כל אחד מעבד אבל בצורה אחרת. יש את אלה שמדברים ללא הפסקה על יקיריהם שמתו ויש את אלה שמדחיקים ולא מדברים כלל. יש את אלה שמשאירים את הבית בדיוק כפי שהיה, ויש את אלה שמשפצים אותו מן היסוד, כדי למחוק כל זכר למה שהיה.
הספר "גל" מתחיל ישר. סונאלי דרניאגלה לא מתמהמהת, וכבר בעמוד השלישי הצונאמי מכה. אין זמן לחשוב, אין זמן לעכל, אין זמן לחשוב על מה הולך להיות. רגע אחד החיים רגילים, הכל שקט, יש לך עוד תוכניות לשבוע הבא, וברגע השני - הכל נשטף עם המים.
דרניאגלה מספרת על החוויות שלה ועל המציאות שלה בלי לייפות שום פרט ובלי לנסות למצוא חן - היא ראתה את הגל ומיהרה מחוץ למלון, אבל לא התעכבה לדפוק על הדלת של ההורים שלה. אחרי הצונאמי, בבית החולים, כשבאו הטנדרים עם פצועים חדשים ועם גופות, היא לא ניסתה להסתכל, היא לא קיוותה בכלל. היא מספרת בספר על חייה בשנים שאחרי הצונאמי - על הרצון למות, על ההטרדה של הדיירים החדשים בבית ילדותה, על הקושי לפגוש חברות ישנות ואת החברים של הילדים ,על הקולות שלא נפסקים ועל ההעדפה להגיד למכרים שהיא רווקה מאשר לספר את הסיפור האמיתי.
סיימתי את הספר בפחות מיום וחצי (אם לא הייתי ישנה כ"כ הרבה, כנראה שהייתי מסיימת גם לפני). הספר יחסית קצר, 200 עמודים בסך הכל, ומסופר מצד אחד בשפה פשוטה, אך באופן כל כך קשה שתופס אותך כל כך חזק. הרי אסון טבע כזה יכול לקרות לכל אחד. אולי לא צונאמי, לא בישראל, אבל רעידת אדמה? יכול לקרות כאן, ללא ספק. והספר הזה ממחיש בצורה כל כך ברורה וכואבת את החיים שאחרי. ללא ספק ספר שובר לב, אבל גם לא פחות חשוב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
