שמעתם על גיבורי על? סופרמן. באטמן. קפטן אמריקה.
בטח ששמעתם. זו כל המטרה, לא? לשמוע על הגיבור בגלימה ובטייץ שמציל את העולם ולהאדיר אותו לנצח. אף פעם לא נהגתי להתלהב מהם יותר מדי, ולאו דווקא בגלל ש"אני בת," וזה "רק לבנים." זה פשוט לא עניין אותי, כל עסק הגיבורים האלה שמנצחים גובלינים למען נערות יפהפיות ואין בהם שמץ של אנוכיות וכעס וחולשה...
ומה לגבי הגיבורים האחרים? הגיבורים האנושיים באמת, אלה שש

-------
פעם, בתור ילד, הכנתי לביבות כלשהם. במתכון היה כתוב להפריד את החלמון מהחלבון ולהקציף כל אחד בנפרד. בחכמתי כי רבה הקצפתי את שניהם יחד, והסוף צפוי... בזמנו שאלתי 'מה ההבדל?' הרי את שניהם מקציפים בכ"מ? אבל מסתבר שיש גם יש הבדל. כל מי שמסתובב קצת ב"מטבח של אמא" יודע שאם יזרוק את כל הרכיבים ביחד לעולם לא יצא המאכל הרצוי. ואם יצא, כדי שיחשוב פעמיים לפני טעימתו.
כדי להכין משהו מושלם, כל רכיב חיי

הביקורות הרצופות שלי בזמן הקרוב מוקדשות להצלת סימניה :)
~~~
ואו. צריך לתלות את הספר במוזיאון.
על הקיר. ממוסגר. נעול בכספת. עם מלא מנעולים שרק קוותה יצליח לפרוץ.

הצילו. למה אי אפשר לתת עשרה כוכבים? אני נואשת לעשרה כוכבים. זה ספר כזה מתוק.

ייתכנו ספויילרים
אתחיל בתקציר-קצר. (חה חה, תקציר קצר)
הספר מסופר משתי נקודות מבט, אחת של המספר ואחת של גיבור הסיפור, קוותה.
הפרקים הראשונים מתארים

שם הרוח (רשומות קוטל המלך 1)
<mark>פטריק רותפס</mark>
הוצאת כנרת זמורה ביתן

תקציר הספר:
"שמי הוא קוותה. לשמות נודעת חשיבות רבה, שכן הם מלמדים הרבה על בעליהם. היו לי יותר שמות מכפי שזכאי אדם יחיד לשאת... הצלתי נסיכות, גנבתי אותן ממלכים עת נמו בתִלי קבורתם. שרפתי את העיר טרבוֹן עד היסוד. ביליתי לילה עם פלוריאן, ובסופו היו לי חיי ובינתי לשלל. גורשתי מהאוניברסיטה בגיל צעיר מגילם של רוב המתקבלים אליה. הלכתי ל

נרשמתי לאתר כדי לכתוב ביקורת על הספר הזה.
גיליתי אותו במקרה, באתי לקנות ספר מסויים, היה 1+1, והמוכר המליץ לי על הספר הזה.

קראתי אותו בשקיקה, ההתחלה קצת מפוזרת ואיטית, אבל כשקוותה מתחיל לספר... זה מרגיש כאילו <mark>פטריק רותפס</mark> חסר הניסיון מפנה את הבמה לקוותה השחקן.
ואיזה סיפור! סיפור אגדה על איך אגדות נהיות. בעולם בו כל שיר מספר סיפור, ובכל סיפור יש שביב אמת. קוותה טווה את סיפורו שלו (או המוניטין של

זה פר שלא מוצאים כמוהו, כל מילה פשוט עושה לו עוול.
יש בו כל מה שדרוש לסיפור ואפילו יותר הוא מדהים מרגש מפתה, ובקיצור לא יאמן שסופר אחד יכול להתעלות על שאר הסופרים ברמה כזו, <mark>פטריק רותפס</mark> מביא את העולם בכללתו בכמה מאות עמודים, וזה אפילו לא ההתחלה, כי ישנם עוד שני ספרים מדהימים בסדרה (למרות שהשלישי עדיין לא יצא).
כשקוראים את הספר רואים עולם מורכב מזוויות שלא מכירים ומושפע מכוחות שלומדים עליהם יחד עם

יש משהו אחר בספר הזה-לטובה כמובן- הוא עוסק בהואי הרגיל (יחסית!)והיום יומי של חיים לא יותר מדי יוצאי דופן (שוב, כמובן שביחס לספר הזה), ולא מתמקד בעיקר בדרמות ובאקשן. הוא לא רועש מדי- וכאן אני מזדהה עם הביקורת של ברנדון סנדרסון:" בסופו של דבר אני חושב שהסר הזה יותר טוב מרוב ספרי הפנטזיה האחרים מפני שהוא יפה. אחרי הקריאה נשארת בך תחושת שלווה. בכתיבתו של פט(ריק) יש יופי שלא ניתן לתארו במילים" עכ"ל. למ

כל כך התרגשתי כשראיתי במקרה את "שם הרוח" בצומת ספרים, אחרי שקראתי ביקורות חיוביות בסימניה והכריכה והתקציר מאוד סיקרנו אותי
שמחה שלא התבדיתי
הפנטזיה בספר מרתקת ומקורית והכתיבה פיוטית אבל אני, לפחות, הרגשתי שמשהו בסיפור האהבה היה מאולץ... כאילו <mark>פטריק רותפס</mark> אמר "אוסיף סיפור אהבה כדי שהספר יהיה מעניין יותר!" ופשוט תקע אותו שם בלי הרבה קשר ובצורה די... מאולצת, אבל אחרי שהתגברתי על זה הסיפור והדמויות

הבעיה היא,

שיש כל כך מעט.

כל כך מעט ספרים שמעוררים בנו את הכמיהה להמשיך אותם. אותם ספרים שלמענם תבעט הצידה את הדברים השגרתיים בחייך, כי הם מאבדים מחשיבותם - כמו: בית ספר או עבודה, נטפליקס, חברים וחיית מחמד. זאת כי אתה מרגיש שהעולם בו אתה חי כרגע הינו עולם הפנטזיה, ומהן צרות פעוטות כמו מבחן שלא התכוננתי אליו לעומת יום נוסף לשרוד בו ברחובות טרביאן?

אותם ספרים שאתה יכול לקרוא שבע פעמים ועדיי