"אפשר לעצום את העיניים, ואפשר שלא.
כל אחד צריך לחשוב ולדמיין מרחבים של טבע.
איזה טבע שהוא אוהב: שדה פרחים, פרדס, חוף של ים או מדבר.
במרחב הזה יש שקט, אפשר לשמוע ציוצי ציפורים, או את רחש הגלים, או את דממת המדבר.
אפשר לשמוע רק את הנשימה שלנו"

זו הפתיחה שאיתה פתחתי שיעור בתולדות האמנות, בכיתות י"א, ובמשך 21 שנים.
שיעור בנושא "הזרם הרומנטי באמנות".
לעיתים, השמעתי נעימה עדינה של מוסיקה, ולעיתים יצירה מוסיקלית שקטה של ויוולדי מארבע העונות.
ואז, כשכולם כבר היו בתוך האווירה, ושקועים בנוף שבראו לעצמם (נו טוב, חלק כמעט נרדמו...וזה גם היה בסדר), הפתעתי אותם והשמעתי קול של קטר רכבת, שכמובן הפריע לחלומות ולדממה, החזיר אותם למציאות, וניפץ את השקט.

כאן הצגתי בפניהם את הציור של ויליאם טרנר "גשם, קיטור ומהירות"
http://www.wikiwand.com/he/%D7%92%D7%A9%D7%9D,
_%D7%A7%D7%99%D7%98%D7%95%D7%A8_
%D7%95%D7%9E%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA:_
%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%9C%D7%AA_
%D7%94%D7%A8%D7%9B%D7%91%D7%AA_
%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%AA
_%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%94

הרכבת מפרה את דממת ויופי הטבע. הטכנולוגיה משתלטת עלינו ועל הסביבה. האדם הופך לזעיר וחסר חשיבות.


הספר "והיום איננו כלה" התחיל בתיאור של מרחבי הסארוזק, עם נוף של שממה ומדבר.
שועלה אחת קטנה מחפשת אוכל, ואז בפתאומיות, מגיחה לה הרכבת. אותה הרכבת שמסמלת את הקידמה ובו בזמן הרס.
בעיירה נידחת מת קזנגפ, וחברו הטוב מוביל אותו לקבורה.
הקבורה נמצאת במרחק גדול מהיישוב, והם, עם עוד כמה מלווים, מתחילים במסע.

כאן מתחיל הסיפור אודות המסע האישי של ידיגיי- החבר.
לרוב, אנחנו קוראים את רחשי ליבו. התיאורים כל כך מוחשיים, ומדברים על החיים של כולנו: משפחה, אהבת האדם (אהבת הורים לילדים, אהבת גבר לאישה ואהבה בין חברים) ומוות, עד שכל אחד ממש רואה בסיפור גם קצת השתקפות של עצמו.

ציטוט מעמוד 204, שנגע בי וריגש אותי במיוחד: "מאומה לא ידמה ולא ישווה למקומם של ילדים בחייו של אדם, דבר יחיד במינו הוא תמיד, וערכו, כך ידע והרגיש בכל ישותו, כערך החיים עצמם לפני אובדנם, בשעתם האחרונה, שעת הסיכומים, באור האחרון המהלך אימים קודם ההליכה לבלי שוב אל החשיכה. ובסופו של דבר אין לו לאדם אחריו אלא ילדיו, בבחינת קו אחרון."

הספר מספר בדרך מיוחדת, וכזו שפורטת על נימי הנפש, על השעבוד של אדם לשלטון הקומוניסטי, ולא בכדי, הסופר הוסיף פרק שלם לספר לאחר נפילת הקומוניזם.
ואני, אני מודה לאלוהים על שנולדתי במדינה דמוקרטית ואני חיה בה בחופש מוחלט.

בן משפחה שלי סיפר לי כי, הסופר אייטמטוב הוא סופר חובה בתכנית הלימודים ברוסיה, ואני יכולה להסכים עם ההחלטה הזו ולהבין אותה.

