• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
לוחם חשאי

לוחם חשאי

מאת מוקי בצר

הביקורת של אסף

תמונה של אסף
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
לוחם חשאי

לוחם חשאי

מאת מוקי בצר

הביקורת של אסף

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של אסף
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2015
קטגוריה:צבא ובטחון
הקודמת
וויליאם מאני
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני שנה

“סיפורו של איש היחידות המיוחדות בצה"ל. מוקי בצר מלווה את ציר הזמן של הלוחמה הזעירה בצהל מששת הימים ו”

5/7
ביקורות על לוחם חשאי
הבאה
פרל
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•1 דקות קריאה

אחרי כל השבחים כמו מלח הארץ ,משכמו ומעלה וכו שללא ספק ניתנו לו ביושר,
מדובר באדם שרואה את המטרה ואת הדרך היעילה ביותר להגיע אליה, וליישם.
סיפור גבורה על אנשים "שהיום כבר לא מייצרים כאלה" וחבל
בנימה אישית..הייתי רוצה מפקד כזה בשירות שלי.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רץ
רץ
תמונה של חני
חני
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של לי יניני
לי יניני
6קוראים|גיל ממוצע80|50%נשים

על המבקר

תמונה של אסף

אסף

חבר מזה 10 שנים
8 ביקורות•19 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•אלימות וטרור•ספרות קלה - רומנים
תמונה של אסף
אסף
חבר באתר מזה 10 שנים
ביקורות8
לייקים שקיבל19
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית5אלימות וטרור1ספרות קלה - רומנים1

דיון על הביקורת

1 תגובה
חני
חני •לפני 10 שנים

אפשר להתגעגע ואפשר פשוט לקחת אותו כדמות חיקוי.

1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של אסף

אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

ספר טוב ,מיותר לציין "הרבה יותר טוב מהסרט"
בקטעים מסוימים הדמעות מטשטשות את המילים ושנייה אחרי אתה מוצא את עצמך צוחק בקול.
זו הצצה קטנה למגוון המחשבות שפוקדות אותך בשעות שמירה באישון לילה או במהלך מסע שהמוח מנותק מהגוף וכל חייל מכונס בעצמו

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אסף
נוילנד

נוילנד

אשכול נבו

מסע מהפנט אל דרום אמריקה בטעם קצת שונה ממה שמכירים

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אסף
ארבעה בתים וגעגוע

ארבעה בתים וגעגוע

אשכול נבו

נחמד ביותר

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אסף
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

מעולה כמצופה

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אסף
סמל ראשון מוסטפא רבינוביץ'

סמל ראשון מוסטפא רבינוביץ'

אשר קרביץ

מודה ומתוודה לא מהאנשים שקוראים ספר ביום אבל את הספר הזה קראתי בפחות מיומיים ,היו רגעים שצחקתי בקול והיו רגעים שגם ממש כעסתי.
הספר גילה לי נקודת מבט חדשה וקצת שונה מזו שהכרתי עד עכשיו
ממליץ בחום

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אסף
להכיר את חמאס

להכיר את חמאס

שלומי אלדר

ספר מעניין מאוד עמוס מידע ,לאורך הספר כמעט ולא מורגשת נטייה פוליטית מה שהופך את הספר לקריא לשני צידי הדעה
ממליץ בחום

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אסף
מלך החומוס ומלכת האמבטיה

מלך החומוס ומלכת האמבטיה

אילן הייטנר

ספר סוחף ,קליל וכיף לקריאה

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אסף

ביקורות נוספות על "לוחם חשאי"

לוחם חשאי

לוחם חשאי

מוקי בצר

סיפורו של איש היחידות המיוחדות בצה"ל.
מוקי בצר מלווה את ציר הזמן של הלוחמה הזעירה בצהל מששת הימים ועד הקמת יחידת שלדג.
השתתף בעשרות מבצעים הירואיים שכולנו מכירים מסיפורי מורשת הקרב.
מצאתי עניין רב בקריאת הספר מכיוון שהוא מתכתב מאוד עם ימינו אנו והמלחמה הנוכחית:
מלחמת ששת הימים לעומת מלחמת 12 הימים. הדמיון מדהים.

"לנו הלוחמים בקו הקדמי הייתה תחושה ברורה שננצח. לכן לא הבנו את הממשלה, ששידרה מסרים מהוססים וגרמה לדרדור בטחונו העצמי של העורף עד כדי צניחה אל תהומות הייאוש". עמ 58.
"מעטים העמיקו באותם הימים לחקור מה בדיוק קרה במלחמת ששת הימים. למה התמוטטו הצבאות הערביים כל כך מהר, ואם יכול הדבר הזה לחזור על עצמו אי פעם. האם נצליח שוב...להשיג כזאת עליונות אווירית…" עמ 65.

ומן הצד השני אל לנו לתת לניצחון בסדר גודל של ששת הימים לסמא את עיננו. למרות שה7 באוקטובר שלנו בא לפני ניצחון מלחמת 12 הימים, השכחה והאופוריה יש להן נטיה להזדחל למערכת, עלינו לעמוד תמיד על המשמר ולדעת שהחרב תמיד מונפת מעל ראשנו.
יש לאמץ את ההכרה שבארץ הזאת, 'שלום' זה רק השם של גבאי בית הכנסת.

"בימי המנוחה על זרי הניצחון - יכולנו להפיק את הלקחים המתבקשים, אך לא עשינו זאת. את התשלום שילמנו במלחמת יום הכיפורים". עמ 66.

