• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
Harry Potter and the Cursed Child

Harry Potter and the Cursed Child

מאת J.K. Rowling

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
Harry Potter and the Cursed Child

Harry Potter and the Cursed Child

מאת J.K. Rowling

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
שנת הוצאה:2016
סדרה:Harry Potter #8
קטגוריה:Science Fiction & Fantasy
הקודמת
אנונימי
לפני 9 שנים

“אני גבר נשוי. יש לי אישה נפלאה ששמה הוא ג'יי קיי רולינג. יש לנו 7 ילדים נפלאים (ובעזרת השם, אני מקוו”

4/8
ביקורות על Harry Potter and the Cursed Child
הבאה
zooey glass
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 9 שנים

“הרבה זמן לא קראתי ספר, מעל שנה אולי. בעצם, קראתי ספר וחצי, שניהם של עם עובד ושניהם לא יותר מאנקדוטה”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 שנים•24 דקות קריאה

מערכה ראשונה.
מקום ההתרחשות: באינטרנט, באתר 'סימניה'.
משתתפים: זה שאין לנקוב בשמו, אלון דה אלפרט, מירב, אור, פריקית של ספרים ויתר המגיבים.

זה שאין לנקוב בשמו: איזה כיף, חברים! יוצא ספר שמיני בסידרת 'הארי פוטר' - אני כל כך אבל כל כך מתרגש! זה הולך להיות כזה פאקינג גדול!
מירב: אני ממליצה לך... אני ממליצה לך מיד להנמיך ציפיות. קראתי אותו, והוא לגמרי לא משהו. הדבר היחיד שטוב בו, זה שהאנגלית בו יחסית קלה כי הוא כתוב כמו מחזה באמצעות דיאלוגים - ככה שזה אחלה ספר בשביל לתרגל את האנגלית רגע לפני שחוזרים לבית הספר, אבל ממש לא אחלה ספר בשביל לקרוא ולהינות ממנו.
אלון: כן, תקשיב למירב. היא לגמרי צודקת. זה לא שבשאר ספרי הארי פוטר נהניתי במאה אחוז - כי גם שם יש קטעים מפגרים, והדמויות של הדרסליים ממש מטופשות, והדמויות היחידות שבאמת הצלחתי להרגיש שהן אשכרה דמויות, דמויות אמיתיות בשר ודם, הן נוויל וסנייפ - אבל כאן הכל מרגיש פשוט חרטא. הדמויות אומרות לנו כל הזמן מה הן חושבות במקום שאנחנו הקוראים נבין לבד מה הן חושבות, וזה ספר הזוי עם מלא דברים הזויים. טיים-טורנר? ברצינות?!
אור: והכל מרגיש שם כמו להלהלהלהלהלהלה. דבר אחד הזוי קורה, ו- הופ! עוד דבר אחד הזוי קורה. ועוד, ועוד, ועוד.
פריקית של ספרים: מה שאור אמר. וגם - הדיאלוגים בין הארי לאלבוס כאלה מטופשים!
יתר המגיבים: לפעמים גם צריך לדעת מתי לעצור ולהגיד 'די', ולא להמשיך לכתוב בשביל עוד ועוד כסף.
זה שאין לנקוב בשמו: אוף, אני לא מאמין! אתם יודעים, אתם כאלה מבאסים... אני בכל מקרה הולך לקרוא את ההארי פוטר החדש, כי אני לגמרי סקרן. ויודעים מה?
אלון דה אלפרט, מירב ויתר המגיבים (ביחד): נו, מה?
זה שאין לנקוב בשמו: אני בטוח במאה אחוז, למרות כל מה שאתם אומרים, שאני אתן לו 5 כוכבים ושזה יהיה ספר פשוט נהדר!
אלון דה אלפרט, מירב ויתר המגיבים (שוב ביחד): כן כן, מה שתגיד. קודם כל תקרא, ואז תקפוץ למסקנות.
זה שאין לנקוב בשמו לא מגיב, מכבה את המחשב ועוזב אותו.

מערכה שנייה.
מקום ההתרחשות: הבית של זה שאין לנקוב בשמו.
המשתתפים: זה שאין לנקוב בשמו ואחותו ס'.

ס': זשל"ב, בוא לחדר שלי! אני רוצה להגיד לך משהו.
זה שאין לנקוב בשמו (מגיע לחדר): כן, מה רצית?
ס' (שוכבת על המיטה עם המחשב): נראה לי שאני אוותר על הקריאה של הספר החדש של הארי פוטר, או שפשוט אחכה כשהוא ייצא בעיברית ואז אולי אקרא.
יש הפסקה, ושקט משתרר בחדר. זה שאין לנקוב בשמו מביט באחותו ס', ו-ס' מביטה חזרה בזה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו (שובר את הפאוס): מה?!
ס': קראתי עליו ביקורות לא טובות, וזה די הוציא לי את החשק מלקרוא אותו. ואולי גם כי בטעות קראתי כמה ספויילרים.
זה שאין לנקוב בשמו: נו, אז מה? גם אני קראתי ביקורות שליליות על הספר באתר 'סימניה', וזה לא מזיז לי. אני רוצה לקרוא את הספר. ואם את לא רוצה לקרוא, אז לפחות תיקני לי את הספר בשבילי. עותק מודפס, דיגיטלי - לא משנה, העיקר שאני אקרא את ההארי פוטר החדש כבר!!!
זה שאין לנקוב בשמו יוצא מהחדר של אחותו ס', תוך כדי שהוא ממלמל לעצמו: מה זה, העולם השתגע או מה, שהוא כבר לא מתלהב יותר מהארי פוטר?? אני חייב לקרוא את ההארי פוטר השמיני, כדי לדעת על מה בדיוק המהומה.

מערכה שלישית.
מקום ההתרחשות: החדר של זה שאין לנקוב בשמו.
משתתפים: זה שאין לנקוב בשמו, והספר השמיני של הארי פוטר - 'הארי פוטר והילד המקולל'.

זה שאין לנקוב בשמו קורא על המיטה את הספר החדש של הארי פוטר, תוך כדי שהוא ממלמל לעצמו: עכשיו, אחרי שסוף סוף השגתי וקראתי את הספר הזה, ואני כבר לא חושק בו (כי כבר השגתי אותו), הדבר החדש שאני חושק בו עכשיו, זה לכתוב עליו ביקורת באתר 'סימניה'.

מערכה רביעית (ואחרונה).
מקום ההתרחשות: שוב באינטרנט, באתר 'סימניה'.
משתתפים: זה שאין לנקוב בשמו, והביקורת שהוא כותב על הספר השמיני של הארי פוטר.

זה שאין לנקוב בשמו כותב את הביקורת על הספר השמיני של הארי פוטר, תוך כדי שהוא ממלמל לעצמו: מעניין מה יגידו על הביקורת... אני הולך להציל עכשיו את הארי פוטר מההר השלם של הביקורות השליליות שנחת עליו במלוא הוצמה. אני הולך לתקן את המעוות.

-

את הספר הזה, בניגוד לשאר ספרי 'הארי פוטר', קראתי: א. באנגלית ב. בגירסה דיגיטלית בטאבלט - ביטוי של חוסר סבלנות וחסכנות בכסף.

הספר השמיני בסידרת הארי פוטר מתרחש אמנם 19 שנים לאחר עלילת הספרים המקורית, אבל אותו הוא דווקא החזיר כמה שנים לאחור - ליתר דיוק, 9 שנים - לפעם הראשונה שבה קראתי את הסידרה, לפעם הראשונה שבה פגשתי את הדמויות האהובות וחוויתי יחד איתן את ההרפתקאות מלאות הקסם שעברו.
כשקראתי את הספר הנוכחי, הרגשתי כאילו אני מתחיל לקרוא את הארי פוטר מחדש, ושהילדים שלו ושל שאר הדמויות שכבר הפכו למבוגרים, הן בעצם הארי פוטר עצמו וכל שאר הדמויות, ילדים מרוגשים וגם קצת מפוחדים, שעומדים להכיר משהו חדש ומדהים שעד לאותו רגע לא יצא להם להכיר - במילה אחת: הוגוורטס. שוב הוגוורטס, שוב רציף מספר תשע ושלושה רבעים, שוב משחקי קווידיץ', שוב שיעורי שיקויים והתגוננות מפני כוחות האופל, שוב חברויות, אהבה, ביריונים ושנאה. אבל, יש גם הפתעות חדשות. אבל אותן לא אגלה בביקורת שלי, כי... ובכן, כי הן הפתעות. והפתעות לא מגלים. יש גם ככה מספיק ספויילרים שמסתובבים סביב הספר הזה, כמו כל ספר של הארי פוטר, שזה יהיה פשוט מיותר לכתוב אותם גם בביקורת הזו.
האמת היא, שבפעם הראשונה שבה קראתי את הסידרה, כשסיימתי את הספר השביעי והאחרון, דימיינתי שיוצא ספר המשך (למרות שרולינג אמרה באופן מפורש שלא יהיה ספר המשך - זה, אגב, משהו שאני מאוד אוהב ברולינג, למרות שאני לא אוהב אצל הרבה אנשים אחרים, ביניהם ביבי: שהיא לא תמיד נאמנה להבטחות שלה), ובספר ההמשך הזה, בצירוף מיקרים מדהים (אני נישבע כבר עכשיו שאני לא ממציא!), מספרים על הארי פוטר המבוגר ועל הילדים שלו שלומדים בהוגוורטס. אפילו דימיינתי שדאדלי, במהלך ארוחה משפחתית, מגלה שיש לו כוחות קסם, והוא מעיף את הבייקון שלו למעלה באמצעות כוח המחשבה, פטוניה וורנון נוטשים אותו, ואז האגריד בא אליו ומזמין אותו להוגוורטס, ואז כשדאדלי מגיע וחובש את מיצנפת המיון, היא לא יודעת מה להגיד, כי הוא לא מתאים לאף בית, והיא אפילו לא חושבת שדאדלי הוא באמת קוסם, ואז דאדלי מתחיל להתווכח איתה ואומר לה שהוא הצליח להרים את הבייקון שלו למעלה, מיצנפת המיון אומרת שזה לא אומר כלום, דאדלי מתחנן ואומר לה שלפחות תיתן לו צ'אנס, היא מסכימה ואומרת לו לעשות קסם ולהרים באמצעות כוח המחשבה את מיצנפת המיון שעל ראשו, דאדלי מנסה לעשות את זה אבל הוא לא מצליח, הוא מנסה ומנסה אבל שום דבר לא קורה והוא מיואש, מיצנפת המיון מחייכת ואומרת 'נו רואה, אתה לא באמת קוסם. ועכשיו, לך מכאן ותעזוב את הוגוורטס', דאדלי המיסכן עוזב את הוגוורטס אבל הבעיה היא שאין לו לאן ללכת, כי מצד אחד בהוגוורטס לא רוצים אותו כי הוא לא באמת קוסם וכנראה שמה שהוא עשה עם הבייקון זה היה חד פעמי, ומצד שני הדרסלים לא רוצים אותו כי הם לא יאמינו לו שזה היה חד פעמי ויחשבו שהוא קוקו. לגבי השאלה 'מה קורה בסוף עם דאדלי', לא התעסקתי. אתם מוזמנים לחבר סוף לסיפור הזה בעצמכם... - בכל מקרה, נראה שהחלום הזה של ספר המשך שיספר על הארי פוטר וחבריו המבוגרים ועל הילדים שלו ושל חבריו בהוגוורטס, עמד להתגשם עם צאתו של הספר השמיני בסידרת הארי פוטר.

הרגשות שלי, כאשר התחלתי לקרוא את הספר הזה, היו מעורבים. כי מצד אחד, זה חלום שלי שייצא עוד ספר של הארי פוטר כמו שאמרתי. מצד שני, איך אפשר להמשיך משהו שמסתיים במישפט "הכל היה טוב"?
אבל, כמו שאוהבים להגיד בברודווי - "ההצגה חייבת להימשך". אז הארי פוטר וחבריו בגרו, כוחות הרשע חוסלו, אבל יש כאן דור המשך. ודור ההמשך הזה מסתבך בצרות משלו...

הספר השמיני בסידרת הארי פוטר מתחיל בדיוק באותה הנקודה שבה מסתיים הספר השביעי, ואפילו חוזר מעט אחורה, לעבר אחרית הדבר '19 שנים אחר כך', וחוזר על אחרית הדבר בפחות או יותר אותן מילים (רק שהפעם זה בצורת המחזה), ורק אז מתחיל באמת הספר השמיני, מהרגע שבו הדור השני של הקוסמים עולה על הרכבת להוגוורטס, והלאה. ותוך כדי, הספר עוקב גם אחר הארי פוטר ויתר המבוגרים, אשר עובדים במישרד הקסמים, ואשר צרותיהם של ילדיהם משתלבים בחייהם ולא נותנים להם מנוח (חשוב לציין שהספר אולי מתחיל 19 שנים אחרי הספר השביעי, אבל הוא מסתיים 26 שנים אחרי הספר השביעי. כלומר, משך הזמן שאורך הספר הוא 7 שנים. 7 שנות הלימוד בהוגוורטס של הדור השני של הקוסמים. יש שנים שבהן עוסקים מעט, ויש שנים שעליהן מתעקבים יותר כי הן חשובות יותר לעלילה).

