זה ספר נפלא.
לאורכו התלבטתי על מה הוא מספר בעצם. גם אחרי שסיימתי, אני לא בטוח שיש לי תשובה מלאה.
חלק מרכזי בו מדבר על חדלות-האלוהים.
על השקר של האלוהות ועל שקר העזרה שהאדם מצפה לקבל ממנה מאז שחר הבריאה.
ועל האכזבה הטמונה בכל אמונה בכל אלוהים.
כי פאפא יאנארוס מאמין, כל עצם ונים בגופו ונפשו מאמינים.
ואין.
אין אלוהים, אין עזרה ממנו, אין תשובות ממנו, אין, פשוט אין.
וכל זה קורה - ומועצם - על רקע מה שעושים בדרך כלל מאמינים באלוהים לכאלה שלא מאמינים באלוהים ומה שעושים אלו שלא מאמינים באלוהים למאמינים באלוהים.
הורגים, טובחים, מוציאים את הזעם של המחסור והאכזבה מאלוהים - על אנשים אחרים.
זה ספר נפלא.

איזה ספר.
יצא לי לקרוא אותו על רקע החודשים האחרונים, אלו המדממים.
ולמרות שאין בו מלחמה, הוא התאים לחודשים האלו כמו כפפה ליד, כי המלחמה נוכחת בכל דף ודף שלו.
בימים האחרונים, אחרי שסיימתי אותו, אני לא מפסיק להתפעל - כי לדעתי הוא טוב יותר מהספר
שעליו תהילתו העולמית של רמרק - "במערב אין כל חדש".
לא שמעתי מעודי על "שער הנצחון", להבדיל מאחיו המפורסם שאותו קראתי כמה פעמים במהלך חיי, כדי
לגלות בכל פעם זוויות אחרות וטפחים אחרים שלו.
את הזהב הזה מצאתי במכרות הזהב הידועים יותר בתור מדפי הספרים בתחנות רכבת ישראל.
שם, בין ערימות הזבל הידועות יותר בשם "ספרי המאה ה-21", ניתן למצוא עדיין פנינים, זהב ויהלומים ממאות אחרות.
כאמור, השוני הגדול בין "שער הנצחון" לבין "במערב אין כל חדש" הוא שהמפורסם מתאר את המלחמה (מלחמת העולם הראשונה)
מתוך הקרביים שלה, בעוד הפחות מפורסם מתאר את הזמן בו הולך העולם לקראת מלחמה אחרת (מלחמת העולם השנייה)
אבל מה שמשותף מאוד לשני הספרים וכאמור, לדעתי אפילו טוב יותר בספר הזה - היא יכולת התיאור של רמרק
את הנפש האנושית, את הפחדים, התשוקות, הבריחות, ההדחקות.
אין מה לעשות - כשאתה יודע את העבודה, אתה יודע אותה. רמרק מצליח לתאר בצורה מופלאה
את האפילה ההולכת ויורדת על אירופה ועל העולם ובמקביל את האפילה השוררת במעמקי הנפש האנושית.
ספר חובה למי שאוהב לקרוא ויודע לקרוא.

על האכזריות.
החיה היחידה שהורגת לא לשם השגת מזון או התגוננות.
על האכזריות האנושית.
על ריצוץ הגולגולת באבן, כי האיש ההוא לא מאמין באותה דרך כמוך.
על היכולת המולדת להרוג. של כל אחד ואחת.
על שיסוף הגוף במתכת חדה, רק כי האיש ההוא לא מסכים איתך.
על תאוות ההרג המקננת - כך מסתבר - בכל גוף אנושי.
על נעיצת הקצה המחודד בתוך הבשר, כי האיש ההוא מוגדר בידך כבן מוות.
על ההמתה המתבצעת כלאחר יד.
על הירי הקורע לגזרים את הגוף, כי האיש ההוא אינו שייך לקבוצת ההשתייכות שלך.
על האכזריות.

