אני חייבת להתחיל בגילוי נאות: אני בדרך כלל לא קוראת ספרות מקור. משהו שם בדרך כלל לא "עובד" לי, ואני מעדיפה תמיד את הספרות המתורגמת. אבל הפעם החלטתי לתת צ'אנס למירה מגן, ומהרגע הראשון הבנתי שנפלתי על משהו מיוחד במינו. ספר שמשחק בליגה אחרת לגמרי מכל מה שהכרתי.
ההתחלה הייתה חוויה דואלית – מצד אחד מענגת בגלל השפה המופלאה, ומצד שני מתישה בגלל הריכוז שהיא דורשת. אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי נסחפת ומתאהבת בטוטאליות. מירה מגן היא גאונה של מילים, והכתיבה שלה נעה בין תיאורים עשירים ודימויים מורכבים שדורשים "פיצוח", לבין משפטים חדים, "לפרצוף", ציניים ומצחיקים, שהופכים את המוח ומרחיבים את הלב.
הגיבורה, נאוה, היא דמות מרסקת. היא "גמורה בראש" אבל אינטליגנטית בטירוף. כאדם דתי, הדיאלוגים שלה עם הקדוש ברוך הוא היו לי קשים לקריאה לפעמים, בוטים ונוקבים מאוד. אבל דווקא דרך הקושי הזה, הבנתי את עוצמת המורכבות של הקשר שלה איתו. עצם העובדה שיש שם דיאלוג כזה, חי ובועט, מראה עד כמה היא קשורה בו בעצם, כפי שהיא מעידה על עצמה בסוף.
מה שכבש אותי סופית (וזו אהבת חיי בספר הזה) הוא המבנה: אין כאן דיאלוגים רגילים עם "הוא אמר/היא אמרה". הכל בלוע בתוך הטקסט, עובר מדיבור למחשבה בזרם תודעה אחד מושלם. זה גורם לך להרגיש שאת חיה בתוך הנשמה של נאוה. הדמויות מסביב מרתקות, במיוחד יונינה, אשת האח, שהיא המרפא האמיתי של נאוה. יש לה פה ענק ומלא אמת, היא לא הולכת על ביצים, והחיכוך הזה הוא בדיוק מה שמחזיר לנאוה את הדופק.
הסוף הוא מסר עוצמתי של חיים. הוא מראה שכמה שאדם ינסה לסגור את עצמו ולחשוב שהכל נגמר, החיים חזקים מאיתנו. התובנה שנטוע בנו רצון לחיות, גם כשאנחנו אומרים שלא, היא העוצמה של הקדוש ברוך הוא שמתגלה בתוך הבשר.
אם גם אתם בדרך כלל לא מוצאים את עצמכם בספרות מקור – אל תוותרו על הספר הזה. הוא מיוחד, הוא חשוף, והוא פשוט רמה אחת מעל כולם. גאונות צרופה.
אני רצה לקרוא עוד מירה מגן... חובה!


















