אני מאוד אוהבת את כתיבתה של מירה מגן. קראתי את כל ספריה, ורק עם הספר הזה לא הסתדרתי. משהו בהתחלה שלו לא זרם לי. פעמיים ניסיתי, פעמיים התייאשתי,והתחלתי בפעם השלישית. וגם בפעם הזו לא שררה בינינו כימיה, עד הרגע הזה בו קרה הקסם וניתפסתי. בדרך כלל אין בי עודף סבלנות לפתיחות מקרטעות, אבל פה ידעתי ששווה להתעקש, כי מירה מגן היא אחת יחידה ושווה.
קשה מאוד לכתוב סקירה על הספר הזה מבלי לגלוש לספלויירים, אז ממש בקצרה: עמיה וגדעון, זוג נשוי, והורים לנדב הפעוט.
שניהם בעלי קריירות מרשימות. הוא עורך דין מבריק ומצליח, והיא רואת חשבון. אלא ששניהם עוזבים את חייהם הבטוחים המצליחים והמוצלחים, ועושים מהפך בחייהם.
גדעון יורד דרומה לאילת לעבוד בחוות דגים, ועמיה שוכרת בית ישן ורעוע במושב, לשם עוברת עם בנם על מנת לנהל את המכולת המשפחתית והכושלת של אביה.
לכאורה, נראה כי הזוג השבע הטעם ממנעמי החיים החליט לשנות כיוון ולחיות את החיים מהצד השני, הפשוט והעממי יותר. אך רק לכאורה. כי הסיבה האמיתית מחכה בהמשך הסיפור, ושווה לקרוא את הספר הנפלא והמרגש הזה כדי לגלות.
בדרך כלל גיבוריה של מגן עברו דבר או שניים בחייהם, ותמיד נפגוש אותם בנקודת זמן בה נפל דבר בחייהם. לרוב דבר לא מאוד משמח ומרנין, וליבם תמיד פצוע. מה שאני מאוד אוהבת בכתיבתה של מירה מגן, שעל אף האמור לעיל, היא לא גולשת לדרמטיות. תמיד היא יודעת לעצור רגע לפני, ועל כן גיבוריה מאוד ניתנים להזדהות, והסיפור שהיא מספרת מאוד אמין בעיניי.
יש משהו מעניין בלקרוא ספרים של אותו סופר/ת שלא על פי סדר הופעתם, וכשקראתי את זה, התחוור לי שאני קוראת את הגרסה הראשונית והגולמית של אחותו של הנגר.
ספריה של מגן הם כמו ציר מרק עוף. הם חזקים ומרוכזים. כאלו שהטעם שלהם יישאר גם אחרי שתסיימו את המנה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
