלילת שלמות ואת הילד פרי אהבת בני הזוג כהתגשמות מאווייה. כל אלה אלה נגדעו באחת באופן שרירותי בגין תאונת דרכים אחת. נאוה למודת הסבל מחפשת את הדרך האישית שלה לגאולה, בדומה לבודהה היא מנסה להלחם בהשתוקקות: סוגרת את עצמה בדיור מוגן לגיל הזהב. הרחק מהחיים התוססים; מחסלת את הקריירה המבטיחה לטובת עבודה סתמית כקופאית במרכול ולמעשה מחכה למותה. אפשר לראות בכך את הדרך האישית שלה לשלווה. אלא שדווקא אז, ההחשפות שלה לסבלו של הזולת מעמתת אותה עם הדרך שבחרה. הניגודיות הזאת היא אחד מיסודות הרומן הזה.

הואיל והעלילה מתרחשת בישראל האפשרות שמישהו יכבד את החלטתה של נאוה לפרוש מהבלי העולם הזה שואפת לאפס. כמעט כל דמות חשה צורך לומר לגיבורה את דעתה, אבל התהליך הזה הופך להיות דו-כיווני. גם נאוה היא, בסופו של דבר, ישראלית שורשית ואינה יכולה שלא להתערב בסוגיות הכאובות – צרותיהם של אחרים - הניקרות על דרכה.

מירה מגן לוקחת את הסיפור הבסיסי הזה ושוזרת בו באופן מרשים עלילה מרתקת, דמויות ישראליות שונות וויכוחים מעניינים על אלוהים ואמונה וגם על פשר חיינו על פני האדמה. הדמויות מעוצבות באופן נפלא אם כי לעיתים לא הצלחתי להשתחרר מההרגשה שהן סטריאוטיפיות מאד: יונינה החבר'המנית והישירה עד כדי בוטות. חנן, הנזהר מעימותים, בעלה של יונינה ואחיה (הנגר) של נאוה ועוד דמויות נוספות מעוצבות אמנם באופן משכנע כמו אולגה עמיתה לעבודה; אבל אם כבר רוסיה אז קבלו אותה עם כל האינוונטר – בלונדית, יפה , חטובה, אם חד-הורית, גרוש שיכור ואלים.... עם זאת, בעיני, כל אלה מצליחים למלא את תפקידים בדרמה שיצרה מגן והסיפור הוא העיקר, בעיני, ולא עיצוב הדמויות.

מירה מגן השכילה בבנית העלילה להשאיר כל הזמן כמה אפשרויות לגיבורה ולסיפורי המשנה. תהיתי איזה סוף תרקח הסופרת לסיפור הזה. לעניות דעתי, לזכותה יאמר כי הסוף שבחרה לא השקיע את הסיפור הריאליסטי במידה רבה בסוף קיטשי או מאולץ.

הסיפור מלווה ברובד רעיוני לא כבד מדי המתאים לעלילה ומוסיף לה מידה של עומק. זה אינו הופך את הסיפור למסה פילוסופית מעיקה אך גם לא בעלת תובנות עמוקות מאד, אבל מצילה אותו, באופן אמין, מרדידות בה העלילה תהיה סך כל הפעולות שהתרחשו בסיפור.

הסיפור כתוב שעברית קולחת ויפה, לא גבוהה מדי ולא שפת אשפתות; אם כי יש ניואנסים מתבקשים בהתאם לדמויות.

השורה התחתונה: קריאה מהנה מאד, מעוררת מחשבה, עלילה קולחת ושלל דמויות מעניינות מהחיים (פחות או יותר). נהניתי מאד. ממליץ.