ואחרי הניצחון הגדול, מלחמת התשה וחוזר הלאה…

"בניגוד לדעה הרווחת המלחמה הבאה כבר עומדת בפתח וחובה להערך לקראתה מהר ככל האפשר...האויב שהושפל לא יוותר על סיבוב נוסף". עמ' 74.

החולאים משתרשים מקדמת דנא: למשל בפעולת כארמה - כרוזים מוטלים מהאוויר, קוראים למחבלים להכנע. מאבדים את גורם ההפתעה על חשבון המוסריות המדומה. חסים על חיי מחבלים על חשבון חיילנו.

"הייתי אז צעיר, ועוד לא ידעתי שזאת דרכה של מערכת הרוצה להגן על עצמה. מפקדים לא רוצים לחקור מחדלים. הם לא רוצים להסתכסך עם מפקדים אחרים ולכן מחליקים ומטייחים ככל האפשר"... עמ 97.

האם הגנרלים הגדולים, כחלק מההכשרה עוברים קורס טייח?

לאורך הספר מקפיד בצר לציין באדיקות, כמעט כל לוחם וטייס שנתקל בו במשך חייו מאיזה קיבוץ או מושב הוא. בעמ' 100 פתאום הבחנתי בדפוס שבצר מתמיד בו לאורך כל הספר.
עמ' 100, הטייס יורם פרס ז"ל בן קיבוץ מעיין צבי. מרדכי רחמים לוחם סיירת מטכל ומאבטח המטוס העיראקי, יוצא המעברה, שהצליח לבלום לבדו את המתקפה מוזכר רק בשמו.
לי אישית צרם שהצניע את המקומות מהם הגיעו הגיבורים המזרחים.

בצר נוגע בכל המבצעים הגדולים של צה"ל ובנקודות קריטיות על ציר הזמן. באחד מתפקידיו יוצא לאמן את הצנחנים של גנרל אידי אמין באוגנדה, דברים שנפוצים עד היום אצל חבר'ה יוצאי יחידות מובחרות שנוסעים לאמן כל מיני צבאות גרילה. הדבר תמוהה בעיני שכן הכסף מעוור ומטשטש את דלף המידע והאמצעים שאחר כך פוגעים בנו. ולראייה, חבירתם של האוגנדים למחבלים החוטפים במבצע אנטבה. יוצא שאנחנו מאמנים את האויב.
אידי אמין מגרש את הישראלים מאוגנדה והופך מאוהב לאויב, ובצר, אחרי שנתקל בארוע משפחתי בעוזי דיין מקבל ממנו הצעה לפקד על פלגה בסיירת מטכל. אצלנו בארועים משפחתיים מקבלים גג בורקס עם רוטב פטריות.

על יום כיפור והדמיון הצמרר לאוקטובר 2023:
"בימים ההם...עדיין חייתי כמו כולם באמונה ש"הם שם למעלה יודעים מה הם עושים". היינו בטוחים שבצמרת הצבא הדברים נשקלים בזהירות, בתשומת לב ובחוכמה. ובעיקר הייתה לי הערכה רבה לגורמי המודיעין…" עמ 173.
"...גם אם יפתחו במלחמה, היא תהיה מוגבלת ותסתכם בניסיון לכבוש מחדש פיסת שטח...כדי להשיב את כבודם האבוד".
"...הממשלה החליטה שלא תהיה מכה מקדימה. הם רוצים שיהיה ברור לעולם שהערבים תקפו ולא אנחנו"… עמ 178.

על המפגש עם משה דיין אחרי כיפור:
"הוא התחיל להסביר לי למה אין לו כל חלק במחדל...טענתו שהצבא ולא משרד הביטחון אחראי על המודיעין, בכלל, הוא אמר, איזה כלים יש לי לבדוק דברים?...אני יודע רק מה שאומרים לי…"
מזכיר מישהו.
בצר: "הקשבתי לו מופתע, מתקשה להאמין שמדבר אלי שר הבטחון, משה דיין, הסמכות הבלתי מעוערת שעל פיה ישק דבר בתחום הצבא והביטחון מאז ששת הימים. איך הוא יכול להתכחש כך למה שהיה...להתנער מאחריות... הבנתי שאין כאן שיחה אלא תרגול כתב הגנה...שר ביטחון שאמור לדאוג לשיקום הצבא והכנות למלחמה הבאה, משקיע את מרצו בהכנת הופעתו לפני ועדת אגרנט…" עמ 243.
אף אחד לא המציא את הגלגל. בוגרי קורס טייח כבר אמרנו?
לחרטט בביטחון זו לא המצאה של דור הגנרלים הזה. אחרי פיגוע טרור בקריית שמונה מכריז דיין: " ערבים לא מתאבדים"! קבע דיין בטון פסקני (כאן גיחכתי בקול). איש לא העז להתווכח עם שר הביטחון. היה ברור שאין נכונות להודות שנתקלנו כאן בתופעה חדשה, לא מוכרת, המחייבת אותנו לבחון אותה ואולי לשנות דפוסי חשיבה…" עמ 249.

לא פחות ממדהימים סימני הדרך שמופיעים לאחר כיפור, ניצני הדוקטרינות שמלוות אותנו עד היום: "הדאיגה אותי הגישה הכללית...התבססות על חיל האוויר והעדפתו על פני הפעלת כוחות מיוחדים...חששותי שהמחבלים ילמדו ביעילות להתוגנן מפני חיל האוויר...ובתוך זמן קצר נפציץ מן האוויר שטחים ריקים." עמ 275.
עמוד לפני צפה ועולה בעיה אחרת. יוני נתניהו מנסה לשכנע את בצר לעבור הסבת שיריון, אך בצר שם את כל יהבו על עולם היחידות המיוחדות, פעם כל רמטכל היה עוטה גם סיכת שריון, הרמטכלים יוצאי היחידות המיוחדות שלא עברו הסמכת שריון לפי דעתי גרעו מארגז הכלים שלהם כלי מאוד חשוב.

