מאה ימים של אושר/<mark>פאוסטו בריצי</mark>
Fausto Brizzi
מאיטלקית: מונה גודאר
הוצאת 'כנרת זמורה-ביתן' שנת 2017
394 עמודים
96 ש"ח
---------------------------------
אחרי 40 שנה יחסית מאושרים, עם אישה מדהימה ושני ילדים קטנים וחמודים לוצ'ו מקבל את אחת מהידיעות הנוראיות שבאפשרותו של אדם לקבל – הוא חולה בסרטן סופני, או בשם שלוצ'ו נתן לו "החבר פריץ", זאת על מנת לתת לחדשות הללו משמעות מעט משעשעת...

לאחר שהוא

ספר פנומנלי, יוצא מן הכלל, מרגש מאוד
זהו ספר על אדם בשם באטיסטיני, אשר חי ברומא, ועובד כמאמן אישי לכדור-מים ,בכדי לפרנס את משפחתו, ביום מן הימים תוך כדי אימון, אחרי זריקה לשער , הרגיש כאב עז , בהתחלה חשב שמדובר בעניין של מה בכך, אך כאשר שיתף את אשתו פאולה, הזמינה לו תור לאולטרסאונד .
הבשורה המרה, הייתה כאשר התגלה שקיים אצלו סרטן בתאי כבד בשלב מתקדם.
יתרה מזאת, הוא עשה סי טי חזה ע"פ המלצת האונקו

אומרים, כי אין אדם יודע את יום פקודתו, אך לוצ'ו באטיסטיני, גבר בן ארבעים, נשוי ואב לשני ילדים, יודע אותו היטב.
יתרה מכך, הוא זה שקבע את התאריך, אחרי שהתוודה לסופיותה של מחלתו.
נותרו לו מאה ימים לחיות לפני נקודת הסיום.
את אותם הימים הוא מתכוון לנצל היטב, ויש לו תוכניות רבות, ובהן: ראשית - להתפייס עם אישתו.
הבשורה על הסרטן תופסת את לוצ'ו בטיימינג לא נוח... הוא בדיוק בגד באשתו - בגידה טיפשית וחס

מאה ימים של אושר / <mark>פאוסטו</mark> בריצו
נהניתי מאד מהספר למרות הסוף העצוב הידוע מראש, מותו של הגיבור ממחלת הסרטן. הספר מכיל הרבה קטעים מרגשים שגרמו לי לדמוע , הוא כתוב בצורה קולחת עם המון הומור והוא מעורר הרבה מחשבות על מהות החיים. הסיפור בא ללמדנו שאסור לנו להתייחס לשום דבר כמובן מאליו. צריך להעריך את החיים ואת המשפחה שלנו ולהקדיש לה זמן כי החיים שבירים ואי אפשר לדעת מה מחכה לנו. ממליצה בחום!

הספר מס

לוצ'ו, גיבור הסיפור, הוא מאמן כדורמים שמנמן של קבוצה לא מוצלחת במיוחד שנאבקת להישאר בליגה. הוא בן 40, יש לו אישה שהוא אוהב ושני ילדים, ושני חברים טובים. אין לו תכונות יוצאות דופן ולא מוטיווציה להצליח במקומות שאף אחד לא ניסה, הוא אדם ממוצע בהחלט שלא כמו ליאונרדו דה-וינצ'י הגיבור שלו.
יום אחד הוא מגלה שיש לו סרטן קטלני בגוף (אני לא עושה ספויילר, זה כתוב בפרק הראשון) ונשארו לו מעט מאוד ימים לחיות לפ

כשרק לקחתי את הספר 'מאה ימים של אושר' מהספרייה, הייתי בטוחה שאני הולכת לעבור חווית קריאה מטלטלת.
מאה ימים של אושר? שאלתי את עצמי.
וואו! בטח אני הולכת לקרוא ספר ממש מיוחד ומעניין.
זה גם בטח הולך להיות ספר ממש עצוב ומי כמוני אוהבת ספרים עצובים, עם כל הבכי והדרמה מסביב.

לאחרונה אני מבינה כמה אפשר ליהנות גם בלי טלטלה.
אני לא צריכה סערות ודרמות בשביל להרגיש השפעה, חוויה והנאה.
רוגע ושלווה מבי

הרעיון בבסיס הספר הוא טוב: אדם העומד למות מחליט לתעד את חודשי חייו האחרונים בצורת יומן. הוא משתדל להפיק הנאה מכל יום שעובר, להיפגש עם חברים וותיקים וחדשים, ולגלות מחדש את אשתו וילדיו.
אך התוצאה הסופית היא שהספר ברובו משעמם מאוד, קלישאתי או סתמי. יש פרקים רבים מיותרים וחסרי תובנות או עניין. אין גם מתח, כי הסוף ידוע וצפוי מהפרק הראשון.
סיימתי את הקריאה בתחושה שהספר היה "קליל" מידי, וברור לי שאשכח