"אפשר לעצום את העיניים, ואפשר שלא.
כל אחד צריך לחשוב ולדמיין מרחבים של טבע.
איזה טבע שהוא אוהב: שדה פרחים, פרדס, חוף של ים או מדבר.
במרחב הזה יש שקט, אפשר לשמוע ציוצי ציפורים, או את רחש הגלים, או את דממת המדבר.
אפשר לשמוע רק את הנשימה שלנו"
זו הפתיחה שאיתה פתחתי שיעור בתולדות האמנות, בכיתות י"א, ובמשך 21 שנים.
שיעור בנושא "הזרם הרומנטי באמנות".
לעיתים, השמעתי נעימה עדינה של מוסיקה, ולעיתים יצירה מוסיקלית שקטה של ויוולדי מארבע העונות.
ואז, כשכולם כבר היו בתוך האווירה, ושקועים בנוף שבראו לעצמם (נו טוב, חלק כמעט נרדמו...וזה גם היה בסדר), הפתעתי אותם והשמעתי קול של קטר רכבת, שכמובן הפריע לחלומות ולדממה, החזיר אותם למציאות, וניפץ את השקט.
כאן הצגתי בפניהם את הציור של ויליאם טרנר "גשם, קיטור ומהירות"
http://www.wikiwand.com/he/%D7%92%D7%A9%D7%9D,
_%D7%A7%D7%99%D7%98%D7%95%D7%A8_
%D7%95%D7%9E%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA:_
%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%9C%D7%AA_
%D7%94%D7%A8%D7%9B%D7%91%D7%AA_
%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%AA
_%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%94
הרכבת מפרה את דממת ויופי הטבע. הטכנולוגיה משתלטת עלינו ועל הסביבה. האדם הופך לזעיר וחסר חשיבות.
הספר "והיום איננו כלה" התחיל בתיאור של מרחבי הסארוזק, עם נוף של שממה ומדבר.
שועלה אחת קטנה מחפשת אוכל, ואז בפתאומיות, מגיחה לה הרכבת. אותה הרכבת שמסמלת את הקידמה ובו בזמן הרס.
בעיירה נידחת מת קזנגפ, וחברו הטוב מוביל אותו לקבורה.
הקבורה נמצאת במרחק גדול מהיישוב, והם, עם עוד כמה מלווים, מתחילים במסע.
כאן מתחיל הסיפור אודות המסע האישי של ידיגיי- החבר.
לרוב, אנחנו קוראים את רחשי ליבו. התיאורים כל כך מוחשיים, ומדברים על החיים של כולנו: משפחה, אהבת האדם (אהבת הורים לילדים, אהבת גבר לאישה ואהבה בין חברים) ומוות, עד שכל אחד ממש רואה בסיפור גם קצת השתקפות של עצמו.
ציטוט מעמוד 204, שנגע בי וריגש אותי במיוחד: "מאומה לא ידמה ולא ישווה למקומם של ילדים בחייו של אדם, דבר יחיד במינו הוא תמיד, וערכו, כך ידע והרגיש בכל ישותו, כערך החיים עצמם לפני אובדנם, בשעתם האחרונה, שעת הסיכומים, באור האחרון המהלך אימים קודם ההליכה לבלי שוב אל החשיכה. ובסופו של דבר אין לו לאדם אחריו אלא ילדיו, בבחינת קו אחרון."
הספר מספר בדרך מיוחדת, וכזו שפורטת על נימי הנפש, על השעבוד של אדם לשלטון הקומוניסטי, ולא בכדי, הסופר הוסיף פרק שלם לספר לאחר נפילת הקומוניזם.
ואני, אני מודה לאלוהים על שנולדתי במדינה דמוקרטית ואני חיה בה בחופש מוחלט.
בן משפחה שלי סיפר לי כי, הסופר אייטמטוב הוא סופר חובה בתכנית הלימודים ברוסיה, ואני יכולה להסכים עם ההחלטה הזו ולהבין אותה.
כשסיימתי לקרוא את הספר עלה והתנגן לי בראש השיר הבא:
יותר
מילים: יהונתן גפן, ביצוע: עדנה לב
"נלמד לחיות עם מה שיש,
לא נחפש דבר אחר,
אבל נמשיך ונבקש
מילת תפילה אחת יותר.
מתי נהיה יותר קרובים
עד שנרגיש ונוותר?
כולם רוצים להיות טובים,
אבל אפשר היה יותר:
יותר אהבה,
יותר הקשבה,
יותר אמונה בין אדם לאדם,
יותר שלום, יותר תקווה,
פחות קנאה ושנאת חינם,
יותר נשמה,
יותר אלוהים,
יותר הבנה ביני לבינך,
יותר שמחה, יותר חיים,
פחות לבד, יותר איתך.
נלמד לחיות עם מה שיש,
לא נחפש דבר אחר,
אבל נמשיך ונבקש
מילת תפילה אחת יותר.
יותר שמחה, שלי, שלך,
הרבה יותר מילים חמות,
פחות שקרים, פחות דמעות,
פחות למות, יותר לחיות.
יותר אהבה..."
ולמקום האישי- הבן שלי, בכיתה ג', מחליף ספרים בספרית ביה"ס פעם בשבוע. מוקדש לכך שיעור אחד במערכת השעות.
אני אוהבת לקרוא את הספרים שהוא מביא, ושבוע אחד, כששאלתי, הוא לא הביא אתו שום ספר. שאלתי אותו מדוע, והוא ענה לי כך: "אימא, את לא יודעת שאנחנו לא בוחרים ספרים?! הספרים בוחרים אותנו. אז היום, למרות שהסתובבתי שעה בספריה, ודפדפתי בהרבה ספרים, אף ספר לא בחר בי".
אני רוצה להקדיש את הביקורת הזו לבן שלי, ולהודות לספר הזה על שהוא בחר בי.
מומלץ בחום.