כשסיימתי לקרוא את הספר עלה והתנגן לי בראש השיר הבא:
יותר
מילים: יהונתן גפן, ביצוע: עדנה לב

"נלמד לחיות עם מה שיש,
לא נחפש דבר אחר,
אבל נמשיך ונבקש
מילת תפילה אחת יותר.
מתי נהיה יותר קרובים
עד שנרגיש ונוותר?
כולם רוצים להיות טובים,
אבל אפשר היה יותר:

יותר אהבה,
יותר הקשבה,
יותר אמונה בין אדם לאדם,
יותר שלום, יותר תקווה,
פחות קנאה ושנאת חינם,
יותר נשמה,
יותר אלוהים,
יותר הבנה ביני לבינך,
יותר שמחה, יותר חיים,
פחות לבד, יותר איתך.

נלמד לחיות עם מה שיש,
לא נחפש דבר אחר,
אבל נמשיך ונבקש
מילת תפילה אחת יותר.
יותר שמחה, שלי, שלך,
הרבה יותר מילים חמות,
פחות שקרים, פחות דמעות,
פחות למות, יותר לחיות.

יותר אהבה..."

ולמקום האישי- הבן שלי, בכיתה ג', מחליף ספרים בספרית ביה"ס פעם בשבוע. מוקדש לכך שיעור אחד במערכת השעות.
אני אוהבת לקרוא את הספרים שהוא מביא, ושבוע אחד, כששאלתי, הוא לא הביא אתו שום ספר. שאלתי אותו מדוע, והוא ענה לי כך: "אימא, את לא יודעת שאנחנו לא בוחרים ספרים?! הספרים בוחרים אותנו. אז היום, למרות שהסתובבתי שעה בספריה, ודפדפתי בהרבה ספרים, אף ספר לא בחר בי".
אני רוצה להקדיש את הביקורת הזו לבן שלי, ולהודות לספר הזה על שהוא בחר בי.
מומלץ בחום.

כשהייתי בת 6 עברנו דירה.
לא היו לנו הרבה חפצים, והבית החדש, שנראה ריק, רוהט רק במשך הזמן.
אבל, אני זוכרת ששני אנשים סחבו תמונת גובלן (רקמה) ענקית, בגודל 2 מטרים רוחב על 70 ס"מ גובה,
שהייתה מכוסה בסדין לבן, תלו אותה למשך הרבה מאוד שנים בפינת האוכל שלנו, הייתה לה מסגרת וויקטוריאנית וזכוכית כיסתה אותה,
עד שהחליפו אותה בציורי שמן מודרניים.
אבל הכי חשוב! אימא שלי רקמה אותה.
הופיע בה ציור של נשים וגברים, לבושים בהידור, בסגנון במאה ה-19, כרכרה עם סוסים, שמיים תכולים, ואגם עם ברבורים.
הגובלן הזה היה עשוי מחוטי רקמה בצבעים מופלאים, בגוונים ובתת גוונים כמו בציור.
זוהי עבודת אמנות מופלאה, שלבטח לקח המון שעות וימים ליצור אותה.

כשסיימתי לקרוא את הספר נזכרתי בתמונת הרקמה הענקית הזו של אימא שלי.
הספר הזה כתוב כמו מארג של חוטי רקמה רכים, צבועים בגוונים ובתת גוונים של נימי הנפש.

הכרתי אדם חיפאי, שהבן שלו איבד את ביתו בשריפה האחרונה בהר הכרמל.
אסון מזעזע.
בית, מסמל יותר מכל דבר אחר, עבר, הווה ועתיד של אדם. מקום מבטחו, ותמצית חייו.
חסרי בית הם אנשים שאין להם במה להיאחז, הם "תלושים".
אבל אחרי קריאת הספר הזה הבנתי שבית הוא רק קירות, הוא רק חפצים והוא בעצם חסר ערך.
ג'ון ריד מאבדת בלילה אחד, בשריפה שפרצה בביתה, את הגרוש שלה, את החבר המאהב שלה, ואת בתה עם החתן שלה יום לפני יום כלולותיהם.
הבנתי שבית אפשר לקנות, ותמונות נשארות לנו בזיכרון, וכל חפץ הוא חסר משמעות מול אובדן שכזה.
דרך הסיפור שלה אנחנו מתוודעים לדמויות נוספות, והמחבר מצליח להכניס אותנו לסיפור רווי עצב, יחד עם אמירות מאוד לא ישירות ועדינות על זוגיות שאינה "לפי הספר",
על זוגיות של גבר שחור ואישה לבנה, על זוגיות עם פער גילאים של יותר מעשרים שנים, על לסביות ועוד.
הוא הצליח להכניס אותי לאווירה הנוגה שזועקת כמעט בכל פרק בספר הזה.
יחד עם זאת, יש גם איזו שהיא תקווה שמובעת ברעיון של הספר- השלמה עם מציאות אכזרית, ככל שתהיה, וקבלה של האנשים שסביבנו.
גם אם הם עשו טעויות, אפילו טעויות אנוש, יש דבר כזה שקרוי- סליחה! מחילה!