הקטע על מבצע אנטבה מרתק. ניואנס אחד שלכד את עיני: חוליית המחבלים ממבצע אנטבה, שינתה את שם המטוס בקשר ל'חיפה 1'. מי שלא ראה את הצהרת הכוונות, ודחף אותנו לדיונים על קווי 67' לא ידע לקרוא את התמונה.
ככלל, סיפורי הלחימה מרתקים, אך לעיתים לוקה בפירוט יתר של שמות, כנראה משיקולי 'לא נעים', הדבר לא משרת את הסיפור ולעיתים מעייף.

אחרי כיפור בעקבות התסכול מכך שסיירת מטכל לא הופעלה באופן מיטבי במלחמה, מחליט על הקמת יחידה מיוחדת שתדע לנצל את מלוא הפוטנציאל של משימות עומק מיוחדות. כך נולדת 'שלדג'.
בצר עתיר זכויות, מקים ישובים ואף מכינה צבאית נחשבת בשם 'מנשרים קלו'.
העשייה שלו יכולה בכיף להספיק לסיפור חיים של 5 אנשים.

⅘ בסולם מאני

לפני שנה•
★★★★★
•וויליאם מאני
לוחם חשאי

לוחם חשאי

מוקי בצר

מוקי בצר הוא מלח הארץ, הוא לא היחיד, הם היו רבים. חלקם הגדול שרד את התקופה הזאת וחלקם נפלו בדרך.
מה שמייחד את בצר שהוא עבר בכל הפינות הרגישות שבהם עברו הלוחמים אוחזי החרמש ביד אחת והחרב ביד השניה.
מוקי בצר שונה מאחרים בכך שהוא מסוג הלוחמים עם הראש הגדול. מה זה גדול- ענק!
האיש הזה כמו שמתואר בסיפרו , נע ונד בין חיי הצבא לחיי החקלאי, ועד סוף דרכו הצבאית לא ידע לבחור- צבא או משק, משק או
צבא. לכן. הוא האריך את שרות הקבע שלו שנה אחר שנה ולא חתם לתקופות ארוכות. בשל עובדת היותו לוחם מצטיין, מנהיג ללא פחד
אדם רחב דעות ובעצמו דעתן לא קטן, צה״ל לא ויתר עליו ובכל שעה שביקש להפוך כיוון, לצאת לחיים אחרים, בא הלחץ מלמעלה והחזיר אותו לדרך
הצבאית, תמיד תוך נגינה על רגישותו לביטחון העם ולאהבתו הגדולה לעוצמת הרגשות של השרות הצבאי וההרפתקאות שכרוכות בשירות קרבי
ולעיתים קרובות מסתורי.
הספר מספר את סיפור ילדותו בנהלל ואת מהלך חייו ביחידות המיוחדות בצה״ל ואין לשכוח את תרומתו להקמת היחידה המיוחדת שלדג- שכל הקמתה ובריאותה
היא מפרי רוחו המפעימה של מוקי בצר.
כן ירבו אנשים כמותו בישראל.
טוביה

לפני 10 שנים•tuvia
לוחם חשאי

לוחם חשאי

מוקי בצר

גילוי נאות ומלא גאווה: אנחנו חברים.
אני גאה להיות חבר של מעט האנשים שהם חברים שלי, אבל זה אחד מיוחד.
זה האיש שתכנן את ההפתעה המבריקה של מבצע אנטבה וגם פיקד על הפריצה לטרמינל שם.
זה האיש שלבש את הפיאה הבלונדינית בביירות בעת "אביב נעורים" וזה האיש שתכנן, ובעיקר ביצע
עוד עשרות רבות של פעולות שיסמרו את השיער גם לקרחים.
אבל בניגוד לישראלי המכוער (בלי מרכאות) ההולך ומשתלט על הכיפה בישראל של המאה הזו, הוא תמיד נשאר יפה.
יפה מבחינת הצניעות, הלבביות, החום, הוא תמיד אדם.
כל פגישה איתו, בין אם של שעות או בין אם חטופה על אם הדרך, עושה לי טוב בלב.
ככה היינו צריכים להיראות והמציאות הנוכחית אותה היטיב להגדיר סגן הרמטכ"ל בנאום יום השואה, הולכת
ומעלימה את האנשים הללו ומצמיחה את הזרעים הרעילים שהתפזרו על פני האדמה הישראלית.
כפי שהסביר לי, הוא פשוט מספר על פני הדפים. "אני לא סופר", אמר, "אז אני מספר".
זה היה כשישבנו באיזה ערב במפעל חייו - המכינה שהקים במו ידיו.
כן, האיש שהוגדר "הסמוראי הישראלי" עוסק בחינוך, מנסה להילחם בגלים העכורים השוטפים פה את המדינה בזה אחר זה (ראו נאום סגן הרמטכ"ל ביום השואה).
ואולי זה בעצם הצד השני של המטבע, כי גם היום הוא נלחם. אמנם בלי פאה או בלי המרצדס של סוחר הסמים מיפו שהביא לאנטבה, אבל
באותה הנחישות.
אז לכל מי שמעוניין לקרוא ספר מרתק של אדם משכמו ומעלה, והכוונה באופן פיזי ומנטלי, אני ממליץ מאוד על הספר שלו.
של החבר שלי.

