• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
לוחם חשאי

לוחם חשאי

מאת מוקי בצר

הביקורת של ליאור

תמונה של ליאור
ביקורת נבחרת
לוחם חשאי

לוחם חשאי

מאת מוקי בצר

הביקורת של ליאור

ביקורת נבחרת
תמונה של ליאור
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2015
קטגוריה:צבא ובטחון
הקודמת
tuvia
לפני 10 שנים

“מוקי בצר הוא מלח הארץ, הוא לא היחיד, הם היו רבים. חלקם הגדול שרד את התקופה הזאת וחלקם נפלו בדרך. מה”

2/7
ביקורות על לוחם חשאי
הבאה
דורון נחמני
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 8 שנים

“זהו סיפור אישי של קצין שהיה לו מסלול צבאי לא-שיגרתי: הוא היה בכל היחידות המיוחדות, הוא היה בכל המבצע”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•2 דקות קריאה

גילוי נאות ומלא גאווה: אנחנו חברים.
אני גאה להיות חבר של מעט האנשים שהם חברים שלי, אבל זה אחד מיוחד.
זה האיש שתכנן את ההפתעה המבריקה של מבצע אנטבה וגם פיקד על הפריצה לטרמינל שם.
זה האיש שלבש את הפיאה הבלונדינית בביירות בעת "אביב נעורים" וזה האיש שתכנן, ובעיקר ביצע
עוד עשרות רבות של פעולות שיסמרו את השיער גם לקרחים.
אבל בניגוד לישראלי המכוער (בלי מרכאות) ההולך ומשתלט על הכיפה בישראל של המאה הזו, הוא תמיד נשאר יפה.
יפה מבחינת הצניעות, הלבביות, החום, הוא תמיד אדם.
כל פגישה איתו, בין אם של שעות או בין אם חטופה על אם הדרך, עושה לי טוב בלב.
ככה היינו צריכים להיראות והמציאות הנוכחית אותה היטיב להגדיר סגן הרמטכ"ל בנאום יום השואה, הולכת
ומעלימה את האנשים הללו ומצמיחה את הזרעים הרעילים שהתפזרו על פני האדמה הישראלית.
כפי שהסביר לי, הוא פשוט מספר על פני הדפים. "אני לא סופר", אמר, "אז אני מספר".
זה היה כשישבנו באיזה ערב במפעל חייו - המכינה שהקים במו ידיו.
כן, האיש שהוגדר "הסמוראי הישראלי" עוסק בחינוך, מנסה להילחם בגלים העכורים השוטפים פה את המדינה בזה אחר זה (ראו נאום סגן הרמטכ"ל ביום השואה).
ואולי זה בעצם הצד השני של המטבע, כי גם היום הוא נלחם. אמנם בלי פאה או בלי המרצדס של סוחר הסמים מיפו שהביא לאנטבה, אבל
באותה הנחישות.
אז לכל מי שמעוניין לקרוא ספר מרתק של אדם משכמו ומעלה, והכוונה באופן פיזי ומנטלי, אני ממליץ מאוד על הספר שלו.
של החבר שלי.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של yGV
yGV
תמונה של דני בר
דני בר
תמונה של רץ
רץ
תמונה של חני
חני
תמונה של גלית
גלית
תמונה של ג'ניה
ג'ניה
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
13קוראים|גיל ממוצע64|62%נשים

על המבקר

תמונה של ליאור

ליאור

ותיק
חבר מזה 14 שנים
175 ביקורות•23 נבחרות•2,480 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של ליאור
ליאור
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות175
ביקורות נבחרות23
לייקים שקיבל2,480
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת65מתח ריגול והרפתקאות18ספרות מקורית14

דיון על הביקורת

25 תגובות
גלית
גלית•לפני 10 שנים

מה שאלון

רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 10 שנים

מצטרפת לבלו-בלו ולאפרתי.

אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

ציטוט נפלא.

בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

אלון, תודה רבה על מה שכתבת כאן. לא יכולתי לנסח טוב כל כך.

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

והנה, כתב גדי טאוב בבהירות הרגילה שלו, ממש לפני שעה קלה:

"חדשות מהחזית. לא. לא ככה זה התחיל שם. תפתחו בהזדמנות איזה ספר על גרמניה של ווימאר, או על עליית היטלר. ריח העובדות אולי יעזור לכם להתעורר מהעילפון התיאטרלי האנין הזה. אז גילו לנו שיש פה גזענים. ממש חדשות מהחזית. ואיפה אין? . אז אני אגיד לכם מה אני חושב שיש מאחורי ההשוואה הזאת. זו לא דאגה לדמוקרטיה הישראלית, זה אליבי להפניית עורף כלפיה. זה תירוץ מנופח ונרקיסיסטי לתאר את הפניית העורף הזאת כעמדה מוסרית. זאת התייפיפות, והיא עלובה וצדקנית. היא נחלתם של אלה שרוצים להתפעל מיפי מצפונם במראה, והיא מפיצה ייאוש וריפיון, לא התגייסות לתיקון. זה מין כרעכצן מתמשך כזה, שאוי, ממילא הכל אבוד, ואין מה לעשות, חוץ מלירוק עלינו. . אבל אולי זה רעיון טוב ללמוד קצת היסטוריה, לפני שיורקים. גם את ההיסטוריה שלנו. כי כמו שידידי אלכס יעקובסון כתב, זו כנראה שנת 1932 הארוכה ביותר בהיסטוריה. כבר מ 1977 לפחות אומרים לנו שהנה, הפאשיזם עלינו. ממש, אוטוט, הנה, מאחורי הפינה, כבר דופק בדלת. וועכשיו אפשר לדפדף לגלריה. נחזור אחרי הפרסומות."
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

אלון, כל מילה פנינה וכל משפט אמת.

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

אז ככה, גלית. קראתי בתשומת לב את נאומו של סגן הרמטכ"ל. ואין לי שום בעיה איתו, למעט שתי השורות האלה:

"אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו בשנת 2016". זו לא חכמה לצטט את שאר חלקי הנאום, גם אם הוא חזק וערכי. ההשוואה נואלת. ביום השואה, לקהל של ניצולי שואה ובני משפחותיהם - היא נואלת ומנוולת, ולא, זה לא התפקיד שלו. התפקיד שלו הוא להוות דוגמה ולעסוק בביטחון המדינה. אנשי ה-BDS, שאין להם דבר וחצי דבר עם חתירה לשלום וכל מטרתם היא כליונה של מדינת ישראל, כבר משתמשים בנאום הזה כחלק מהרפרטואר שלהם. אותם הניואנסים אינם מעניינים. ומי שמשווה את מה שקורה היום למה שקרה אז, צריך לחזור ולקרוא קצת את ההיסטוריה, כי הוא כנראה שכח. אינני טוען שהדברים עליהם דיבר הקצין אינם נכונים, אלא על עצם ההשוואה, שמקטינה את הפרופורציה והופכת אותה לזניחה ובכך מוזילה אותה ממש, ועל העיתוי המטופש שלה. ולא, זה לא נמצא בהגדרת התפקיד שלו. למה בכלל קצין בכיר בצה"ל צריך לדבר קבל עם ועדה (וניצולי שואה) על ענייני חברה ומדינה? באיזו מדינה בעולם הדמוקרטי יימצא קצין בכיר שיישא דברים פומביים בנושאים אלו? מישהו יכול לדמיין לעצמו את ראש המטות המשולבים האמריקאיים, או אחד מעוזריו, או כל גנרל אחר, מדבר פומבית על החברה האמריקאית ותחלואיה? אם היה כזה, באותו יום הוא היה מתבקש להחזיר את מדיו. אכן, כמו שיעלון כתב, הקצין צריך להתוות לחייליו "דרך וערכים בעזרת מצפן ומצפון," בדיוק כמו שעשה הרמטכ"ל אייזנקוט בדבריו על המצפון והמצפן בירי של חיל מול מחבל/מחבלת. אבל, סגן הרמטכ"ל לא דיבר אל חיילים ולא על חיילים, אלא על החברה הישראלית כפי שהוא מבין אותה, וכפי שהוא מבין את ההיסטוריה של אירופה וגרמניה. כל עסקי ההשוואות הן פרי ביאושים של תפיסה פרוגרסיבית שרואה בכולם קרבנות שווים, רוצח ונרצח. היום, בעיצומו של יום הזיכרון, דווקא ביום הזיכרון, תתקיים גם השנה פרובוקציה פרברטית, של התייחדות עם הנרצח בפיגוע בינואר בתל אביב אלון בקל, יחד עם הרוצח נשאת מלחם, הנרצח שימי רואימי והנרצח אמין שעבען, שכולם כביכול עיסה אחת של "קורבנות השנאה". פרובוקציה מכוערת, חולנית, צינית, שנועדה לזרות מלח גס על הפצעים הפתוחים והכואבים ביותר שלנו. הפרובוקציה הזו ראויה לבוז ולהוקעה של כל בן תרבות, של כל אדם בעל מצפון. הרציונל החולני של הפרובוקציה - הפעילה האנטי ישראלית הרדיקאלית פרופ' נורית פלד אלחנן ניסחה כך את הרציונל של הפרובוקציה הפרברסית: "משפחת השכול, כוללת כל משפחה שכולה, בין אם בנה הרג חפים מפשע בעזה או בג'נין בכלי נשק משוכללים ומתוחכמים ובין אם דקר אדם ברחוב בסכין מטבח". אני לא טוען שסגן הרמטכ"ל הוא חלילה שותף לדעותיה המעוותות של פלד אלחנן, אלא שגם הוא נפל בשבי השיח ששואף להשוות סבל "כללי", וכך אשמים הקרבנות היהודים שנרצחו בשואה והגרמנים שסבלו גם הם, אסון השואה לעומת הנכבה הפלסטינית, המגמות הן אותן מגמות, כי הכול בדיוק אותו דבר. עניין של נראטיב, סיפור, והאמת, היא נשכחת וחסרת חשיבות.
•לפני 10 שנים
גלית
גלית•לפני 10 שנים