אותנטיות.
במאה המשונה הזו בה אנו חיים, איבדה מזמן המילה הזו, המושג הזה, את המשמעות האמיתית.
היא הופשטה, גולגלה בזפת ונוצות והובאה למצב בה היא נמצאת כיום - פייק ניוז.
הרי מכל כיוון מציעים טיול אל "שבטים אותנטיים" החיים את "חייהם האותנטיים" ומן העבר
השני מצליפים "טעמים אותנטיים" של "המסעדה האותנטית" הזו או האחרת ובפחי הזבל של תקשורת
הניו (טמטו)מדיה, מציעים כמובן "עדויות אותנטיות" לצד "סיפורים אותנטיים" של "אנשים אותנטיים".
ואני חושב שבדיוק בגלל נקודה זו, הספר הזה כל כך טוב.
הוא אותנטי.
לא "האותנטיות" הזו עליה דיברתי, אלא כזו הנובעת מכתיבה הקרובה אל הנושא עליו היא מדברת.
אותנטיות הנובעת מכתיבה בזמן אמת על מאורעות ועל התרחשויות, על הלכי נפש ועל תחושות.
הספר עוסק בחיי קהילת עולים מארצות ערב, בשנים הראשונות לאחר הגעתם לישראל.
באזמל חף מהתנשאות, התחנחנות ודעות קדומות, מנותחת ומתוארת הוויה אמיתית על כל רבדיה, היצרים, הפחדים, האהבות, השנאות, הזעם והשמחה.
זה ספר על אנשים, על מה שמניע אותם, בעודם מנסים לבנות מחדש את חייהם שהופסקו, בארץ אחרת ובעצם בחיים אחרים.
זה סיפור על מאבקים, מאבק לבניית זהות, מאבקי כח פנימיים, מאבק נשי, מאבק אישי ומאבק קבוצתי.
והאותנטיות נמצאת בכל מילה.
לשם כך עליכם לוודא שאתם קוראים את העותק המקורי משנת 1963.
ועוד מילה - על העטיפה של העותק המקורי.
התמונה כאן באתר היא של כרזת הסרט, המצויין גם הוא, בכיכובם של ששון גבאי ואורי גבריאל.
אבל העטיפה של הספר, מעשה ידיו של יוסל ברגנר, מספרת את כל הסיפור כולו.
חבורת אנשים הנתונים בעיצומה של תנועה גדולה ואינך יכול לדעת האם מדובר בתיגרה או במסיבה.
והשילוב הזה, הוא לבו של הספר.

האם באמת אפשר לסגור מעגל?
רבים מאיתנו עוסקים בכך, במשך חלק כזה או אחר של החיים - הנסיון לסגור מעגל.
לעיתים זה נמשך זמן קצר, לעיתים ארוך ולעיתים זה הוא נסיון הנמשך לאורך חיים שלמים.
אני יודע את זה מנסיוני האישי.
יש מעגלים שהצלחתי לסגור גם אחרי 30 שנים ויש מעגלים שלעיתים, ברגעים של כנות עצמית עמוקה, אני מודה בפני עצמי שלא אצליח כנראה לסגור בגלגול הזה.
גם על הספר הזה מרחף הנסיון לעשות זאת, לשוב ולסגור מעגל שהתחיל לפני עשרות שנים.
אבל, האם זה אפשרי בכלל?
גיבור הספר שב אל כפר הולדתו הקטן בחבל ארץ כפרי באיטליה, שנים רבות לאחר שעזב אותו, הפליג לאמריקה, עשה הון וראה עולם, אך מעולם לא שכח איך מבשילות התאנים, איך מריח שדה לאחר שנקצר ואיך מרגישה נשיקה עם נערה מתחת עץ בערב קיץ.
והוא חוזר לכפרו, בזמן שגם הוא סגירת מעגל לאומית - תום מלחמת העולם השנייה. איטליה מתעוררת משנות הפאשיזם שלה, מביטה אל עצמה במראה ומלקקת את פצעיה, תוך עריכת חשבון עצמי נוקב ואכזרי עם מה שנשקף במראה זו.
האם אפשר בכלל לסגור מעגל?
הנוף, הבתים וחלק מהנשים נותרו כשהיו - אבל מבפנים הכל שונה, כשכל כך הרבה כבר לא קיים ומה שקיים, לא יהיה לעולם כפי שהיה.
אחת האסוציאציות הראשונות שעלו בי לאחר הדפים הראשונים, היא כמובן "סינמה פראדיסו" המופלא, שגם שם חוזר גבר איטלקי אל כפר הולדתו לאחר 30 שנים ואל זכרונותיו מילדותו שם.
אך בעוד סלווטורה מצליח לסגור מעגל עם ילדותו, הרי שכאן בספר הנסיון נתקל בקשיים גדולים הרבה יותר.
זה ספר מצויין שגורם להרהורים רבים וכמובן - הוא נועד לאנשים שיודעים לקרוא.