מהספרים שצריך לקרוא לאט, לתת לו לחלחל ולהיספג. על המקריות בחיים, כאב ושמחה, גורלות הנחתכים באיבחה מול אלה הזוחלים לאיטם. מי שיש להם חשבון ארוך עם אלוהים או פיטרו אותו.
נאווה המספרת שאחרי המקרה ששינה וריסק את חייה בעודה צעירה למדי משליכה הכל מאחוריה. את עבודתה כמעצבת פנים מצליחה ודירתה ברחוב הפרחים. למרות שהפרוטה מצויה בכיסה עובדת כקופאית בסופר ומחליטה מכל המקומות לעבור לדיור מוגן שדייריו קרובים לסוף מסלול חייהם וסובלים מדמנציה, פרוסטטה, שינה טרופה ומיחושי זִקנה ולא מבינים מדוע אישה צעירה תעבור לגור עימם בנווה תכלת, התחנה שלפני הסופית. במיוחד ציפקה המתרעמת עליה. בובה'לה, מה יש לך לחפש כאן בין ענתיקות כמונו? מה הקטע?
מבקרת לעתים בנגרייה של אחיה חנן, שתקן ורציני וההפך הגמור מגיסתה יונינה, כדור מרץ מהלך, שהחליטה בצבא שיהיה שלה וילדיהם נוגה וגדי. מתוודעת שם לשלומי שחייו היו קשים, קרבן לשנות סבל לא כמוה, שעולמה התהפך עליה ברגע. מתקרבת לאולה הקופאית היפהפיה שגברים מביטים בה בערגה ונשים בקנאה ואיש אינו משער שהתגרשה מבריון מכה והחרא מצא פוסטמה חדשה, כלשונה, ובבת עינה הוא בנה יוחאי כבן חמש ששלומי בונה עבורו מכוניות צעצוע ונאווה לומדת לאהוב. הדיירות התאומות בילי וצילי (בלהה וצילה) בעלות תאוות חיים מתפרצת ושבט ילדיהן כולל את יואב הגיאולוג המבריק במשפחה ותמר שהוסיפה לשמה טוהר והחלה לרקוח שיקויי מרפא וחוקנים לכל דיכפין, לבושה תמיד לבן מצוואר עד סנדל (במקור). זוהר זיו בת השמונים, אמנית מוחצנת ובוהמיינית בגלבייה וצמידים מקרקשים, כולם תמהים על שׁמָה כשבנות דורה היו ציפורות, לאות ושרות. מיוסרת בשל בן בכור מנוכר ושונא, בן ובת תאומים- הוד והדר- בגילה של נאווה הלוקים בשכלם.
בנווה תכלת היא נאווה'לה, מיידלע ובובה'לה. עמוק בנפשה היא פגועה שוויתרה על החיים ואהבה ומוצאת נחמה במקיפים אותה ועם הזמן מתחוללות דרמות בחייה, הגורל שוב מהתל והיא נקלעת לרכבת הרים מטורפת וזיגזג של מקריות וגורל. לומדת שבחיים, עם הצער והמכאוב, יש גם שמחה ותקווה.
שפה עשירה ומיוחדת, מטאפורות וסלנג. יונינה על המשפחות הבאות לבקר את הקשישים כדי לעשות לייק למצפון, הקונצרטים והתערוכות שלא מזיזים לנאווה ומבחינתה זה לתת סוכריה למי שמוטל על המדרכה פרוק איברים לאחר שנפל ממרפסת. קח חמוד, תמתיק לך את הקיום. עברית מתובלת באנגלית ואידיש. וולקאם טו דה קלאב ו'נו מאטר וואט' בצד גורנישט מיט גורנישט, אלטע שמאטע ופּיצ'יבקעס.
הדמויות וגורלן נעים בחייה של נאווה כמו גם גורלה, לטוב ולרע.
והמצרכים נעים על מסוע הקופה בסופרמרקט והברקוד מוצמד לסקנר המצפצף. יש כרטיס מועדון? משהו מהמבצעים?
חודר לנשמה. מטלטל ומנער ולא מרפה.

מירה מגן יודעת לנגן את השפה העברית בכתובים!
היא רוקחת בעלילה הזו מרקחת מבושמת עם המרכיבים הנכונים והמדויקים.
שאפו!

נאווה סלע, בגיל שלושים ותשע, איבדה בחלקיק שנייה של החיים, ב-total loss את בועז-בעלה, ואת הלל-בנה היחיד בתאונת דרכים.

מתוך שלושת האופציות: בית קברות, בית משוגעים, או דיור מוגן היא בחרה באופציה השלישית. נאווה החליטה לנטוש את עבודתה כמעצבת פנים, וכדי לדשן את שעות היום, היא החלה לעבוד כקופאית ב"סופרטיב".

את דירתה היא פינתה ובחרה להתגורר ב"נוה תכלת – דיור מוגן".

לדעתה היא מיצתה את חייה, ולכן העדיפה את התחנת האחרונה של בני האנוש על פני כוכב החיים.

כסף לא היה חסר לה, מפני שהביטוח שימן את כיסיה במספיק מצלצלים למחייה. נאווה כיווצה את כל פעילותיה למינימום, וחשפה את עצמה לכאב של האחרים.... ויש כאב... למי לא? (בפרק הראשון ישנה סצנה על חשיפה – יופי של מטאפורה)

אחיה חנן- נגר במקצועו ונשוי ליונינה. חנן כינה את יונינה "השכל הבריא של המשפחה". חנן לעומת יונינה אדם מסוגר, לא משוגע על הפתעות, מעדיף את השגרה והשקט... ציטוט עמוד 77: "...חנן לא משוגע על הפתעות, ואולי משום כך בחר לעבוד עם עצים שסיימו כבר את חייהם ואין להם גחמות פתע ושאיפות גדולות, וחוץ מאש ותולעי עץ שום סכנה לא נשקפת להם."