אפרתי,

הוא דיבר על מ ג מ ו ת הוא דיבר על גר אלמנה ויתום ואלו שדומים להם. הוא לא דיבר על פלשתינאים. הוא דיבר על חשבון נפש לאומי על עקירת ניצנים של התבהמות ,התקרנפות ,חוסר סובלנות הרס עצמי הוא דיבר על אלאור כהן לא כדוגמה להתבהמות אלא כדוגמה למוסריותו של צה"ל הוא אמר "חובה עלינו לזכור את ששת המיליונים מבני עמנו שנטבחו על אדמת אירופה...לשאול את עצמנו מה תכלית חזרתנו לארצנו ,מה נכון לקדש ומה לא,מה נכון להעלות על נס ומה לא ,ובעיקר איך עלינו לממש את ייעודנו כאור לגויים וכחברת מופת,רק סוג כזה של זיכרון יש בכוחו להוות מצבה חיה ונושמת לבני עמנו -מצבה ראויה,מצבת אמת." אני לא רואה שום דבר שאני רוצה להתווכח איתו באמירות הללו.
גלית
גלית•לפני 10 שנים

ובכן אלון

בוודאי שזה חלק מתפקידו של קצין בצבא - לחנך. צה"ל בהגדרתו מהקמתו נשא במשימות חברתיות -מעברות, מורות חיילות, וחינוכיות - נערי רפו"ל, מקא"מ,גדנ"ע . הקמת ישובים גם זה אינו תפקידו של הצבא בשאר העולם ובכל זאת אצלנו יש נח"ל. וצה"ל הוא צבא העם -פחות או יותר - על הטוב והרע שבכך. לא רואה בעיה באמירות אידיאולוגיות של קצינים בכירים.אמירות פוליטיות - לא , בקורת על הדרג המדיני- זה לא מתפקידם.הבהרת דעתם המקצועית לדרג המדיני גם אם היא נוגדת את המדיניות - חובתם.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
אפרתי אני חושב שסגן הרמטל לא באמת התכוון למה שאמר וזו הסיבה שבגללה הוא התחרט אחר כך על דבריו. בני אדם עושים טעויות וזה אנושי לטעות. לפעמים הכעס והטינה שאנחנו חשים על המצב בעולם גורם לנו לפעמים לפלוט כאלה שטויות שלאחר שאנחנו נרגעים מעט והכעס שוכך אנו מבינים באיזו הגזמה אמרנו את הדברים. אני בהחלט מבין את הכעס והביקורת כלפי השורשים הרעים שיש במדינה ושצריך לכרות.
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

אם אף אחד לא מתכוון להשוות, אז אל תערכו השוואות, ואל תתמכו במי שעורך השוואות.

אתה יודע מה הייתה עוצמת הרוע בגרמניה, שאתה מדבר על חצי ממנה? באמת, זשל"ב, אתה ילד נחמד, אבל בבקשה ממך, תקרא קצת יותר ותשמע קצת יותר ותראה קצת יותר, ואז תבין שחצי מגרמניה הנאצית זה משהו שאי אפשר להעלות על הדעת. ואם חלילה יהיה פה מאית הפרומיל ממה שהיה בגרמניה הנאצית, אז לא אני ולא אתה נסכים לחיות פה רגע נוסף. ואין לי סבלנות לכל מי שמפיץ את דיבתנו רעה ואחר כך מתחרט למחרת. מותר לכל אחד להגיד: תשמעו, יש פה אנשים כאלה וכולנו צריכים להוקיע, להתנער, למצות את הדין, להקיא ומה לא. אבל מה נותנת ההשוואה המטורפת הזאת? האם זו תסמונת שטוקהולם, או תסמונת ה"מה יפית" או תסמונת מושקה של הפריץ, או מהרסייך ומחריביך ממך יצאו, כשאנחנו נותנים לעולם השונא חומר נפץ.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
אפרתי, לא הבנת אותי נכון. כשאמרתי חצי התכוונתי לכך שיש כאן גזענות אך לא גבאותה רמה כמו בגרמניה הנאצית. אמרתי שאני לא מסכים עם ההשוואה עם גרמניה הנאצית כי בכל זאת מצבם של הערבים כאן הרבה יותר טוב. וחוץ מזה קראתי שסגן הרמטכל התחרט על דבריו ותיקן אותם. אני בכל זאת חושב שצריך שנשאף להיות חברה טובה יותר וסובלנית כלפי האחר בלי קשר לגרמניה הנאצית. ואלון גםדבריך נאמרו בצחוק אני לא חושב שמישהו באמת מתכוון להשוות כל דבר לגרמניה הנצאית ואם תחשוב על דבריו של סגן הרמטכל תבין שהוא לא מתכוון בכלל להשוות שטויות כמו פריצות של בתים אלא דברים רציניים ביותר כמו גזענות בעולם המודרני (ולא רק בישראל!!!)
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

זשל"ב, גם האמירה שלחצי היא תגיע, מזוויעה לגמרי. מה אתה רוצה לומר: שנרצח באכזריות

ונרעיב ונשפיל את חצי האוכלוסיה הערבית, או את העובדים הזרים, או שמא נעשה זאת בחצי הזמן, או שנכריח אותם ללקק בלשון רק חצי מהמדרכות בעודנו דוקרים אותם או מושכים בזקנם, או שאולי נכניס רק חצי מהם למחנות ריכוז, או שבמקום 2 פרוסות עבשות ליום ניתן להם 4 פרוסות (שזה חצי סבל), ושבמקום לרצוח 6 מיליון נרצח שלושה, למה התכוון המשורר זשל"ב??? וזה שמשפחת סבא רבא שלך נרצחה בשואה עוד לא עושה אותך מומחה לזוועה הזאת. ואם זכרונך בוגד בך, ליהודים לא הייתה שום מלחמה עם הגרמנים, ולא תביעה על אדמות ולא פיגועים במטען או בסכין. היהודים היו שומרי חוק הגונים. האמירות הללו מוציאות אותי מהאיפוס. הזילות של ההשוואה לנאצים כה מקוממת, עד שבאמת אולי כדאי שתיסע לפולין, למרות שמה שתראה שם הוא רושם קשה של דבר שאין נורא ממנו, אבל זהו רק רושם ולא מציאות שנמשכה שנים. והפרשנות שלך לדברי סגן הרמטכ"ל היא המצאה נאה. אבל לא זה מה שהוא אמר. ועוד משהו: ארצות הברית הנאורה ואירופה הליברלית הרבה יותר נאציות מאיתנו. אם כבר נקטנו בתיאור הבלתי מתקבל על הדעת הזה.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

פרצו לשכנים שלי הביתה, ובכלל, יש מכת פריצות לבתים במודיעין. ממש כמו שהיה בגרמניה הנאצית.

אבל ברצינות עכשיו - גם אם יש תוקף לתוכן אמירותיו של סגן הרמטכ"ל ושיש מגמות של הקצנה, שנאת זרים ואף גזענות לא עלינו בציבורים הולכים ומתרחבים בישראל, ראוי למפקדי צה"ל שיעסקו בביטחון במקום לנסות לחנך את העם ולכנות אותו "נאצי". כן, גם אם הוא לא התכוון באמת. תהיה סגן רמטכ"ל ועסוק בתפקידיך, אל תרצה לניצולי שואה ובני משפחותיהם על מגמות מדאיגות. נקעה הנפש כבר מהשוואות חינם ל"תקופות אפלות" על כל צעד ושעל, ובמיוחד הנטיה האובססיבית וההיסטרית להפוך כל גילוי של גזענות, טיפשות או אפלייה לאות שהנה הנה אנחנו כולנו הופכים לעם צמא דם ששאיפתו האחת היא להשמיד את אויביו. אין שום קשר בין מה שקורה במדינה לבין מה שקרה בגרמניה הנאצית שלפני מלחמת העולם. גילויי שנאת זרים ודומיה יש להוקיע מכל וכל, אבל תופעות דומות קיימות בכל חברה ובכל מדינה, וכאן היא נמצאת בשוליים שבשוליים, ואינה זוכה לתמיכה ממסדית או לאיזשהו קונצנזוס. גם אם שרפו כמה פסיכופתים את מוחמד אבו חדיר, מה שזכה לגינויים מקיר לקיר, מי שמשווה את הפשע הזה למה שקרה באופן שיטתי, מאורגן ומוסדר בגרמניה הנאצית הוא טיפש, בור או רשע.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
לא ראיתי במלואו את הנאום של סגן הרמטכ"ל. ממה שהבנתי, ושמעתי, הוא דיבר על גזענות בצורותיה השונות ואמר שאין הבדל בין גזענות כזו לאחרת. בקשר להשוואה בין ישראל של היום לגרמניה הנאצית - לא מסכים עם זה בכלל, ולמרות זאת, כמו שאמר עמיר, אין בכך שוני גמור. אני כן מרגיש בזמן האחרון שישראל צועדת בכיוון הזה, למרות שאני יודע שלא משנה מה, ישראל בחיים לא תגיע לרמת שפל כזו, אבל יכול להיות שלחצי היא תגיע. ואפרתי - כנראה שלא קראת את הסקירה האחרונה שלי על המסע לפולין (אם אפשר לקרוא לזה סקירה), שבה אני מפרט את הסיבות ללמה אני רוצה לצאת לפולין. ובין הסיבות, הייתה סיבה משפחתית, שסבא רבה שלי מצד אמא הוא היחיד שניצל, וכל שאר משפחתו נהרגה בשואה בגטו ורשה במשרפות - ככה שהסיפור שלי עם השואה לא מסתכם ביציאה לפולין.
גלית
גלית•לפני 10 שנים

לשם שינוי ,מה שזשל"ב . מה שעמיר .ובלי סתירה - מה שאפרתי

כשאני שמעתי את מה שאמר הסגן, המחשבה הראשונה שלי הייתה על פליטים , אריתראים סודנים וכד', לא על מתנחלים , לא על ימנים ,לא אפרטהייד ,לא בקורת על הממשלה ולא בקורת על מפלגות, אני שמעתי דברים שנאמרו הרבה פעמים קודם לכן על זהירות לא להתדרדר במדרון החלקלק של קיצוניות וגזענות , ואין בכך שום דבר רע. ואיזה עיתוי יותר טוב מכך מארוע שמתיחס ליום השואה ובנאום שמדבר עלנו?
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

להגיד: יש בתוכנו אנשים כאלה וכאלה שמתבהמים וכו' וכו', הכל נכון.

