עומדת בתור לקופה בסופר. משמאלי יש סטנד כזה עמוס בממתקים שנמכרים בתפזורת.טעמי,כיף כף,סניקרס,קינדר בואנו,כל הדברים המתוקים המפוצצים בסוכרים ומיליון קלוריות מיותרות,שאני ממש לא צריכה אותן. זה דקה וחצי בפה,וכל החיים בצורת צמיג במותניים.
אז אני מתחילה לגלגל בראשי את המחשבה עם איזה מהם אני הולכת להתענג,בזמן שברקע אני אומרת לעצמי:"עזבי אותך,חמש דקות מתוקות , ושעה וחצי של ייסורי מצפון. קחי תפוח במקום".אני יודעת שאני לא ממש צריכה את זה.אני יודעת שלא יישאר מזה כלום אחרי שזה ייגמר. סתם. היה ונגמר.
אז הספר הזה הוא כמו החטיף שאכלתי בצ'יק.שידעתי שלא יתרום לי יותר מדי,אבל אכלתי. קראתי התכוונתי.
וזה לא שסבלתי.ממש לא. ג'וג'ו מויס עלתה על נוסחה מנצחת. תגידו קיטש,תגידו ספר בנות,תגידו. וכל מה שתגידו-נכון. אבל הוא קריא,ואני,שקראתי את הראשון שלה,ואהבתי,ושפכתי דמעות כמים,הסתקרנתי לדעת מה קורה עם לואיזה. אז כן , קורה.
מצד אחד הרגיש לי כמו לסחוט את הלימון עד הטיפה האחרונה.ומצד שני- לא אכחיש שלקראת סוף הספר שמחתי בשמחתה של לואיזה ובדרכה החדשה.
לסיכום: 1)לטעמי האישי הספר הוא בהחלט ספר המשך,אני לא חושבת שהוא יכול לעמוד בזכות עצמו.
2)אם לא קראתם את הראשון,ותרו על ההמשך.
3)אם קראתם את הראשון-אפשר בהחלט לעצור פה.
ועכשיו מחכה בחיוך גדול להצלפה של מחשבות :)
רק בבקשה, תעשה את זה עדין. היה לי יום עמוס, אנחנו רק ביום ראשון, אנחנו רק בני אנוש,פליז...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
