לא מזמן התלוננתי באוזני מישהו שאין יותר ספרי מתח מהנים. אני מחבבת את הז'אנר, אבל לאחרונה אלה שפגשתי או שהיו מלאי דם וזוועות לחפות על עלילה עלובה, או שאיתגרו את ההגיון שלי במופרכות סופנית. והבלשים - או. רובם נוצקו באותה תבנית: בודד-מדוכדך-אלכוהוליסט-גרוש, מסתכסך עם הממונים עליו, מביא פיתרון "להכעיס" וממשיך לספר הבא. והנה הגיע "הנביא" שאין בו כלום מהרעות החולות של הז'אנר שמניתי כאן.

בסיפור הזה אין בלש. מדובר בשני אחים החיים באחת מהעיירות האמריקאיות שקמו סביב מפעל כלשהו. רק שהמפעל נסגר, העיירות הדרדרו לדלות חצי מכובדת, הרבה נכסים מוצעים למכירה או להשכרה. מה שעדיין משגשג בעיירה הזו כמו בעיירות אמריקאיות דומות הוא קבוצת הפוטבול של התיכון המקומי. מישהו צריך פעם לחקור את ההתלהבות של האמריקאים מספורט של נערים. אני בטוחה שמי שיצליח לפצח את הקוד הזה יצליח להסביר הרבה מהמנטליות האמריקאית. לפני 20 שנה נאנסה ונרצחה בעיירה נערה. שני אחיה היו שחקני פוטבול נערצים. הצעיר מבינהם הפך למאמן הראשי וזוכה לכבוד רב בעיירה. הבכור שהיה בזמן המקרה השחקן הכוכב של הקבוצה הפך למשחרר בערבות של עבריינים - וחייו באופן כללי לא הולכים לשום מקום.

הסיפור ארוג בצורה מצויינת. הדמויות בנויות להפליא, ההקבלה בין משחק הפוטבול - שאני מניחה שאתם מאמינים לי שאין לי שמץ הבנה במהלכיו - לבין ההחלטות שמקבלות הדמויות הראשיות נפלאה. רוב העלילה נשענת על מה שקורה בנפשן של הדמויות הראשיות ועל התמודדותן עם הרגשת אשם, עם שליטה ועם מציאת נחמה בדת כניסיון להביא מרפא לפגיעה האנושה שספגו ולהתמודד כל אחד בדרכו עם הטראומה.
גם פיתרון התעלומה מפתיע, הטוויסטים בעלילה מגיעים בזמן, אין שם תיאורי אלימות יוצאי דופן, ואפילו מהלכי המשחק - שאני מודה שדילגתי על חלקם כי הם כתובים מבחינתי בסינית - לא הפריעו לי כלל.

הפעם הסכמתי עם כל הסופרלטיבים שצוטטו על הכריכה האחורית מתגובות של סופרי מתח נחשבים. סוף סוף ספר מתח ראוי לשמו.

יפה, הרומן מתאר מערכת חברתית בצורה רגישה ומרתקת, כן, נכון יש בעלילה גם מתח אבל המתח אינו העיקר. ספר מומלץ

טוב אתחיל בכך שחקרתי על הסופר מייקל קורטיה ונודע לי שהוא זכה בפרס של איגוד סופרי הבלשים האמריקאים ובעקבות כך כתב 10 ספרי מתח מצליחים שמתוכם רק אחד תורגם לעברית, הספר הנ"ל.
התקציר של הספר משך אותי, וכתוצאה משני הפקטורים לעיל רכשתי את הספר.
חששתי מניסיון העבר הצרוב במוחי שאתאכזב "גודל הציפייה כגודל האכזבה", אך כשהתחלתי לקרוא את הפרולוג של הספר פשוט נשאבתי לספר בכל הכוח והנפש.
ספר המדבר על שני אחים, שתי דמויות מרכזיות שעקב רצח אחותם נפרדת דרכם, אך כשתעלומת רצח מתרחשת שוב על אותם דפוסי רצח היא מזכירה להם את העבר הכואב ומעלה את השאלה האם לחבור יחד ולפעול בצורה שונה הפעם.
החלק היפה בספר, זה ההתמודדות של כל אחת מהדמויות עם התעלומה כאשר אחת חיה בהווה ומתמודדת עם העבר, והשניה חיה בעבר ומתמודדת עם ההווה.
האם הם ישתפו פעולה? האם יגלו מי יכול לעשות דבר שכזה? והאם בכלל כל התעלומה הזאת היא צירוף מקרים או שמא היא קשורה באופן ישיר לאסונם..?