ההשוואה לגרמניה הנאצית לא מקובלת עלי ולא תהיה. זו הייתה פלנטה אחרת ואין מקום להשוואה. מבחינתי זו אמירה אומללה. ואני אומרת זאת מתוך זעזוע עמוק ותחושת זוועה עמוקה מפרשיית דומא ופרשיית אבו חדיד.
•לפני 10 שנים

אוהו זה מורכב (סוגית דברי האלוף יאיר גולן):

ברור (כמו שטוען שאולי ובצדק) שהעיתוי - הזמן והמקום - ובכלל בתקופת ימי זכרון השואה, אז הדברים נאמרו - עיתוי כושל ואומלל ואף עיתוי שהרים להנחתה ביג טיים. מנגד - במחשבה רוחבית לדבריו - הדברים אינם לחלוטין משוללי אמת. יש משהו בדבריו - והם צריכים להילקח כחומר גלם למחשבה עמוקה (אם יש מצב כזה בהנהגת המדינה) ולהפקת כל מיני מסקנות. לא מסכים שהדברים שנאמרו הם רעים או נטולי הומניות ליברליות או נאורות - הם באו ממקום של חשיבה ושל דאגה ויש בהם (לצערי) יותר מניצוץ של אמת. ולעניין הביקורת: משהו מתוכנו של הספר? שנדע מה לפנינו, בטרם ניגש לקרוא את בצר ? מסכים עם שתי קביעות: לוחם לתפארת. מחנך לתפארת. אדם ערכי לדוגמא.
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 10 שנים

מה שאפרתי.

אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

זשל"ב היקר, כמי שחוויית השואה העיקרית שלו תתמצה בכן לנסוע או לא לנסוע לפולין, הייתי מציעה

לך לכתוב על דברים שאתה מבין בהם יותר טוב. וכמי שחוויית השואה עיצבה אותה מרגע הולדתה ועד היום, ותשפיע ומשפיעה גם על ילדיה, אני חייבת לומר לך שסגן הרמטכ"ל אמר משפט אומלל וטיפשי ורע ומכוער ולא הומני וליברלי ונאור. כי למרות שיש בינינו אנשים איומים שעושים מעשים איומים, גרמניה הנאצית איננה כאן. אז אולי תראה כמה סרטים ואחר כך נדבר.
חני
חני •לפני 10 שנים

בימינו לא פשוט למצוא אנשים שהם דמויות לחיקוי.אז נשארו לנו כמה מפעם פעם...

•לפני 10 שנים
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
מסכים אתך. באמת שאני לא מצליח להבין מה כל כך היה מכעיס בדברים הנכונים שאמר סגן הרמטכ"ל.
•לפני 10 שנים
25 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של ליאור

פאפא יאנארוס

פאפא יאנארוס

ניקוס קאזאנצאקיס

זה ספר נפלא.
לאורכו התלבטתי על מה הוא מספר בעצם. גם אחרי שסיימתי, אני לא בטוח שיש לי תשובה מלאה.
חלק מרכזי בו מדבר על חדלות-האלוהים.
על השקר של האלוהות ועל שקר העזרה שהאדם מצפה לקבל ממנה מאז שחר הבריאה.
ועל האכזבה הטמונה בכל אמונה בכל אלוהים.
כי פאפא יאנארוס מאמין, כל עצם ונים בגופו ונפשו מאמינים.
ואין.
אין אלוהים, אין עזרה ממנו, אין תשובות ממנו, אין, פשוט אין.
וכל זה קורה - ומועצם - על רקע מה שעושים בדרך כלל מאמינים באלוהים לכאלה שלא מאמינים באלוהים ומה שעושים אלו שלא מאמינים באלוהים למאמינים באלוהים.
הורגים, טובחים, מוציאים את הזעם של המחסור והאכזבה מאלוהים - על אנשים אחרים.
זה ספר נפלא.

לפני שנה•ליאור
שער הניצחון

שער הניצחון

אֵריך מריה רֵמַרְק

איזה ספר.
יצא לי לקרוא אותו על רקע החודשים האחרונים, אלו המדממים.
ולמרות שאין בו מלחמה, הוא התאים לחודשים האלו כמו כפפה ליד, כי המלחמה נוכחת בכל דף ודף שלו.
בימים האחרונים, אחרי שסיימתי אותו, אני לא מפסיק להתפעל - כי לדעתי הוא טוב יותר מהספר
שעליו תהילתו העולמית של רמרק - "במערב אין כל חדש".
לא שמעתי מעודי על "שער הנצחון", להבדיל מאחיו המפורסם שאותו קראתי כמה פעמים במהלך חיי, כדי
לגלות בכל פעם זוויות אחרות וטפחים אחרים שלו.
את הזהב הזה מצאתי במכרות הזהב הידועים יותר בתור מדפי הספרים בתחנות רכבת ישראל.
שם, בין ערימות הזבל הידועות יותר בשם "ספרי המאה ה-21", ניתן למצוא עדיין פנינים, זהב ויהלומים ממאות אחרות.
כאמור, השוני הגדול בין "שער הנצחון" לבין "במערב אין כל חדש" הוא שהמפורסם מתאר את המלחמה (מלחמת העולם הראשונה)
מתוך הקרביים שלה, בעוד הפחות מפורסם מתאר את הזמן בו הולך העולם לקראת מלחמה אחרת (מלחמת העולם השנייה)
אבל מה שמשותף מאוד לשני הספרים וכאמור, לדעתי אפילו טוב יותר בספר הזה - היא יכולת התיאור של רמרק
את הנפש האנושית, את הפחדים, התשוקות, הבריחות, ההדחקות.
אין מה לעשות - כשאתה יודע את העבודה, אתה יודע אותה. רמרק מצליח לתאר בצורה מופלאה
את האפילה ההולכת ויורדת על אירופה ועל העולם ובמקביל את האפילה השוררת במעמקי הנפש האנושית.
ספר חובה למי שאוהב לקרוא ויודע לקרוא.

לפני שנתיים•ליאור
אקסטזה טוטאלית

אקסטזה טוטאלית

נורמן אולר

שמונה עשורים אחרי שהתחילה, מנסים כעת רבים לספר את סיפורה של מלחמת העולם השנייה, והפעם בצורה שונה – שונה מהמציאות.
בפולין וברוסיה חוקקו בשנים האחרונות חוקים המעניקים מאסר מיידי וקנסות כבירים לכל מי אשר יהין להשמיע / לכתוב / לומר בקול כי פולנים או רוסים נתנו את ידם למעשים הידועים בשמם הכולל בתור "השואה".
אנחנו? השתגעתם? כל הרוסים, עד האחרון שבהם, שלא לדבר על כל הפולנים, עד האחרון שבהם, לחמו בגבורה נגד הנאצים. מה פתאום? היו פולנים / רוסים שעזרו לנאצים בהתלהבות מרובה שעלתה לא פעם על זו של הנאצים? אתם חולמים בהקיץ, בואו, תא הכלא מחכה לכם.
מדוע ההקדמה הזו בפתחה של ביקורת על ספר שכלל אינו נוגע בנקודה זו?
משום שהתנועה העולמית להתנערות / הכחשה / הסברים / השכחת השואה, שהחלה לפעול בגלוי עם איחוד גרמניה בתחילת שנות התשעים, הולכת וצוברת תאוצה במאה הנוכחית, בעיקר עם הפיכתו ללגיטימי של זרם התודעה "פייק להמונים" במסגרתו מתקבל כלגיטימי כל מה שנכתב, נאמר או מושמע בכלי תקשורת. תמיד יימצאו קונים לסחורה.
וכאן החיבור לספר. יש להקדים ולומר שהוא מרתק, כתוב היטב ומעניין מאוד. גם אני, כבעל קילומטראז' גבוה בספרי וענייני מלה"ע השנייה, לא הכרתי לעומק את נושא הסימום השיטתי שהתקיים בגרמניה הנאצית, מלמעלה ועד למטה, מהעורף לחזית מפשוטי העם ועד לפיהרר. העוצמה של שיטתיות הסימום, של הייצור ההמוני, של יכולות המדינה המודרנית להזרים סמים לאזרחיה כאשר היא רואה בכך יעד מועדף, כל אלו נפרשים בהרחבה מצמררת ביריעה רחבה וביכולות סיפור גבוהות.
אלא שייתכן והמחקר המעמיק עליו מבוסס הספר, מכניס אותו לקטגוריית "הסברים". כי אם הם היו מסוממים רוב הזמן, אז בוודאי שאדם שחושיו קהים, שלא לומר מדוממים, יוכל לבצע מעשים שאדם שחושיו ערים, לא יוכל לחלום עליהם.
וכאן טמונה הסכנה לדעתי.
לא. הסמים לא גרמו להם לעשות את מה שהם עשו. הסמים לא אפשרו להם לעשות מה שלא היו עושים ללא הסמים. נהפוך הוא – הם עשו הכל בידיעה ברורה, בהכרה מלאה ולא פעם בגאווה ומתוך תחושת שליחות.
לכן, צריך לקרוא את הספר המצויין הזה, מתוך הידיעה שמפעל הסימום הכביר הזה, שמעבר לכך שאיפשר לחייל להילחם ברציפות מספר יממות, גם סייע בבניין "אומה בריאה" לפי התפיסה החברתית הנאצית, הוא לא מה שהוביל אל "הפתרון הסופי", לא ולא.
קשה עד בלתי אפשרי להסביר את השואה. וזה הולך ונעשה קשה יותר ויותר ככל שהיא הופכת רחוקה יותר.
לכן, לא פעם, עלולים להיווצר פיתויים להסבירה בצורה קלה יותר, בצורה שממלאת את בורות אי-היכולת להבין ולהיתלות באילנות שענפיהם מספקים בסיס לתובנות.
שמונה עשורים אחרי שהתחילה, מנסים כעת רבים לספר את סיפורה של מלחמת העולם השנייה, והפעם בצורה שונה – שונה מהמציאות.
ושוב, אחרי הכל – זה ספר מצויין.

לפני 5 שנים•ליאור
ליטומה בהרי האנדים

ליטומה בהרי האנדים

מַריוֹ וַרגַס יוֹסָה

על האכזריות.
החיה היחידה שהורגת לא לשם השגת מזון או התגוננות.
על האכזריות האנושית.
על ריצוץ הגולגולת באבן, כי האיש ההוא לא מאמין באותה דרך כמוך.
על היכולת המולדת להרוג. של כל אחד ואחת.
על שיסוף הגוף במתכת חדה, רק כי האיש ההוא לא מסכים איתך.
על תאוות ההרג המקננת - כך מסתבר - בכל גוף אנושי.
על נעיצת הקצה המחודד בתוך הבשר, כי האיש ההוא מוגדר בידך כבן מוות.
על ההמתה המתבצעת כלאחר יד.
על הירי הקורע לגזרים את הגוף, כי האיש ההוא אינו שייך לקבוצת ההשתייכות שלך.
על האכזריות.