לא הצלחתי להבין את הדיעות השליליות שהיו על הספר. נכון, הוא לא משתווה בעוצמה הסיפרותית שלו ל"שיבעת המופלאים", ואני לא באמת מחשיב את הספר כחלק מהסידרה (ואולי בגלל זה הצלחתי להינות ממנו, למרות כל החסרונות שהדגישו יתר המבקרים, כי לא באמת באתי עם ציפיות שהוא יהיה כמו שאר הספרים בסידרה) - אבל גם הספר הזה הוא מופלא, בדרכו שלו. גם בו יש קסם. משהו שייחודי לו. כמו, למשל, עצם העובדה שהוא כתוב בצורת מחזה. זה משהו שהוא לדעתי מאוד מרענן, שספר של הארי פוטר כתוב בצורה קצת שונה מהשאר. זה מספק לדעתי זווית אחרת ומעניינת לסיפור, לעולם של הארי פוטר. בנוסף, זה גם גורם לדמויות להיות יותר קרובות, והכל מרגיש יותר אישי ואינטימי. וגם אם יש משהו במה שאמרו שאר הקוטלים - שזה שזה כתוב כמחזה זה הופך את זה למגוחך ושעדיף שזה היה כתוב רגיל ושאולי בתור מחזה זה ייצא טוב אבל לא בספר, או שהכל קורה לפעמים יותר מדי מהר ובצורה לא הגיונית - זה לא הפריע לי. לא הבנתי גם מה כל כך מפריע בזה שכתוב מה הדמויות מרגישות. זאת אומרת - גם בשאר ספרי הארי פוטר מתארים מה הן מרגישות. בכלל, בכל ספר שיש בו דמויות מתארים מה הן מרגישות. חוץ מזה, נהניתי מאוד מהעלילה המעניינת (גם אם המוזרה לעיתים), מהעומק המרשים של חלק מן הדמויות החדשות (כמו אלבוס סוורוס פוטר שסיפורו הטראגי והחריגות והשונות שלו משאר משפחת פוטר נגע בי מאוד, וגם הדמות של סקורפיוס מאלפוי שהיא הרבה יותר נחמדה מהדמות של אביו דראקו מאלפוי ושגם הסיפור שלו טראגי באיזושהי צורה, נגעה בי מאוד, וכך גם החברות הניפלאה ביניהם שכלל לא שררה בזמנו בין הארי ודראקו), וכן - גם מהאנגלית. אני רוצה להודות למירב (תודה!) שאמרה שהשפה האנגלית כאן פשוטה. ואכן, נהניתי מאוד לקרוא ספר באנגלית, למרבה ההפתעה. השפה בו סבירה - לא פשוטה מדי (בכל זאת, זה הארי פוטר. לא ספר לפעוטות) אבל גם לא מסובכת מדי. כזו שמצד אחד אפשר לקרוא ולהינות ממנה, אבל מצד שני יכולה לאתגר מדי פעם, כי היו פעמים לא מעטות שניתקלתי במילים לא מוכרות. חלק מהן הצלחתי להבין לפי ניחוש וההיגיון, אבל בחלק מן המיקרים הייתי מוכרח לתרגם במילונית שלי. לא ביג דיל.
אני ממליץ מאוד לקרוא את הספר הנ"ל. באנגלית, בעיברית, בערבית, ברוסית - זה לא משנה, העיקר שתקראו. אם אתם חסרי סבלנות, אז אל תפחדו מהאנגלית (אלא אם כן יש לכם מודעות עצמית גבוהה בנוגע לרמה הנמוכה של האנגלית שלכם, אז עדיף שתחכו לעיברית. אני, בכל מקרה, הולך לקרוא את הספר גם בעיברית בגירסה מודפסת, כי ממש בא לי לראות איך זה בעיברית ובגירסה מודפסת).
לסיכום - אם יש ציר כלשהו שנקרא "ציר הארי פוטר", אז אפשר לומר שהספר הנ"ל נמצא ברמה שלו איפשהו בין פאנפיק עשוי טוב של הארי פוטר לבין ספר של הארי פוטר (ספר כלשהו מתוך ה- 7), וזה לא רע. לא רע בכלל.

שנת לימודים חדשה מתחילה אוטוטו, ואני מאחל לכולכם שנת לימודים קסומה ומהנה. ותזכרו: גם אם אתם מתקשים למצוא את הקסם - כי יש בגרות במתמטיקה או בלשון וזה כזה משעמם וכל כך לא 'הארי פוטרי', או כי המורה שמלמדת אתכם לא הופכת באמצע השיעור לחתולה או לכל חיה אחרת - תדעו שאם תתאמצו (וגם תירצו) ותנסו לחפש את אותו קסם, שאולי לכאורה לא קיים ושקשה להבחין בו, אבל אולי יש מצב שאם תחפשו אתם בסופו של דבר תמצאו - אולי מאחורי הפינה, אולי עמוק בתוך תיק בית הספר שלכם - ואז השנה שלכם תהיה קסומה. אולי לא קסומה בדיוק כמו השנה של הארי פוטר, אולי המורה שלכם לא תהפוך לחיה ואולי לא תשחקו קווידיץ' (בכל זאת, למציאות יש גבולות...), ובכל זאת - תהנו ממה שיש. ואם תדמיינו, כאשר אתם משחקים כדורגל נגד קבוצה אחרת, שאתם משחקים בקווידיץ' רכובים על גבי מטאטא ורודפים אחר הסניץ' כמו אחר כדור הכדורגל, או כאשר אתם לומדים כימיה ומדמיינים שאתם לומדים שיקויים עם פרופסור סנייפ (או סלגהורן, תלוי את מי אתם מעדיפים), או בשיעור ביולוגיה תדמיינו שאתם הופכים את המורה שלכם לדו- חי, וכשממיינים אתכם לכיתות (נגיד - ח'2 או י'4) תדמיינו שממיינים אתכם לבתים ואז תוכלו להגיד בגאווה: "אני ח'2, אני י'4!" - אז חבר'ה, הכל אפשרי. רק תאמינו בעצמכם, זה מה שחשוב. ועוד משהו: בהצלחה במבחני הבגרות, ושיהיו לכם כמה שיותר ציוני קס"ם!
ואם תתאמצו, תוכלו גם למצוא את הקסם שבספר הזה.

***

והדבר הבא מיועד לכל חסרי הסבלנות דוברי האנגלית שחיים בבריטניה, או בארה"ב או בכל מקום אחר שהוא לא ישראל, ושלא יכולים להבין מצד אחד את מה שכתבתי כי זה בעיברית, אבל מצד שני משתוקקים לקרוא כבר את מה שכתבתי ורוצים כבר שיתרגמו את זה לאנגלית - באדיבות גוגל טרנסלייט הנפלא, הביקורת שלי על הספר השמיני של הארי פוטר "הארי פוטר והילד המקולל", באנגלית:

First Act.
The scene: the Web and Bookmarks.
Participants: It is not quite name, Alon de Alpert, most of the light freak of books and the other responders.

This is not to mention the name: a fun, friends! A book eighth series of 'Harry Potter' - but I'm so so excited! It's going to be such a fucking great!
Most I highly recommend you ... I highly recommend that you immediately lower expectations. I called him, and he absolutely nothing. The only thing that's good for him, in English it is relatively easy because it is written as a play through dialogue - so that's a great book to practice English just before returning to school, but really not great book to read and enjoy it.
Elon: Yes, listen to most. Is completely justified. It is not in the rest of the Harry Potter books enjoyed a hundred percent - that there has sections retarded, and the characters of Hdrsliim really stupid, and only characters who really could feel that they Ashkara characters, real people, flesh and blood, both Neville and Snape - but here everything feels just bullshit. Figures tell us all the time what they think readers will understand where we are alone what they think, and this is a book full of fantasy with bizarre things. Time-Turner? seriously?!
Or all feel there like Lhlhlhlhlhlhlh. One bizarre thing happens, and presto! One more thing bizarre happens. And another, and another, and another.
Freak of books: what light he said. And - the dialogue between Harry and Albus are stupid!
Over-react: sometimes also need to know when to stop and say 'enough', and continue to write for more and more money.
It is not quite name: Ugh, I do not believe it! You know, you like that sucks anyway ... I'm going to read the new Harry Potter, because I'm totally curious. And know what?
Alon de Alpert, most gave the reactants (together): Oh, what?
This is not to mention the name: I am a hundred percent sure, in spite of what you say, I'll give it 5 stars and it will be a book just great!
Alon de Alpert, most gave the reactants (back together): Yes, yes, whatever you say. First read, then jump to conclusions.
This is not to mention the name does not respond, turn off the computer and leave it.

Act II.
The scene: It's home not to give his name.
Participants: It is not naming him and his sister Section.

S: Zsl"b, come to my room! I want to tell you something.
This is not to mention the name (comes into the room): Yeah, what did you want?
S. (lying on the bed with your PC): I think I'll skip the reading of the new book of Harry Potter, or just wait for when he will intercalated then maybe I'll call.
There is a pause, and the room fell silent. It is not naming him look for his sister S-and-S looks back at it not quite name
This is not to mention the name (breaks Paus): What ?!
S: I read good reviews on it, and it took me quite the taste for reading it. And maybe that erroneously read some spoilers.
It is not quite name: So what? I also read the book with negative reviews site 'bookmark' and it does not bother me. I want to read the book. And if you do not want to read, then at least this had the book for me. A hard copy, digital - does not matter, the main thing I'll read the new Harry Potter already !!!
This is not to mention the name of his sister out of the room S., while he was muttering to himself: What the world has gone mad or what, he was not enthusiastic than Harry Potter ?? I have read the Harry Potter VIII, to know exactly what the commotion.

Act III.
The scene: The room's not quite name.
Participants: This is not to mention the name, and the eighth book of Harry Potter - Harry Potter and the cursed child.

This is not to mention the name calling to bed the new book of Harry Potter, as he mutters to himself: Now, after finally achieved and I read this book, and I do not desire it (that already got it), the new thing I desire now, it is reviewing a site Bookmarks.

Act IV (and last).
The scene: over the Web and Bookmarks.
Participants: This is not to mention the name, and the review he wrote for the eighth book of Harry Potter.

It is not naming him write a review of eight of the Harry Potter while he was muttering to himself: I wonder what they say about the criticism ... I'm going to save Harry Potter now the whole mountain of negative reviews that landed him in full Hotzmh. I'm going to make amends.



This book, unlike the rest of the book 'Harry Potter', read: a. In English. Digital tablet version - an expression of impatience and frugality money.

Eighth book series of Harry Potter; it takes place 19 years after the plot of the book original, but it is actually returned a few years back - rather, 9 years - the first time that I read the series, the first time that I met my favorite characters and I experienced with them the adventure full of magic passed.
When I read this book, I felt like I was starting to read the Harry Potter again, and his children and other characters who have become adults, they are actually Harry Potter himself and all the other characters, children excited and a little scared, about to recognize something new and amazing that until that moment did not come out to them recognize - in one word: Hogwarts. Hogwarts again, again continuously number nine and three quarters, over games of Quidditch, Potions classes again and DADA, again, friendships, love, ruffians and hatred. But, there are new surprises. But do not tell them my criticism, because ... well, because they are unpleasant. And unpleasant waves. There is also enough spoilers like wandering around this book, like all of the Harry Potter book, it would be simpler to write this review them too.
The truth is, the first time I read the series, when I finished the seventh and final book, I imagined that runs a sequel (though Rowling said explicitly that there will be a sequel - this, by the way, is something I really like Rolling, although I do not like about a lot of other people, including Bibi: it is not always true to its promises), and in the sequel this amazing coincidence (I swear now I'm not making!), tell an adult about Harry Potter and his children who study at Hogwarts. Even imagined Dudley, during a family dinner, discovers he has magical powers, and He gives the bacon its top through the power of thought, Petunia and Vernon abandon it, then Hagrid came to him and invites him to Hogwarts, then when Dudley arrives and wears the Mitznft emergency, she does not know what to say that is not suitable for any home, and she did not even think Dudley is really a magician, then Dudley starts to argue with her and tells her that he was able to pick up the bacon its top, Mitznft sorting says it does not mean anything, Dudley beg and tell her that at least give him a chance she agrees and tells him to do magic and pick through the power of thought the Mitznft emergency on his head, Dudley is trying to do it but he can not, he tries and tries but nothing happens and he discouraged, Mitznft emergency smiles and says' Come see, you're not really a magician . Now, go away and leave Hogwarts, Dudley poor leaving Hogwarts, but the problem is that he has nowhere to go, because on the one hand Hogwarts did not want him because he's not really a magician and probably what he did with bacon that was a one-off, and on the other hand Dursleys do not want that they did not believe him that it was a one-off and think he ponytail. On the question 'What happens at the end with Dudley, never fiddled. You are welcome to connect the end of the story for yourself ... - Anyway, it seems that this dream of a sequel to tell about Harry Potter and his adult children and his friends at Hogwarts and, was fulfilled with the departure of the eighth book Harry Potter series.

My feelings, when I started reading this book, were involved. On the one hand, it's my dream to come out another Harry Potter book as saying. On the other hand, how can you keep something ending sentence "all was well"?
But, as they like to say on Broadway - "The show must go on". So Harry Potter and his friends grew up, the evil forces were destroyed, but there is a new generation. And the next generation that gets into trouble of its own ...

Eighth book series Harry Potter begins exactly at the point where the end of the seventh book, and even returns slightly backwards, towards the end of that '19 years later ', and repeats the epilogue is more or less the same words (only this time it's in the form of the play), and only then start to really book VIII, from the moment the second generation of magicians take the train to Hogwarts, and so on. And while the book also keeps track of Harry Potter and the other adults who work at the office magic, and that troubles of children fit into their lives and give them rest (it is important to note that the book may be starting 19 years after the seventh book, but it ends 26 years after the seventh book. That is, Throughout the book, duration is 7 years. 7 years of study at Hogwarts of the second generation of magicians. there are years when some dealers, which Mtakbim years and more that are more important to the plot).

I could not understand the negative opinions about the book. True, he is no match for the power Hsifrotit his L"sibat Fantastic ", and I do not really consider the book part of a series (maybe that's why I was able to benefit from it, despite all the shortcomings accentuates visitors, not really I came with the expectation that it will be like the other books in the series) - but this book is wonderful, in his own way. Even where there is magic. Something unique about it. Like, for example, the fact that it is written in the form of a play. This is something that I think is very refreshing, a Harry Potter book is written in a different way from the rest. I think this provides another interesting angle to the story, the world of Harry Potter. In addition, it also causes the characters to be closer, and everything feels more personal and intimate. And if there is something there that said other killers - that it was written as a play that makes it ridiculous and it is better that it was written in plain and perhaps as a spectacle it will come good but not the book, or that everything happens sometimes too quickly and irrationally - it did not bother me. I did not know what bothers so it is written what the characters feel. That is to say - the rest of the Harry Potter books portray what they feel. In general, any book that has characters describe what they feel. Besides, I really enjoyed the plot interesting (albeit awkward at times), the depth of the impressive part of the new characters (like Albus Severus Potter tragic story and irregularities, and its variance from the rest of the Potter touched me very much, and the character of Scorpius Malfoy is much nicer image of his father Draco Malfoy and his story is tragic that in some way, touched me very much, as companies including wonderful hands that did not prevailed at the time of Harry and Draco), and - also in English. I want to thank maximize (Thank you!) Who said that the English language here is simple. Indeed, I very much enjoyed reading a book in English, surprisingly. The language in which reasonable - not too simple (yet, it's Harry Potter. Not a book for toddlers) but also not too complicated. On the one hand so you can read and enjoy it, but on the other hand can challenge every time, because there were many times we encounter unfamiliar words. Some of them could understand by guesswork and logic, but in some cases, I had to translate my dictionary. No big deal.
I highly recommend reading this book. English, intercalated, Arabic, Russian - it does not matter, as long as you read. If you are impatient, so do not be afraid of the English language (unless you have a heightened awareness about the low level of your English, So it is better you wait Hebrew with transposh. I am, however, going to read the book also intercalated printed version that just came to see how it is intercalated and printed version).
In conclusion - if there is an axis called the "axis of Harry Potter", so you could say this book is its level somewhere between Fanfik made good of Harry Potter and the Harry Potter book (any book from the 7), which is not bad. Not bad at all.