לאורך כל הספר יש תחושה שאישה כתבה אותו, וזה עוד דבר מופלא בעיני.
תיאורי הנופים בספר מהממים, ותיאורי הים במיוחד.

אהבתי מאוד את הספר הזה, הוא נפלא בעיניי.

(בנימה אישית- תודה לאפרתי ולמסמר על ההמלצה. בלעדיכם לא הייתי מגיעה אליו)
(עוד נימה אישית- מחשבות, אתה חייב לקרוא את הספר הזה)

לפני שנה בערך הייתה לי שיחה עם חברה ועלתה השאלה "איזו מין אימא אני?", וגם "איזו מין בת אני?"
לעתים, החיים מובילים אותנו קצת אחרת ממה שחלמנו, או מכפי שהיינו רוצים.

הייתי רוצה להיות אימא הכי טובה שיש, לענות על כל צורך של ילדיי, ולהיות לדוגמה ולמופת.
הייתי גם רוצה להיות תמיד לצידם, ומצד אחר לתת להם את החופש, במידת הצורך, אבל להצליח להגן עליהם מפני כל מכשול, כל רוע
או כל פגיעה.
הייתי רוצה לעשות תמיד את הבחירות הנכונות ותמיד תמיד להיות קשובה לצורכיהם,
גם כשאני עייפה, גם כשאני טרודה בעניינים אחרים.
הייתי רוצה להיות גם בת כזו, שעונה על כל החלומות של הוריי,
ותמיד יכולה לתמוך בהם בכל עת ובכל מצב.
הייתי רוצה חיים ללא דאגות,
והייתי רוצה להיות אימא ובת מושלמת.

את הספר התחלתי לקרוא ולא ממש התחברתי אליו, רציתי להחזיר אותו לספריה ומישהו עודד אותי להמשיך לקרוא.
החזרתי אותו הביתה, וקראתי עמוד בכל יום. עד שבשבת אחת קראתי את כולו.
הסיפור, לדעתי, אוגד בתוכו אוסף של מקרים קיצוניים, שהקשר ביניהם לא מאוד חזק.
הסיפור הזוי.
לא אהבתי אותו.

פעם מישהי כיבדה אותי בסוכריה. "לא תודה", השבתי.
"אבל היא חמוצה" היא מיהרה לומר לי, כאילו שאם היא חמוצה, אז זה אומר שהיא לא מלאה בסוכר, או שהיא לא תיכנס לי לשיניים,
או השד יודע מה.

אז קיבלתי המלצה חמה על הספר הזה, שהתחיל ממש בסדר, ונקרא במהירות ובסה"כ היה חביב אבל נטול חן.
זה כמו הסוכריה-
מלאה בסוכר- יש בספר עודף של מתיקות, עודף של "אני יודעת מההתחלה כבר מה יהיה סופו".
נכנס לשיניים- טוב, הרבה ישראליות ושפה כאילו שנונה, אבל לא....
אה כן, ונותר גם הטעם החמוץ של ספר שיכול להיקרא ואפשר גם לוותר עליו.