לפני 6 שנים•ליאור
המחצבה

המחצבה

אהוד בן עזר

אותנטיות.
במאה המשונה הזו בה אנו חיים, איבדה מזמן המילה הזו, המושג הזה, את המשמעות האמיתית.
היא הופשטה, גולגלה בזפת ונוצות והובאה למצב בה היא נמצאת כיום - פייק ניוז.
הרי מכל כיוון מציעים טיול אל "שבטים אותנטיים" החיים את "חייהם האותנטיים" ומן העבר
השני מצליפים "טעמים אותנטיים" של "המסעדה האותנטית" הזו או האחרת ובפחי הזבל של תקשורת
הניו (טמטו)מדיה, מציעים כמובן "עדויות אותנטיות" לצד "סיפורים אותנטיים" של "אנשים אותנטיים".
ואני חושב שבדיוק בגלל נקודה זו, הספר הזה כל כך טוב.
הוא אותנטי.
לא "האותנטיות" הזו עליה דיברתי, אלא כזו הנובעת מכתיבה הקרובה אל הנושא עליו היא מדברת.
אותנטיות הנובעת מכתיבה בזמן אמת על מאורעות ועל התרחשויות, על הלכי נפש ועל תחושות.
הספר עוסק בחיי קהילת עולים מארצות ערב, בשנים הראשונות לאחר הגעתם לישראל.
באזמל חף מהתנשאות, התחנחנות ודעות קדומות, מנותחת ומתוארת הוויה אמיתית על כל רבדיה, היצרים, הפחדים, האהבות, השנאות, הזעם והשמחה.
זה ספר על אנשים, על מה שמניע אותם, בעודם מנסים לבנות מחדש את חייהם שהופסקו, בארץ אחרת ובעצם בחיים אחרים.
זה סיפור על מאבקים, מאבק לבניית זהות, מאבקי כח פנימיים, מאבק נשי, מאבק אישי ומאבק קבוצתי.
והאותנטיות נמצאת בכל מילה.
לשם כך עליכם לוודא שאתם קוראים את העותק המקורי משנת 1963.
ועוד מילה - על העטיפה של העותק המקורי.
התמונה כאן באתר היא של כרזת הסרט, המצויין גם הוא, בכיכובם של ששון גבאי ואורי גבריאל.
אבל העטיפה של הספר, מעשה ידיו של יוסל ברגנר, מספרת את כל הסיפור כולו.
חבורת אנשים הנתונים בעיצומה של תנועה גדולה ואינך יכול לדעת האם מדובר בתיגרה או במסיבה.
והשילוב הזה, הוא לבו של הספר.

לפני 6 שנים•ליאור
הירח והמדורות

הירח והמדורות

צ'זרה פבזה

האם באמת אפשר לסגור מעגל?
רבים מאיתנו עוסקים בכך, במשך חלק כזה או אחר של החיים - הנסיון לסגור מעגל.
לעיתים זה נמשך זמן קצר, לעיתים ארוך ולעיתים זה הוא נסיון הנמשך לאורך חיים שלמים.
אני יודע את זה מנסיוני האישי.
יש מעגלים שהצלחתי לסגור גם אחרי 30 שנים ויש מעגלים שלעיתים, ברגעים של כנות עצמית עמוקה, אני מודה בפני עצמי שלא אצליח כנראה לסגור בגלגול הזה.
גם על הספר הזה מרחף הנסיון לעשות זאת, לשוב ולסגור מעגל שהתחיל לפני עשרות שנים.
אבל, האם זה אפשרי בכלל?
גיבור הספר שב אל כפר הולדתו הקטן בחבל ארץ כפרי באיטליה, שנים רבות לאחר שעזב אותו, הפליג לאמריקה, עשה הון וראה עולם, אך מעולם לא שכח איך מבשילות התאנים, איך מריח שדה לאחר שנקצר ואיך מרגישה נשיקה עם נערה מתחת עץ בערב קיץ.
והוא חוזר לכפרו, בזמן שגם הוא סגירת מעגל לאומית - תום מלחמת העולם השנייה. איטליה מתעוררת משנות הפאשיזם שלה, מביטה אל עצמה במראה ומלקקת את פצעיה, תוך עריכת חשבון עצמי נוקב ואכזרי עם מה שנשקף במראה זו.
האם אפשר בכלל לסגור מעגל?
הנוף, הבתים וחלק מהנשים נותרו כשהיו - אבל מבפנים הכל שונה, כשכל כך הרבה כבר לא קיים ומה שקיים, לא יהיה לעולם כפי שהיה.
אחת האסוציאציות הראשונות שעלו בי לאחר הדפים הראשונים, היא כמובן "סינמה פראדיסו" המופלא, שגם שם חוזר גבר איטלקי אל כפר הולדתו לאחר 30 שנים ואל זכרונותיו מילדותו שם.
אך בעוד סלווטורה מצליח לסגור מעגל עם ילדותו, הרי שכאן בספר הנסיון נתקל בקשיים גדולים הרבה יותר.
זה ספר מצויין שגורם להרהורים רבים וכמובן - הוא נועד לאנשים שיודעים לקרוא.

לפני 6 שנים•ליאור
מלון פלשתינה

מלון פלשתינה

רן אדליסט

הירחון "מוניטין" נחת עלי במלוא כובד משקלו בדיוק ברגע הנכון. תחילת האייטיז, ואני נער מתבגר, כזה שהתחיל לעמוד על דעתו, פתוח לחלוטין לכל כיוון ולוגם בשקיקה את עולם המבוגרים.
ואז נחת עלי "מוניטין" שהגליונות שלו, עם העטיפות שטרם נראו כמוהם בארץ הזו, בפינה הזו של אפריקה ובעיקר עם התוכן שלו שהיה כל כולו "ניו ז'ורנליזם", אותה מהפכה אדירה בכתיבה ובמחשבה, שנביאיה כמעט כולם, כתבו בירחון הזה.
כמעט כמו כל דבר שעובד כאן באפריקה, גם הניו ז'ורנליזם נולד ויובא לכאן מארצו של הדוד. המהפכה הזו בעיתונות הביאה אל הכתיבה העיתונאית את שפת היומיום, את הסלנג ואת המחשבה החופשית המוצאת ביטויה במילים חופשיות. כמו כל מהפכה היא דחקה עד מהרה את הארכאיות הלשונית, את האיפוק ואת הפאתוס והפכה את העיתונות הכתובה למה שהכרנו עד סוף המאה ה-20, אז החלה העיתונות הכתובה לשקוע תחת משקל מדמנת "ניו מדיה" שהוא כמובן קיצור של הביטוי הלטיני הידוע "ניו-טימטומדיה".
וכאמור, נביאי ומבשרי הניו ז'ורנליזם כאן באפריקה, כתבו כולם במוניטין - מיברג, אדליסט, צרור, ברוך ודומיהם.
וכמתבגר שוקק ולהוט לידע שהייתי, נפל הירחון אל ידי כפרי בשל. הטיפול בהוויית החיים הסוערת כאן באפריקה בראשית האייטיז, עם מלחמת לבנון הראשונה והסרחון שעלה ממנה מהרגע הראשון, עם כשירותו המנטלית ההולכת ומדרדרת של מנחם "היו להם מכונות ירייה?" בגין, עם תעלולי הלחם והשעשועים להמונים הנבערים של יורם ארידור, עם ישראל המקורית ההולכת ושוקעת תחת משקלה של אפריקה ההולכת ותופסת את מקומה הפיזי והמנטלי, כל אלו היוו חומר נפלא לכותבים המהירים, יהירים, דעתניים ואינטיליגנטים שאיכלסו את "מוניטין".
והספר הזה הוא מקבץ של כתבות שהתפרסמו אז במגזין "מוניטין". מרתק לשוב ולקרוא את החומרים הללו, את התחזיות שהתגשמו (הזנב שמכשכש בכלב בשטחים) את אלו שלא (אריק שרון ימות לפני שיהיה ראש ממשלה) את ראיית העולם, את הפכחון, את היוהרה, את המילים שגם אם לא היו בכיוון, תמיד היו מעניינות ומרתקות.
מומלץ ביותר למי שיודע ואוהב לקרוא

לפני 6 שנים•ליאור
הרפתקות החייל איבן צ'ונקין

הרפתקות החייל איבן צ'ונקין

ולדימיר ווינוביץ'

עוד פנינה מהניסוי הגדול ביותר שנערך בבני אדם, ניסוי כמוהו לא היה ולא יהיה בתולדות האנושות - הקומוניזם.
והניסוי הזה, שהמיט כל כך הרבה סבל על כל כך הרבה אנשים, זימן גם מצע
מופלא לסיפורים מכל המינים, משום שבמהלך 70 שנות הניסוי, חיו אנשים
במצב כל כך אבסורדי, אומלל, מצחיק, עצוב, בלתי הגיוני, מוזר ומרתק, שהסיפורים
לא חייבים להיות אודות מקרים הרי גורל.
מספיק תיאורים של יום יום בפינה נידחת של ברית המועצות, על-מנת לספק
סיפור מצחיק, עצוב, נוגע ללב, כזה שגיבוריו הנמחצים ביומיום תחת משקלו של הניסוי,
מצליחים בכל זאת לגלות את האנושיות שבהם, את מגוון הרגשות ואת היכולות שבני אנוש
ובייחוד בני האומה הייחודית הזו, מגלים תמיד.
החייל איבן צ'ונקין הוא בן דמותו של החייל האמיץ שווייק, כזה שהחיילות היא ממנו והלאה, אבל
כזה שהמבט הייחודי שלו על העולם, מספק תובנות על טבע האדם, על טבע המשטר ועל החיים.
למרות שהסיפור מתרחש בעת נקודת זמן הרת גורל, תחילת מבצע "ברברוסה" והפלישה הנאצית לבריה"מ, הרי
שהוא מתרכז ביומיום של כפר קטן ונידח, בחייהם הקטנים של הפרטים המשתתפים בניסוי.
ובשל כשרונו של המספר, הסיפור נפלא.
מומלץ מאוד למי שיודע לקרוא

לפני 7 שנים•ליאור
המערבולת

המערבולת

קונסטנטין פאוסטובסקי

בחורף המשתגע ובאביב המתמהמה של 2019 אני נוסע ברכבת הנתונה לגחמותיהם של האנרכיסטים הלבנטיניים המתקראים "ועד נהגי הרכבת" וקורא על האנרכיסטים של 1917. "תוך חודשים ספורים הביעה רוסיה עד תום כל אותם דברים שהחרישה מלהגיד מאות שנים", פותח פאוסטובסקי את ספרו ואני משקיף מבעד חלונות הרכבת, רואה את השלטים הזועקים למהפך וקורא על המהפכה.