A new school year about to begin, and I wish you all a magical year of study and fun. And remember: Even if you do not have the magic - that have maturity math or language which is so dull and so not 'Harry Potter', or that the teacher teaches you not make the middle class cat or any other animal - you know, if not make an effort (and excused) and try look for the same magic that might not exist and seemingly unnoticeable, but maybe there is a situation where if you look for them in the end you will find - perhaps around the corner, maybe deep in your school bag - and your year will be magical. Maybe not exactly magical as Harry Potter's year, your teacher may not become an animal and may not play Quidditch (though, reality has its limits ...), and yet - Enjoy what you have. And if you imagine when you're playing football against the other team, you play Quidditch riding on a broom and chase the Snitch as another ball soccer, or when you study chemistry and imagine that you learn potions with Professor Snape (or Slughorn, depending on who you prefer) or in biology class you imagine your teacher make a two-lived, and Csmmiinim you classes (say - H'2 or I'4) imagine sorting homes then you can say with pride: "I H'2, I I'4!" - So guys, anything is possible. Just believe in yourself, that's what matters. And another thing: success in matriculation exams, and that you will have as much Kesem scores!
If you look closely, you can also find the magic in this book.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
M
MissM
תמונה של כוכב לכת
כוכב לכת
תמונה של נטע
נטע
תמונה של valavala
valavala
תמונה של סוקר על גלגלים
סוקר על גלגלים
תמונה של may
may
תמונה של no fear
no fear
23קוראים|גיל ממוצע37|74%נשים

על המבקר

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו

זה שאין לנקוב בשמו

ותיק
חבר מזה 13 שנים
626 ביקורות•13 נבחרות•10,879 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•תרגום (נוער)
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
ותיק
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות626
ביקורות נבחרות13
לייקים שקיבל10,879
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת190מדע בדיוני ופנטזיה123תרגום (נוער)64

דיון על הביקורת

22 תגובות
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
נופר, תודה לך. עשו כבר מספיק ספויילרים לספר הזה... מירב - נכון, זה העיקר.
מירב
מירב•לפני 9 שנים

העיקר שנהנית :)

no fear
no fear•לפני 9 שנים
הפסקה האחרונה של הביקורת כל כך מקסימה XD שמחה שנהנית מהספר, ותודה על החיסכון בספוילרים שהפך את הקריאה לבטוחה עבורי. שנה טובה גם לך :)
א
אור•לפני 9 שנים

מי שקורא אנגלית בחיים לא יבין את זה XD

ג'ים
ג'ים•לפני 9 שנים
אתה פושע.אחרת לא היית מתחבא מאחורי ככ הרבה מייקאפ חום אני חושב שמעכשיו אקרא לך רועי.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
נכון.
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 9 שנים

לתקן אנגלית של גוגל טרנסלייט הרבה יותר קשה

מאשר לכתוב באנגלית מאפס, מחדש.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
מיכל - כן, זה באמת קצת משעשע, את צודקת... תודה על הלייק, למרות שהמחמאה הספיקה בהחלט סקאוט - אה. לא הבנתי אבל מה כל כך מצחיק... אלון - למה שובשו? אם אתה חושב שהן שובשו, תגיד לי ואני אתקן. כמו כן, אם האנגלית משובשת, אז תגיד לי היכן, ואני אתקן. או שאולי אתה תתקן בעצמך? אתה מעולה באנגלית!
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 9 שנים

אני רואה פתאום שהזכירו את שמי.

אז ככה. 1. נדמה לי שהמילים שהדמות שלי אומרת במחזה כאן שובשו. 2. הרעיון הכללי אולי דומה, אבל נראה שעבר שני סיבובים בגוגל טרנסלייט. 3. אני חושב שהספר הזה לא טוב כי הוא סובל מהיעדר כמעט מוחלט של מורכבות (הרבה יותר משאר ספרי הסדרה המקורית) - כלומר, הארי פוטר הוא מין מבוגר אהבל, כמו גם רון, אבל כמו שכבר כתבתי, זה לא חדש, והרמיוני... היא בקושי דמות. אילו דמויות כן יש כאן? אלבוס, שכל התיאור שלה מתאים לתקציר של דמות פלקטית של טינאייג'ר, וסקורפיו(ס), שכל מה שהוא בעצם זה להיות המאלפוי הנחמד בניגוד למה שמצפים, וזהו. זה כמו מגדל שנבנה מלבנים ללא מלט. חלק מהשטיחות הזאת מתקיימת בגלל הפורמט, אבל אי אפשר להאשים את הפורמט בכל דבר. ישנם מחזות מדהימים שמצליחים להעביר מורכבות בהרבה פחות פירוטכניקה. כלומר, לא מדובר מלכתחילה בנסיון להעביר רעיון מורכב, אלא במוצר צריכה, אנטרטיינמנט להמונים. יהיו מספיק חובבי מקדונלדס שבשבילם זה די והותר. 4. מי שדובר אנגלית לא יבין מה כתוב כאן.
סקאוט
סקאוט•לפני 9 שנים

זשל"ב,זה היה בצחוק

מיכל
מיכל•לפני 9 שנים
מה, כל הקטע בביקורת עם הדמויות מסימניה לא נועד לשעשע? אותי זה הצחיק, וחבל רק שאלון לא הגיב... וחוץ מזה, שכחתי בפעם הקודמת לסמן שאהבתי, אז סליחה ותיקנתי את המעוות...
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
תודה, קאט! יש עוד אנשים שאהבו את הספר. פשוט לא מ'סימניה'. נראה לי שמספיק לתרגם באנגלית... לא ציפיתי שמישהו באמת יקרא - זה הרי מיועד למי שלא יכול לקרוא בעיברית - אבל לבריאות. מסמר עקרב - תודה, גם אני מקווה. ואני מקווה שאתה תקרא גם את מה שרולינג כתבה... עמיר - תודה על הלייק. אכן השקעתי הרבה כמו שרואים... כשתמצא לך את הזמן לקרוא, אשמח אם תקרא. ולמה אין תגובה? so how you want i will translate this very long scroll, without google translate wich make my work more easyier then if i translate this myself? maybe you want translate what i wrote? סנואו פוקס - כן, את צודקת. גוגל טרנסלייט באמת לא מסוגל לתרגם משפטים שלמים, וחבל שכך. תודה, ומקווה שגם לך תהיה שנה כזו. סקאוט - לא רימיתי אף אחד. כתבתי שזה נעשה באמצעות גוגל טרנסלייט... ג'ים - כל החיים שלי מעורבבים עם הארי פוטר. אז מה, זה פשע? תודה, מיכל! שמח ששיעשעתי, למרות שלא התכוונתי בכלל לשעשע... פריקית של ספרים - תודה לך. כן, בהחלט אפשר להינות ממנו אם לא מנסים להשוות או מצפים יותר מדי. אור - אני יודע. אבל אני הרי הלורד וולדמורט, אז אתה כבר אמור לדעת שאני לא בוחל באמצעים...
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
א
אור•לפני 9 שנים

אתה רציני מתרגם עם גוגל טרנסלייט?

זה פשע.
פריקית של ספרים
פריקית של ספרים •לפני 9 שנים
נחמד שנתת נקודת מבט קצת שונה מכל השאר :) (גם אם אני בין השאר האלה) סיבה לאהוב קצת יותר את הספר השמיני...
מיכל
מיכל•לפני 9 שנים
ביקורת משעשעת!!
ג'ים
ג'ים•לפני 9 שנים
אתה מערבב פה בגרויות חופש גדול והארי פוטר זה כמו לאכול דג עם פרסות לא עושים דברים כאלה. :(
סקאוט
סקאוט•לפני 9 שנים

זש"לב,רימת אותנו. רימת אותנו בכך שגרמת לנו לחשוב שזה אתה רשמת את הביקורת באנגלית:(

snow fox
snow fox•לפני 9 שנים
אממ לתרגם את הביקורת לאנגלית דרך גוגל טרנסלייט זה די פשע. טרנסלייט יודע לתרגם מילים בודדות/ ביטויים לפעמים אבל לא מתרגם טוב משפטים שלמים, כמו שהמורה שלי לאנגלית אומרת. גם הרבה מהדברים שכתבת לא נכונים באנגלית (כמו שי'4 הפך ל-H במקום tenth grade, סימניה הפך לבוק מארק [שזה די משעשע] ועוד כמה כמו שאני מכירה את טרנסלייט כך שבכל מקרה אנשים דוברי אנגלית לא יבינו הרבה ממנה. ממליצה לך לשפצר אותה (אם כי אני גם בספק אם מישהו מחוץ לארץ או מהארץ שדובר אנגלית יגיע לזה). הכי אהבתי בביקורת את הפסקה האחרונה :) (בביקורת עצמה. לפני התרגום לאנגלית)
•לפני 9 שנים

like על ההשקעה וההתמדה על הארי.

קראתי כמה שורות ראשונות ואז הרבצתי דילוג על כל המערכות - זה ארוךךךך. דילוג עד לתכל'ס ביקורת, וגם שם קראתי בדילוגים. מגילה, מגילה הבאת. ולגבי מה שכתבת על המתימטיקה והבגרות - אין תגובה. קיצר, מרוב מרובה לא תפסת. ולסיום, גוגלטרנסלייט... לא לא.. don't !
מסמר עקרב
מסמר עקרב•לפני 9 שנים
מקווה שרולינג תקרא את הביקורת שלך...
C
Cat•לפני 9 שנים
ביקורת נהדרת! נחמד לשמוע שיש מישהו שאהב את הספר... אולי זה ישמע מוזר אבל קראתי גם את הביקורת באנגלית... היית צריך לתרגם אותה לעוד שפות...
22 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו

קבר דוהר

קבר דוהר

רוברט גלבריית

ראשית, ולפני הכל, רציתי לברך שהגענו ליום הזה, היום שבו כל חטופינו החיים יצאו מעזה, ובתקווה שגם שאר אזרחי ישראל כמו החטופים יחזרו מארץ מדממת וכואבת ורווית מלחמות לעבר עתיד טוב יותר ללא טרור.
יצא וקרה צירוף מקרים מדהים, שאת הספר הנ"ל סיימתי בסמיכות לסיום המלחמה. הספר עוסק בכת פסיכית ומטורללת על כל הראש, שכמו החמאס, הסבו נזק רב להרבה אנשים חפים מפשע, וכמו החמאס גם הכת הזאת משקרת לעולם ומספרת לו שהיא "כנסייה הומניטרית" ומטרותיה מקודשות, והעולם אוכל את זה כל כך חזק, שרק אצל קורמורן סטרייק בכבודו ובעצמו, והעוזרת המופלאה שלו רובין אלקוט, מופנית אליהם התקווה שהם יביאו את סיומה של הכת, ממש כמו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שהרבה קיוו כי יצליח לסיים סוף כל סוף את המלחמה.
האם סטרייק ורובין יצדיקו את התקווה שהופנתה אליהם, ויצליחו לסגור את הכת? תקראו ותגלו.

אגב, נכון שזה קצת מצחיק שאישה שכותבת ספר ביקורתי על תופעת הכתות, היא בעצמה המייסדת של הכת הגדולה ביותר, הלא היא "הכת האוניברסלית של סוגדי הארי פוטר"? (כת אשר, יש לציין, גם אני חבר בה).
לא יודע, סתם נקודה למחשבה.

***

הסדרה הזו הולכת ומשתפרת מספר לספר, כאשר שלושת הספרים האחרונים ('דם חם', 'לב שחור כמו דיו', 'קבר דוהר') הם ספרות מופת בז'אנר המתח והבלש, לא פחות. ככה צריכים לכתוב מתח בלשי. ואת האמת היא שכבר בספרי 'הארי פוטר' הבחנתי בכישרון המתח והבלש של רולינג, עם הסופים והמפתיעים והפתרונות המסובכים שאף אחד לא ציפה, תמיד חושבת צעד קדימה, והכל מתוכנן עד לפרטים הקטנים כבר מהספר הראשון.

בספר הזה הבלש והשותפה שלו מקבלים פנייה מאב שבנו נכנס לכת והקשר עמו אבד. האב חושד שהכת מונעת ממנו להיפגש איתו, ולא כפי שנטען מצידם שהבן שלו לא מעוניין מרצונו החופשי.
בתחילת הספר רובין וסטרייק נפגשים עם אנשים שונים, שואלים שאלות, מגששים כהרגלם.
בערך בעמוד 200 הספר עולה שלב, ומגיע הרגע שבו רובין אלקוט מסתננת לשורות הכת, משחקת תפקיד בתור אישה פתיה שמעוניינת להצטרף לכת וסוגדת כמו כולם למנהיג שלה, שמדבר הרבה מילים יפות וגם נראה חתיך ושובה את לבבות כולם, גברים ונשים כאחד. כשהיא נכנסת לשערי הכת היא מבינה עד כמה מדובר במקום ארור. מקום שבו מתנהלת שטיפת מוח שיטתית, מושגים כמו 'שטן מקטרג', רכושנות חומרית', 'הנביאה הטבועה' נטמעים במוחותיהם של חברי הכת. ועוד לא הגעתי לסדום ועמורה שכולם צריכים לשכב עם כולם כי אין דבר כזה זוגיות כי זו רכושנות חומרית, וכמובן גם עבודות פרך, מיעוט במזון ומים וכ'ו וכ'ו.
רובין מתנדנדת בין הרצון לברוח משם לבין הרצון להישאר ולגבות כמה שיותר עדויות שיצליחו להפליל את הכת ולשמש סיבה לפירוקה בידי המשטרה. בינתיים, סטרייק ממשיך בחקירה שלו, נפגש ומראיין אנשים.