תיקראו ותדעו בעצמכם...

נ.ב:
ממליץ בעיקר את הספר הזה ל3 קריטריונים של אנשים:
1.אוהבי ספורט (חוץ מכדורגל וכדורסל)
2.אנשים בעלי ראש פתוח
3.אנשים שיש להם אח גדול/קטן שהם אוהבים מאוד.

ומכיוון שאני עונה על שלושתם, נתתי לספר הזה 5 כוכבים.

אני מניחה שסופרים של ספרי מתח כל כך עסוקים בלמתוח את הקוראים ולדאוג לסוף לא צפוי, שהם שוכחים להשקיע בעלילה. לא ספר המתח הראשון שאני נתקלת בו שמאכזב אותי מבחינת העלילה המשעממת, הבנאלית, מלאת הקלישאות, תארו אותה באיזה שם שתרצו, מאכזבת גם תופס. עם כל הכבוד למייקל קוריטה שכתב ספר, אני לא מבינה למה. למה לא להשקיע בספר עד הסוף? למה לתת לקלישאה משעממת להיות העלילה הראשית? ואולי זאת אני שלא מתחברת לקונספט של ספרי מתח כי אין פה שום דבר מרגש, סוחף, מעניין יותר מדי. אולי זה פשוט לא הג'אנר שלי כי אני אוהבת יותר לקרוא ספרים עם דמויות שאני יכולה להתחבר אליהן קצת, ספרים שמלמדים אותי דברים, כל מני דברים. והספר "הנביא" היה די מעניין. אבל לא סוחף, לא מרגש, קלישאתי, משעמם, עלילה שאם נחשוב עליה כאמתית תהיה מאוד לא שגרתית או בנאלית אבל כספר... נו באמת לכולנו יצא לקרוא אינספור ספרים עם קונספטים כמו: שסע בין אחים בעקבות טרגדיה משפחתית, טרגדיה שחוזרת על עצמה באותה עיירה אחרי מספר שנים, טרגדיה שקשורה בתיכון וקבוצת פוטבול וכולי' וכולי', הקלישאות הרגילות. אם אתם רוצים להיות סופרים תעשו טובה, תשקיעו בספרים שלכם עד הסוף כי זה באמת גובל בזלזול כל הקלישאות האלו, במיוחד כשהן באות בלי חידוש מעניין או בלי איזה מסר או משהו מעבר. אל תכתבו ספר רק אם יש לכם רעיון להתחלה וסוף ואז תכניסו קלישאות כעלילה. וגם חייבת לציין שהיה קשה לסבול את כל תיאורי הפוטבול האלו! אם ארצה לצפות במשחק פוטבול אצפה במשחק פוטבול, לא אקרא ספר! זה היה משעמם ומתיש לקרוא את כל התיאורים האלו. כהמלצה האם לקרוא או לא.... אני באופן אישי לא ממליצה.