אני קורא ומהרהר אודות ההחרשה הרוסית ואודות השלשול המילולי השוטף פה את האוזניים, העיניים, האף והמוח בתקופת הבחירות. מנסה להבין איך בדיוק אמור מישהו, מכל צד שהוא, לחשוב בצורה הגיונית על העניינים העומדים על הפרק, כאשר הכל טובע במדמנה המילולית השוצפת הזו, והאם בכלל ניתן להעלות ולבודד קורטוב הגיוני מתוך הסחי? או כפי שתיאר זאת פאוסטובסקי - "בנפש כל אדם משומר, כניחוח הדק של עצי התרזה בגן נויבסקי, זכרון של נצנוץ אושר, שכוסה זיעה ואשפה של חולין".

מערכת הבחירות הזו מדגישה שוב וביתר שאת את ההתפוררות של מה שהיה פעם עם אחד. ואין מנוס מהמחשבה כי מה שליכד פה פעם את העם, היו המלחמות התכופות. ומאחר שמאז 1982 לא הייתה פה מלחמה גדולה, אזל הדבק. או כפי שתיאר זאת פאוסטובסקי - "המדינה התפוררה כגוש טיט רטוב, הפרובינציה לא סרה יותר למשמעת הבירה. היא חייתה את חייה שלה, טמירה ומסוגרת וגעשה במסתרים".

ואני מביט בשדות הכל כך ירוקים החולפים מבעד לחלון הרכבת הגדול וחושב על כך – כמה מדהים שכאן, הפרובינציה המוכה ממשיכה לסור למשמעת השלטון, אשר בתהליך מופלא, ממשיך לשכנע אותה כי מצוקותיה מקורן בשלטון שאיננו קיים מזה שנות דור.

והשלטים ממשיכים לחלוף מול העיניים – כל מועמד או מחנה קוראים לתמיכה, משחירים ומחרפים את המתנגדים, מתוך מחשבה או אמונה, כי הקורא אותם, יעצור לפתע ויאמר לעצמו כי ראה דברי אמת. או כפי שתיאר זאת פאוסטובסקי - "שבועות, ססמאות, הוקעת חטאים ולהט". ואני קורא ותוהה האם יש מישהו בארץ הזו אשר שינה את דעתו אחרי ששמע מועמד זה או אחר מחרף את אבי אביו של יריבו?

ואני חושב על היחסים שבין שלטון לאדם. הרי אז, ב-1917, קמו האנשים לכלות שלטון עריץ על-מנת להעלות במקומו את מה שנתפס כשלטון העם, שלטון שבמשך 70 שנים הבאות מחץ את האנשים באגרוף ברזל אלים שלא נודע כמותו עדיין בתולדות האנושות.

עכשיו יורד גשם סוער על החלון הגדול של הרכבת ואני תוהה - האם יש שלטון שיכול לעשות טוב לאנשים והאם אחרי הבחירות המתקרבות, משהו ישתנה? או כפי שתיאר זאת פאוסטובסקי - "אגב, האביב של 1917 היה קר והעשב הצעיר שביצבץ כוסה לעיתים קרובות גרגרי ברד מתנפצים. אך קיץ מחניק בא בעקבות האביב הקר של 1917".

לפני 7 שנים•ליאור

ביקורות נוספות על "לוחם חשאי"

לוחם חשאי

לוחם חשאי

מוקי בצר

סיפורו של איש היחידות המיוחדות בצה"ל.
מוקי בצר מלווה את ציר הזמן של הלוחמה הזעירה בצהל מששת הימים ועד הקמת יחידת שלדג.
השתתף בעשרות מבצעים הירואיים שכולנו מכירים מסיפורי מורשת הקרב.
מצאתי עניין רב בקריאת הספר מכיוון שהוא מתכתב מאוד עם ימינו אנו והמלחמה הנוכחית:
מלחמת ששת הימים לעומת מלחמת 12 הימים. הדמיון מדהים.

"לנו הלוחמים בקו הקדמי הייתה תחושה ברורה שננצח. לכן לא הבנו את הממשלה, ששידרה מסרים מהוססים וגרמה לדרדור בטחונו העצמי של העורף עד כדי צניחה אל תהומות הייאוש". עמ 58.
"מעטים העמיקו באותם הימים לחקור מה בדיוק קרה במלחמת ששת הימים. למה התמוטטו הצבאות הערביים כל כך מהר, ואם יכול הדבר הזה לחזור על עצמו אי פעם. האם נצליח שוב...להשיג כזאת עליונות אווירית…" עמ 65.

ומן הצד השני אל לנו לתת לניצחון בסדר גודל של ששת הימים לסמא את עיננו. למרות שה7 באוקטובר שלנו בא לפני ניצחון מלחמת 12 הימים, השכחה והאופוריה יש להן נטיה להזדחל למערכת, עלינו לעמוד תמיד על המשמר ולדעת שהחרב תמיד מונפת מעל ראשנו.
יש לאמץ את ההכרה שבארץ הזאת, 'שלום' זה רק השם של גבאי בית הכנסת.

"בימי המנוחה על זרי הניצחון - יכולנו להפיק את הלקחים המתבקשים, אך לא עשינו זאת. את התשלום שילמנו במלחמת יום הכיפורים". עמ 66.

ואחרי הניצחון הגדול, מלחמת התשה וחוזר הלאה…

"בניגוד לדעה הרווחת המלחמה הבאה כבר עומדת בפתח וחובה להערך לקראתה מהר ככל האפשר...האויב שהושפל לא יוותר על סיבוב נוסף". עמ' 74.

החולאים משתרשים מקדמת דנא: למשל בפעולת כארמה - כרוזים מוטלים מהאוויר, קוראים למחבלים להכנע. מאבדים את גורם ההפתעה על חשבון המוסריות המדומה. חסים על חיי מחבלים על חשבון חיילנו.

"הייתי אז צעיר, ועוד לא ידעתי שזאת דרכה של מערכת הרוצה להגן על עצמה. מפקדים לא רוצים לחקור מחדלים. הם לא רוצים להסתכסך עם מפקדים אחרים ולכן מחליקים ומטייחים ככל האפשר"... עמ 97.

האם הגנרלים הגדולים, כחלק מההכשרה עוברים קורס טייח?

לאורך הספר מקפיד בצר לציין באדיקות, כמעט כל לוחם וטייס שנתקל בו במשך חייו מאיזה קיבוץ או מושב הוא. בעמ' 100 פתאום הבחנתי בדפוס שבצר מתמיד בו לאורך כל הספר.
עמ' 100, הטייס יורם פרס ז"ל בן קיבוץ מעיין צבי. מרדכי רחמים לוחם סיירת מטכל ומאבטח המטוס העיראקי, יוצא המעברה, שהצליח לבלום לבדו את המתקפה מוזכר רק בשמו.
לי אישית צרם שהצניע את המקומות מהם הגיעו הגיבורים המזרחים.

בצר נוגע בכל המבצעים הגדולים של צה"ל ובנקודות קריטיות על ציר הזמן. באחד מתפקידיו יוצא לאמן את הצנחנים של גנרל אידי אמין באוגנדה, דברים שנפוצים עד היום אצל חבר'ה יוצאי יחידות מובחרות שנוסעים לאמן כל מיני צבאות גרילה. הדבר תמוהה בעיני שכן הכסף מעוור ומטשטש את דלף המידע והאמצעים שאחר כך פוגעים בנו. ולראייה, חבירתם של האוגנדים למחבלים החוטפים במבצע אנטבה. יוצא שאנחנו מאמנים את האויב.
אידי אמין מגרש את הישראלים מאוגנדה והופך מאוהב לאויב, ובצר, אחרי שנתקל בארוע משפחתי בעוזי דיין מקבל ממנו הצעה לפקד על פלגה בסיירת מטכל. אצלנו בארועים משפחתיים מקבלים גג בורקס עם רוטב פטריות.

על יום כיפור והדמיון הצמרר לאוקטובר 2023:
"בימים ההם...עדיין חייתי כמו כולם באמונה ש"הם שם למעלה יודעים מה הם עושים". היינו בטוחים שבצמרת הצבא הדברים נשקלים בזהירות, בתשומת לב ובחוכמה. ובעיקר הייתה לי הערכה רבה לגורמי המודיעין…" עמ 173.
"...גם אם יפתחו במלחמה, היא תהיה מוגבלת ותסתכם בניסיון לכבוש מחדש פיסת שטח...כדי להשיב את כבודם האבוד".
"...הממשלה החליטה שלא תהיה מכה מקדימה. הם רוצים שיהיה ברור לעולם שהערבים תקפו ולא אנחנו"… עמ 178.

על המפגש עם משה דיין אחרי כיפור:
"הוא התחיל להסביר לי למה אין לו כל חלק במחדל...טענתו שהצבא ולא משרד הביטחון אחראי על המודיעין, בכלל, הוא אמר, איזה כלים יש לי לבדוק דברים?...אני יודע רק מה שאומרים לי…"
מזכיר מישהו.
בצר: "הקשבתי לו מופתע, מתקשה להאמין שמדבר אלי שר הבטחון, משה דיין, הסמכות הבלתי מעוערת שעל פיה ישק דבר בתחום הצבא והביטחון מאז ששת הימים. איך הוא יכול להתכחש כך למה שהיה...להתנער מאחריות... הבנתי שאין כאן שיחה אלא תרגול כתב הגנה...שר ביטחון שאמור לדאוג לשיקום הצבא והכנות למלחמה הבאה, משקיע את מרצו בהכנת הופעתו לפני ועדת אגרנט…" עמ 243.
אף אחד לא המציא את הגלגל. בוגרי קורס טייח כבר אמרנו?
לחרטט בביטחון זו לא המצאה של דור הגנרלים הזה. אחרי פיגוע טרור בקריית שמונה מכריז דיין: " ערבים לא מתאבדים"! קבע דיין בטון פסקני (כאן גיחכתי בקול). איש לא העז להתווכח עם שר הביטחון. היה ברור שאין נכונות להודות שנתקלנו כאן בתופעה חדשה, לא מוכרת, המחייבת אותנו לבחון אותה ואולי לשנות דפוסי חשיבה…" עמ 249.