לפני 10 שנים•ליאור
לוחם חשאי

לוחם חשאי

מוקי בצר

זהו סיפור אישי של קצין שהיה לו מסלול צבאי לא-שיגרתי: הוא היה בכל היחידות המיוחדות, הוא היה בכל המבצעים החשובים, והוא אף פעם לא היה חלק אינטגרלי מהמערכת הקבועה. נקודה מעניינת כשחושבים על כך. הוא לא היה מפקד סיירת ולא מג"ד ולא מח"ט, ובכל זאת הוא היה מעורב בהכל מבלי להיות המוביל הרשמי. היתרון של הספר הוא בכך שהוא מביא קולות מהתקופה ופרטים אישיים ולא גלויים על אירועים מפורסמים. לכן זה מעניין למי שנכח באותן שנים או מעוניין ללמוד עליהן. החיסרון בספר הוא שהוא דבק ביומן האירועים הפרטני (מי אמר מה, מי השתתף בפגישה, מי ירה ימינה ומי שמאלה) ולא מתרומם ולא מנצל את הסיפור לתאר מעט את הדור, את התובנות, את מה שרואים ממרחק השנים, את הלקחים האפשריים לעתיד, את מה שהדור הצעיר יכול ללמוד מאותה היסטוריה. מעבר לכך, יש בספר תחושה חזקה של ניסיון של הכותב לקחת קרדיט למה שקרה. זה טבעי, זה מקובל, אבל זה מוגזם. אפשר היה לספר את הסיפור מבלי להדגיש את התרומה האישית של המחבר לכל מה שהצליח

לפני 8 שנים•
★★★★★
•דורון נחמני
לוחם חשאי

לוחם חשאי

מוקי בצר

"המבצע הייחודי הזה הוא תמצית הציונות. בימי מלחמת העולם השנייה לא הייתה לנו מדינה ולא צבא, ולכן יכלו הגרמנים לעשות את מה שעשו. מבצע אנטבה הוכיח מה משמעותם של מדינה ושל צבא. הייתה בכך אמירה לכל אזרח ישראלי, שאם ייקלע אי פעם למצוקה – רחוק ככל שיהיה מגבולות הארץ – המדינה תעשה הכול כדי לחלץ אותו ממצוקתו ולהחזירו הביתה בכל דרך אפשרית" (עמ׳ 343).

בספר "לוחם חשאי" (הוצאת כתר, 2015) תיאר אל"ם (מיל׳) משה "מוקי" בצר, יוצא סיירת צנחנים ומפקדה הראשון של יחידת שלדג, את חווית שירותו ביחידות המובחרות ביותר של צה"ל. בצר הוא אחד מאלו שיכולים באמת לומר ששירתו בקצה שפיץ חוד החנית ולקח חלק בכל המלחמות והמבצעים המיוחדים של תקופתו. ספרו מספק הצצה מרתקת (בשפה קולחת ותיאור הקופץ מתוך הדפים) להוויי היחידות המיוחדות והתפתחותן.

כבן למשפחת בצר־שטורמן מנהלל, ספג המחבר ציונות "דרך הרגליים". אביו נחמן, איש פלוגות הלילה של וינגייט בעברו, לחם במלחמת העצמאות כמפקד בגדוד הקומנדו 89, עליו פיקד משה דיין. בראשית הספר תיאר בצר את מבחני האומץ שערך לו אביו (כאילו מבלי משים) הדומים לאלו שתיארו בשעתו יגאל אלון ורפאל איתן (רפול).

בנובמבר 64׳ התגייס בצר לצה"ל והתנדב לסיירת צנחנים. "הטירונות נמשכה כארבעה חודשים. אחר כך עברנו אימוני צניחה וקורס מ"כים, ובסיום מסלול של כ־15 חודשים ענדו לנו על החזה – בטקס צנוע אך מרגש מאוד – את סיכת הסיירת, משאת נפשנו ומקור גאוותנו" (עמ׳ 35).

לאחר קורס קצינים שירת בצר כמפקד מחלקה בסיירת שקד ולחם בשורותיה במלחמת ששת הימים. אז פנה אליו מתן וילנאי, "מפקדה של סיירת הצנחנים. הוא נחשב לעילוי, קצין מוכשר ומבטיח ששמו הולך לפניו ומנבאים לו גדולות" (עמ׳ 73). הוא הציע לבצר להיות הסגן שלו. וילנאי טען כי המלחמה הבאה תקרה הרבה יותר מוקדם משחושבים. לסיירת, קבע בצדק, "יהיו משימות רבות" (עמ׳ 74). עד מהרה מצאו השניים את עצמם בפשיטה מורכבת במיוחד – פעולת כראמה.

התכנית הייתה פשוטה. כוחות שריון וצנחנים יתקפו את בסיס הפת"ח בעיירה הירדנית כראמה. "לסיירת הצנחנים נועד תפקיד מפתח: לנחות במסוקים בהיחבא באזור ההררי, ממזרח לכראמה, ולנוע ברגל אל הגבעות החולשות על העיירה. שם היה עלינו להציב חסימות כדי למנוע את בריחת המחבלים אל פנים הארץ" (עמ׳ 81). כוח הסיירת התחלק לכוח בפיקוד וילנאי וכוח בפיקוד בצר.

