עומדת בתור לקופה בסופר. משמאלי יש סטנד כזה עמוס בממתקים שנמכרים בתפזורת.טעמי,כיף כף,סניקרס,קינדר בואנו,כל הדברים המתוקים המפוצצים בסוכרים ומיליון קלוריות מיותרות,שאני ממש לא צריכה אותן. זה דקה וחצי בפה,וכל החיים בצורת צמיג במותניים.

אז אני מתחילה לגלגל בראשי את המחשבה עם איזה מהם אני הולכת להתענג,בזמן שברקע אני אומרת לעצמי:"עזבי אותך,חמש דקות מתוקות , ושעה וחצי של ייסורי מצפון. קחי תפוח במקום".אני יודעת שאני לא ממש צריכה את זה.אני יודעת שלא יישאר מזה כלום אחרי שזה ייגמר. סתם. היה ונגמר.

אז הספר הזה הוא כמו החטיף שאכלתי בצ'יק.שידעתי שלא יתרום לי יותר מדי,אבל אכלתי. קראתי התכוונתי.
וזה לא שסבלתי.ממש לא. ג'וג'ו מויס עלתה על נוסחה מנצחת. תגידו קיטש,תגידו ספר בנות,תגידו. וכל מה שתגידו-נכון. אבל הוא קריא,ואני,שקראתי את הראשון שלה,ואהבתי,ושפכתי דמעות כמים,הסתקרנתי לדעת מה קורה עם לואיזה. אז כן , קורה.

מצד אחד הרגיש לי כמו לסחוט את הלימון עד הטיפה האחרונה.ומצד שני- לא אכחיש שלקראת סוף הספר שמחתי בשמחתה של לואיזה ובדרכה החדשה.
לסיכום: 1)לטעמי האישי הספר הוא בהחלט ספר המשך,אני לא חושבת שהוא יכול לעמוד בזכות עצמו.
2)אם לא קראתם את הראשון,ותרו על ההמשך.
3)אם קראתם את הראשון-אפשר בהחלט לעצור פה.


ועכשיו מחכה בחיוך גדול להצלפה של מחשבות :)
רק בבקשה, תעשה את זה עדין. היה לי יום עמוס, אנחנו רק ביום ראשון, אנחנו רק בני אנוש,פליז...

יש לה חוש הומור, למויס.
משפט מבריק או מחשבה, אחת לפרק פחות או יותר.
וזהו.
מיותר לגמרי.
עדיף להשאר עם המר-מתוק של הספר הקודם.

מחקתי

50 עמודים לפני סוף הספר. זה המקום בו אני נמצאת כרגע.
החלטתי לקחת יוזמה ולכתוב עכשיו את הביקורת, כי אני לא רוצה ששום סוף יעוות את החוויה שעברתי איתו וישפיע על הביקורת שלי.
לדעתי, ספרים צריכים לבקר בשלמותם ולא לפי סופם והחוויה שעברתי לאורכו לא הייתה חיובית במיוחד.

אז נתחיל כך- איפה נעלמת ג'וג'ו מויס? אותה סופרת מ"ללכת בדרכך" ו"הנערה שהשארת מאחור" .
כבר ב"אחד ועוד אחד" הרגשתי שיש איזשהי החמצה במהלך הכתיבה ואם עשיתי לך הנחה בטענה ש"גם גיבורים נופלים", אז הספר הזה גרם לי לחשוב שאולי מיהרתי להלל אותך ושלא היה מדובר במעידה חד פעמית.

אין שום קשר בין הספר הקודם לספר הזה. לואיזה כבר לא אותה לואיזה, אולי בגלל האובדן או אולי בגלל שהסופרת החליטה לשנות את חוט השדרה שלה שתתאים לספר הנוכחי. אני אוהבת בספרי המשך שיש אפשרות להכיר עוד צדדים בדמות, אבל כאן, הרגשתי שפגשתי דמות חדשה לחלוטין, לא לואיזה שהכרתי. אין את החיוניות, התיאורים הססגוניים, הקלמזיות ואת שאר התכונות שאהבתי כל כך בדמות שתוארה בספר הראשון.