לא פחות ממדהימים סימני הדרך שמופיעים לאחר כיפור, ניצני הדוקטרינות שמלוות אותנו עד היום: "הדאיגה אותי הגישה הכללית...התבססות על חיל האוויר והעדפתו על פני הפעלת כוחות מיוחדים...חששותי שהמחבלים ילמדו ביעילות להתוגנן מפני חיל האוויר...ובתוך זמן קצר נפציץ מן האוויר שטחים ריקים." עמ 275.
עמוד לפני צפה ועולה בעיה אחרת. יוני נתניהו מנסה לשכנע את בצר לעבור הסבת שיריון, אך בצר שם את כל יהבו על עולם היחידות המיוחדות, פעם כל רמטכל היה עוטה גם סיכת שריון, הרמטכלים יוצאי היחידות המיוחדות שלא עברו הסמכת שריון לפי דעתי גרעו מארגז הכלים שלהם כלי מאוד חשוב.

הקטע על מבצע אנטבה מרתק. ניואנס אחד שלכד את עיני: חוליית המחבלים ממבצע אנטבה, שינתה את שם המטוס בקשר ל'חיפה 1'. מי שלא ראה את הצהרת הכוונות, ודחף אותנו לדיונים על קווי 67' לא ידע לקרוא את התמונה.
ככלל, סיפורי הלחימה מרתקים, אך לעיתים לוקה בפירוט יתר של שמות, כנראה משיקולי 'לא נעים', הדבר לא משרת את הסיפור ולעיתים מעייף.

אחרי כיפור בעקבות התסכול מכך שסיירת מטכל לא הופעלה באופן מיטבי במלחמה, מחליט על הקמת יחידה מיוחדת שתדע לנצל את מלוא הפוטנציאל של משימות עומק מיוחדות. כך נולדת 'שלדג'.
בצר עתיר זכויות, מקים ישובים ואף מכינה צבאית נחשבת בשם 'מנשרים קלו'.
העשייה שלו יכולה בכיף להספיק לסיפור חיים של 5 אנשים.

⅘ בסולם מאני

לפני שנה•
★★★★★
•וויליאם מאני
לוחם חשאי

לוחם חשאי

מוקי בצר

מוקי בצר הוא מלח הארץ, הוא לא היחיד, הם היו רבים. חלקם הגדול שרד את התקופה הזאת וחלקם נפלו בדרך.
מה שמייחד את בצר שהוא עבר בכל הפינות הרגישות שבהם עברו הלוחמים אוחזי החרמש ביד אחת והחרב ביד השניה.
מוקי בצר שונה מאחרים בכך שהוא מסוג הלוחמים עם הראש הגדול. מה זה גדול- ענק!
האיש הזה כמו שמתואר בסיפרו , נע ונד בין חיי הצבא לחיי החקלאי, ועד סוף דרכו הצבאית לא ידע לבחור- צבא או משק, משק או
צבא. לכן. הוא האריך את שרות הקבע שלו שנה אחר שנה ולא חתם לתקופות ארוכות. בשל עובדת היותו לוחם מצטיין, מנהיג ללא פחד
אדם רחב דעות ובעצמו דעתן לא קטן, צה״ל לא ויתר עליו ובכל שעה שביקש להפוך כיוון, לצאת לחיים אחרים, בא הלחץ מלמעלה והחזיר אותו לדרך
הצבאית, תמיד תוך נגינה על רגישותו לביטחון העם ולאהבתו הגדולה לעוצמת הרגשות של השרות הצבאי וההרפתקאות שכרוכות בשירות קרבי
ולעיתים קרובות מסתורי.
הספר מספר את סיפור ילדותו בנהלל ואת מהלך חייו ביחידות המיוחדות בצה״ל ואין לשכוח את תרומתו להקמת היחידה המיוחדת שלדג- שכל הקמתה ובריאותה
היא מפרי רוחו המפעימה של מוקי בצר.
כן ירבו אנשים כמותו בישראל.
טוביה

לפני 10 שנים•tuvia
לוחם חשאי

לוחם חשאי

מוקי בצר

זהו סיפור אישי של קצין שהיה לו מסלול צבאי לא-שיגרתי: הוא היה בכל היחידות המיוחדות, הוא היה בכל המבצעים החשובים, והוא אף פעם לא היה חלק אינטגרלי מהמערכת הקבועה. נקודה מעניינת כשחושבים על כך. הוא לא היה מפקד סיירת ולא מג"ד ולא מח"ט, ובכל זאת הוא היה מעורב בהכל מבלי להיות המוביל הרשמי. היתרון של הספר הוא בכך שהוא מביא קולות מהתקופה ופרטים אישיים ולא גלויים על אירועים מפורסמים. לכן זה מעניין למי שנכח באותן שנים או מעוניין ללמוד עליהן. החיסרון בספר הוא שהוא דבק ביומן האירועים הפרטני (מי אמר מה, מי השתתף בפגישה, מי ירה ימינה ומי שמאלה) ולא מתרומם ולא מנצל את הסיפור לתאר מעט את הדור, את התובנות, את מה שרואים ממרחק השנים, את הלקחים האפשריים לעתיד, את מה שהדור הצעיר יכול ללמוד מאותה היסטוריה. מעבר לכך, יש בספר תחושה חזקה של ניסיון של הכותב לקחת קרדיט למה שקרה. זה טבעי, זה מקובל, אבל זה מוגזם. אפשר היה לספר את הסיפור מבלי להדגיש את התרומה האישית של המחבר לכל מה שהצליח

לפני 8 שנים•
★★★★★
•דורון נחמני
לוחם חשאי

לוחם חשאי

מוקי בצר

אחרי כל השבחים כמו מלח הארץ ,משכמו ומעלה וכו שללא ספק ניתנו לו ביושר,
מדובר באדם שרואה את המטרה ואת הדרך היעילה ביותר להגיע אליה, וליישם.
סיפור גבורה על אנשים "שהיום כבר לא מייצרים כאלה" וחבל
בנימה אישית..הייתי רוצה מפקד כזה בשירות שלי.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אסף
לוחם חשאי

לוחם חשאי

מוקי בצר

"המבצע הייחודי הזה הוא תמצית הציונות. בימי מלחמת העולם השנייה לא הייתה לנו מדינה ולא צבא, ולכן יכלו הגרמנים לעשות את מה שעשו. מבצע אנטבה הוכיח מה משמעותם של מדינה ושל צבא. הייתה בכך אמירה לכל אזרח ישראלי, שאם ייקלע אי פעם למצוקה – רחוק ככל שיהיה מגבולות הארץ – המדינה תעשה הכול כדי לחלץ אותו ממצוקתו ולהחזירו הביתה בכל דרך אפשרית" (עמ׳ 343).

בספר "לוחם חשאי" (הוצאת כתר, 2015) תיאר אל"ם (מיל׳) משה "מוקי" בצר, יוצא סיירת צנחנים ומפקדה הראשון של יחידת שלדג, את חווית שירותו ביחידות המובחרות ביותר של צה"ל. בצר הוא אחד מאלו שיכולים באמת לומר ששירתו בקצה שפיץ חוד החנית ולקח חלק בכל המלחמות והמבצעים המיוחדים של תקופתו. ספרו מספק הצצה מרתקת (בשפה קולחת ותיאור הקופץ מתוך הדפים) להוויי היחידות המיוחדות והתפתחותן.

כבן למשפחת בצר־שטורמן מנהלל, ספג המחבר ציונות "דרך הרגליים". אביו נחמן, איש פלוגות הלילה של וינגייט בעברו, לחם במלחמת העצמאות כמפקד בגדוד הקומנדו 89, עליו פיקד משה דיין. בראשית הספר תיאר בצר את מבחני האומץ שערך לו אביו (כאילו מבלי משים) הדומים לאלו שתיארו בשעתו יגאל אלון ורפאל איתן (רפול).

בנובמבר 64׳ התגייס בצר לצה"ל והתנדב לסיירת צנחנים. "הטירונות נמשכה כארבעה חודשים. אחר כך עברנו אימוני צניחה וקורס מ"כים, ובסיום מסלול של כ־15 חודשים ענדו לנו על החזה – בטקס צנוע אך מרגש מאוד – את סיכת הסיירת, משאת נפשנו ומקור גאוותנו" (עמ׳ 35).

לאחר קורס קצינים שירת בצר כמפקד מחלקה בסיירת שקד ולחם בשורותיה במלחמת ששת הימים. אז פנה אליו מתן וילנאי, "מפקדה של סיירת הצנחנים. הוא נחשב לעילוי, קצין מוכשר ומבטיח ששמו הולך לפניו ומנבאים לו גדולות" (עמ׳ 73). הוא הציע לבצר להיות הסגן שלו. וילנאי טען כי המלחמה הבאה תקרה הרבה יותר מוקדם משחושבים. לסיירת, קבע בצדק, "יהיו משימות רבות" (עמ׳ 74). עד מהרה מצאו השניים את עצמם בפשיטה מורכבת במיוחד – פעולת כראמה.

התכנית הייתה פשוטה. כוחות שריון וצנחנים יתקפו את בסיס הפת"ח בעיירה הירדנית כראמה. "לסיירת הצנחנים נועד תפקיד מפתח: לנחות במסוקים בהיחבא באזור ההררי, ממזרח לכראמה, ולנוע ברגל אל הגבעות החולשות על העיירה. שם היה עלינו להציב חסימות כדי למנוע את בריחת המחבלים אל פנים הארץ" (עמ׳ 81). כוח הסיירת התחלק לכוח בפיקוד וילנאי וכוח בפיקוד בצר.

בפועל, כתב, מה שהתרחש הוא שבמקום "שאנחנו נמתין למחבלים הנמלטים, ונערוך להם קבלת פנים נאותה, היו אלה המחבלים שהכינו לנו קבלת פנים" (עמ׳ 83). לאחר נחיתת המסוקים, סיפר, נעו הוא וחייליו לנקודת החסימה. בדרכם נתקלו במחבלים. "רדפנו אחריהם והרגנו כמה מהם, ואת השאר שבינו" (עמ׳ 84), כתב. אבל המחבלים והצבא הירדני לא התנהלו לפני התסריט שתכנן צה"ל ותקפו את כוחותיו בנחישות. בצר ואנשיו הבינו "שצה"ל בצרות" (עמ׳ 84). כוח סיירת צנחנים ספג נפגעים ובצר עצמו נפצע קשה.

"בכראמה למדתי על בשרי את אחד הלקחים החשובים ביותר: ניצחון בקרב הוא שקלול של מודיעין, תכנון וביצוע. תכננת היטב – ניצחת. נכשלת – למד לפחות ממה שקרה ונסה להשתפר. אחרי כל קרב, מוצלח או כושל, חשוב לשאול את עצמך היכן שגית" (עמ׳ 95).