בפועל, כתב, מה שהתרחש הוא שבמקום "שאנחנו נמתין למחבלים הנמלטים, ונערוך להם קבלת פנים נאותה, היו אלה המחבלים שהכינו לנו קבלת פנים" (עמ׳ 83). לאחר נחיתת המסוקים, סיפר, נעו הוא וחייליו לנקודת החסימה. בדרכם נתקלו במחבלים. "רדפנו אחריהם והרגנו כמה מהם, ואת השאר שבינו" (עמ׳ 84), כתב. אבל המחבלים והצבא הירדני לא התנהלו לפני התסריט שתכנן צה"ל ותקפו את כוחותיו בנחישות. בצר ואנשיו הבינו "שצה"ל בצרות" (עמ׳ 84). כוח סיירת צנחנים ספג נפגעים ובצר עצמו נפצע קשה.

"בכראמה למדתי על בשרי את אחד הלקחים החשובים ביותר: ניצחון בקרב הוא שקלול של מודיעין, תכנון וביצוע. תכננת היטב – ניצחת. נכשלת – למד לפחות ממה שקרה ונסה להשתפר. אחרי כל קרב, מוצלח או כושל, חשוב לשאול את עצמך היכן שגית" (עמ׳ 95).

כראמה, כתב, הייתה התפכחות. "הבנתי שצה"ל איננו "כול־יכול" וגם אנחנו, הצנחנים, "חוד החנית", יכולים להיות פגיעים מאוד בקרב, שנראה לכאורה כ"משחק ילדים". אחרי אביב 1968 הקפדתי, לפני כל יציאה לקרב או לאימון, לשקול ולהכין את צעדי הכוח שבפיקודי במשנה תשומת לב, לאור הלקחים של כראמה" (עמ׳ 95). היו מי, כתב, "שכינו את המבצע הכושל "היום השביעי של מלחמת ששת הימים". לימים טענתי שזה היה היום הראשון של מלחמת יום הכיפורים. זחיחות הדעת, זלזלול באויב, השארת טנקים וגופות בשטח, כמות נפגעים גדולה ומודיעין לקוי" (עמ׳ 96).

לאחר הפציעה החל לעבוד כמאבטח מטוסים. הוא עבר קורס בשב"כ בהדרכת דייב בקרמן, האיש שמיסד את תחום הדרכת האבטחה בשירות. בקרמן תרגל את חניכיו שוב ושוב והדגיש בפניהם את חשיבות הירי המדויק. "אתם צריכים לפגוע בטרוריסט – לא במטוס; במחבל – לא בנוסעת תמימה" (עמ׳ 102), אמר להם. כלל חשוב בלוחמה בטרור שבצר לקח אתו הלאה.

בצר עבד כמאבטח זמן מה ואז הגיעה הצעה ממפקד סיירת אגוז, סא"ל אורי שמחוני, "מפקד רב ניסיון בפשיטות ומבצעים מיוחדים עוד מימי פעולות התגמול של הצנחנים" (עמ׳ 111), לבוא להיות מ"פ אצלו. הוא הסכים. "רציתי לבחון את עצמי ולראות אם עדיין אני אותו אדם שהייתי שנייה אחת לפני הפציעה (עמ׳ 106).

בינואר 1971 הוא השתתף בפשיטה שהוביל שמחוני על מפקדת מחבלים בעיירה אל־ח׳יאם. כוח הסיירת זוהה רגע לפני ההתקפה ונתקל בהתנגדות קשה. אף שספג הרוג ושלושה פצועים השלים הכוח את המשימה, הרג עשרה מחבלים ופוצץ את המפקדה. בסיכומו של דבר, קבע בצר, "טראומת הפציעה בכראמה לא מנעה ממני לבצע את מה שנדרש ממני כלוחם" (עמ׳ 113).

כחלק מה"רומן" הישראלי־אוגנדי היה בצר בין אלו שאימנו את יחידת הצנחנים של הרודן אידי אמין. אז פנה אליו מפקד סיירת מטכ"ל, אהוד ברק. "אני רוצה שתפקד על פַּלגַת האימונים שלנו. אם אתה רוצה לבוא רק לשנה־שנתיים, זה יהיה בסדר מצדי. תהיה לך תקופה מרתקת עם פעילות מבצעית ענפה. ואחר כך תהיה איש מילואים שלנו. ואם אתה רוצה קריירה צבאית, גם אז השירות ביחידה רק יועיל לך. זה יספק לך כל מיני רעיונות, יעשיר אותך, יספק לך צידה לדרך לקראת תפקידים חדשים" (עמ׳ 128), הציע לו. בצר הסכים ובשירותו ביחידה לקח חלק בשורה של מבצעים משמעותיים.

ביחידה פגש בסגנו של ברק, יונתן נתניהו (יוני), אשר "עשה את שירותו הסדיר בגדוד הצנחנים, במקביל לשירותי בסיירת הצנחנים. היינו באותו הזמן בבית הספר לקצינים במחנה סירקין, כשקורס קציני החי"ר שלו מקדים את שלי בשלושה חודשים. הכרנו איש את רעהו, אבל מעולם לא הזדמן לנו לעבוד יחד. עכשיו הוא היה סגנו של אהוד, ואני למעשה החלפתי אותו בתפקיד מפקד הפלגה. סיפרו עליו שהוא לוחם אמיץ ונלהב, ושתמיד נמצא באמתחתו ספר קריאה" (עמ׳ 129). השניים, כך עולה מן הספר, היו לחברים קרובים.

"הדרך היעילה ביותר להילחם בטרוריסטים היא לרדוף אותם יומם ולילה, להחדיר בהם תחושת בהלה, לערער את ביטחונם העצמי ולגרום להם לפחד גם במקומות שנחשבו בטוחים בעיניהם. בקיצור, להפתיע אותם שוב ושוב ולא להניח להם להתרגל לשיטות התקיפה שלנו" (עמ׳ 108), קבע.