הסיפור מתחיל בבכי של נורית, רופאת שיניים מצליחה, היא מספרת לבעל שלה, עידו- עו"ד, על כך שהיא בגדה בו ושכבה באופן חד פעמי ובלתי נמנע עם גבר אחר.
ההסכם ביניהם היה שהם לא יתגרשו, אבל עידו ישכב גם עם מישהי אחרת ואז הם יהיו תיקו.
כל הסיפור עוסק במסע של עידו להשיג את אותה בחורה שאתה ישכב....והכל, הו יופי טופי, יחזור לקדמותו בשלום.
הסיפור מסופר כאילו מישהו מביט על הדמויות מהצד ומספר, וכך גם השיחות והמחשבות שלהם....
לסיכום, לא אמין זה המילה היחידה שאני יכולה לומר עליו.
בגידות בין בני זוג? אני מאמינה שיש.
הסכמים? יש ויש.
וספר? היה ראוי למשהו קצת יותר עמוק.

כך מתחיל הספר:

"פעם אמר הנמר הקטן לדוב הקטן:
עכשיו אני אומר, יש לי יומולדת
ואנחנו נעשה מסיבה.
מסיבה! קרא הדוב הקטן,
אני כל כך שמח!"

המחצית הראשונה של הספר מספרת על ההכנות, על המוזמנים- מאה,
על הבית שמתמלא בחיות ובכל טוב.
ציטוטים שאי אפשר בלעדיהם:

עמ' 22:
"התחילו להכין מרק ירקות עם תפוחי אדמה ובצל.
כי האורחים צריכים לאכול.
אורחים תמיד רעבים."

עמ' 32:
"השועל התאהב באווזונת ופרט לה שיר אהבה.
גם היא התאהבה בו, אבדה את הראש, הלב, הצאוורון והחיים.
כמו שיכול לקרות במסיבות."


עד שצפרדעון אחד קטן בשם גדעון קופצרדע, הרגיש בשלב כלשהו כי מתחילה לשעמם אותו המסיבה.
אז הוא קם ועושה מעשה.
המעשה מצחיק בכל קנה מידה אפשרי.
וגורם לבלאגן אחד גדול.
אכן, מסיבה בלתי נשכחת.

הספר מיועד לילדים, אבל לא רק,
ובנוסף- האיורים שלו נפלאים.

פעם, חשבו כי צורה ודרך של חינוך היא להכות ילדים שאינם ממושמעים, אח"כ דגלו בשיטות חינוכיות ואמרו שצריך לחנך,
והיום- אומרים שרק אהבה תיתן לילד את כל מה שהוא זקוק לו.
חום ואהבה. כן, רק אהבה תביא אהבה.
בחרתי לכתוב את הביקורת שלי ביום האהבה.
יוני בסקוב לא קיבל לא חום ולא אהבה מהוריו, את אביו לא הכיר, ואימא שלו לא הייתה מסוגלת לטפל בו.
בביה"ס הוא לא היה תלמיד מקובל, והיו חסרים לו דברים בסיסיים, אפילו כמו: אוכל.

עמוד 79:
"כן. הסכים סייאר. "אני מניח שזה הוא. חיית הטרף מביירקוס, אני נשבע שזה הוא. אתה מדבר על מקוריות."
"מה לדעתך המטרה שלו במעשה הזה?"
"הוא מחולל דברים," אמר סייאר. "זה כנראה סימן לזה שחסרים
לו דברים רבים בחיים. נראה שהוא מקופח בכל מה שקשור לחוויות ולשותפות עם הזולת.
לפעמים אני חושב שהמניע שלו צנוע, ושמדובר בצורך משותף לכל בני האדם. הוא רוצה רק שישימו לב אליו."

כן, יוני רוצה שישימו לב אליו, שידברו עליו, שיכתבו עליו בעיתון, זה מתחיל בתעלולים ובהטרדות קטנות,
וממשיך לכיוון מזעזע.
כולם נפגעים בסוף.
וזה עצוב.

הספר נפלא, מדבר על אהבה ועל חוסר, על קשרים בין אנשים, קשרים בין בני זוג, קשרים בין הורים לילדים,
ובין הסב לנכדו יוני, אהבה וקשר מיוחדים, דאגה, רוך,
הוא מדבר על הקו הדק הנמתח בין אופי לבין צורך.
הספר מדבר גם על זקנה, מחלות והסוף של כולנו.