אהבתי את הזוג הזה ובמיוחד את יונינה הטמפרמנטית, מלאת השמחה ואהבת חיים. ג'ינג'ית עם רעמת שיער אדומה כיאה לפעלתניות, ומתוארת על ידי מירה מגן כ"משפריצת חיים" (עמוד 87). מותק של אישה היונינה הזו!

נאווה ניהלה את חייה בעולמה שלה השגרתי והסגור, הפנתה עורף למה שהחיים העניקו לאנושות. למרות זאת, לא הצליחה לברוח ממה שקרה בבועות האנושיות שסבבו אותה.

ב"נוה התכלת" היא הפכה להיות כותרת ראשית מהלכת. ציפקה, דיירת בגיל השלישי לא אהבה את נוכחותה של נאווה במקום, עד כדי כך שהיא כינסה את החברים, והחתימה אותם על סילוקה מהדיור מוגן. העילא: גילה הצעיר של נאווה והתאמתה לאוכלוסייה הקיימת.

ציטוט עמוד 23: "אנו דייר נווה תכלת, שמשלמים במיטב כספנו כדי לחיות עם בני גילנו, מוחים על אכלוסה של דירה מספר שבע-עשרה בדיירת צעירה. אנו רואים בכך פגיעה באיכות חיינו ואנו דורשים להשיב למקום את צביונו, דיור מוגן לבני הגיל השלישי בלבד. על החתום..."

למזלה של נאווה, טוביה – מנהל הבית דחה את העצומה בשתי ידיים, והודיע לדיירים שהחברים לא קובעים מי יורחק מהבית, כמו כן הוא לא רואה סיבה מוצדקת, להפסיק את מגוריה של נאווה במקום.

למרות שנאווה צמצמה את החיכוך עם העולם החיצוני למינימום, היא המשיכה למגנט אליה אנשים, ושימשה אוזן קשבת וכותל לסיפורי חיים מכל גווני הקשת. ילדים, גברים ונשים ולמי לא היה גיבנת של חוויות?

-צילי ובילי-אלמנות, קשישות ותאומות.
-שלומי –אסיר בתקופת שיקום בנגריה של חנן.
-אולה-קופאית בסופרטיב, גרושה מבעל אלים ואם ליוחאי בן החמש.
-יחזקאל-הרגיש שימיו ספורים וביקש לגימה אחרונה לפני שהמסך יורד.
-זוהר זיו-פסלת בת שמונים, ואם של תאומים מפגרים: הוד והדר.
-עשהאל-בנה של זוהר זיו שהתכחש לקיומה וכינה אותה "הזנזונת".
-משפחת זיו וסיפור חייה של נורית ועוד.

הבחירה ב"דיור מוגן" הדגישה עד כמה הדמות הראשית בעלילה, מבקשת להיות מנותקת ומנוטרלת מהסובב אותה. היא לא רוצה שיספרו אותה, היא מיצתה את חייה!

מלבד המגורים בדיור מוגן שעוטפים את האנשים בחומה, גם העבודה שבחרה כקופאית הינה משרה שאינה מצריכה מגע קרוב עם לקוחות. מה בדרך כלל עושה קופאית בסופרמרקט מלבד לשאול אם יש לך כרטיס מועדון? את הלקוח לא מעניינת אותו הקופאית שמקלידה את הברקודים... נכון? וזה דיוק מה שנאווה רצתה.

מירה מגן בחרה לדמות הראשית את השם "נאווה סלע". לדעתי צמד השמות הללו מרמזים על אופי הרגשות שעטפו את נאווה. ("נאווה" נעים, עדין, רך וקליל ולעומת זאת, "סלע" אבן קשה, חומר מוצק, כבד ובלתי נפיץ). באותה נשימה גם השמות חנן ויונינה מרמזות על אופי הדמויות. חנן מלשון: מתרפס, נוטה חסד, לחמול, למחול והשם "יונינה" שמעגן בתוכו צליל קופצני ושמחת חיים.

בעלילה משורבבות תובנות פילוסופיות, לדוגמא ציטוט: "זה מאלוהים והוא רצה שאשא בסבל"...

האם נאווה מצליחה לפרוש כנפיים מבני האדם? מהרגשות? מהסקרנות? מהתשוקות?

אהבתי את הכתיבה ההדוקה, הדמויות, השפה הקולחת, הקצב לרבות התמונה עם המזוודה ומבט עיניים אבוד וחלול.