הירחון "מוניטין" נחת עלי במלוא כובד משקלו בדיוק ברגע הנכון. תחילת האייטיז, ואני נער מתבגר, כזה שהתחיל לעמוד על דעתו, פתוח לחלוטין לכל כיוון ולוגם בשקיקה את עולם המבוגרים.
ואז נחת עלי "מוניטין" שהגליונות שלו, עם העטיפות שטרם נראו כמוהם בארץ הזו, בפינה הזו של אפריקה ובעיקר עם התוכן שלו שהיה כל כולו "ניו ז'ורנליזם", אותה מהפכה אדירה בכתיבה ובמחשבה, שנביאיה כמעט כולם, כתבו בירחון הזה.
כמעט כמו כל דבר שעובד כאן באפריקה, גם הניו ז'ורנליזם נולד ויובא לכאן מארצו של הדוד. המהפכה הזו בעיתונות הביאה אל הכתיבה העיתונאית את שפת היומיום, את הסלנג ואת המחשבה החופשית המוצאת ביטויה במילים חופשיות. כמו כל מהפכה היא דחקה עד מהרה את הארכאיות הלשונית, את האיפוק ואת הפאתוס והפכה את העיתונות הכתובה למה שהכרנו עד סוף המאה ה-20, אז החלה העיתונות הכתובה לשקוע תחת משקל מדמנת "ניו מדיה" שהוא כמובן קיצור של הביטוי הלטיני הידוע "ניו-טימטומדיה".
וכאמור, נביאי ומבשרי הניו ז'ורנליזם כאן באפריקה, כתבו כולם במוניטין - מיברג, אדליסט, צרור, ברוך ודומיהם.
וכמתבגר שוקק ולהוט לידע שהייתי, נפל הירחון אל ידי כפרי בשל. הטיפול בהוויית החיים הסוערת כאן באפריקה בראשית האייטיז, עם מלחמת לבנון הראשונה והסרחון שעלה ממנה מהרגע הראשון, עם כשירותו המנטלית ההולכת ומדרדרת של מנחם "היו להם מכונות ירייה?" בגין, עם תעלולי הלחם והשעשועים להמונים הנבערים של יורם ארידור, עם ישראל המקורית ההולכת ושוקעת תחת משקלה של אפריקה ההולכת ותופסת את מקומה הפיזי והמנטלי, כל אלו היוו חומר נפלא לכותבים המהירים, יהירים, דעתניים ואינטיליגנטים שאיכלסו את "מוניטין".
והספר הזה הוא מקבץ של כתבות שהתפרסמו אז במגזין "מוניטין". מרתק לשוב ולקרוא את החומרים הללו, את התחזיות שהתגשמו (הזנב שמכשכש בכלב בשטחים) את אלו שלא (אריק שרון ימות לפני שיהיה ראש ממשלה) את ראיית העולם, את הפכחון, את היוהרה, את המילים שגם אם לא היו בכיוון, תמיד היו מעניינות ומרתקות.
מומלץ ביותר למי שיודע ואוהב לקרוא