הרגעים של רובין בכנסייה, היו הרגעים הכי טובים של הספר ובזכותם הספר הזה הוא הטוב ביותר בסדרה בעיניי. כת מרתקת עם טקסים, אמונות, שגעונות. בכללי יש מרקם רב של דמויות מעניינות וסיפורי משנה שעוטפים את עלילת הספר, וזה מוסיף. לא סתם בכריכה האחורית שיבחו את הדמיון הרב שיש בראשה של רולינג, דמיון שכמובן לא היה חסר גם בספרי 'הארי פוטר'.

הספר הזה מומלץ בחום לכל אוהבי הסדרה, לכל המתעניינים בספרים על כתות, וגם לאלה שאולי לא התחברו לספרים הראשונים בסדרה ולא מבינים מה הם מפספסים בהמשך, כי הסדרה הזו משתפרת מספר לספר.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

טרי הייז: הי מאמי, אני יודע ששנינו עייפים וממש מתים ללכת כבר לישון, אבל יש לי בעיה שמציקה לי ורציתי לבקש את עצתך.
אשתו של טרי הייז: בבקשה, ספר לי מה הבעיה ואנסה לעזור.
טרי הייז: זה בקשר לספר שאני כותב עכשיו. אני נתקל במחסום כתיבה. הספר הוא על סוכן סי איי איי שנשלח לאזור במשולש גבולות של איראן, אפגניסטן ופקיסטן, על מנת לחלץ משם גבר ואת אשתו וילדיהם. הגבר הזה הוא חבר בארגון טרור שנקרא "צבא הטהורים", ולאותו אדם יש מידע בנוגע לפיגוע חסר תקדים שהם מתכננים להוציא לפועל, ובתמורה למידע הוא מבקש שיבריחו אותו ואת משפחתו משם לארצות הברית לחיים טובים יותר. סוכן הסי איי איי עובר מסע ובסופו של דבר המשימה קצת מתפקששת ובנס הוא ניצל וחוזר לארצות הברית. בעודו עסוק במשימתו, ניצב פנים מול פנים מול ראש ארגון הטרור, אדם אשר כולם חשבו שמת. עכשיו, אשתי היקרה, אין לי כל רעיון כיצד להמשיך את הספר, יש לך עצה? כלומר, רעיון למה יכול לקרות בהמשך?
אשתו של טרי הייז: הממ, אין לי מושג... זה נושא די רציני, שדורש מחשבה מעמיקה. אני אומרת, בוא נישן על זה ונראה מחר בבוקר, טוב יקירי?
טרי הייז: טוב, אשתדל.

~למחרת בבוקר~

אשתו של טרי הייז: בוקר טוב יקירי, איך ישנת? מקווה שהצלחת להירדם למרות המחשבות טורדות המנוחה.
טרי הייז: בוקר טוב, יקירתי. בסופו של דבר נרדמתי, ואף חלמתי חלום. ואיזה חלום חלמתי, חלום הזוי ביותר...
אשתו של טרי הייז: נו, ספר
טרי הייז: חלמתי על איזה מישהו שנכנס לצוללת, והצוללת טובעת ויש חוסר חמצן, כולם שם מתים חוץ מניצול אחד, אותו מישהו, ואז האותו מישהו הזה יוצא החוצה ומגלה שהכל בוער ויש אפוקליפסה ויש אורקים שמסתובבים ומהלכים אימה על השורדים האחרונים, ומסתבר שהוא קפץ כמה שנים קדימה בזמן.
אשתו של טרי הייז: וואו, נשמע מרתק. ממש יכול להיות המשך פוטנציאלי שישבור את מחסום הכתיבה של הספר שאתה כותב עכשיו.
טרי הייז: את חושבת?
אשתו של טרי הייז: במיליון אחוז
טרי הייז: וואלה, יש משהו ברעיון הזה. חתיכת ראש יש לך. זה הולך להיות גאוני. כבר מתחילים לצוץ לי רעיונות מגובשים בראש. יאללה, רצתי לחדר הכתיבה...
אשתו של טרי הייז: בהצלחה!
טרי הייז: תודה!

***

אפשר לחלק את הספר לשניים. חלק ראשון מצויין, מותח, כתוב היטב, מרתק את הקורא לספר.
חלק שני - משעמם, איטי, הזוי ולא קשור.
בדרך כלל אני לא בררן בכל הנוגע להשתלשלות אירועים לא מציאותית. רבים ביקרו בגלל זה את הספר "הכל יהיה בסדר" של דן יוספן, אבל לי זה לא הפריע ונהניתי מהמופרכות. הפעם זה לא קרה, והרגשתי כמו שהרבה הרגישו. כמו שתיארתי בקטע למעלה - כאילו טרי הייז חלם חלום מוזר והוא פשוט הדביק אותו לספר. או, וזו עוד אופציה, שהוא ראה את מה שקורה אצלנו בישראל והבין שאם הוא לא מתנסה בעולמות הפנטזיה והמדע בדיוני אז אנשים יעדיפו לראות חדשות מאשר לקרוא את ספרו החדש.

ולמרות הכל, 4 כוכבים שאף התלבטתי אם לתת לו 5. כי החלק הראשון עשה עליי רושם רב. וכי הדמות הראשית מעולה וכך גם הנבל הראשי (שמשום מה דמיינתי אותו בראש נראה כמו זרהאמגשדי מקופה ראשית, למי שמכיר). כי הסיפור המשפחתי של סוכן הסי איי איי והדילמה של אשתו להיות בזוגיות ולהקים משפחה עם גבר שכמעט כל הזמן לא נמצא לידך ויוצא למשימות מסוכנות, נגעו בי משום שהדבר התכתב באופן מדהים עם המציאות של נשות המילואים המוכרת לנו בישראל. כי הכתיבה שלו נהדרת. אבל בסופו של דבר לא יכולתי להתעלם מהמופרכות של החלק השני ומכך שברובו, למעט קטעים בודדים בלבד במהלכו וקטע נוסף בסוף הספר, היו בעיקר קטעי סרק של דיבורים או של תיאורים טכניים משמימים. טרי הייז, למרות היותו סופר טוב, הוא עדיין בוסר ולא יזיק לו ללמוד מהמאסטרית, ג'יי קיי רולינג (או יותר נכון רוברט גלבריית') איך לכתוב ספר מתח ארוך בצורה מוגזמת, אך עם זאת מעולה ועם ערך מוסף.

ועדיין, למרות כל האמור לעיל, קראתי את כל 678 עמודיו, ככה שאי אפשר להגיד שזה ספר שנוטשים או שהוא ספר לא טוב. אני כן ממליץ עליו כי הוא כן גורם לקורא לשקוע בעולם של ריגול ותככים. הוא פשוט לא חף מטעויות והגיע הזמן שלא אהיה נחמד לשם שינוי והפעם לא אעגל לחמישה כוכבים.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
חטוף

חטוף

אלי שרעבי

כשהתכוונתי להעניק לספר הזה 5 כוכבים, עצרתי לרגע וחשבתי לעצמי: אולי לא מתאים לדרג ספר כזה, כאילו היה ספר מתח והרפתקאות מן המניין, מן מוצר בידורי שנהנים מקריאתו ומתפעלים מכמה שהוא מוצלח? אמנם אם מישהו שלא שמע מעולם על השבעה באוקטובר, והיה ניגש לקרוא את הספר הזה, וודאי היה חושב שזה ספר מתח ברמה גבוהה, על אדם שנחטף ועובר ייסורים עד הסוף הטוב הלא הוא הרגע של השחרור. אבל בגלל שכולנו שמענו על השבעה באוקטובר, לא ניתן לנתק את הספר מהקונטקסט שלו.
מה שהכריע בסופו של דבר את הכף, וגרם לי להעניק לו את חמשת הכוכבים, הוא שאלי שרעבי, מעבר להיותו שורד במלוא מובן המילה, עם אישיות חזקה, ניסיון חיים ובגרות שעזרו לו במהלך שהותו בשבי, וכ'ו וכ'ו - הוא גם סופר לא רע, שלא לומר טוב מאוד. כתיבתו נוכחת, חזקה, עוצמתית, מלאה בהגיגים ומשפטים יפים, מלאה באנושיות, באהבה, בתמימות וברצון לחיות את החיים בשקט, כתיבה של אדם שהוא ההפך הגמור מהרוע שנגלה אליו.

אלי שרעבי מספר אודות חייו בשבי, מרגע השתלטות המחבלים על ביתו והחטיפה שלו לעזה, ועד רגע השחרור. הוא מספר שם על המפגשים שלו עם החטופים האחרים, עם אלו שנרצחו לאחר מכן בשבי חמאס כמו הרש גולדברג פולין וגם עם כאלה שעדיין שם עד היום כמו אלון אהל. הוא מספר על הדינמיקה ביניהם, על הרצון לשרוד, על תכנון צורת האכילה, על היחס עם השובים השונים, שמתברר שיש כאלה שיותר נחמדים אליהם וחלק פחות.

במשך הקריאה, חשבתי על עצמי, שחייתי את החיים הנוחים והפשוטים שלי, ופתאום קיבלתי הצצה מוחשית ומתוארת בפירוט של מה הם עברו ועוברים בזמן שחייתי את חיי. היה מעניין לראות איך המציאות שאנחנו עוברים במדינה - המלחמה עם לבנון והצפון המופצץ, החיסולים השונים של נסראללה הנייה ושות', המתקפה של איראן - מתקבלת שם מעבר לגדר. אלי שרעבי בספר הזה נותן לנו הצצה איך הדברים נראים מהצד השני, הן מנקודת מבטם של השובים והן מנקודת מבטם של השבויים.

בתחילת הספר מופיע תצלום של אשתו ושתי בנותיו ואחיו של אלי שרעבי, והספר מוקדש לזכרם, מה שמרמז על הסוף העצוב שמחכה לו עם שחרורו. השביעי באוקטובר הוא טרגדיה עמוקה של כל כך הרבה משפחות, טרגדיה שתצלק ולעולם לא תימחק בזכרון המדינה. השחרור של אלי שרעבי מהשבי מייצר תחושה טובה של חופש המשולבת בתחושה רעה וקשה של אובדן ובדידות ושיקום נפשי (וגם פיזי) ארוך.
כולי תקווה שסופם של החטופים שנשארו בשבי, יהיה סוף טוב. שהם ישתחררו מהשבי ויכתבו גם הם ספרים על תקופת השבי שלהם, שהעולם יידע, שאנחנו הישראלים נדע, שהממשלה תדע וגם שחמאס יידעו ויבינו שהשביעי באוקטובר היה לא רק טעות לאנושות אלא גם טעות שלהם. סקירה זו מוקדשת לאותם חטופים שטרם השתחררו ובתקווה שישתחררו בקרוב מאוד.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
במחילה מכבודה של אשת המערות

במחילה מכבודה של אשת המערות

אופיר טושה גפלה

החיים לא פשוטים. השיגרה שוחקת, שאלות על משמעות הקיום עוברות בראש, העתיד מעורפל ולא ברור ומעלה חששות, מחשבות לא נעימות רצות בראש.

אלו דברים שאני עובר ביום יום בתקופה האחרונה (מלבד התקופה הנפלאה והקצרה שבה טיילתי בהרי האלפים ולרגע אחד כל הצרות נזרקו לאחור, עד שחזרתי לארץ ושוב הכל חזר), אבל גם הדברים שבהם הספר הזה עוסק, ואותם עוברת דמות האב, אשר כותב יומן שאותו קורא אחר כך בנו, לאחר שהתבשר על התאבדותו של אביו, שנעלם מחייהם ושנים ארוכות חי בלונדון עד שלבסוף התאבד במוסד פסיכיאטרי.
ביומנו הוא מספר בין היתר על השחיקה מלימוד ההוראה, על ההחלטה להתפטר על מנת להיות מאושר, על העול הכלכלי שבא בעקבות זאת והפך אותו ואת משפחתו לפחות מעושרים, ועל המחשבות והחלומות המטרידים שמופיעים אצלו.

זהו ספרון קטן, אינטימי ומינימליסטי, על דמות שהזדהיתי איתה ועם כאבה. הספרות לא ספרות גדולה ומדהימה, אבל לבו של הספר רחב ומעורר הזדהות. לצערי הסוף הטראגי של דמות האב הוא סוף של הרבה אנשים שנכנסים לעצבות בחייהם. אני למשל חושב על החטופים ושם את הדברים בפרופורציות, משתדל לחשוב על החיובי ועל מה שיש, זה לא תמיד עוזר לגמרי אבל משאיר אותי בחיים.

מומלץ בחום. אופיר טושה גפלה הוא נוף ייחודי ומסעיר בספרות הישראלית ובכלל, אני מאוד אוהב אותו ואת הספרים שלו, ומקווה בשבילו שכל עוד הוא בחיים הוא ימשיך להוציא כל הזמן ספרים, שיעשה מה שעושה אותו למאושר (ומעושר).

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
נשף האמפוזות

נשף האמפוזות

אולגה טוקרצ'וק

'נשף האמפוזות' מאת אולגה טוקרצ'וק העביר לי בצורה טובה את הזמן במהלך הטרק של סובב מון בלאן (רכס הרים הגובל בשלוש מדינות: איטליה, צרפת, שוויץ) ובמיוחד במהלך הטיסה, שרק בטיסה עצמה קראתי לפחות 100 עמודים.
באורח פלא, וללא תיכנון של ממש, האווירה של הספר השתלבה יפה עם האווירה של הטיול: הספר מספר על אדם בעל ריאות חלשות שמגיע לפנסיון לגברים בעלי מחלות לב וריאה. הפנסיון נמצא גבוה בהרים, שהרי ידוע כי אוויר הרים צלול כיין טוב לריאות וללב. ההרים והאוויר הצח שבהרי האלפים, השתלבו היטב עם האוויר הצח בהרים של פולין שבספר.

כשחזרתי לחום וללחות הארץ ישראלית (והאזעקה בעקבות ירי מתימן, כשהגעתי לביתי), המשכתי לקרוא בו, ופתאום האווירה האחרת, הארץ-ישראלית, הכה שונה מאווירת הרי האלפים, לא עשתה חסד עם הספר הזה ואיבדתי בו עניין.
זה לא שהוא היה כזה מעניין במהלך הטיסה והטיול - הוא היה כמעט חסר התרחשויות, וכלל לא מעט שיחות גברים על נשים ועל כך שהן פחותות מהגבר וכל זה, בקיצור ממש לא ספר אימה - אבל האווירה שהשתנתה וכבר לא התאימה לאווירת הספר, ובנוסף עצם זה שבטיול הייתי עסוק וקראתי יחסית קצת ובטיסה הייתי מאוד משועמם וכל מה שנשאר היה לעשות זה לקרוא בספר, גרמו לי לנטוש את הספר בין חציו לסופו.