פרט לכך, העלילה מדשדשת, לוקח זמן עד שקורה משהו וגם אז התפנית לא כזאת דרמתית. במקום שהספר יעסוק בלואיזה, הכניסו דמות אחרת (זהירות ספויילר- הבת של וויל) שגונבת את כל הפוקוס מלואיזה ומהאובדן אותו היא חוותה. ציפיתי שהספר יהווה מעין אשנב לתחושות ולחיים של אנשים שחוו שכול... כנראה שלא נשאר לסופרת מספיק בשר מדומתה של לואיזה כדי לעשות ספר נוסף שמדבר על התמודדות עם אובדן, מערכות יחסים, קבלת המשפחה והתאקלמות של לואיזה בקבוצת תמיכה בה היא צריכה להיאבק על המקום שלה. היה לה נוח ללכת ולהמציא דמות אחרת שהיא תקבל את מרכז הבמה.לצערי ג'וג'ו מויס נפלה ב"תסמין האלבום השני" ואני במקומה, הייתי שומרת עליו היטב עמוק בתוך המגירה.

אני ממליצה לסקרנים שבכם לקרוא, ומי שלא כל כך סקרן- פשוט אל. תסמכו עלי, לא תפסידו חוויה ספרותית גבוהה וגם לא ספר טיסה טוב. הלכתי לסיים עוד 50 עמודים ולהתקדם לספר מעניין יותר :)

קודם כל, חייבים לציין את העובדה שמויס מעלה את המודעות לפמיניזם. בעולם שבו רוב הספרים הם סקסיסטיים לקרוא אזכור על אישה שלא מגלחת רגליים זה דבר ראוי לשבח. עכשיו, אפשר לדבר על מה לעזאזל הקשר בין הספר לראשון לספר השני. אז אין קשר.
* אה, כלומר יש את הבת של וויל - ואת הכסף את וויל - ואת ההורים של וויל, אבל בעצם חוץ מלהבין שמערכת היחסים שלה עם וויל הייתה פתטית לחלוטין, לואיזה לא עושה עוד הרבה דברים. אומללות.
* הספר הראשון היה אחד הספרים הכי נקיים שקראתי בחיי (אפשר לצאת גסי רוח ולומר שזה בגלל שוויל מוגבל לחלוטין, אבל זו לא הסיבה היחידה). בספר השני הכותבת דוחפת - וכשאני אומרת דוחפת אני מתכוונת לזה - דוחפת את המילה סקס לכל משפט שני.
* יותר מידי מקרים מוזרים ולא אמינים - מעין מה הסיכוי שבדיוק - (הייתי רוצה לומר את זה שחור על גבי לבן אבל זה נקרא לספיילר). ברצינות, כמה דברים יכולים לקרות לבן אדם אחד, במיוחד כשהוא אפילו לא מעניין במיוחד?
אחרי שגמרתי להעיר הערות אקראיות, ניתן לפנות למטרה של הספר הזה. לספר הראשון הייתה פואנטה מאוד ברורה. צריך לנצל את החיים בלה בלה בלה למען מה שווה לחיות בלה בלה בלה האם לאדם יש זכות להחליט על חייו ועד כמה בלה. והנה, ג'וג'ו מויס מאבדת את זה. לא עוד הטפות במסווה של ספר. האם יכול להיות שמדובר סתם ברצף אקראי לחלוטין של סיפורים (רבים מידי) שזורים זה בזה?
ככל הנראה מויס מנסה להראות את ההתמודדות של לואיזה. הבעיה היא שלא נראה שהיא מתמודדת. או מוצאת את עצמה. (אם יש דבר כזה למצוא) או עושה משהו עם החיים שלה. שלא כולל לבכות. אני חייבת לספיילר - בתחילת הספר היא ממלצרת, שזו עבודה כמובן שלא מתאימה לגילה וכן הלאה, ובסוף הספר היא אומרת כן ל"הזדמנות חייה" - אומנת לילדים בניו יורק? מה. לעזאזל. איפה המימוש העצמי שלה בדיוק? האם כל מה שעליי לשאוף אלי זה ויזה לניו יורק? האם בעצם מדובר בספר תעמולה? האם הממשל בארהב אשכרה שילם לג'וג'ו מויס כדי שתכתוב את הספר הזה? לעוד תיאוריות וקונספירציות יש להקיש 2122*.
בסכ"ה, שלוש עד שלוש וחצי. הכתיבה קולחת, ושוב חייבת לציין את הנימה הפמיניסטית.