כראמה, כתב, הייתה התפכחות. "הבנתי שצה"ל איננו "כול־יכול" וגם אנחנו, הצנחנים, "חוד החנית", יכולים להיות פגיעים מאוד בקרב, שנראה לכאורה כ"משחק ילדים". אחרי אביב 1968 הקפדתי, לפני כל יציאה לקרב או לאימון, לשקול ולהכין את צעדי הכוח שבפיקודי במשנה תשומת לב, לאור הלקחים של כראמה" (עמ׳ 95). היו מי, כתב, "שכינו את המבצע הכושל "היום השביעי של מלחמת ששת הימים". לימים טענתי שזה היה היום הראשון של מלחמת יום הכיפורים. זחיחות הדעת, זלזלול באויב, השארת טנקים וגופות בשטח, כמות נפגעים גדולה ומודיעין לקוי" (עמ׳ 96).

לאחר הפציעה החל לעבוד כמאבטח מטוסים. הוא עבר קורס בשב"כ בהדרכת דייב בקרמן, האיש שמיסד את תחום הדרכת האבטחה בשירות. בקרמן תרגל את חניכיו שוב ושוב והדגיש בפניהם את חשיבות הירי המדויק. "אתם צריכים לפגוע בטרוריסט – לא במטוס; במחבל – לא בנוסעת תמימה" (עמ׳ 102), אמר להם. כלל חשוב בלוחמה בטרור שבצר לקח אתו הלאה.

בצר עבד כמאבטח זמן מה ואז הגיעה הצעה ממפקד סיירת אגוז, סא"ל אורי שמחוני, "מפקד רב ניסיון בפשיטות ומבצעים מיוחדים עוד מימי פעולות התגמול של הצנחנים" (עמ׳ 111), לבוא להיות מ"פ אצלו. הוא הסכים. "רציתי לבחון את עצמי ולראות אם עדיין אני אותו אדם שהייתי שנייה אחת לפני הפציעה (עמ׳ 106).

בינואר 1971 הוא השתתף בפשיטה שהוביל שמחוני על מפקדת מחבלים בעיירה אל־ח׳יאם. כוח הסיירת זוהה רגע לפני ההתקפה ונתקל בהתנגדות קשה. אף שספג הרוג ושלושה פצועים השלים הכוח את המשימה, הרג עשרה מחבלים ופוצץ את המפקדה. בסיכומו של דבר, קבע בצר, "טראומת הפציעה בכראמה לא מנעה ממני לבצע את מה שנדרש ממני כלוחם" (עמ׳ 113).

כחלק מה"רומן" הישראלי־אוגנדי היה בצר בין אלו שאימנו את יחידת הצנחנים של הרודן אידי אמין. אז פנה אליו מפקד סיירת מטכ"ל, אהוד ברק. "אני רוצה שתפקד על פַּלגַת האימונים שלנו. אם אתה רוצה לבוא רק לשנה־שנתיים, זה יהיה בסדר מצדי. תהיה לך תקופה מרתקת עם פעילות מבצעית ענפה. ואחר כך תהיה איש מילואים שלנו. ואם אתה רוצה קריירה צבאית, גם אז השירות ביחידה רק יועיל לך. זה יספק לך כל מיני רעיונות, יעשיר אותך, יספק לך צידה לדרך לקראת תפקידים חדשים" (עמ׳ 128), הציע לו. בצר הסכים ובשירותו ביחידה לקח חלק בשורה של מבצעים משמעותיים.

ביחידה פגש בסגנו של ברק, יונתן נתניהו (יוני), אשר "עשה את שירותו הסדיר בגדוד הצנחנים, במקביל לשירותי בסיירת הצנחנים. היינו באותו הזמן בבית הספר לקצינים במחנה סירקין, כשקורס קציני החי"ר שלו מקדים את שלי בשלושה חודשים. הכרנו איש את רעהו, אבל מעולם לא הזדמן לנו לעבוד יחד. עכשיו הוא היה סגנו של אהוד, ואני למעשה החלפתי אותו בתפקיד מפקד הפלגה. סיפרו עליו שהוא לוחם אמיץ ונלהב, ושתמיד נמצא באמתחתו ספר קריאה" (עמ׳ 129). השניים, כך עולה מן הספר, היו לחברים קרובים.

"הדרך היעילה ביותר להילחם בטרוריסטים היא לרדוף אותם יומם ולילה, להחדיר בהם תחושת בהלה, לערער את ביטחונם העצמי ולגרום להם לפחד גם במקומות שנחשבו בטוחים בעיניהם. בקיצור, להפתיע אותם שוב ושוב ולא להניח להם להתרגל לשיטות התקיפה שלנו" (עמ׳ 108), קבע.

מימוש מובהק של גישה זו הוא מבצע "אביב נעורים", שבמהלכו פיקד על חוליה מהיחידה שנועדה להתנקש בחיי יוסוף נג׳אר, מתכנן טבח הספורטאים במינכן וראש ארגון "ספטמבר השחור". שתי חוליות נוספות מהיחידה נועדו להתנקש בחיי שני בכירים נוספים בארגון.

חידוש מעניין בספר הוא שלפי בצר המבצע נועד במקור לחטוף את בכירי ארגון "ספטמבר השחור", ובהמשך התקבלה ההחלטה לשנות את ייעודו למבצע סיכול ממוקד. "במקביל לפעולה שלנו, ברחוב ורדן, יועד כוח מגדוד 50 של הצנחנים, בפיקודו של סגן־אלוף אמנון ליפקין, לפגוע בבניין בן שבע קומות, סמוך לאצטדיון של ביירות, שבו שכנו הקסרקטין ומפקדת "החזית העממית" של ג׳ורג׳ חבש" (עמ׳ 146), סיפר.

לאנשיו אמר: "זו הפעם הראשונה שאנחנו תוקפים אויב שיש לו שם, ולא יוצאים להילחם באנשי אויב אלמוניים. מבחינתה של ממשלת ישראל, שלושת האנשים האלה הם פושעי מלחמה. המבצע הזה הוא עונשין על מה שקרה במינכן. אנחנו רוצים שהאויב הזה יחוש את עוצמת הזעם שלנו ויירתע מאתנו" (עמ׳ 153).

במבצע נחת כוח היחידה בפיקוד ברק, בלבוש אזרחי, מן הים בביירות ובסיוע סוכני מוסד נסע לרחוב ורדן בו התגוררו המחבלים. בצר ואנשיו פרצו לדירת היעד. "צרורות עוזי ארוכים שלי ושל צביקה ריססו וניקבו את דלת חדר השינה לפני שיספיק לשים יד על נשקו. רצתי קדימה ופרצתי בבעיטה את הדלת המחוררת. האיש האחראי לטבח במינכן היה מוטל מת על הרצפה" (עמ׳ 162).

בתום המבצע, כתב, "השארנו מאחורינו שלוש גופות של אישים בכירים באש"ף, והמפקדה השש־קומתית של "החזית העממית" קרסה תחתיה. אבל ההתקפה על המפקדה בפיקודו של אמנון שחק עלתה בחייהם של שניים מלוחמיו: אבידע שור וחגי מעיין" (עמ׳ 165).

אחד הגילויים החדשים בספר הוא אודות מעורבות היחידה במבצע הכושל לשבות את מנהיג ארגון הטרור "החזית העממית לשיחרור פלשתין" ג׳ורג׳ חבש. מטוס נוסעים שהמריא מעיראק, שלפי המודיעין חבש היה בין נוסעיו, יורט והונחת ברמת־דוד. כוח מן היחידה, בפיקוד בצר וגיורא זורע, השתלט עליו רק בכדי לגלות כי חבש הזהיר בחר להישאר בבגדד ולא לעלות לטיסה.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים אמר למפקד היחידה, סא"ל גיורא זורע, כי "אין טעם לשבת 'על המסלולים' ולחכות למבצע מיוחד, שספק גדול אם בכלל יוטל עלינו, בזמן שמשתוללת מלחמה. אנחנו צריכים לבנות מסגרת מאולתרת ולהגיע לחזית בהקדם האפשרי" (עמ׳ 179).

בצר המליץ לעלות לרמת הגולן שם לחם אוגדת השריון 36, עליה פיקד רפול, בקרב הבלימה הנואש. "הכרתי את אורח החשיבה של מי שהיה המח"ט שלי בצנחנים ושימש עכשיו כמפקד האוגדה בגולן. הערכתי שהוא ישמח לקבל תוספת של כוח איכותי בשעות הקשות האלה" (עמ׳ 180). ואכן, רפול שמח לקבל תחת פיקודו פלוגה מהיחידה, בפיקוד בצר ויוני נתניהו, שפעלה ככוח חי"ר מובחר.

ב־9 למאי נחת ממסוקים כוח קומנדו סורי סמוך לנפח. הפלוגה, ולצדה כוח מגדוד 51 של גולני, הוזעקו לשם. "ידענו לקראת מה אנחנו הולכים – לקרב מטווחים של מטרים, קרב פנים אל פנים במלוא מובן המילה. מי שיירה ראשון הוא שיישאר בחיים. במפגש כזה הקרב מוכרע במטח אחד – והמטח הראשון חייב להיות שלנו" (עמ׳ 193).

עם הגעת כוח היחידה לנקודת הנחיתה של הקומנדו הסורי פתחו אנשיו באש חזקה והסתערו על הסורים ההמומים. "יריתי במדויק בכל ראש שהתרומם או הציץ מאחורי סלע. על כל איש קומנדו ירינו יחד שישה־שבעה לוחמים. אלא שביתרון המספרי שלנו הייתה טמונה גם סכנה רבה: איש קומנדו אחד היה יכול לקצור רבים מאתנו בצרור אחד או שניים. למזלנו היינו מהירים מהם" (עמ׳ 194).

אז איתר בצר כוח אויב שתפס חסה בשוחת טנקים ישנה והכווין לשם חלק אחר מהפלוגה, שבראשו עמד נתניהו. "יוני ואנשיו הגיעו לשוחה וירו לתוכה. עברתי בריצה את עשרת המטרים האחרונים, ואתי עשרה מלוחמי, והמטרנו גם אנחנו אש אל תוך השוחה" (עמ׳ 195).

הכוח המשותף של גולני והיחידה הרג למעלה מארבעים לוחמי קומנדו סורים, עשרה מהם נהרגו בהסתערות האחרונה על השוחה. בקרב נהרגו שניים מחיילי הכוח של בצר ונפצעו שבעה. לאחר מכן פיקד על כוח מהיחידה בחזית הדרום ולחם מעבר לתעלה תחת אוגדת שרון בגזרת איסמעיליה ובג׳בל עתקה.