בסך הכל מדובר בספר עם כתיבה יפה המוכרת למי שקרא ספרים אחרים של טוקרצ'וק, אבל מעבר לזה מדובר בספר עם עלילה דלה ולא מענינת במיוחד, וגם דמויות לא מקוריות במיוחד שכולן מתנהגות כמו, ובכן, פולניים.
התלבטתי בין שניים לשלושה כוכבים, ובסופו של דבר החלטתי לעגל לשלושה כי הוא בכל זאת העביר לי יפה את הזמן בטיסה ובטיול.
ולכל מי שלא היה בטרק של סובב מון בלאן ויכול להרשות לעצמו, אני מאוד ממליץ לכם. חוויה ממש.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
פליישמן בצרות

פליישמן בצרות

טאפי ברודסר־אקנר

שאלה: איך קוראים לספר שיש בו הרבה דיבורים על סקס, כל כך הרבה דיבורים על סקס שזה כבר חופר במוח?
תשובה: ספר שמזיין ת'שכל...

וזה בדיוק התיאור המדויק של הספר הזה, שחווית הקריאה בו הייתה דומה לחוויה של צפייה במופע סטנדאפ, אבל מהסוג הלא מוצלח, הנדוש הזה, שעוסק עוד פעם בזוגיות שמתפוררת, עוד פעם ביחסי גברים-נשים והרבה בדיחות סקס גרועות שגורמות לצופה להתקפל ממבוכה, ולמלמל לעצמו: "אחי, הגזמת, ספר משהו אחר, משהו שלא קשור לסקס"

אל הספר הזה הגעתי בעקבות המלצה שנחשפתי אליה בתוכנית של כאן 11 שנקראת "אתם חייבים לקרוא את זה", תוכנית העוסקת בהמלצות ספרים ותחרות בין מספר ממליצים כשהממליץ שרצו את ספרו זוכה בכבוד ובתחושה שסופרים אותו ואת דעתו. התוכנית משולבת בהומור ובדאחקות, תוכנית קלילה שגם עוסקת בנושא אהוב הלא הוא הספרות. הספר הזה היה בין הספרים שהמליצו בתוכנית, ועם היכרות מסוימת מהאתר בשילוב עם ההמלצה, עוררו את סקרנותי לקרוא אותו.

אני אישית לא יודע איך שרדתי עד עמוד 80, כנראה בגלל שאני בחור צעיר ובכושר טוב ויכול להחזיק לא מעט זמן במיטה (הבנתם נכון, את הספר קראתי לרוב במיטה שבחדרי).
אני בכושר כל כך טוב ויכול להחזיק כל כך הרבה במיטה - עד כדי כך שבסוף אקט הקריאה, אפילו לא הייתה גמירה! פשוט נטשתי אותו באמצע, ואמרתי: מצטער, אבל זה לא ילך בינינו. הוא התחנן ובכה אבל זה לא עזר. בסופו של דבר הבטחתי לו שלא אדרג אותו בציון הגרוע ביותר, כי זה חשוב לו למוניטין ולרושם הראשוני בעיניהם של המשתמשים באפליקציות הספרים למיניהן כמו 'סימניה', 'עברית' וכ'ו, אחרת אף אחד לא ירצה לשכב איתו במיטה ולקרוע אותו, סליחה, לקרוא אותו.
ייאמר לזכותו של הספר, שמי שכתב אותו הוא יהודי והמילה 'ישראל' מוזכרת בו בערך מאית מהפעמים שמילים הקשורות לסקס מוזכרות בו. שזה הרבה, מאוד.

אבל הסיבה האמיתית שנתתי לו שני כוכבים ולא כוכב אחד, מלבד ההבטחה שהבטחתי לו לפני שנפרדו דרכינו ומלבד יהדותו של הספר, היא שבין כל החפירות על סקס והעלילה המיותרת, דווקא יש לו כתיבה טובה מאוד, והיא אולי הסיבה שהצלחתי להחזיק בו יחסית הרבה למה שהייתי מחזיק עם אותה עלילה אבל עם כתיבה פחות טובה.
בקיצור, יש בו שפיכת כישרון כתיבה לבטלה. וזה, רבותיי, איסור חמור ביותר (ולא רק ביהדות אלא בכלל).

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

דליה אוונס

אם הדיקטטורה הייתה משתלטת על אתר 'סימניה', והיה נקבע חוק המחייב את כלל כותבי הסקירות באתר לכתוב סקירה המונה משפט אחד בלבד ולא יותר מכך, אז המשפט שהייתי בוחר והיה מתמצת בצורה טובה את ערך הספר, הוא: "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו".

לצערי, הדיקטטורה עוד לא השתלטה על האתר, מה שמאלץ אותי, אף על פי שאינני חייב, לכתוב יותר באריכות...

המשפט "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו" מתאים לגיבורת הספר, קאיה, נערה שחוותה חיים לא פשוטים: אביה היה שיכור ומכה את אמה, שיום אחד עזבה את הבית ולא חזרה, וגם אחיה בעקבותיה. לאחר מכן, גם אביה הלך ולא שב, והיא נאלצה לשרוד לבדה בביצות. היא החלה להיות ילדה פראית, ילדת טבע הרחוקה מהציוויליזציה המערבית, גם יום אחד בבית הספר היא בקושי שרדה. שמועות החלו לצוץ עליה, שמועות לא טובות שהובילו בשיאן להאשמה ברצח של בחור צעיר. אותו בחור צעיר היה אחד משני גברים שאיתם הייתה בסוג של מערכת יחסים.
הספר מזגזג בין זמנים: מצד אחד, ההווה, החקירה בדבר מותו של הבחור עד להבאת קאיה למשפט ותיאור תהליך המשפט. ובמקביל, העבר, הכולל את סיפורה האישי של קאיה, היכרותה עם אנשים שונים במהלך שהותה לבד בביצות.

מדובר בספר נחמד מאוד שנהנתי מקריאתו, קולות הביצה הידהדו באוזניי תוך כדי קריאה, רקע לדרמת נעורים מבעד לעיניה של בחורה מעוררת רגש ואמפתיה שכולם הפנו אליה עורף ונטשו אותה. דרמה שיש בה קצת רומנטיקה, קצת מתח, קצת תיאורי טבע, קצת מסר חינוכי של קבלת האחר והשונה ונגד שפיטה סטיגמטית של אנשים, וכן, גם קצת דרמה. בסך הכל אחלה של ספר, מספיק טוב בשבילי לחמישה כוכבים אף על פי שמעט התלבטתי.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
אש ורוש

אש ורוש

דיאנה ווין ג'ונס

הספר מספר על נערה צעירה, המגיעה בטעות ללוויה באחוזה כלשהי על יד ביתה, שם היא מכירה בחור בשם לין, איתו היא מתידדת, ויחד הם בוראים לעצמם בראש עולמות דמיוניים. היא גם גונבת כמה תמונות יקרות ערך מהאחוזה באותו יום, דבר הקושר אותה לעולמו של מר לין ולאנשים המקיפים אותו, ולא נותן לה מנוח. אותו עולם מתערבב בעולמה המוכר הכולל את חברותיה וחבריה מבית הספר, אמה, אביה וסבתה.
זה ספר שהוא לא תמיד ברור, ושיא המוזרות שלו מגיע בסופו, אבל יש בו משהו בכתיבה, במסתוריות שלו, שאף על פי שלא קורה בו הרבה אקשן או פרטים עסיסיים, והרבה פעמים הוא מעורפל בעלילתו ומורכב, לא חשבתי לנטוש אותו וסקרן אותי לדעת מה הספר הזה ומה הוא טומן בחובו, וזהו סוד קסמה של דיאנה ווין ג'ונס וכתיבתה החיה, כך מסתבר. קשה לומר שמאוד נהנתי ממנו, והוא גם די ארוך, אבל בסך הכל סיפק לי חווית קריאה משונה בקטע טוב ומעניינת למדי. במיוחד בימים משוגעים שכאלה, זה נחמד לשקוע בספר שעוסק בבריאת עולמות מקבילים שניתן לברוח אליהם.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שיעורים בפיתוח קול

שיעורים בפיתוח קול

דורית רביניאן

את ספרה המפורסם של דורית רביניאן, 'גדר חיה', קראתי אי שם, בתקופה שבה מה שהעסיק והסעיר את המדינה היה ספר קריאה ולא הפגנות לשחרור חטופים או מלחמה כואבת ועקובה מדם. מעט מעלילתו של הספר זכורה לי, אבל אני זוכר שאהבתי אותו מאוד וכמו כן גם את הכתיבה היפה של דורית רביניאן.

הכתיבה היפה שלה נוכחת גם ב"שיעורים בפיתוח קול'. מן כתיבה נעימה, כמו ציוץ הציפורים שעל הכריכה. יפה וציורית כמו שטיח פרסי, שהרי מוצאה הוא מפרס. הכתיבה שלה היא מה שהפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה, ואיפשר לי להוסיף לו כוכב.

הספר בעל עלילה דלה. הוא מתחיל בתיאור של מערכת יחסים מיוחדת וחריגה בין אח לאחות, כשהסיפור מובע מנקודת מבטה של האחות. האח והאחות, שהיו בלתי נפרדים בילדותם, מתחילים לאבד בבגרותם את הקשר שהיה להם, האח מתרחק ממנה לעומת האחות שרוצה להמשיך לחיות בקרבתו כמו אז. הוא חוזר בתשובה, והיא עוזבת לאמריקה. כשהאח חולה במחלה קשה ועומד על סף מוות, היא נזעקת להגיע לארץ, ומרגישה שיש לה חלק במצבו של אחיה, כאילו הוטלה עליו קללה בגלל מעשיה הטמאים כלפי אחיה הקטן בילדותם, מעשים שהיא לא בטוחה שקרו אבל אולי כן קרו.

הסיפור נקטע באחת, ועובר לסיפור אחר, כנראה על דורית רביניאן עצמה, של אישה שכותבת ספר על אח ואחות ומעשה טמא ביניהם, ומתארת את משבר הכתיבה באמצע תהליך כתיבת הספר. במקביל, היא מתארת את הווי החיים במשפחתה, יוצאת פרס, על התרבות הפרסית ועל הקשר המיוחד עם אביה.

הספר יפה בסך הכל, והוא לא רע, אבל הרגיש לי כאילו הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. האם זה ספר על אח ואחות וגילוי העריות שהיה בילדותם? האם זה יחסים אבא ובת יוצאי פרס? האם זה סיפור על משבר כתיבה? ומה הקשר ביניהם, מה מחבר ביניהם, מה המטרה של הצגת כל חלק בנפרד? הספר בין כה וכה קצר, כ-180 עמודים, כך שהוא הרגיש לי יותר כמו אוסף סיפורים קצרים ולא ספר שלם.
עם זאת, כמו שכתבתי קודם לכן, כתיבתה היפה של רביניאן הפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה למרות העלילה הלא שלמה, דבר שמנע ממני בסופו של דבר להעניק לו ציון מאכזב של שלושה כוכבים. לשיקולכם.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו

ביקורות נוספות על "Harry Potter and the Cursed Child"

Harry Potter and the Cursed Child

Harry Potter and the Cursed Child

J.K. Rowling

****




ספרי הארי פוטר הצליחו תמיד ללכת על החבל הדק מן הדק שבין הפנטסטי לאווילי. יסלחו לי האוהדים המושבעים, אבל כמבוגר (גם כזה ששומר על מידה לא מבוטלת של אהבליות בחיי), אף פעם לא רחשתי חיבה מיוחדת, בלשון המעטה, לקטעי ה"קופיקו" בסדרה, אלה שבהם למשל משפחת דארסלי, במקום להיות משפחה אומנת מרושעת וקשה נכתבה כסוג של קריקטורה מטופשת שמתאימה לקריאה מבודחת ונחנקת מצחוק של ילדים מתחת לגיל עשר, או קיומו של רון וויזלי כמין סיידקיק דביל (ממש דביל) להארי ואפילו להרמיוני. הקריקטוריזם הבינארי של הדמויות האחרות והיעדר המורכבות של רובן אולי נתקע אצלי באופן אישי בין קנה לוושט, אולם ברור לי שזה אחד הגורמים העיקריים שהפכו את הסדרה לקלה לעיכול, שלא לומר ממכרת, לקהל היעד הצעיר יותר. אני מעדיף את המקומות האפלים יותר, שהתחברו לי לכתיבה המהוקצעת של רולינג ודווקא כן הצליחו לחרוג מהנוסחה החדגונית הצפוייה של ילד פלא/נבואה/מכשף רשע.

הספר הזה... טוב, זה לא בדיוק ספר. עשר שנים בערך אחרי שסיימתי לקרוא את הספר האחרון בסדרה, ואחרי עוד גזיליון פעמים שצפיתי בסרטים בעברית ובאנגלית עם הילדים שלי, הייתי מוכן לקנות את ההמשך, לאו דווקא בשל העדריות האינהרנטית, אלא מסקרנות בריאה של "נו, ואז מה קרה?", כי הספרים, בינינו, די נחתמו, ומיליוני ילדים כתבו המשכים (אפילו הבת שלי כתבה כמה, חלקם בכיכובה - מאי פוטר), אבל המשך של ג'יי. קיי. רולינג זה בכל זאת לא בדיוק פאנפיק ב״סימניה״.