ספר מעולה. שואב אותך לתוכו. לכאורה הוא מוגדר כספר מתח, וזה נכון. אבל יש כאן הרבה מעבר. הדגש כאן לדעתי הוא על גיבורי הספר, על ההתמודדות שלהם עם העבר ועם הטעיות שעשו, ובעיקר על הבחירות שהם לוקחים בהווה ועל המחיר שהם משלמים על כך. הדמויות מורכבות ולא עשויות מקרטון. הסיפור עצמו נוגע ללב. מומלץ בחום לכל מי שמחפש ספר שהוא מעבר לעלילה מותחת.
(אגב- יש בספר הרבה תיאורים של משחק הפוטבול האמריקאי, דבר שעלול לעייף את הקורא הישראלי שלא מכיר כל כך את המשחק. אבל לא נורא, אפשר להנות מהספר גם בלי להבין כל כך)

בדרך כלל נהוג שגב העטיפה של ספר כולל תקציר של העלילה ואיזו ביקורת או שתיים שירוממו את רוחו של הקונה הפונטנציאלי ויגרמו לו להבין שהוא עשה את עסקת חייו אם התקציר לא עשה את עבודתו נאמנה. בספר הזה של מייקל קוריטה - נעים להכיר. פעם ראשונה שאני קורא יצירה שלו - גב העטיפה הוא חתיכת פרסומת ארוכה ותקציר מתומצת של העלילה. ולא סתם שורה של ביקורות אלא גיוס כללי של מיטב כותבי המותחנים שמהללים ומשבחים את הכותב ואת יצירתו. ומכיוון שבין המפרגנים נמצאים לי צ'יילד ומייקל קונלי, שיש לי איתם היסטוריה משותפת - הם כתבו, אני קראתי - הלכתי על העניין בחפץ לב. טוב, הוא גם עלה 29.90 שקל במסגרת מבצע של צומת ספרים, אז לא כזה לקחתי סיכון.
שני אחים בעיירה נידחת בארצות הברית, שבצעירותם היו בסט פרנדס אבל לא כזה בקשר כבר 25 שנה, מוצאים עצמם נסחפים לתוך פרשיית רצח, שמחזירה אותם אחורה בזמן לרצח של אחותם הצעירה בנסיבות דומות. האחד מאמן פוטבול נערץ, השני בלש פרטי והנרצחת היא חברתו של כוכב הפוטבול אותה מאמן האח שנעזרה בשירותיו של האח שני בניסיון למצוא את אביה העבריין.
אז ככה:
עלילה: מתוחכמת ומלאה תהפוכות. בכל פעם שנדמה שהבנת מי רצח את התיכוניסטית האומללה, מייקל קוריטה מביא טוויסט משובח שמגביר את הדרמה. ברקע מתנהלת עונת פוטבול של בתי הספר התיכוניים עם תיאורים של משחק שלא ממש מדבר למי שאינו בקיא בו, אבל אין בזה כדי להטיל צל כבד מדי על הספר.
הדמויות: המחבר עשה עבודה מופלאה בעיצוב הדמויות של האחים וגם בדמויות המשנה הסובבות אותם, ובמיוחד עם אדם אוסטין, הבלש הפרטי. הוא גבר-גבר, בעל אישיות מחוספסת, אינסטינקטים מחודדים, הופעה כובשת ורגשן כמו תיכוניסטית שהרגע גילתה שהיא מאוהבת. נדירים המקרים בהם אתה פוגש דמות ספרותית ופשוט מייחל לצאת לשתות איתה בירה, ללכת לראות איתה משחק כדורגל, להרים אליה טלפון להתייעצויות ובשורה התחתונה מודה שלא הייתי מתנגד שאדם אוסטין יהיה החבר הכי טוב שלי. את אחיו - דמות מעצבנת שמנסה לראות רק את הצד החיובי בכל בני האדם - אני בכיף משאיר לאחרים.
אז המפגש הראשון שלי עם מייקל קוריטה הסתכם בהצלחה. הוא חד, ממוקד, מנווט עלילה בצורה יוצאת דופן ובעיקר משאיר רצון לקרוא ספרים נוספים שלו. חבל שכאלה לא תורגמו עדיין לעברית.
אל תחמיצו!