מימוש מובהק של גישה זו הוא מבצע "אביב נעורים", שבמהלכו פיקד על חוליה מהיחידה שנועדה להתנקש בחיי יוסוף נג׳אר, מתכנן טבח הספורטאים במינכן וראש ארגון "ספטמבר השחור". שתי חוליות נוספות מהיחידה נועדו להתנקש בחיי שני בכירים נוספים בארגון.

חידוש מעניין בספר הוא שלפי בצר המבצע נועד במקור לחטוף את בכירי ארגון "ספטמבר השחור", ובהמשך התקבלה ההחלטה לשנות את ייעודו למבצע סיכול ממוקד. "במקביל לפעולה שלנו, ברחוב ורדן, יועד כוח מגדוד 50 של הצנחנים, בפיקודו של סגן־אלוף אמנון ליפקין, לפגוע בבניין בן שבע קומות, סמוך לאצטדיון של ביירות, שבו שכנו הקסרקטין ומפקדת "החזית העממית" של ג׳ורג׳ חבש" (עמ׳ 146), סיפר.

לאנשיו אמר: "זו הפעם הראשונה שאנחנו תוקפים אויב שיש לו שם, ולא יוצאים להילחם באנשי אויב אלמוניים. מבחינתה של ממשלת ישראל, שלושת האנשים האלה הם פושעי מלחמה. המבצע הזה הוא עונשין על מה שקרה במינכן. אנחנו רוצים שהאויב הזה יחוש את עוצמת הזעם שלנו ויירתע מאתנו" (עמ׳ 153).

במבצע נחת כוח היחידה בפיקוד ברק, בלבוש אזרחי, מן הים בביירות ובסיוע סוכני מוסד נסע לרחוב ורדן בו התגוררו המחבלים. בצר ואנשיו פרצו לדירת היעד. "צרורות עוזי ארוכים שלי ושל צביקה ריססו וניקבו את דלת חדר השינה לפני שיספיק לשים יד על נשקו. רצתי קדימה ופרצתי בבעיטה את הדלת המחוררת. האיש האחראי לטבח במינכן היה מוטל מת על הרצפה" (עמ׳ 162).

בתום המבצע, כתב, "השארנו מאחורינו שלוש גופות של אישים בכירים באש"ף, והמפקדה השש־קומתית של "החזית העממית" קרסה תחתיה. אבל ההתקפה על המפקדה בפיקודו של אמנון שחק עלתה בחייהם של שניים מלוחמיו: אבידע שור וחגי מעיין" (עמ׳ 165).

אחד הגילויים החדשים בספר הוא אודות מעורבות היחידה במבצע הכושל לשבות את מנהיג ארגון הטרור "החזית העממית לשיחרור פלשתין" ג׳ורג׳ חבש. מטוס נוסעים שהמריא מעיראק, שלפי המודיעין חבש היה בין נוסעיו, יורט והונחת ברמת־דוד. כוח מן היחידה, בפיקוד בצר וגיורא זורע, השתלט עליו רק בכדי לגלות כי חבש הזהיר בחר להישאר בבגדד ולא לעלות לטיסה.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים אמר למפקד היחידה, סא"ל גיורא זורע, כי "אין טעם לשבת 'על המסלולים' ולחכות למבצע מיוחד, שספק גדול אם בכלל יוטל עלינו, בזמן שמשתוללת מלחמה. אנחנו צריכים לבנות מסגרת מאולתרת ולהגיע לחזית בהקדם האפשרי" (עמ׳ 179).

בצר המליץ לעלות לרמת הגולן שם לחם אוגדת השריון 36, עליה פיקד רפול, בקרב הבלימה הנואש. "הכרתי את אורח החשיבה של מי שהיה המח"ט שלי בצנחנים ושימש עכשיו כמפקד האוגדה בגולן. הערכתי שהוא ישמח לקבל תוספת של כוח איכותי בשעות הקשות האלה" (עמ׳ 180). ואכן, רפול שמח לקבל תחת פיקודו פלוגה מהיחידה, בפיקוד בצר ויוני נתניהו, שפעלה ככוח חי"ר מובחר.

ב־9 למאי נחת ממסוקים כוח קומנדו סורי סמוך לנפח. הפלוגה, ולצדה כוח מגדוד 51 של גולני, הוזעקו לשם. "ידענו לקראת מה אנחנו הולכים – לקרב מטווחים של מטרים, קרב פנים אל פנים במלוא מובן המילה. מי שיירה ראשון הוא שיישאר בחיים. במפגש כזה הקרב מוכרע במטח אחד – והמטח הראשון חייב להיות שלנו" (עמ׳ 193).

עם הגעת כוח היחידה לנקודת הנחיתה של הקומנדו הסורי פתחו אנשיו באש חזקה והסתערו על הסורים ההמומים. "יריתי במדויק בכל ראש שהתרומם או הציץ מאחורי סלע. על כל איש קומנדו ירינו יחד שישה־שבעה לוחמים. אלא שביתרון המספרי שלנו הייתה טמונה גם סכנה רבה: איש קומנדו אחד היה יכול לקצור רבים מאתנו בצרור אחד או שניים. למזלנו היינו מהירים מהם" (עמ׳ 194).

אז איתר בצר כוח אויב שתפס חסה בשוחת טנקים ישנה והכווין לשם חלק אחר מהפלוגה, שבראשו עמד נתניהו. "יוני ואנשיו הגיעו לשוחה וירו לתוכה. עברתי בריצה את עשרת המטרים האחרונים, ואתי עשרה מלוחמי, והמטרנו גם אנחנו אש אל תוך השוחה" (עמ׳ 195).