בראש וראשונה, מדובר במחזה. ממש מחזה, שכתוב כמו מחזה, ודל בדיוק כמו תסריט שלדי של מחזה. בלי קטעים ליריים, בלי מחשבות נוגות, אלא בעיקר שיחות, דיאלוגים, מונולוגים ופה ושם תיאורים קצרים של "מה רואים על הבמה", שזה אולי שונה וחביב ביחס לספרים רגילים אבל בפועל מרגיש בעיקר מעאפן, לא כיוון שזה לא מעניין או שהעלילה צפוייה, אלא משתי סיבות מרכזיות: האחת היא שבלי כל מה שקורה בספרים בין השיחות (ומעניין בדרך כלל פי כמה מאשר השיחות עצמן) אנחנו די כבולים למה שהדמויות אומרות לנו, וכך כל מה שהוא סאב-טקסט לא נמצא כאן בכלל. מילא, אם זה היה נגמר כאן, אלא שרולינג וחבריה המחזאים שכתבו את הספר הזה יחד איתה, החליטו להכניס את כל הסאב-טקסט לתוך הטקסט, וככה מה שמתקבל הוא פשוט פתטי. הדמויות מסבירות לקוראים ללא הרף מה הן מרגישות ומה קורה. אם רון נבוך (והוא בדרך כלל נבוך) אז כתוב "רון אומר במבוכה". ואם מאלפוי שונא את הארי, אז כתוב את זה במפורש, כאילו את הקורא מעניינות הוראות הבימוי של השחקנים. נשאר כל כך מעט להשלים בדמיון, שאפילו קורא איטי בן שבע ירגיש שמאכילים אותו בכפית. התוצאה היא גסה, מרושלת, שטחית ואפילו מטופשת לעתים קרובות, כי התחושה היא שפשוט מזלזלים כאן באינטיליגנציה של הצופים. סליחה, הקוראים. הדבר היחיד שלא נאמר במפורש - אולי משיקולים מסחריים (או, לחילופין, פחדניים), אבל נרמז ברמזים עבים לאורך כל המחזה - הוא שיש מצב שאלבוס סוורוס פוטר וסקורפיוס מלפוי (השמות האלה. לא פתטי?) צריכים אוטוטו לצאת מארון הקסמים יחד, בגאווה ובאומץ לב.

העלילה עצמה, אפעס, לא רעה כשלעצמה. היא היתה עשוייה להיות אפילו די טובה, אילולא ניתן היה בעין בלתי מזויינת לחזות בשלוליות הזיעה שנקוו לרגלי הכותבים במאמציהם השקופים לגרוף עוד מזומנים מהאווז המוזהב עם הצלקת על המצח. הרי וולדמורט מת! איך נחזיר אותו לחיים? אהההה. מחולל זמן! מציאות חליפית! יקומים מקבילים! אפשר כך ואפשר כך, אבל זה מה שקורה כשפנטזיה מקבלת זריקה של מדע בדיוני. כל פיתרון מרגיש מאומץ ומעושה, כמו מי שמנסה לאפות עוף שלם בתנור משאריות של עוף שנאכל יום קודם. אולי כמחזה זה עובד טוב יותר. הייתי בהחלט קופץ ללונדון עם מאי פוטר כדי לצפות בו, אבל כספר, נו. לא משהו. התפרים גסים מדי, הבדיחות מפגרות מדי, המתח מאומץ מדי, התובנות שטחיות מדי, הדמויות שבלוניות מדי, אבל כסף זה כסף, ואתם יודעים, הארי פוטר זה לא באמת.

****

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
Harry Potter and the Cursed Child

Harry Potter and the Cursed Child

J.K. Rowling

אני מעריצה גדולה של ספרי הארי פוטר, באמת. אין ספר (או סדרת ספרים) שקראתי יותר פעמים בעברית ובאנגלית, מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, בחלקים, במלואו, בתור ילדה ובתור כבר-לא-ילדה, אפילו לא את שרלוק הולמס. גם בסרטים צפיתי בדבקות ולא הפריע לי שהיו בהם השמטות או שינויים קלים מעלילת הספרים, ולאחרונה זכיתי לצפות באחי הקטן נכנס לאותו עולם ולקנא בו על החווייה הראשונית.
כשהסתיימו הספרים הצטערתי שהעולם המורכב, המובנה והמרתק שג'יי קיי רולינג בנתה ילך לאיבוד, כמו גם כישרונה הנפלא בכתיבת עלילות מורכבות ודמויות מעוררות הזדהות עם מסרים מעניינים על התנהגות אנושית (ספרי המבוגרים שלה, בייחוד סדרת 'קורמורן סטרייק' הם אחלה, אבל בהחלט לא מבריקים). לכן שמחתי מאוד לשמוע על שתי עלילות חדשות בעולם הקוסמים, בניצוחה של רולינג: האחת, שמתרחשת לפני הולדת הארי ותצא בקרוב בסרט "חיות הפלא והיכן למצוא אותן", והשנייה, מחזה בשם "הילד/ה המקולל/ת" (הלוכסן המגדרי חשוב), שיעלה על הבמות אבל גם יוכרך ויודפס. הידיעה הברורה שמדובר במסחטת כספים לא הפריעה לי, כי האהבה והגעגוע להארי ושות' גדולה בהרבה מהכעס על עוד תרגיל קפיטליסטי נדוש.
יצא שנסעתי לחו"ל בדיוק בלילה בו יצא הספר, ככה שמיהרתי לרכוש אותו בשדה וביליתי את הטיסה בקריאה להוטה, שבסופה לא נותר אלא להודות שמדובר באכזבה.

ספוילרים מכאן והלאה

הסיפור מתרחש 19 שנה אחרי סיום הספר השביעי, בזמן שהארי, רון והרמיוני הם אנשים בוגרים עם ילדים ועבודות ועולם הקוסמים שלו אחרי הנצחון במלחמה הגדולה בוולדמורט. הסיפור עוסק באחד מילדיו של הארי - אלבוס סוורוס פוטר - בקשר המפתיע שהוא מפתח עם סקרופיו מאלפוי (הבן של), ובדרך שבה הוא ספק נדרש ספק מתנדב להציל את עולם הקוסמים מסכנה בלתי צפויה. ההתחלה, שבה מסתבר שאלבוס פוטר הקטן רחוק מכישרונותיו של אביו ואפילו ממוין - אבוי - לסלית'רין, היא פיתוח מעניין של רעיונות שהופיעו בסדרה על ייעוד ובחירה, וביתר ספציפיות, של השאלה עד כמה קוסם הופך להיות טוב או רע כתלות בנורמות החברתיות שסביבו. מה שכן, יחסי האב והבן מבוטאים בגסות מסויימת, לאור העובדה שג'יי קיי רולינג אמנם הגתה את הרעיון אבל בהחלט לא כתבה את הטקסט עצמו. למעשה, לכל האורך אי אפשר להתעלם מהדיבור הנפוח והמתוחכם מדי של הגיבורים הילדים, שרחוק מאוד מצורת הביטוי הטבעית והמשעשעת שהתרגלנו אליה אצל תלמידי הוגוורטס. בשילוב הצורך של מחזה (או מחזה בינוני, בכל אופן) למסור את המחשבות והתחושות של הגיבורים ישירות, התחושה מלאכותית למדי.

אבל ליבת הבעיה של הסיפור היא העלילה עצמה: בעולם הקוסמים מתחזקת השמועה לפיה ללורד וולדמורט יש צאצא סודי שזומם להשתלט על עולם הקוסמים, ולכך נוספים מציאתו של מחולל זמן יחיד במינו ושובם של כאבי הצלקת של הארי פוטר. מצוידים במחולל הזמן אנחנו נסחפים עם אלבוס וסקרופיו לשרשרת של עולמות הארי פוטר מקבילים, שכל אחד ואחד מהם נשמע כמו ספקולציות של מתבגרים בפורומי הארי פוטר משנת 2007. מה אם רון יתחתן עם פדמה פאטיל אחרי נשף חג המולד? מה אם סדריק דיגורי יהפוך לאוכל מוות זועם? מה אם הרמיוני תהיה רווקה זקנה וממורמרת? באיזה צד סיכמנו שדראקו מאלפוי היה? ועוד ועוד. מחולל הזמן, שבספר השלישי קיבל הופעה מרהיבה ומדויקת ובכלל זה התמודדות טובה עם שאלות של מסע בזמן, הופך לכלי של סרטי מד"ב סוג ג', ששיאו בחזרה הפופוליסטית אל ליל כל הקדושים הגורלי במכתש גודריק (הארי מחופש לוולדומורט? באמת?).

רולינג זכתה למקומה בשורה הראשונה של סופרי הפנטזיה כיוון שדאגה להכניס היגיון ועומק לכל קסם שהמציאה, ולימדה את הארי ואותנו שלא מספיק רק "להגיד כמה מילם מצחיקות ולנפנף בשרביט" אלא יש צורך בכוונה, בהבנה, באחריות, ושיש משמעות רבה לקשר בין הקוסם לבין מי שהקסם מופעל עליו. זה מה שנתן לספרים את הרבדים שמתגלים בקריאה המי יודע כמה, וזה בדיוק מה שאין בספר הזה. אם אתם מעריצי הארי פוטר כנראה לא תוותרו על הקריאה ואני לגמרי מבינה אתכם, אבל ראו הוזהרתם שמדובר בהפשטה קריטוריסטית של כמעט כל דמות, רעיון או המצאה שהיו בסדרת הספרים המופלאה במקור.

ניפגש בנובמבר בקולנוע?

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
Harry Potter and the Cursed Child

Harry Potter and the Cursed Child

J.K. Rowling

אני גבר נשוי. יש לי אישה נפלאה ששמה הוא ג'יי קיי רולינג. יש לנו 7 ילדים נפלאים (ובעזרת השם, אני מקווה שיהיו עוד), שאותם אנחנו אוהבים מאוד מאוד.
כשבננו הראשון נולד, והתלבטנו לגבי השם שניתן לו, רולינג לא הייתה מוכנה לקבל שום שם שהצעתי. היא אמרה שהשם היחיד שהיא מוכנה לתת לבן היילוד, הוא 'הארי פוטר'. אז קראנו לו הארי פוטר. ואז, כעבור שנה, בשנת 1997, נולד בננו השני. ושוב, רולינג אמרה שגם לו היא רוצה שיקראו הארי פוטר. ניסיתי לשכנע אותה שזה לא הגיוני שלשני הילדים שלנו יקראו באותו השם, אבל היא לא השתכנעה. בסוף הגענו לפשרה שבנוסף ל'הארי פוטר' שבהתחלה, תהיה תוספת קטנה שנוסיף לשם של כל ילד, כדי שיוכלו להבדיל ביניהם. וכך, לבננו הראשון קראנו 'הארי פוטר ואבן החכמים', לשני 'הארי פוטר וחדר הסודות', לשלישי 'הארי פוטר והאסיר מאזקבאן', לרביעי 'הארי פוטר וגביע האש', לחמישי 'הארי פוטר ומסדר עוף החול', לשישי 'הארי פוטר והנסיך חצוי הדם' ולשביעי 'הארי פוטר ואוצרות המוות'.
(ולכן, כששואלים אותי מהו הספר הכי טוב בסידרת הארי פוטר, אני מזדעזע. כי כשאומרים לי לבחור ספר אחד של הארי פוטר שאני הכי אוהב, זה כמו להגיד לי לבחור בן אחד מתוך שיבעת בניי שאני הכי אוהב. כי ספרי הארי פוטר הם כמו ילדים בשבילי. בכל אחד מהם יש קסם, ואני אוהב את כולם באותה המידה בדיוק).

אבל אז... אבל אז הגיח לעולם בננו השמיני, שרולינג ואני החלטנו לקרוא לו 'הארי פוטר והילד המקולל'.
למען האמת, זו הייתה הפתעה בשבילי שנולד לנו ילד שמיני. כי אחרי שאני ורולינג עשינו את הבן השביעי שלנו, אני זוכר שהיא הצהירה בפניי קבל עם ועדה שזהו, נמאס לה, ושהיא לא רוצה לעשות יותר ילדים. "7 ילדים זה יותר מדי, אז 8 זה כבר מוגזם" - אבל אז, כאמור, לפני קצת יותר מ- 10 חודשים, כאשר שכבנו יחד במיטתנו הזוגית, היא אמרה לי בתשוקה: "הי חומד, אני רוצה שתעשה לי עוד ילד. עוד ילד אחד ודי. מבטיחה". לא שאלתי שאלות, וישר עשינו את זה. שמחתי על ההחלטה שקיבלתי. תמיד רציתי עוד ילד נוסף, ילד שמיני. כעבור זמן קצר, רולינג נכנסה להיריון - הזמן שבו החל להיווצר התהליך של הילד השמיני. תהליך זה ארך כ-9 חודשים, שבסופו יצא הילד השמיני המתוק שלנו לאור העולם. היינו בשמיים.
אבל... היתה בעיה. הילד הזה היה פחות מוצלח מהילדים האחרים. כן, כן, אני יודע שזה נשמע מוזר ולא הגיוני, וכי הרי איך זה ייתכן שלזשל"ב ורולינג ייצא ילד שהוא לא מוצלח כמו האחרים? אני יודע, אבל זה מה שקרה. ואיך להגיד את זה? מסתבר שהשם שנתנו לו ('הארי פוטר והילד המקולל') הלם אותו בהחלט: הוא פשוט לא עמד בציפיות וברף הגבוה שהציבו לו שיבעת אחיו הגדולים. לרגע אפילו התחרטתי על אותו רגע מקולל, הרגע הזה שבו אני ורולינג היינו במיטה והיא הציעה שנעשה עוד ילד ואני הסכמתי מבלי לחשוב פעמיים על ההשלכות. לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל! אני חושב שאם הפעם מישהו היה ניגש אליי ושואל אותי אם אחרי הולדת בני השמיני, אני עדיין אוהב את שמונת ילדיי באותה מידה, אז הייתי אומר שלא. כלומר, שיבעה מילדיי אני אוהב באותה המידה, אבל את השמיני פחות.
אז למה הבן השמיני הוא פחות מוצלח משיבעת אחיו?
* אחיו הגדולים, כבר מגיל קטן, יכלו לדבר ברהיטות, בשפה עשירה, יפה וגבוהה בהתאם לסטנדרטים. היה פשוט תענוג להאזין להם. האח השמיני, לעומת זאת, באותו גיל בדיוק, ידע לדבר רק במישפטים קצרים, שהזכירו מאוד דיאלוגים באיזה מחזה.
* הופעתו החיצונית - הוא היה נמוך ורזה יחסית לאחיו הגדולים, שהיו עבי-כרס, בריאים וחזקים כמו שוורים.
* הוא נהג לעשות כל מני מעשים, שבהשוואה למעשים של אחיו הגדולים, היו מאוד מטופשים, הזויים ולא הגיוניים בעליל. ההתנהגות שלו פשוט לא הייתה תקינה.