את הספר לא יכולתי להניח מהיד.
ממליצה בחום.

יש שקר לבן, ציטוט מויקפדיה: "שקר לבן הוא שקר הנאמר מטעמי נימוס או משום דרכי שלום, ולכן היחס אליו סלחני, ולעתים אוהד, בניגוד ליחס לשקר".
ויש שקר איום: שקר שמזעזע, שקר שגורם לצד אחד להיות חזק ולאחר חלש. למה חלש? כי הוא הצד הנותן אמון. למה חזק: כי הוא הצד שמרגיש כוח.

שקר זה שקר זה שקר זה שקר.

שלום פול,
נראה לי שאחרי שקראתי ארבעה ספרים שלך ("מוסיקת המקרה", "מר ורטיגו", "לוויתן", ו"ארמון הירח"), אוכל לפנות אליך בשמך הפרטי.
הרי אנחנו כבר מכירים.
לפחות, אני אותך.
אני מכירה כבר את צורת הכתיבה שלך, את הדמויות שלך, שתמיד מגיעות לתחתית, שכמעט מאבדות את עצמן בדרך, או בדרכים שהן עושות, ואחרי נפילה מאוד תלולה שלהן, יש איזה שביב של תקווה שמגיע בסוף הסיפורים שלך.
הסופים מותירים את הקורא ואותי המומים! תמיד באי וודאות.
אני מרגישה קירבה גדולה אליך, אז אני מניחה שזה בסדר מבחינתך, שאפנה אליך באופן אישי- פול.

ראשית, פול, רציתי לקשור צירוף מקרים אישי שלי לצירופי המקרים הרבים שבספר (ובכלל בספריך): הבת שלי קיבלה עבודה לפסח על "מערכת השמש", וביקשה ממני עזרה דווקא בכתיבה על הירח. כן. מצאתי עצמי קוראת בויקיפדיה על "הירח", ובערך הזה מופיעות גם תמונות, שאחת מהן הזכירה לי ממש את התיאור המדויק של הציור "אור הירח" בספר.

שנית, רציתי לספר לך כי, כשלקחתי לידיי את הספר, ולפני שהתחלתי בקריאתו, הראש שלי היה עסוק במחשבות על שם הספר "ארמון הירח". וואוו. שם כל כך פיוטי. שם כל כך מסתורי. שם שמתחבר לי בראש לציורים הסוראליסטיים של רנה מגריט.
כרגיל, ביד אמן, עשית את כל החיבורים בספר לשם הזה, וטווית מארג של חוטים המתחברים אל השם.

לפני עשרים שנים, חברה טובה של אימא שלי נסעה לארה"ב. לניו-יורק.
אני אף פעם לא הייתי באמריקה.
היא נסעה והייתה ארבעה חודשים אצל האחיין שלה, שמאוד הצליח שם, ועבד כמייעץ למוזיאונים.
אני הייתי אז מורה צעירה לתולדות האמנות, בתחילת דרכי, ויותר מכל, עניין אותי מה משמעות העיסוק "מייעץ למוזיאונים".
בכל פעם שרציתי שהיא תספר על עיסוקו, היא התחילה, ומיד סטתה כדי לספר על העיר ניו-יורק. סיפוריה חרוטים בזיכרוני.
פעם היא אמרה שהיה לה נחמד שכמות האנשים שם הופכת אותך לאנונימי, ולא משנה אם היא תרד בפיג'מה ובנעלי בית לשתות קפה, אף אחד לא יסתכל עליה בצורה מוזרה.
בניו-יורק אפשר "להיעלם"! אולם גיבור הספר שלך- מרקו סטנלי פוג לא נעלם. הוא שורד. הוא עובר תהפוכות חיים שלא יאמנו, וגילויים מרעישים, מתרסק ונוסק, ולבסוף, אחרי הטלטלה שלו, שהיא גם שלנו, משאיר פתח לעתיד טוב יותר.

