בעמדכם בדיוטה הגבוהה ביותר שבמגדל הנישא מכל מגדלי העיר, אפשר שהתמונה שתישקף לעיניכם תהא שונה תכלית השינוי מזו הנשקפת מרחובותיה. אפילו הם מזוהמים, מעלים אדי רעל, הומי אדם ושורצים חתולי-אשפתות, חזקה עליכם שדבר מכל הרעה הזו לא יגיע אליכם.

כך גם גד, שומר יערות הכרמל שהתאלמן מאשתו לפני שש-עשרה שנים משמצאה את מותה בתאונת דרכים, משקיף על העולם שברא יוספן ממגדל אשכול שבאוניברסיטת חיפה.

מנוכר מהבריות, חי גד חיי נזירות ומסתגר בד' אמותיו לבל יאלץ להתמודד עם המציאות הקשה מנשוא בה אהבת חייו אבדה לבלי שוב. הוא שוקע באבלו והופך מעין מת-מהלך, כשהתמורות היחידות בחייו לובשות את דמותם של דפוסי התנהגות הרסניים המתבטאים לסירוגין בתקופות של הרעבה עצמית וסיגוף, ואחרות, של בולמוסי אכילה בלתי נשלטים.
במהלך השנים הארוכות מרחיק מעליו גד את כל אוהביו, ביניהם הוריו שלו, שעמם לא דיבר למרע ועד טוב ודחה את ידם המושטת פעם אחר פעם.
למראית עין בוחר גד לִגְלוֹת מרצונו ממנעמי העולם בשל ייסורי מצפון המתעוררים בו בעקבות מותה של אישתו, עליו הוא ממאן להינחם וכמו מבקש להיענש, אם כי בבחינה נוספת, כנראה גם על מנת להציל את נפשו שלו שזה כבר נקעה מיגונות החיים.

על רקע המאורעות הללו רוקם יוספן עלילה בה מושלת יד המקרה ומַפְגישה בין גיבור הסיפור ובין מספר דמויות משובבות-נפש, שהחמלה ואהבת-האדם שנשקפות מהן מלמדות בבירור על יוצרן הטוב והחביב אשר בראן בצלמו ובדמותו. אותו כוח מניע הוא שגם שוזר את חייהן של הדמויות אלה באלה ועובר כחוט השני לאורך הסיפור עד התהוותו של מארג התקשרויות סבוך בין הדמויות.

שפתו של יוספן מלוטשת, מתמרנת בין משלבים שונים; משפה מקראית ועד עגת רחוב משובשת וכוללת מימרות ממגילת קהלת, כתביו של עגנון ושל ניטשה, כשהן מושמות בפיהן של הדמויות השונות. אם לא די באלה, מוסיף יוספן נופך משלו כשאר פרפראות לחכמה, ביניהן מדרשי שם, לשון נופל על לשון, מילות חידוד ושנינה לרוב.

הן מצד פקעת הקשרים בין הדמויות והן מצד הלשון המוקפדת, בלטה בעיניי הגישה האסתטית של יוספן, על-פיה להיבט הצורני חשיבות ראשונה במעלה. מאידך, בהיבט התוכן מצאתי שקיים דמיון מחשיד בין הדמויות, ששורטטו בקווי-מתאר די גסים. אלה, הביאוני בתורם לתהות על תפקידה המובחן של כל דמות. כל הדמויות מתמודדות עם אי-אלו משברים בחייהן, כולן מאמצות תפישת-עולם חיובית במהלך העלילה, חלקן כלאחר יד, והן חסרות מעט מעמקות הנפש, לעניות דעתי.

למרות זאת, היצירה איננה אידיאל מבני בלבד אלא כתובה כמעין גרוטסקה, ולטעמי כך ראוי לְשָׁפטהּ. היא תיאור דיכוטומי, לעתים נלעג ומוקצן במכוון של הנעשה ומטרתו להדגיש רעיונות שאינם מתיישבים בהכרח עם הרובד המפורש של העלילה, הסכריני במקרה דנן (על כל המשתמע מכך, ובזאת כוונתי לשטף האזכורים התדיר של כל המגדנות בעולמנו).
בדומה לגד הבוחן את עולמו ממרומי מגדל אשכול, נדרש גם הקורא לאמץ מבט-על, בעדו נשקפות הדמויות המדובבות אחת את האחרת כמעין יישות קולקטיבית בעלת אמירה קיומית. אותה יישות היא הלכה למעשה יד המקרה ועל אף שהיא אינה לגמרי דמות בשר ודם, היא דמות ככל הדמויות בספר.