הכוח המשותף של גולני והיחידה הרג למעלה מארבעים לוחמי קומנדו סורים, עשרה מהם נהרגו בהסתערות האחרונה על השוחה. בקרב נהרגו שניים מחיילי הכוח של בצר ונפצעו שבעה. לאחר מכן פיקד על כוח מהיחידה בחזית הדרום ולחם מעבר לתעלה תחת אוגדת שרון בגזרת איסמעיליה ובג׳בל עתקה.

המלחמה השאירה אותו מוטרד ביחס לרלוונטיות הכוחות המיוחדים למלחמה. "מבחינת היחידה, המלחמה הייתה הצלחה וכישלון כאחד. נכון שנלחמנו ואף קצרנו הישגים, אבל המאגר הגדול של לוחמים איכותיים שעמד לרשותנו נוצל בימי המלחמה באחוזים ספורים בלבד" (עמ׳ 239). אמנם בזמן שלום ביצע צה"ל מבצעים מיוחדים ופשיטות לרוב אך במלחמה כמעט שלא, בוודאי לא ביחס לפוטנציאל שברשותו.

הסיבה לכך, להבנתו, היא "שמעולם לא הוגדר צורך מבצעי בצה"ל ולא פותחה דוקטרינה למבצעים כאלה בעת מלחמה" (עמ׳ 243). ולכן, הסביר, "אין פלא שלא הוקמה שום יחידה ייעודית, שתהיה מופקדת על ביצוע מבצעים מסוג זה. לא תוכננו ולא הוגדרו מטרות משמעותיות מתאימות בעורף האויב, לא פותחו אמצעי לחימה מיוחדים ולא תורת לחימה, לא נערכו אימונים על מודלים של מטרות, ולא נכתבו פקודות. כל אלה היו תנאים הכרחיים להבטחת ביצוע סביר בשעת מלחמה" (עמ׳ 243).

כלקח ממלחמת יום הכיפורים יזם בצר את הקמת יחידת הקומנדו שלדג. את היחידה הקים תחילה במתכונת של גדוד המילואים בסיירת מטכ"ל. "את פתרון הבעיות השוטפות קידמתי בפגישות אישיות עם יוני ועם סגנו שאול מופז, שהגיע ליחידה מהצנחנים" (עמ׳ 280). מופז, שהגיע מהצבא ה"אמיתי", סייע בידיו בארגון גדוד המילואים, בכל האמור בדרישות תקני כוח אדם, ציוד לחימה, אמצעי מנהלה ועוד.

מרתק לקרוא כיצד הבין בצר את הפוליטיקה הפנימית בצה"ל וקידם אט־אט את רעיונותיו. תחילה בהקמת היחידה כגוף מילואים, עבור בהפיכתה לסדירה ועצמאית וכלה בהעברתה לחיל האוויר. במקביל תיאר את התמודדות צה"ל עם פיגועי המיקוח הראשונים.

מבצע אנטבה נתפס על־ידיו, במידה רבה של צדק, כתמצית הציונות. הוא היה חבר בצוות מצומצם ששקד על תכנון המבצע ואילו מפקד היחידה, נתניהו, שהה בסיני בהכנות לפעולה אחרת.

בצר הקפיד לתת בספר קרדיט למי שפיקד על המבצע, תא"ל (ולימים הרמטכ"ל) דן שומרון, קצין צנחנים וחי"ר ראשי דאז. "במציאות שנוצרה, דרוש אדם בעל יושר פנימי עמוק, אומץ לב, ניסיון עשיר במבצעים מיוחדים, יכולת רטורית גבוהה, מנהיגות ואחריות, כושר שכנוע והופעה מרשימה. לדן היו כל התכונות הללו, והן שאפשרו למקבלי ההחלטות להבחין בין דמיון למציאות, ובין הזיות לאחריות, ולהבין שזהו מבצע בעל סיכוי סביר להצלחה" (עמ׳ 307).

לפי בצר, שפיקד במבצע על כוח הפריצה לטרמינל, עקרון הפתעה היה הקו המנחה. שכן, אם הכוחות לא יצליחו להפתיע את המחבלים והשומרים האוגנדים לפעולה אין סיכוי מלכתחילה. בשל כך הציע להגיע בזהות מושאלת כשהלוחמים כולם מחופשים לחיילים אוגנדיים ונוסעים בשיירה המורכבת ממרצדס (בדומה למכוניתו של הרודן האוגנדי אידי אמין) ומשני ג׳יפי לנדרובר. אם תחבולה תעבוד תוכל השיירה לנסוע מהמטוס ועד לדלתות הטרמינל הישן בו הוחזקו בני הערובה.

לאחר הנחיתה באנטבה האיצה שיירת הרכבים לעבר היעד. בדרך נתקל הכוח בשני זקיפים אוגנדים. נתניהו התעקש לחסלם בניגוד לדעת בצר, שהיה כאמור, מוצב קודם לכן באוגנדה (וטען שזו תרגולת סטנדרטית). אך בעוד "יוני וגיורא ירו בחייל האוגנדי באקדחיהם המצוידים במשתיקי קול" (עמ׳ 331), ירו כמה מחיילי הכוח באוגנדים באקדח וברובה ללא משתיקי קול.

"השמיים נפלו" (עמ׳ 331), כתב בצר. עקרון ההפתעה נפגע כתוצאה מהירי והלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל. בניגוד לתכנית, לפיה כל מפקד חוליה רץ לפתח שלו ללא תלות בחוליה אחרת, רצו כל החוליות יחדיו אחרי בצר. שניות מספר לאחר מכן נפגע נתניהו מירי ממגדל הפיקוח ונפצע קשה (ומאוחר יותר מת מפצעיו).