עוד פנינה מהניסוי הגדול ביותר שנערך בבני אדם, ניסוי כמוהו לא היה ולא יהיה בתולדות האנושות - הקומוניזם.
והניסוי הזה, שהמיט כל כך הרבה סבל על כל כך הרבה אנשים, זימן גם מצע
מופלא לסיפורים מכל המינים, משום שבמהלך 70 שנות הניסוי, חיו אנשים
במצב כל כך אבסורדי, אומלל, מצחיק, עצוב, בלתי הגיוני, מוזר ומרתק, שהסיפורים
לא חייבים להיות אודות מקרים הרי גורל.
מספיק תיאורים של יום יום בפינה נידחת של ברית המועצות, על-מנת לספק
סיפור מצחיק, עצוב, נוגע ללב, כזה שגיבוריו הנמחצים ביומיום תחת משקלו של הניסוי,
מצליחים בכל זאת לגלות את האנושיות שבהם, את מגוון הרגשות ואת היכולות שבני אנוש
ובייחוד בני האומה הייחודית הזו, מגלים תמיד.
החייל איבן צ'ונקין הוא בן דמותו של החייל האמיץ שווייק, כזה שהחיילות היא ממנו והלאה, אבל
כזה שהמבט הייחודי שלו על העולם, מספק תובנות על טבע האדם, על טבע המשטר ועל החיים.
למרות שהסיפור מתרחש בעת נקודת זמן הרת גורל, תחילת מבצע "ברברוסה" והפלישה הנאצית לבריה"מ, הרי
שהוא מתרכז ביומיום של כפר קטן ונידח, בחייהם הקטנים של הפרטים המשתתפים בניסוי.
ובשל כשרונו של המספר, הסיפור נפלא.
מומלץ מאוד למי שיודע לקרוא

בחורף המשתגע ובאביב המתמהמה של 2019 אני נוסע ברכבת הנתונה לגחמותיהם של האנרכיסטים הלבנטיניים המתקראים "ועד נהגי הרכבת" וקורא על האנרכיסטים של 1917. "תוך חודשים ספורים הביעה רוסיה עד תום כל אותם דברים שהחרישה מלהגיד מאות שנים", פותח פאוסטובסקי את ספרו ואני משקיף מבעד חלונות הרכבת, רואה את השלטים הזועקים למהפך וקורא על המהפכה.

אני קורא ומהרהר אודות ההחרשה הרוסית ואודות השלשול המילולי השוטף פה את האוזניים, העיניים, האף והמוח בתקופת הבחירות. מנסה להבין איך בדיוק אמור מישהו, מכל צד שהוא, לחשוב בצורה הגיונית על העניינים העומדים על הפרק, כאשר הכל טובע במדמנה המילולית השוצפת הזו, והאם בכלל ניתן להעלות ולבודד קורטוב הגיוני מתוך הסחי? או כפי שתיאר זאת פאוסטובסקי - "בנפש כל אדם משומר, כניחוח הדק של עצי התרזה בגן נויבסקי, זכרון של נצנוץ אושר, שכוסה זיעה ואשפה של חולין".

מערכת הבחירות הזו מדגישה שוב וביתר שאת את ההתפוררות של מה שהיה פעם עם אחד. ואין מנוס מהמחשבה כי מה שליכד פה פעם את העם, היו המלחמות התכופות. ומאחר שמאז 1982 לא הייתה פה מלחמה גדולה, אזל הדבק. או כפי שתיאר זאת פאוסטובסקי - "המדינה התפוררה כגוש טיט רטוב, הפרובינציה לא סרה יותר למשמעת הבירה. היא חייתה את חייה שלה, טמירה ומסוגרת וגעשה במסתרים".

ואני מביט בשדות הכל כך ירוקים החולפים מבעד לחלון הרכבת הגדול וחושב על כך – כמה מדהים שכאן, הפרובינציה המוכה ממשיכה לסור למשמעת השלטון, אשר בתהליך מופלא, ממשיך לשכנע אותה כי מצוקותיה מקורן בשלטון שאיננו קיים מזה שנות דור.

והשלטים ממשיכים לחלוף מול העיניים – כל מועמד או מחנה קוראים לתמיכה, משחירים ומחרפים את המתנגדים, מתוך מחשבה או אמונה, כי הקורא אותם, יעצור לפתע ויאמר לעצמו כי ראה דברי אמת. או כפי שתיאר זאת פאוסטובסקי - "שבועות, ססמאות, הוקעת חטאים ולהט". ואני קורא ותוהה האם יש מישהו בארץ הזו אשר שינה את דעתו אחרי ששמע מועמד זה או אחר מחרף את אבי אביו של יריבו?

ואני חושב על היחסים שבין שלטון לאדם. הרי אז, ב-1917, קמו האנשים לכלות שלטון עריץ על-מנת להעלות במקומו את מה שנתפס כשלטון העם, שלטון שבמשך 70 שנים הבאות מחץ את האנשים באגרוף ברזל אלים שלא נודע כמותו עדיין בתולדות האנושות.