המלחמה השאירה אותו מוטרד ביחס לרלוונטיות הכוחות המיוחדים למלחמה. "מבחינת היחידה, המלחמה הייתה הצלחה וכישלון כאחד. נכון שנלחמנו ואף קצרנו הישגים, אבל המאגר הגדול של לוחמים איכותיים שעמד לרשותנו נוצל בימי המלחמה באחוזים ספורים בלבד" (עמ׳ 239). אמנם בזמן שלום ביצע צה"ל מבצעים מיוחדים ופשיטות לרוב אך במלחמה כמעט שלא, בוודאי לא ביחס לפוטנציאל שברשותו.

הסיבה לכך, להבנתו, היא "שמעולם לא הוגדר צורך מבצעי בצה"ל ולא פותחה דוקטרינה למבצעים כאלה בעת מלחמה" (עמ׳ 243). ולכן, הסביר, "אין פלא שלא הוקמה שום יחידה ייעודית, שתהיה מופקדת על ביצוע מבצעים מסוג זה. לא תוכננו ולא הוגדרו מטרות משמעותיות מתאימות בעורף האויב, לא פותחו אמצעי לחימה מיוחדים ולא תורת לחימה, לא נערכו אימונים על מודלים של מטרות, ולא נכתבו פקודות. כל אלה היו תנאים הכרחיים להבטחת ביצוע סביר בשעת מלחמה" (עמ׳ 243).

כלקח ממלחמת יום הכיפורים יזם בצר את הקמת יחידת הקומנדו שלדג. את היחידה הקים תחילה במתכונת של גדוד המילואים בסיירת מטכ"ל. "את פתרון הבעיות השוטפות קידמתי בפגישות אישיות עם יוני ועם סגנו שאול מופז, שהגיע ליחידה מהצנחנים" (עמ׳ 280). מופז, שהגיע מהצבא ה"אמיתי", סייע בידיו בארגון גדוד המילואים, בכל האמור בדרישות תקני כוח אדם, ציוד לחימה, אמצעי מנהלה ועוד.

מרתק לקרוא כיצד הבין בצר את הפוליטיקה הפנימית בצה"ל וקידם אט־אט את רעיונותיו. תחילה בהקמת היחידה כגוף מילואים, עבור בהפיכתה לסדירה ועצמאית וכלה בהעברתה לחיל האוויר. במקביל תיאר את התמודדות צה"ל עם פיגועי המיקוח הראשונים.

מבצע אנטבה נתפס על־ידיו, במידה רבה של צדק, כתמצית הציונות. הוא היה חבר בצוות מצומצם ששקד על תכנון המבצע ואילו מפקד היחידה, נתניהו, שהה בסיני בהכנות לפעולה אחרת.

בצר הקפיד לתת בספר קרדיט למי שפיקד על המבצע, תא"ל (ולימים הרמטכ"ל) דן שומרון, קצין צנחנים וחי"ר ראשי דאז. "במציאות שנוצרה, דרוש אדם בעל יושר פנימי עמוק, אומץ לב, ניסיון עשיר במבצעים מיוחדים, יכולת רטורית גבוהה, מנהיגות ואחריות, כושר שכנוע והופעה מרשימה. לדן היו כל התכונות הללו, והן שאפשרו למקבלי ההחלטות להבחין בין דמיון למציאות, ובין הזיות לאחריות, ולהבין שזהו מבצע בעל סיכוי סביר להצלחה" (עמ׳ 307).

לפי בצר, שפיקד במבצע על כוח הפריצה לטרמינל, עקרון הפתעה היה הקו המנחה. שכן, אם הכוחות לא יצליחו להפתיע את המחבלים והשומרים האוגנדים לפעולה אין סיכוי מלכתחילה. בשל כך הציע להגיע בזהות מושאלת כשהלוחמים כולם מחופשים לחיילים אוגנדיים ונוסעים בשיירה המורכבת ממרצדס (בדומה למכוניתו של הרודן האוגנדי אידי אמין) ומשני ג׳יפי לנדרובר. אם תחבולה תעבוד תוכל השיירה לנסוע מהמטוס ועד לדלתות הטרמינל הישן בו הוחזקו בני הערובה.

לאחר הנחיתה באנטבה האיצה שיירת הרכבים לעבר היעד. בדרך נתקל הכוח בשני זקיפים אוגנדים. נתניהו התעקש לחסלם בניגוד לדעת בצר, שהיה כאמור, מוצב קודם לכן באוגנדה (וטען שזו תרגולת סטנדרטית). אך בעוד "יוני וגיורא ירו בחייל האוגנדי באקדחיהם המצוידים במשתיקי קול" (עמ׳ 331), ירו כמה מחיילי הכוח באוגנדים באקדח וברובה ללא משתיקי קול.

"השמיים נפלו" (עמ׳ 331), כתב בצר. עקרון ההפתעה נפגע כתוצאה מהירי והלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל. בניגוד לתכנית, לפיה כל מפקד חוליה רץ לפתח שלו ללא תלות בחוליה אחרת, רצו כל החוליות יחדיו אחרי בצר. שניות מספר לאחר מכן נפגע נתניהו מירי ממגדל הפיקוח ונפצע קשה (ומאוחר יותר מת מפצעיו).

בצר, שירה במהלך ריצתו ופגע בחייל אוגנדי, האט במטרה להחליף מחסנית. בשל כך הקדימו אותו אחד הלוחמים, אמיר עופר, ואחריו מפקד הצוות שלו, אמנון פלד, והיו לראשונים בכוח הפריצה שנכנסו לאולם בו שהו החטופים. מיד ברגע הכניסה הרגו השניים שלושה מחבלים.

בצר הגיע עשירית שניה לאחר מכן, וירה גם הוא במחבלים הגרמנים שבהם פגעו פלד ועופר. שאר החוליות רצו לפתחים האחרים. לאחר ירי זה, כתב, השתררה אווירה מתוחה כמו במערבון. "בעוד המגפון ממשיך לצווח את ההוראות "לשכב ולא לזוז!", זינק לפתע מתוך הקהל מחבל חמוש משמאלי, במרחק של כ־15 מטרים ממני, והניף את נשקו לעברנו. עמוס ואני הקדמנו אותו. ירינו בו בבת אחת, כל אחד כדור אחד. הוא עף לאחור וצנח על הרצפה, חסר רוח חיים" (עמ׳ 333).

לאור פציעתו של נתניהו לקח בצר לקח פיקוד על כוח ההשתלטות. "באותו רגע עשיתי סוויץ׳ בראש: אני מפסיק להיות אחראי רק על כוח הפריצה; אני מפקד עכשיו על כל כוחות היחידה" (עמ׳ 334). ביחד עם מפקד המבצע, שומרון, תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי.

לאורך השנים ניהלו משפחת נתניהו ובצר מעין דו־קרב ארוך על התודעה הישראלית שכן בניסיונם הראוי להנציח את זכר יקירם שנפל הופחת ועומעם חלקו של בצר (כמו גם חלקם של מפקדים נוספים) בהצלחה. לא ברור מדוע כך קרה שהרי יש מספיק תהילה לכולם. בספרו, "סיירת מטכ"ל באנטבה", אף טרח עדו נתניהו וביטל אחת לאחת את טענות בצר כי יש לו חלק בהצלחת מבצע אנטבה. זאת, למרות שרוב המשתתפים במבצע מסכימים כי בצר תרם לו תרומה עצומה.

בצר לעומתו נזהר מאוד בכבוד חברו הקרוב שנהרג, לא ערער על מנהיגותו ואומץ לבו או האשים אותו בדבר (ואף הבין את שיקוליו לפתיחה באש על הזקיף האוגנדי) והבהיר כי העריך ואהב אותו מאוד.

לאחר המבצע הקדיש בצר את כל מרצו להפיכת היחידה החדשה שלו למבצעית. אופי היחידה, קבע, הוא "להגיע מהשמים ולהפתיע את האויב" (עמ׳ 355). כך בדיוק, כתב, פועל השלדג ולכן כך קרא ליחידה. ייעוד היחידה הוא ביצוע פעולות מיוחדות במלחמה ומאז מלחמת לבנון הראשונה (במהלכה פיקד עליה גיורא ענבר) ניכר כי הצליחה לבסס את עצמה כקבלנית מובילה של מבצעים מיוחדים במלחמה ובשגרה. בהדרגה גם הפכה ליצואנית של קצינים בכירים מקרב מפקדיה ובוגריה, ובהם טל רוסו, בוגר הגיוס הראשון לשלדג, גל הירש, אייל אייזנברג, מיקי אדלשטיין, מוני כץ ורוני נומה אם להזכיר כמה).

בעקבות מלחמת לבנון הראשונה יזם את הקמת הגוף למבצעים מיוחדים, שלימים הפך למפקדת העומק. הרמטכ"ל בני גנץ העיד בספר כי כשעבר מהצנחנים לשלדג ושימש כסמג"ד (ולימים היה למפקדה) חש התרגשות ומבוכה בכל פעם שפגש בבצר, שפיקד אז על גוף המטה שמעל היחידה. "החזון שרקמת בהקמת שלדג כיחידה מיוחדת למשימות חיל האוויר וצה"ל הפך למציאות יציבה ופעילה הבנויה על יצירתיות, משימתיות, רעות, מוטיבציה, בשמים וצניעות" (עמ׳ 361), כתב לבצר.

לאחר ששחרורו עסק בהקמת יישובים בגליל (תמרת ונווה זיו) והקים ב־2005 את המכינה הקדם־צבאית "מנשרים קלו" לפיתוח מנהיגות צעירה. כמי שמאמין בחינוך ורואה את המפתח לעתידה של המדינה בבני הנוער הוא עומד בראשה לצד הד"ר יוסי לשם. זהו אולי המרשים שבמפעליו של הלוחם הזה, אף שהוא אינו חשאי ואינו מתבצע בעורף האויב.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פרל
לוחם חשאי

לוחם חשאי

מוקי בצר

בימים אלה שראש הממשלה במסע יח"צ לאוגנדה .
היה מעניין לקרוא מי יזם מי אישר למי הקרדיט ומה היא האמת לפני שכתוב האמת ההיסטורית /מפי המקור שהשתתף בתכנון ביצוע
מבצע כדור הרעם -מבצע אנטבה -מבצע יוני
ספר חובה

לפני 10 שנים•
★★★★★
•רוןש