התרגשתי כשקראתי על כל מערכות היחסים של פוג עם מעסיקו אפינג, עם ידידו (ויותר מכך)- סולומון, ועם אהובתו- קיטי.

מצאתי קווי דמיון בספריך-
תמיד יש בהם אמירה חזקה על ערכים של- אהבה, חברות, משפחה ושל כסף.
אדם יכול לאבד את כל אלו ברגע, וברגע אחר להיות בפסגה.
לימדת אותי להעריך יותר את כל הדברים שיש לי- משפחה, אהבה, חברים, מאשר את אלו שהייתי רוצה שיהיו, שרחוקים ממני כמו הירח.

מצאתי עוד, שתמיד שלובים בספריך תיאורים מהאמנות הפלסטית- כמו בספר הזה, והם קרובים מאוד ללבי ולעיסוקי, או תיאורים מהאמנות הרוחנית- מוסיקה.
אלו, כמובן, מוסיפים מיימד מקסים לכתיבה שלך.

הפעם מצאתי עוד עניין בספר שלך, שלא מצאתי בספריך הקודמים שקראתי- הספר הזה הצליח גם להצחיק אותי.
היו בו תיאורים כל כך מעוררי חיוכים.

לסיום,
רציתי להודות לך על העונג הצרוף שגרמת לי בקריאת הספר הזה.

שלך,
חגית.

זהו עוד אחד מהספרים הנפלאים פרי עטו של פול אוסטר.
לקחתי את הספר לידיי, מבלי לקרוא עליו אף ביקורת, ומבלי לקרוא את התקציר שלו בגב הספר.
צללתי אל הקריאה בו. בהתחלה היה לי קצת קשה להתחבר אליו, יש שם משהו מכביד, והקריאה קצת זחלה.
בשלב מסוים לא ניתן היה להניח את הספר מהיד, ומצאתי עצמי קוראת בו בין לבין כל מיני פעולות שעשיתי ומקומות אליהם הלכתי.
הכי כיף שזה ספר "כיס", כזה שניתן לשים בתיק ולהסתובב עמו.
ראשית אומר שיש משהו גאוני בכתיבת סיפור חיים של מישהו על ידי מישהו אחר.
פיטר אירון כותב את הסיפור על חברו הטוב ביותר, בנג'מין סאקס.
טוב, למעשה, באופן הזה הוא גם כותב על עצמו, על הנשים ועל הילדים בחייהם, על האימא של סאקס, על אמריקה, על הקפיטליזם, על הדת, על אמנות, על פוליטיקה, על אהבה ועל בגידה, על חירות ועל שיעבוד, על נאמנות ועל חברות, על הגשמות ועל אכזבות, על צירופי מקרים ועל הגורל, ועל החיים ועל המוות.
כן! על כל אלו נכתב בספר.

הספר הזה כתוב בצורה קולחת ופשוטה, מחד, ומאידך כל משפט שקול, ונדמה כאילו הושקעה בו הרבה מחשבה והוא נמצא בדיוק במקום הנכון.
לעתים, מצאתי עצמי מתפעלת ממשפט אחד מסוים בספר.

אין ספק, שכל הנכתב לעי"ל תורם להזדהות הגדולה של הקורא עם הכותב, אעפ"י שהספר, כביכול, מתאר סיפורים הזויים של אדם שעשה מעשים בלתי אפשריים, ולא ממש חי חיים אפרוריים ומשעממים, או שאולי אלו הם מעשים בלתי נתפסים בעינינו.
כל השאלות המתעוררות בנו לעתים-
"מה מרכיב את חיינו?"- אלו עקרונות? אם יש כאלו? אלו אמונות? אלו חוויות?
נראה שכל השאלות הללו התאספו בצורה קיצונית למדי בספר הזה.

המושג "חירות" חוזר כהד בספר בהרבה מאוד אופנים-
החירות לעשות בחירות, או לעשות מה שרוצים, חירות המחשבה, חירות במערכות יחסים, החירות להביע את דעתך, החירות לחיות את חייך כפי שתבחר, פסל החירות- כמייצג אומה.

זהו ספר מופלא בעיניי, ממליצה בחום.