לאור זאת, ולאור סיבות נוספות, אני ורולינג אישתי החלטנו ללכת לפסיכולוג בכדי להתייעץ עמו בנוגע לילד המקולל שלנו. ושם, בפגישה, הוא אמר לנו משפט כזה חכם, שאני בחיים לא אשכח. הוא אמר: "ילד זה לא משהו שמשווים עם ילדים אחרים. ילד זה לא צעצוע, משחק ווידאו, ספר או סרט. לילד יש נשמה. ילדים צריך לאהוב כמו שהם. אם תתייחסו אל הילד השמיני שלכם באותה הצורה שבה אתם מתייחסים לאחיו הגדולים, הוא ילמד להעריך את עצמו יותר. יהיה לו ביטחון עצמי. ואולי הוא אפילו בעקבות זאת יפסיק גם לאכזב אתכם. תזכרו: אין ילדים מקולקלים - יש יחס מקולקל. ולא כל ילד צריך לצאת מצליחן ומושלם. כל ילד צריך לפעול על פי יכולתו, וזה מספיק".

כשחזרנו הביתה, החלטנו לפעול על פי עצתו של הפסיכולוג. וראו זה פלא: התחלנו להעריך יותר את בננו החמישי! אמנם התהליך היה ארוך ולא פשוט, ודרך מאיתנו הרבה סבלנות, סובלנות וכוח רצון, ובאמת היה קשה לפעמים להתעלם מהשונות ומהחריגות של בננו השמיני משאר הבנים (וזה קשה אחת על כמה וכמה, לנוכח העובדה ששיבעת אחיו נמצאים כל הזמן בבית והמצליחנות שלהם פשוט נודפת מהם כל הזמן), אבל שיננו לעצמנו שוב ושוב את דבריו של הפסיכולוג, להימנע מכל השוואה.
והיום, אני יכול לומר בגאווה שאני אוהב את בננו השמיני בדיוק כמו שאר הילדים שלנו. אמנם זה לא ישנה את עצם העובדה שהוא פשוט לא כמוהם ולא מוצלח כמוהם, אבל אני עדיין אוהב אותו, כמו שהוא. כי בכל זאת, זה הארי פוטר. זה הבן שלי.

***

והנה עצתי לכל מי שמתכוון לקרוא את הספר השמיני של הארי פוטר: אל תבואו עם ציפיות, אל תבואו עם השוואות. פשוט תבואו עם הספר, תקראו אותו ותהינו.


נ.ב - מי שמעניין אותו לדעת איך אני ורולינג הכרנו, או לשמוע את סיפור אהבתנו המופלא, מוזמן לשאול אותי בפרטי, ואני אענה לו.

לפני 9 שנים•אנונימי
Harry Potter and the Cursed Child

Harry Potter and the Cursed Child

J.K. Rowling

הרבה זמן לא קראתי ספר, מעל שנה אולי. בעצם, קראתי ספר וחצי, שניהם של עם עובד ושניהם לא יותר מאנקדוטה נחמדה, משהו שקרה לי על הדרך. ולמעשה גם הארי פוטר והילד(ה) המקולל(ת) גם הוא לא ספר אלא מחזה, מה שמשאיר עובדתית את המצב כמו שהוא: הרבה זמן לא קראתי ספר. זה קורה לכולם מתישהו בחיים כשהם כביכול נהיים עסוקים פתאום, אנשים חשובים וגדולים שעושים דברים. הולכים לצבא או לומדים משהו או שקועים עד הצוואר עם קריירה וילדים. אבל זה בולשיט, כי אתה לא קורא הרבה זמן ספר כשאתה לא רוצה לקרוא ספר, ולא לרצות לקרוא ספר זו הבעיה האמתית. זה אומר שמשהו בך וביצר הנוודות שלך קצת דעך.

כשהייתי ביסודי סבלתי מהמצב ההפוך: היה בי רצון לקרוא אבל לא מצאתי ספר שהצלחתי לסיים. במשך שנתיים בערך, מכיתה ג' עד כיתה ה' השאלתי ספרים מהספרייה כל הזמן ולא הצלחתי לסיים אף אחד מהם. התפוצצתי מרצון לקרוא משהו טוב אבל שום דבר לא היה טוב. ואז הגיע הארי פוטר ואת ההמשך לא צריך לספר, כל בני העשרים וחמש פלוס מינוס ישלימו את הסיפור לבד ובדיוק רב, אחד לאחד.

וכשיוצא הארי פוטר חדש, כביכול, זה קודם כל סטירת לחי. הילד המקולל שלך, זה מכיתה ה' שנגע בהארי פוטר הרביעי שהוצג לראווה בסניף חשוך של סטימצקי בנהריה, לא רחוק מהפלאפל של האחים בוסקילה, וכמעט התחשמל ומיד ביקש לקנות את כל הסדרה, פתאום מתעורר לחיים ודורש ממך דין וחשבון. הוא לא משתכנע מזה שהייתה לך שנה קשה וצפופה והוא דורש ממך עכשיו, בזה הרגע, לשבת ולקרוא ספר. ילדים, כידוע, לא קונים תירוצים שעניינם פרקטיות ויעילות, סדרי עדיפויות ודד-ליינים. הם לא מתרשמים מהגינונים המבוגרים שלך ויודעים מה טוב בשבילך. ומיד, בתוך המולת לו"ז שהמצאתי לעצמי כדי להרגיש חשוב, ישבתי וקראתי ספר. הספר עצמו היה אומנם נורא ואיום, אבל קודם כל ולפני כל ההשגות האינטלקטואליות מאוד שאציג בהמשך - נהניתי לקרוא אותו.

מפה, *** ספויילרים *** ליותר מיצירה ספרותית אחת:
אני לא בטוח שאני רוצה לתקצר אותו. אני חושב שלתקצר אותו יעשה לי בחילה. מצד שני: אלבוס, הבן האמצעי של הארי פוטר, מתמיין לסלית'רין ושונא את אבא שלו. הוא חסר כישורים בצורה מגוחכת והחבר הכי טוב שלו הוא הבן של דראקו מאלפוי. בשלב מסוים הוא רוצה לעשות משהו הרואי כדי להרגיש גבר אז הוא מנסה להחזיר את סדריק דיגורי לחיים בעזרת מחולל זמן. מכאן הסיפור הופך להיות גרסא מלוקקת ל'אפקט הפרפר' או ל'שרק 4', ובקטעים מסוימים 'האיש במצודה הרמה' או 'ארץ אבות', ובמילים אחרות: לא נעשה פה שום שימוש ביצרתיות או מקוריות. כל פיתול עלילתי נעשה שבע זיליארד פעמים לפני כן, וכל דיאלוג כבר נלעס לעייפה על ידי הדמויות של 'בנות גילמור'. יותר מזה: יש פה גם מחזור ושימוש יתר בדמויות אהובות מסדרת הספרים, שימוש מאולץ ומיותר מאוד, ללא שום תכלית.

אבל כל הרפש העלילתי הזה היה בסדר מצדי, למרות שמקוריות, יצרתיות וכמובן קסם הן הלב והמהות של הארי פוטר. שני הכותבים (שאני אפילו לא טורח לזכור את שמם או לחפש אותו) הם לא רולינג אלא מחזאים. ואם נעשה פה פשע הפשע הוא זה: הארי פוטר והילד(ה) המקולל(ת) הוא קודם כל מחזה רע.

אני אוהב מחזות. הם נותנים כבוד לדיאלוגים. המילים שנאמרות בין אדם אחד לאחר הן כנראה הסיפור הראשון שסופר. אין לך סיפור קצר טוב יותר מזה שחבר טוב מוסר לך בשיחת קפה. ובמחזות קורה נס: שיחה אחת נארגת בשיחה אחרת וכל הדיבורים האלה משנים את סדר הדברים. אם בבראשית אלוהים בר את העולם במילים, במחזות מילים משנות את העולם. כלומר, במחזה טוב מילים משנות את העולם. במחזה טוב אנשים מגיבים למילים של אחרים כמו שאנחנו היינו מגיבים והרי אנחנו תמיד מגיבים למילים. על זה בנוי הכל. אבל לא פה: פה המילים נאמרות כי מישהו כתב אותן. זה כביכול ברור מאליו אבל במחזות מדובר בפשע. אם אתה מרגיש שמישהו כתב את המחזה נעשה פה פשע.

הרומן שלי עם מחזות התחיל בכיתה י"א כשלמדנו בשיעור אנגלית את all my sons של ארתור מילר. ולא במקרה נזכרתי במחזה של מילר: הנושא של שני המחזות הוא הקשר בין אבות לבנים והם שניהם אילוסטרציה למשפט 'אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהנה'. ב'כולם היו בניי' מסופר על משפחה אמריקאית בשנות החמישים בערך. הבן הגדול נעדר מאז מלחמת העולם השנייה בה נעלם מטוס הקרב שלו. סביב ההעדרות שלו מנסה המשפחה לתפקד כרגיל אבל משהו לא עובד שם. כריס, האח הצעיר, נמצא ביחסים מתוחים עם אביו, והמתח הזה מביא לידי פיצוץ במערכה האחרונה כשמתגלה שהאב סיפק לצבא ארצות הברית מנועים סדוקים שיוצרו במפעל שלו ושהביאו לאובדן של טייסים רבים (וכנראה גם של הבן, אבל האבא מתוודה: 'כולם היו בניי'). לאורך כל המחזה האב התעקש שהוא לא ידע אבל הוא ידע, זאת הייתה פעולה שלו. כריס דורש ממנו להסגיר את עצמו למשטרה והאב מסכים, נכנס לבית כדי להביא מעיל ויורה לעצמו בראש.

אם היה להארי פוטר והילד(ה) המקולל(ת) איזשהו פוטנציאל, ואם הוא בכל זאת מצליח לעניין ברגעים מסוימים, זה הרי נוגע רק לעניין הזה: הארי פוטר אומנם היה גיבור והציל את העולם והכל אבל הרבה אנשים מתו על הדרך. הוא עדיין חושב עליהם ומרגיש אשם למרות שהם לא מתו בגללו אלא קורבנות למאבק מול וולדמורט. אני בעצמי עד היום מאשים את חוש הדרמה והטמטום של הארי במותו של סיריוס. המחזאים, בחוכמתם הכנראה קיימת, בחרו להשתמש במחזה ככלי לבחינה מחדש של האירועים של שבעת הספרים הקודמים, באחריות ובנטל שיכול להיות לילד של סלב. אבל המחזאים לא כתבו מילר אלא כתבו מחזה לכל המשפחה. טיפול בנושאים כאלה או הגשה של רטרוספקטיבה מוצלחת לא אפשריים בתנאים האלה. מילר כתב מחזה על אשמה והלך עם זה עד הסוף. שני הליצנים שפה כתבו מחזה על אשמה והלכו עם זה רק עד הכספומט הקרוב. כבר היה עדיף מחזמר, כל אחד יכול להיות מחזמר, אפילו דיקנס. לעשות ארתור מילר לעומת זאת אפשר רק אם מחליטים שבסוף הארי פוטר יורה לעצמו בראש. אם הסוף קצת יותר מתקתק מזה מישהו שיקר לנו.

ועכשיו, עם כל הכבוד, אני אלך לקרוא משהו, הצלחתי לפנות קצת זמן.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•zooey glass
Harry Potter and the Cursed Child

Harry Potter and the Cursed Child

J.K. Rowling

הספר הזה לא היה גרוע כמו שחשבתי, ולא היה טוב כמו שקיוויתי.
הוא פשוט... היה.
באמת, אין לי דרך אחרת לתאר אותו. באיזשהו מקום, היה טוב יותר לסדרה אם הוא לא היה קיים בכלל.
הארי פוטר, לפחות בשבילי, הוא אחד הספרים- בעצם, לא אחד- הספר הכי טוב שנכתב אי פעם.
כן, אולי זה מעיד על הטעם הלא טוב שלי, אבל נו, זאת האמת.
אני אפילו לא יכול להצביע על הדבר המסוים שהפך את הסדרה לכל-כך טובה, אבל המשהו הזה לא נגע בספר השמיני, "הארי פוטר והילד המקולל".
(אם כבר מדברים על השם, עדיין לא ממש ברור לי מי הילד המקולל. יש כל-כך הרבה אופציות. אולי זה הרעיון.)
העלילה היא כזאת- הבן האמצעי של הארי, אלבוס (כן.אלבוס. השם האמצעי שלו הוא סוורוס. כל הילדים של הארי קרואים על שם אנשים מתים. מקסים), אח לשני אחים הו כה מוצלחים (לילי וג'יימס. קרואים על שם הסבים המתים שלהם), נשלח לסלית'רין, הבית הכי מוזנח לכל אורך הסדרה (אחרי כל שאר הבתים חוץ מגריפינדור. ברצינות, סלית'רין הוא הבית היותר מדובר מבין הפלפאף ורייבנקלו.) בכל מקרה, אז הוא שם וזה נוראאא ביגגג דילללל כי הלורד האפל וולדמורט, שככל הנראה קמל לאט-לאט בקברו (האמת זה מעניין, כי הוא קמל בעודו בחיים) היה שם, ודראקו מאלפוי וכל הרעים האחרים, כי, נו, כולם יודעים שהבתים בהארי פוטר בכלל לא בנויים על סטריאוטיפים.
ולא רק שלהארי קשה לקבל את העובדה שאלבוס בסלית'רין, אלא גם לשאר הבית ספר. כולו. אז הוא הופך לקורבן להצקות ובלה-בלה-בלה.
אבל אז קרן אור מפציעה בין המדרגות הנעות והקריפיות והנורא לא שימושיות של הוגוורטס (ברצינות, לא היה הרבה יותר פשוט להציב מדרגות נורמאליות? נו באמת, קסם.) ומגיע סקורפיו מאלפוי (למה יש לי תחושה שאני לא הוגה את השם שלו בצורה נכונה?) הלא הוא בנו של דראקו מאלפוי, שעשה שינוי גדול בחייו וכעת הוא בן- אדם מקסים (בערך).
אז כן, להלהלהלהלהלהלהלה, ואז משום מקום הם חוזרים אחורה בזמן כדי להשיב את סדריק דיגורי לחיים, להלהלהלההההה.
כן.
יש בספר הזה המון "להלהלהלהלה" ו- "משום מקום", כי דחפו לכאן המון פרטים כדי לקדם את העלילה שפשוט היו לא קשורים.
הכי מוזר היה לי וספוילר כאן שלוולד מורט יש בת.
כי ככה זה כשרוצים המשך- דוחפים דברים הזויים, כמו שבעצם לבלטריקס לסטריינג' היה רומן סודי עם אדון האופל חסר האף והם עשו אהבה ונולדה להם ילדה. שוולד מורט לא ידע על קיומה.
נו, שיהיה.