עכשיו יורד גשם סוער על החלון הגדול של הרכבת ואני תוהה - האם יש שלטון שיכול לעשות טוב לאנשים והאם אחרי הבחירות המתקרבות, משהו ישתנה? או כפי שתיאר זאת פאוסטובסקי - "אגב, האביב של 1917 היה קר והעשב הצעיר שביצבץ כוסה לעיתים קרובות גרגרי ברד מתנפצים. אך קיץ מחניק בא בעקבות האביב הקר של 1917".

ערבי ישראלי
כותב על
בוסני נוצרי שהתאסלם
שמנסה להגן על עיר באימפריה העות'מאנית
מפני הצרפתי הכי מפורסם בהיסטוריה
בעזרת צרפתי אחר שמקנא בראשון
וכמובן שיש בסיפור גם יהודי
שתום עין, אבל ממש חכם.

זה הסיפור אודות המצור בן שלושת החודשים שהטיל נפוליון בונפרטה, הקיסר הכובש והמטאור שזרח בשמי המערב, על עיר חוף קטנה בירכתי האימפריה העות'מאנית שכבר מתחילה להשמיע חרחורי גסיסה.
זה סיפור המאבק בין בונפרטה לבין אחמד פאשה אל ג'זאר, אותה דמות מטילת אימה שהיה שליט צפון ארץ ישראל וחלקים מלבנון, האיש ששמו הפך שם נרדף לאכזריות חסרת גבולות.
אבל יותר מכך, זה סיפור על ההתנגשות בין מזרח ומערב, בין אסלאם ונצרות, בין שני עולמות הממשיכים להתנגש בעוצמה ברגעים אלו ממש.
בשיעורים הראשונים של לימודי המזרחנות, לומדים כי מסעות נפוליון אל המזרח התיכון מסומנים כמגע המשמעותי הראשון של רבים מבני האזור עם תרבות המערב. עד אז היה המגע מוגבל למדי רק לבני מעמדות גבוהים והפלישה הצרפתית הביאה להרבה שפיכות דמים, אך גם להיכרות עם תיאטרון חדש, עם כלי-נשק ושיטות לחימה חדשים – אך בעיקר עם רעיונות של שוויון, אחווה ולחימה כנגד מעמדות גבוהים ומנצלים, רעיון שבאסלאם הוא שווה ערך לכפירה משום שהשליט נתפס אז כנציג האל.
המגע בין התרבויות נע מאז ועד היום לכל הכיוונים, החל מאותה "התנגשות הציביליזציות" שם שירטט סמואל הנטינגטון את קווי העימות והשבר וכלה במקלט שמקבלים בשנים האחרונות מיליונים מבני המזרח באותה אירופה בדיוק
את הסיפור המרתק על התהפוכות במצור על עכו שמעתי מפי הגבורה, כלומר מפי פרופסור מרדכי גיחון ז"ל, שהיטיב לתאר את הביצורים, היצרים, הקזת הדם ההדדית ובעיקר את הלוך הרוחות בשני המחנות ושל הנפשות הראשיות במחזה.
"על ביצוריה העלובים של עכו התנפצו תוכניותי להשתלטות על המזרח", אמר שנים מאוחר יותר נפוליון ואפשר כי מעבר לכשלון לכבוש את העיר, מדובר בכשלון גדול יותר, בקרב על כיבוש הלבבות. סביר להניח כי הקרב הזה יימשך בצורה כזו או אחרת גם במאות הבאות.
והערה אחרונה על הספר, בכל הנוגע לנשים – משני הצדדים.
במהלך עלילת הספר נשים נרצחות, מעונות, נחטפות, נאנסות, מוכות ומוטבעות ובכלל, הן מטבע עובר לסוחר המושלך לאחר השימוש. ההרהורים העולים בעקבות זאת הם עגומים למדי ומראים כי למרות השוני וההתנגשות בין התרבויות, בשני הצדדים מעמדה של האישה הוא, איך לומר? לא היה אז משהו.
וגם כאן, יש הרהורים - מה השתנה?