הספר "ללכת בדרכך" לטעמי היה הספר הכי מרגש של ג'וג'ו מוייס... הכי נכנס ללב ומשאיר שם משהו. עדיין לא מדובר בספר עילוי ולא משהו מיוחד ביחס לספרים אחרים אבל ביחס לספרים שלה הוא היה המרגש ביותר.
הספר "החיים אחריך" לעומת זאת הוא הכי פחות מרגש! ולמה זה?

כשבונים בית אתה חייב שהקומה הראשונה תהיה מספיק יציבה כדי להחזיק את הקומה השניה. ככה זה גם עם ספר המשך.


לואיזה קלארק שנתיים אחרי ההתאבדות של וויל עדיין חיה בתוך האבל הנוראי והולכת לקבוצת תמיכה לאבלים... נקודת הפתיחה לטעמי קצת מוגזמת ולא אמינה ולכן היה מאוד קשה להתרגש מכל מה שעובר עליה.
לוקחים משהו ומייחסים לו עוצמות יותר גדולות ממה שהיו לו ועל זה מבססים את כל הספר הבא? אז ברור שהכל עומד על יסודות די מעורערים.

הסיבה שהספר הראשון היה נוגע ועצוב זה כי הרגשת ממש את תחושת הפיספוס והכאב על הזוגיות היפה שלא התפתחה בניהם. הרגשת עצב גדול שוויל לא היה מסוגל (ויש שיגידו בצדק כמובן) לשאוב מזה מספיק כוח ואופטימיות כדי לבחור בחיים.
העצב הינו לא על סיפור אהבה גדול שנגמר אלא על אחד שטרם התחיל בכלל! על בחור אחד מציאותי שבחר לא להרוס לה את החיים על ידי קשירת חייה בגבר שמזמן לא מרגיש חי.
וויל עשה את הבחירה שלו ואני לפחות לא הרגשתי שהיה פה סיפור אהבה ענק אלא רק עצב על מה היה אם...

ואז מגיעה הסופרת ומחליטה לחלוב עוד קצת את הפרה הריגשית הזאת והחליטה לבנות ספר שלם שני על כל תחושת האובדן והאבל. לטעמי זה יומרני מידי. לא מתאים לתחושה ממנה יצאנו בספר הראשון ובעיקר לא הכי מציאותי. שנתיים אחרי לנסות להציג את לואיזה כאלמנה שלא מצליחה לחייך שוב היה בעיניי פשוט מטופש.

אולי דווקא מי שלא קרא את הספק הראשון יוכל להתחבר יותר כי ידמיין לעצמו מערכת יחסים אחרת בניהם, זוגיות נפלאה ארוכת שנים שהיתה ונגמרה. אבל לא כך המצב למי שקרא את הספר הראשון.

אז כשהבסיס לספר לטעמי רעוע כל מה שבא אחר כך היה לא יותר מחביב לפרקים.. זורם. קריא. נסבל ותו לא.

אני תמיד אהבתי בתים עם קומה אחת

יש בספר הזה משהו, משהו שקשור בנפש הרגישה והאופטימית של לואיזה שגרם לי לקרוא אותו עד הסוף. אבל אם "ללכת בדרכך" תפס אותי בקישקעס, הרי ש"החיים אחריך" הרבה פחות, והוא הרבה יותר קרוב לז'אנר משודרג של רומן למשרתות חביב ולא מחייב.
יש משהו נחמד בכתיבה של ג'וג'ו מוירס, אבל נחמד וזהו. המבנה של העלילה מעט מגושם. נראה שמוירס כופה על דמויות המשנה שלה להשתנות עד הקצה, קצת כמו בסדרת טלויזייה שבאחת העונות נגמר ליוצרים.
אז יש קצת מתח, וקצת אהבה, ומתח סביב האהבה - אבל כל אחד מהם, מעט בנאלי.