סוף ספוילר.
בנוסף, עוד כמה דברים מוזרים-
פטוניה ובעלה וורנון מתים. לעומת זאת, כל המורים בהוגוורטס עדיין חיים ובכושר מלא.
לאורך כל הספר הארי וחבריו מתעתקים אל תוך הוגוורטס, על אף העובדה שהוזכרה פעמים רבות לאורך הסדרה שאי אפשר להתעתק להוגוורטס.
והיו עוד כמה אבל נאאאאא.

צורת הספר, שכתוב בתור מחזה, לא הפריע לי. האמת, אני אוהב לקרוא מהר ספרים, ככה שזה היה די מהנה.
בכלל, הספר עצמו היה די מהנה, אבל לא בזכות עצמו, אלא בעיקר בגלל רגשות הנוסטלגיה שזה העלה לי.
העלילה של הספר הזה מופרחת לחלוטין.
אני לא אוהב ספרים על חזרה בזמן, כי רוב הזמן הם מתסכלים וצפויים ובעיקר לא מקוריים.
הספר הזה לא חידש כלום לצערי.
מסתבר שלאורך כל השנים היו הרבה מחוללי זמן,עד שמשרד הקסמים החליט להשמיד את כולם.
כולם, חוץ מאחד, שמגיע לידיו של אלבוס פוטר.
בכל אופן, הפרט הזה פוגע בעוד חוק עיקש שליווה את הקוראים לאורך הסדרה המקורית- הידיעה שאי אפשר להחזיר מישהו לחיים. אבל אם היו כל-כך הרבה מחוללי זמן, סימן שזה פשוט מאוד להשיב מישהו לחיים, לא?

אחד מהדברים שהכי סקרנו אותי לפני שקראתי את הספר היה הקשר בין אלבוס להארי.
התאכזבתי.
הדיאלוגים ביניהם היו נורא מלאכותיים ועמוסים בניחוח דרמטי הוליוודי שכזה, בסגנון: "הלוואי שלא היית הבן שלי!"
"הלוואי שלא היית אבא שלי!"
בכיבכיבכי ואז חיבוק, אבל לא לפני שאחד מהם קרוב להשמיד את העולם בסערת רגשות דרמטית.
אין ספק שמי שבאמת כתב את הספר הזה התאמץ להיות ג'יי קיי רולינג, אבל נו- הוא לא.
הדיאלוגים היו דביליים ואינפנטילים.
אחת מהסיבות שאני לא אוהב תיאטרון היא שרוב המידע מועבר באמצעות מילים- ככה שפעמים רבות אחת הדמויות פונות לקהל ומסבירות דברים, שלפעמים ברורים מאליו.
זה קרה כאן פעמים רבות.
עוד דבר שלא אהבתי הוא איך רון, הרמיוני והארי השתנו והפכו לזקנים יבשים, מה שדחק אותם הצידה ופינה מקום לדור הבא- הבעיה היא שהדור הבא, הגיבורים החדשים, לא עומדים בזכות עצמם. הקשר בין אלבוס לסקורפיוס היה מלא בקיטשיות מעיקה וחיבוקים וכל מיני "אתה החבר הכי טוב שלי לנצח!"
"אתה כל-כך חכם!"

גם העובדה שדראקו מאלפוי חבר כעת של הארי חירפנה אותי.

הסיבה שהמחזה הזה יצא בתור ספר היא שג'יי.קיי.רולינג רצתה שמי שלא יזכה לראות את זה באנגלייה יוכל לפחות לקרוא את זה.
אבל לא, אני לא מאמין לה. היא הייתה יכולה פשוט למכור דיסקים.
אם היא הייתה קצת פחות עצלנית, היא הייתה כותבת את זה בצורת ספר והמעריצים היו מרוצים.

לא שנאתי את הספר הזה, וגם לא אהבתי.
אבל מה שבטוח- הוא מוריד מהממוצע האפי של שאר הסדרה.


הביקורת הזאת נורא מבולגנת כי נחלדתי. אני כבר לא כל-כך אוהב לכתוב ביקורות, אז, כן. זה מגיע ביחד.

יאללה בי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אור
Harry Potter and the Cursed Child

Harry Potter and the Cursed Child

J.K. Rowling

שמתי לב שיש פה מלא קטילות על הספר הזה. בתור מישהי שחזרה להתלהבות שלה מהארי פוטר כמו שהייתה לה בגיל 7 כרגע, בעקבות הספר הזה ובעקבות העובדה שהייתי בסיור בסטודיו של הארי פוטר (ג'יזס קרייסט אני פתחתי את הדלת לאולם הגדול של הוגוורטס) קצת נעלבתי באופן אישי. אז אולי קצת באתי לתקן את העוול. אה, וזהירות, ספויילרים.
הספר לקח אותי ממש חזרה לגיל 7- כל ההתרגשות הראשונית סביב ספר של הארי פוטר שעוד לא נקרא אף פעם (!!!) ובתוכו יש הרפתקה חדשה של הארי (קצת ילד קקה רוב הזמן אבל מה לעשות) וחברים, רק שהפעם זה על הבן שלו, וכמובן כל ילדי "הדור הבא"- הילדים של רון והרמיוני, וכמובן הבן של דראקו מאלפוי, סקורפיוס (המתוק) ומה שיש להם לעשות עם אלבוס סוורוס פוטר. כל הספר סובב סביב זה שאלבוס מרגיש דחוי (העובדה שהוא ממוין לסלית'רין בכלל לא עוזרת לזה) ובאמת דחוי בהוגוורטס, החבר היחידי שיש לו זה סקורפיוס (ואבא שלו, הארי פוטר בכבודו ובעצמו שנהייה מבוגר מאוד ואכזרי בהתאם לא מרוצה מזה), ואפילו רוז, הבת של רון והרמיוני, בת הדודה שלו, קצת מכחישה קשר ממנו. הארי ממש לא אוהב אותו, בלשון המעטה, ויום לפני שהוא מתחיל את השנה הרביעית שלו הם רבים והוא אומר לו את זה. כן, זה נורא מוזר לשמוע שהארי פוטר כבר לא בן 14 וגם לא אב השנה כי לו לא היה בכלל אבא. אבל כל הדחייה שאלבוס מרגיש גורמת לו לעשות מעשה, ולנסות לתקן עוול שאבא שלו עשה למישהו לפני אלף שנה. הוא די הורס את העולם תוך כדי אבל זה לא משנה כי אני לא אמשיך להגיד לכם מה קורה בכל הספר. באתי הרי כדי לתת ביקורת, לא?
הספר מאוד מוזר. לי אישית אין בעיה עם האנגלית, או עם הקפיצות הענקיות בזמן (אוקיי, זה הרי מחזה. מה ציפיתם?), שזה רוב מה שאכזב את המעריצים. גם אין לי בעיה עם עצם הקיום של הספר הזה- זה הרי נורא ריצה את הילדה בת השבע שבי. הוא לא בדיוק חלק מהסדרה, ואף פעם לא יהיה. זה מה שכולם צריכים לקלוט לפני שהם כועסים. אני לא הכי מבינה את הכעס הזה, כי בת'כלס, לא כולם רצו לדעת מה קורה איתם כשהם מבוגרים, ולא בני נוער מפוצצים בהורמונים? לדעת אם הארי ניפח עוד דודה, או מה עושים כל אוכלי המוות אחרי שוולדמורט הפסיד בקרב על הוגוורטס?
כן, זה לא בדיוק חלק מסדרת הארי פוטר, זה לא ספר ארוך מאוד ולפעמים מייגע כמו השאר, והוא גם כתוב בגרסת מחזה. אבל אני לפחות קיבלתי את הזכות לדעת מה קורה עם הגיבורים של הילדות שלי כשהם כבר לא בערך בגילי, ובו זמנית להנות מעוד טעימה מהעולם של הארי פוטר ולחוש הרבה יותר אמפתיה לבן שלו מאשר לו. אה וגם לשפפ את סקורפיוס ואלבוס חזק. אבל זה כבר עניין שלי.

לפני 9 שנים•may
Harry Potter and the Cursed Child

Harry Potter and the Cursed Child

J.K. Rowling

אממ טוב. טוב. אני לא כל כך יודעת איך להתחיל את הביקורת הזאת.
בואו ננסה מההתחלה.
בפעם הראשונה ששמעתי על הספר הזה, הרגשתי כאילו אני עומדת להתפוצץ מרוב אושר. ברצינות. ספר שמיני להארי פוטר. הרגשתי שאני המאושרת ביותר על פני כדור הארץ, וזאת לא הגזמה. זה נשמע ילדותי, אבל הארי פוטר הצליח לטפס לפסגת רשימת הספרים האהובים עלי ביותר. וכבר בגיל תשע, כשהייתי רק ילדה קטנה עם אובססיה לא קטנה למקומות כמו הספרייה בבית הספר (ראו את הביקורת קודמת שלי על ספרי הארי פוטר) הייתה לי רשימה דיי ארוכה של ספרים כאלה. והוא עבר אותם, ובגדול.
אז, כפי שהיה ניתן לצפות ממני, לא התאפקתי למרות שהבטחתי לעצמי שאחכה לגרסה העברית שתצא, לזכר ימים עברו. כמובן שבלילה של השלושים ואחת ביולי, עשיתי את דרכי לחנות סטימצקי בתל אביב שנפתחה בחצות לכבוד המאורע המרגש, וקניתי עותק חדש לגמרי באנגלית. כשהגעתי הביתה התחלתי מיד בקריאה להוטה.
אחת הסיבות שאהבתי את הארי פוטר כל כך הייתה שהוא היה מציאותי. (כן, אני יודעת מה אתם חושבים כרגע. הוא לא מציאותי בשום צורה, למרות שאני עדיין מקווה שהמכתב יופיע בדואר שלי. נו, כל אחד שקרא את זה מקווה) אבל אני מתכוונת לזה שבמשך שבעה ספרים ג'יי קיי רולינג לימדה אותנו שאי אפשר להחזיר לחיים אנשים מתים, שצריך להתמודד עם הכאב הזה שלא נעלם, ולהמשיך. כל היופי בהארי פוטר זה שהוא שונה מכל ספרי המדע הבדיוני עם החזרות בזמן, עם הגיבורים האלה שלא מתאבלים על חבריהם מלבד שנייה של כאב ואז מסכמים את זה באמירה כמו "אני הולך לנקום את המוות שלו. לא משנה מה"
זה ספר אחר, הספר הכי טוב שקראתי. (זה מכוון לכל הסדרה)
אבל לא. כשקניתי את הספר השמיני, התעלמתי מהקולות האלה שלחשו בתוכי, שזה לא יהיה אותו דבר, שיכול להיות שאתאכזב. במיוחד כשהספר לא נכתב על ידי ג'יי קיי רולינג בעצמה (והרגישו את זה). העובדה שזה מחזה לא הפריעה לי במיוחד. חשבתי שזה יכול להקל עלי את הקריאה באנגלית, שתהיה נטולת המון תיאורים מתישים (שלא תבינו לא נכון, התיאורים בעברית ממש לא מתישים, אני פשוט דיי גרועה באנגלית).
זה אכן היה משהו אחר. העלילה, שעומד במרכזה אלבוס סוורוס המדובר, כפי שהזכרתי קודם, הייתה תלושה מהמציאות ולא במובן הטוב. הרבה דברים באו משום מקום. כאילו, ברצינות, ספוילר פתאום אלבוס סוורוס מחליט לחזור לעבר כדי להציל את סדריק דיגורי יחד עם הבן הנודע של דראקו מאלפוי, שנעשה חברו הטוב. *סוף ספוילר. זה באמת לא היה אמין.
אלבוס סוורוס (שוב ספוילר) שובץ בסלית'רין. אף פעם לא ראיתי בסלית'רין בית רע במיוחד, למרות כל השטויות האלה של אדון-האופל-שובץ-שם-אז-סלית'רין-הוא בית-לאוכלי-מוות-ואנשים-רקובים. (זה לא אותו הדבר?)
בקיצור, למרות שאף פעם לא באמת שנאתי את סלית'רין זה היה דיי מפתיע, אבל התגובה של התלמידים והארי במיוחד הייתה מוגזמת לגמרי. אם ג'יי קיי רולינג הייתה כותבת את הספר, הריבים של הארי ואלבוס לא היו כל כך... דרמטיים ומזויפים.

זה היה בערך ככה:
אלבוס: "אני שונא להיות הבן שלך. אני שונא אותך. הלוואי שלא הייתי הבן שלך"
הארי: "אתה רוצה שאני אמות?"
אלבוס: "לא. אני פשוט רוצה שלא תהיה אבא שלי"
הארי: "אה, כן? אז יש פעמים שאני לא רוצה שתהיה הבן שלי!"

אז, כן, הבנתם את הרעיון. אני מניחה שבמחזה זה היה נראה פחות מוגזם, או שאולי זה פשוט תופעת לוואי של הצגת הספר כמחזה.
מעולם לא הסכמתי עם האנשים שאמרו שהארי פוטר הוא פשוט מסחטת כסף. גם אם ג'יי קיי רולינג הייתה צריכה כסף כשכתבה את הספר הראשון, מבחינתי כל כסף שהיא מקבלת על הספרים האלה היה מוצדק לגמרי. אבל הספר השמיני היה ניסיון שעדיף שלא היה קורה לסחוט עוד קצת כסף, ואת האמת, אני לא מבינה את הניסיון הזה. האישה הזאת מיליונרית.
היה עדיף אם הסדרה הייתה נשארת כשבעה ספרים. יש משהו עצוב מאוד מבחינתי בצאת הספר השמיני. הארי פוטר כבר בן שלושים ושבע. יש לו ילדים. והבן שלו עומד במרכז הספר, כאילו הארי פוטר סיים את דרכו. וכל מי שקרא את הביקורת הקודמת שלי, יבין שאני מסרבת להאמין לזה.
סדרת הארי פוטר תמשיך לחיות, אבל היא תמשיך להיות בשבילי תמיד שבעה ספרים. הספר השמיני לא נקלט אצלי כספר בסדרה הזאת, למרות שהוא חוויה שלא הייתי מוותרת עליה.

ביי ביי XD

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פריקית של ספרים