איתמר לוי התפרסם בארץ בעיקר "כאיתמר מחפש הספרים", בעיקר בגלל תוכנית רדיו ברשת ב' שבה הוא (עדיין) משתתף. לפיכך הייתה לי הפתעה נעימה כשהתחלתי את סיפרו "אטיודים למורגנה". כי מסתבר שאיתמר לוי הוא סופר ואפילו סופר טוב!
אין פה כמעט סיפור עלילתי, אלא תיאור של זיכרונות ילדות משולבים בהמון דימיון במין "זרם תודעה". הילד המנגן באקורדיון מספר לנו כאן בגוף ראשון בשפתו הילדותית ואנחנו מקבלים תיאור שהוא מדהים בעיניי, איך זה לגדול כילד בשנות השישים, בשכונה רמת גנית שהיא פריפריה אפילו עבור רמת גן (קריית בורוכוב), שכונה המתוארת כאן לפרטי פרטים, כולל שמות הרחובות האמיתיים של סביבות השכונה והפרדס שהיה בה ונעלם.
אבל אין זה תיאור "רגיל" ויבש, אלא משהו שעובר בפריזמה מיוחדת
"בשפתו של הילד" של דמיון ומציאות כאחד. תיאור של חבריו הילדים של השכונה כולל חברו הטוב שמת, האוננות המבישה, אלימות ועבריינות של ילדים ואהבות הילדות הראשונות עם כל "הדברים הגסים" משולבים כאן עם המון דמיון בכל מיני דמויות של מבוגרים ומורגנה שהיא סוג של מכשפה מקומית שקשה לדעת מה הדמיון בה ומה האמת.
ובכלל לוי עובר בקלות בתיאוריו ממציאות לדמיון ומדימיון למציאות.
מה שהדהים אותי הוא הדיוק של הפרטים; לא רק של בתי הקולנוע של פעם אלא גם שמות של הספרים, החוברות והמגזינים של התקופה ותיאור מדויק של שפת הילדים של אז... למשל בקטע בהתחלה כשהוא מדבר על אופניים: " נַגֵּן על אודות מי שלא היו לו אופניים, לא I.C.M ולא כידון ולא דינמו ולא סבל ולא שפיצים ולא ונטילים...
ועל הצַבָּע שיש לו אופניים. יש לו אופניים עם "פריילוף"...(עמ' 8)
אני שאינני רחוק כל כך מגילו וגדלתי דווקא בצפון ת"א, מכיר כל-כך טוב את השפה הזאת... והמושגים הללו של אז ובעצם היו לי קרובי משפחה שגרו בדיוק באותו האזור והתיאורים של האזור מאוד מוכרים לי. כל שם ומושג "של פעם" שמוזכרים פה העלו בי התרגשות מסוימת...
עבורי היה הספר "סוג של ממתק" ולכן נהניתי מאוד לקרוא את הספר הנ"ל ונראה לי שראוי לתת לאיתמר לוי הרבה יותר קרדיט ופירסום כסופר ממה שהוא קיבל עד עתה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