ולעלילה:
הספר הקודם מסתיים בנימה אופטימית, לואיזה בפריז, עומדת לכבוש את העולם, עם קצת כסף שויל הוריש לה בכדי שתוכל להגיע למשהו. הספר הזה נפתח בדחי - פריז זה לא מה שחשבתם, אחרי כמה זמן נמאס לה והיא חזרה, קנתה דירה בלונדון, ועובדת כמלצרית בשדה תעופה, אין קהל לקוחות קבוע, ויש שיירה של בדידות ובודדים שעוברים שם, ומפחדים לטוס. לפעמים מקיאים בחוסר דיוק בשירותים - ולואיזה מנקה - אה ועל התלבושת המגוחכת והבוס המרגיז, תקראו לבד. אגב - אלו דווקא החלקים החזקים בספר, שכן יש בהם שוב, מן היכולת להראות את השקופים, ואת המציאות שעולם מתועש, מנוכר, מייצר. אז בשביל זה, אולי זה שווה.
אישית - ברגע שסיימתי, העברתי הלאה...

אהבתי את הספר כי הוא עוסק באבל ואובדן ויחד עם זאת באפשרות להתחיל מחדש למרות כל הקשיים. יש בו ציטוטים מדהימים שהתחברתי אליהם מאוד!! וגם הרבה קטעים מצחיקים וסרקסטיים
אבל עם זאת, אין בו סיטואציות מעוררות מחשבה או דיון כמו בספר הראשון (אולי חוץ מעל פימיניזם).
כמובן שהספר הראשון יותר טוב בעיניי
ועדיין- מומלץ בחום :)
מחכה לסרט שיגיע.. מתישהו..

"כלום לא עצוב, הכל כרגיל. כלום לא קורה פה, כלום לא קורה פה" (אביתר בנאי). אצל אביתר בנאי, קורה גם קורה. אצל לואיזה קלארק קורים כל כך הרבה דברים, אבל לא מרגישים כלום. היא שכורה, היא נופלת מהגג, יש לה עבודה מזעזעת, בוס מחליא (אחר כך, מתברר שהוא טיפוס רגיל למדי), בתו של ויל נוחתת כרעם ביום בהיר הישר לכורסא, גם היא שכורה ומסוממת. אבל אצל לואיזה קלארק הכל עובר על יד, ולא נוגע. אפילו את הכאב בירך בקושי מרגישים.
היא תמיד אומרת את הדברים הנכונים.
לאנשים הנכונים.
בזמן הנכון.
כאשר היא כבר אומרת משפט אחד, כולם סביבה חושבים, 'וואהו, היא אמרה את הדבר הנכון' ומהנהנים בהסכמה.
אמא של לואיזה תומכת,
האחות המציאותית תומכת,
קמילה, אמא של ויל - תומכת.
סטיבן, אבא של ויל - כמובן.
אפילו האישה החדשה שלו (דלה) - תומכת.
צריך לבנות יחסים בין לילי לעולל החדש (של דלה וסטיבן) - גם הוא יתמוך, אם רק ישאלו אותו.
גם אבא של לואיזה, שלא מוכן לקבל את אשתו בהתחלה, מישר קו (חסר לו שלא), ומיד מורט שערותיו מרגליו ומצהיר שהוא מוכן שאשתו תלך, אפילו, לקורס מקרמה לכלבים (ציטוט - עמוד 401).
סם - תומך. בהתחלה - ברור שכן, אחר כך, לא ברור... אבל זה לא הוא. זאת פשוט לואיזה, היתה איזושהי אי הבנה בינה לבין עצמה.

הכל טוב.
הכל שקט.
והכל דביק.

נ.ב - מריה המנקה, איך שכחתי, שלומות.

ג'וגו' מויס, עדיין יודעת לספר סיפור. אך בסיפור הזה, לא קורה כלום.
הולכת אותי שולל.
נתראה בניו יורק.