לכבוד : אריק אקסל סונד
הנידון : איך עבדתם עלי
1,200 עמודים של עבודה בעיניים.
כל הכבוד לכם על הצגת היכולת.
בטח אתם יושבים לכם שניכם ומחככים את ידיכם בהנאה על עוד קורא שנפל בפח.
או שזה בגלל הציפיה לסדרת הטלוויזיה שתצא בעקבות הטרילוגיה.
לזכותכם יאמר, למרות שהצלחתם להפיל אותי בפח בזהות הרוצח / רוצחת / רוצחים / רוצחות, הסדרה שלכם מדכאת למדי.
שקלתי להפסיק לקרוא בה מספר פעמים אבל כל פעם נשאבתי מחדש.
מהיכן הרוע ? מהיכן הרעיונות ולמה לזעזע כל כך את האנשים שקוראים את פרי יצירתכם ?
האם כל זה בשביל למכור ? אם כן, אני שומע שהצלחתם אבל לטעמי היה ניתן להגיש את הסדרה הזו יותר מעודנת, עם מנת רחמים גדולה יותר ומנת רוע קטנה יותר.
אבל אז הייתם מוכרים פחות.
אחרי שתירגעו קצת מהצפייה בחשבון הבנק שלכם שבטח תפח בעקבות הספרים, נסו לשאול את עצמכם למה נוצר הצורך לזעזע את הקוראים עד כדי כך.
למה אתם חושבים שהדור הנוכחי לא יכול לשאוב הנאה מספרי מתח כמו שהיו פעם בהם המתים היו מתים ברעל (שיא האלימות) או ביריית אקדח ? למה נדרשת כל האלימות הזו כולל האלימות המינית ואת מי היא משרתת ?
המלצה קטנה לספר הבא שלכם : קחו עורך יותר חסכן. לא בכסף. במלל.
תפס אותי אחד ממשפטי הסיום אי שם בסוף הספר השלישי :
על מה אתה חושב ? נשאל אחד מגיבורי הספר עם סיומו.
על כלום, אני לא חושב על כלום.
ומילה אחת אישית למתכוננים לצלול לעולמה של ויקטוריה ברגמן.
הסדרה לא קיבלה אצלי את מלוא הכוכבים רק בגלל שאני לא מאמין בצורך באכזריות שמלאה בה, אבל מדובר בטרילוגיה כתובה היטב מותחת ומזעזעת בו זמנית.
שלכם הקורא המופתע,
שמוליק
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