זהו סיפור מהחיים עצוב, כואב ורווי בחמלה שמנגן על מיתרי הלב ללא מנצח תזמורת? אפשרי לנגן ללא מנצח? אולי...
אבל יש בו גם אופטימיות ותקווה... רוצים לדעת? תקראו!
ממליצה? בהחלט ממליצה בחום!
"הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג' טו)

לי יניני

ספר מקסים ומרתק.
נאווה, גיבורת הסיפור, היא אחותו של הנגר, חנן.
נאווה חוותה טרגדיה גדולה כשבעלה ובנה היחיד נהרגו בתאונת דרכים. היא איבדה את החשק לחיות ולהמשיך הלאה.
נאווה החליטה לעבור לגור בבית האבות "נווה תכלת" בחברת קשישים, למרות היותה צעירה כבת 39.
היא עזבה את עבודתה כמעצבת פנים, החלה לעבוד כקופאית בסופרמרקט וצמצמה את עולמה למינימום האפשרי
בלי ציפיות ורצונות לעתיד טוב ולהתחלות חדשות.
חיי העצב והאובדן הגדול משכו אותה לאומללותם של אחרים.
למרות רצונה להתרחק מאנשים ומהחיים, לחיים יש כוח משלהם והם סוחפים אותה למפגשים מעניינים.
מירה מגן מספרת סיפור עצוב אך לא נותנת לקורא לשקוע בתוגה ובעצב,
אלא מובילה אותנו למפגשים מעניינים ולעיתים משעשעים מאוד,
כמו סיפורה של אולה, קופאית בסופרמרקט,
או סיפורה של זהר זיו, דיירת בבית האבות, פסלת ולה שני תאומים מפגרים.
וכך גם סיפורם של צילי ובילי -האחיות התאומות בבית האבות
ושלומי האסיר המשוחרר שעובד בנגרייה של חנן – אחיה של נאווה ועוד ועוד....
הסופרת מיטיבה לתאר את הלכי רוחה של נאווה שכל הזמן מתחבטת בקבלת החלטות שסותרות את ההחלטה שהציבה לעצמה,
שהיא לא לקחת חלק בהנאות החיים.
מומלץ בחום.

יש משהו מיוחד בכתיבה של מירה מגן. היא מצליחה להיכנס לנבכי הנפש ולתאר את המתחולל בתוכה . בספר זה בנפשה של גיבורת הסיפור נאווה אלמנה צעירה ומיוסרת שהגורל היכה בה מכה כפולה ומכופלת ואשר גרמה לה לרצות להתנתק מהחיים ולהתנהל מתוך בחירה בחיים אפרוריים נטולי חיות שיצרה לעצמה. הספר בעיקרו עצוב פסימי ומעיק לכל אורכו. הסופרת מתארת בשפה קלילה וזורמת עם קורטוב של הומור סמוי את חייהן של הדמויות המשניות את שגרת יומם עם כל הדאגות היומיומיות והצרות הנלוות . בשפה עשירה ,צבעונית ובוטחת עם נטייה לסלנג היא מגוללת בפנינו את סיפור חייה של נאווה ב"נווה התכלת" - דיור מוגן שבחרה לגור שם כי לא ראתה תוחלת לחייה הזורמים לאיטם בבחינת מה שיקרה יקרה , תוך ידיעה שעבורה רק ההווה קיים . אחיה הנגר וגיסתה יונינה דאגו לה והתעניינו בשלומה .כך גם חברתה אולה שגם נסיבות חייה היו סבוכים.
גברים שהכירה באקראי נקרו בדרכה של נאווה ,אך היא אינה טורחת לטפח קשרים משמעותיים עם אף אחד מהם. מבחינתה החיים הסתיימו.
הספר מתאר הווי ישראלי עכשיו בנקודת זמן ומקום , הוא מרתק ומושך לקריאה . ממליצה עליו.

מושלם מושלם ועוד פעם מושלם!!! אין ספר ישראלי לכל תולדות הכתיבה המודרנית שמצליח להיות כזו יצירת מופת. כולם מצודדים ביצירות העל של טולסטוי ודוסטויבסקי, המופת של המופת. ואני שואל מדוע," אחותו של הנגר" של מירה מגן לא זוכה לתהילת עולם?? אולי בגלל שהכתיבה בעברית ולא ברוסית או אולי שהספר נכתב ב2015 ולא ב1815 , רק רציתי לומר שהספר הזה הוא ברמה הכי גבוהה של ספר ישראלי. דמויות מופת סיפור הדוק ומדויק להפליא. דמותה של נאוה היא התגלמות החיים והמוות שהם כלי המשחק שלנו בעולם הזה.