בצר, שירה במהלך ריצתו ופגע בחייל אוגנדי, האט במטרה להחליף מחסנית. בשל כך הקדימו אותו אחד הלוחמים, אמיר עופר, ואחריו מפקד הצוות שלו, אמנון פלד, והיו לראשונים בכוח הפריצה שנכנסו לאולם בו שהו החטופים. מיד ברגע הכניסה הרגו השניים שלושה מחבלים.

בצר הגיע עשירית שניה לאחר מכן, וירה גם הוא במחבלים הגרמנים שבהם פגעו פלד ועופר. שאר החוליות רצו לפתחים האחרים. לאחר ירי זה, כתב, השתררה אווירה מתוחה כמו במערבון. "בעוד המגפון ממשיך לצווח את ההוראות "לשכב ולא לזוז!", זינק לפתע מתוך הקהל מחבל חמוש משמאלי, במרחק של כ־15 מטרים ממני, והניף את נשקו לעברנו. עמוס ואני הקדמנו אותו. ירינו בו בבת אחת, כל אחד כדור אחד. הוא עף לאחור וצנח על הרצפה, חסר רוח חיים" (עמ׳ 333).

לאור פציעתו של נתניהו לקח בצר לקח פיקוד על כוח ההשתלטות. "באותו רגע עשיתי סוויץ׳ בראש: אני מפסיק להיות אחראי רק על כוח הפריצה; אני מפקד עכשיו על כל כוחות היחידה" (עמ׳ 334). ביחד עם מפקד המבצע, שומרון, תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי.

לאורך השנים ניהלו משפחת נתניהו ובצר מעין דו־קרב ארוך על התודעה הישראלית שכן בניסיונם הראוי להנציח את זכר יקירם שנפל הופחת ועומעם חלקו של בצר (כמו גם חלקם של מפקדים נוספים) בהצלחה. לא ברור מדוע כך קרה שהרי יש מספיק תהילה לכולם. בספרו, "סיירת מטכ"ל באנטבה", אף טרח עדו נתניהו וביטל אחת לאחת את טענות בצר כי יש לו חלק בהצלחת מבצע אנטבה. זאת, למרות שרוב המשתתפים במבצע מסכימים כי בצר תרם לו תרומה עצומה.

בצר לעומתו נזהר מאוד בכבוד חברו הקרוב שנהרג, לא ערער על מנהיגותו ואומץ לבו או האשים אותו בדבר (ואף הבין את שיקוליו לפתיחה באש על הזקיף האוגנדי) והבהיר כי העריך ואהב אותו מאוד.

לאחר המבצע הקדיש בצר את כל מרצו להפיכת היחידה החדשה שלו למבצעית. אופי היחידה, קבע, הוא "להגיע מהשמים ולהפתיע את האויב" (עמ׳ 355). כך בדיוק, כתב, פועל השלדג ולכן כך קרא ליחידה. ייעוד היחידה הוא ביצוע פעולות מיוחדות במלחמה ומאז מלחמת לבנון הראשונה (במהלכה פיקד עליה גיורא ענבר) ניכר כי הצליחה לבסס את עצמה כקבלנית מובילה של מבצעים מיוחדים במלחמה ובשגרה. בהדרגה גם הפכה ליצואנית של קצינים בכירים מקרב מפקדיה ובוגריה, ובהם טל רוסו, בוגר הגיוס הראשון לשלדג, גל הירש, אייל אייזנברג, מיקי אדלשטיין, מוני כץ ורוני נומה אם להזכיר כמה).

בעקבות מלחמת לבנון הראשונה יזם את הקמת הגוף למבצעים מיוחדים, שלימים הפך למפקדת העומק. הרמטכ"ל בני גנץ העיד בספר כי כשעבר מהצנחנים לשלדג ושימש כסמג"ד (ולימים היה למפקדה) חש התרגשות ומבוכה בכל פעם שפגש בבצר, שפיקד אז על גוף המטה שמעל היחידה. "החזון שרקמת בהקמת שלדג כיחידה מיוחדת למשימות חיל האוויר וצה"ל הפך למציאות יציבה ופעילה הבנויה על יצירתיות, משימתיות, רעות, מוטיבציה, בשמים וצניעות" (עמ׳ 361), כתב לבצר.

לאחר ששחרורו עסק בהקמת יישובים בגליל (תמרת ונווה זיו) והקים ב־2005 את המכינה הקדם־צבאית "מנשרים קלו" לפיתוח מנהיגות צעירה. כמי שמאמין בחינוך ורואה את המפתח לעתידה של המדינה בבני הנוער הוא עומד בראשה לצד הד"ר יוסי לשם. זהו אולי המרשים שבמפעליו של הלוחם הזה, אף שהוא אינו חשאי ואינו מתבצע בעורף האויב.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פרל
לוחם חשאי

לוחם חשאי

מוקי בצר

בימים אלה שראש הממשלה במסע יח"צ לאוגנדה .
היה מעניין לקרוא מי יזם מי אישר למי הקרדיט ומה היא האמת לפני שכתוב האמת ההיסטורית /מפי המקור שהשתתף בתכנון ביצוע
מבצע כדור הרעם -מבצע אנטבה -מבצע יוני
ספר חובה

לפני 10 שנים•
★★★★★
•רוןש
דירוג
5.0
לפני 9 שנים

“"המבצע הייחודי הזה הוא תמצית הציונות. בימי מלחמת העולם השנייה לא הייתה לנו מדינה ולא צבא, ולכן יכלו”