על פניו, תוחלתו של אדם לטוב, כמרומז בשם הספר, היא הרעיון המרכזי שאוגד את כלל המאורעות ומופיע חזור ואמור בתיווך הדמויות והקורות אותן. אף על פי כן, יד המקרה, או ידו המכוונת של האל, אליבא דיוספן, היא הקוצבת את מנת יגונותיו של כל אדם.
"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" היא לא רק מימרה, אלא אבן השתייה בעולם שברא יוספן בספרו, ממנה הכל נובע ומאחוריה מסתתרת אמירה מעוררת אי-נוחות. שהרי אם אין המושכות שמדמה האדם לאחוז בהן נתונות בידיו באמת, אזי הכל הפקר, הכל מועד לפורענות לעולם ותוחלתו המדוברת של אדם היא אך תוחלת שווא.
אותה יד המקרה הנעלמה היא מוטיב החוזר פעמים ספורות לאורך העלילה על-ידי דמויות המבקשות לדקור בידיהן זר בלונים צבעוני, כשבכל רגע נתון אפשר שתבאנה קץ על הבלונים. במובלע נשאלת השאלה: במה מותרים חיי האדם מאלו?

זרעי אותו רעיון נטועים לאורך העלילה כולה, חלקם באופן מפורש וחלקם בעצם גורלן של כמה מהדמויות. כך הם מכים שורשיהם ומצמחים עד חתימת הסיפור, שהותירה אותי עם תחושת אין-אונים ותהיות קיומיות על גורלות האדם.

במהלך הקריאה שמחתי לפגוש באתרים שונים מאתרי חיפה המעטירה, שהיוותה את מקום התרחשות העלילה ושימשה תפאורה נהדרת עבורה, ומצא חן בעיניי טעמן הספרותי של הדמויות שהלם מאד גם את זה שלי (מעשה יד המקרה!). האמת הנוקבת שמובעת בסיפור הצליחה לעורר אותי לידי מחשבה, הגם שהייתי שמח אם בנוסף למורכבות הצורנית שבו, היה נפתח פתח רחב מעט יותר אל עולם הנפש של הדמויות, שלתחושתי היו בעיקרן כלי שרת רעיוני בעולם בו האקראיות שולטת.

בהסתכלות רחבה, מצאתי את הסיפור נוגה למדי. אני מודע לעובדה שתחושותיי שונות מאד מאלו של יתר הקוראים בספר ומנחש שהטעם לדברים נעוץ בפרשנות האישית שנתתי לו, המאירה את שיבתו המאוחרת של גד אל החיים באור מעט פחות ססגוני מזה שמתגלה על דרך הפשט.
כי שנות חיים ארוכות של ניכור הן שנים שלא ישובו אחור עוד.
כי מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת.

חיפה היתה בשבילנו עיירת קיט.
משאת נפש.
שם נרדף ל"חופש".
כל שנה, בקיץ, סבא וסבתא שלי היו יוצאים לשבועיים חופש בבית מלון.
החופש שלנו היה קצר יותר, והבית של סבא וסבתא היה בית המלון שלנו.
בעינינו, הילדים, חיפה כולה לא נוצרה אלא עבור חופשות:
יערות הכרמל, הים, הרכבל, הגנים הבאהיים.
כשסיפרו לנו שהרכבת התחתית היא בסך הכל כלי תחבורה המוביל אנשים לשגרת יומם ולא אטרקציה תיירותית ייחודית לא האמנו.
העברנו את הימים בטיולים ביערות הכרמל, טיולים על חוף הים, נסיעה ברכבת התחתית, היו נותנים לנו כמה שקלים ומרשים לנו ללכת לבד למרכז חורב, שהיה בעינינו קניון ענק ובו גם מדרגות נעות! וגם מעליות! שעות יכולנו לבלות שם, היו ביקורים בחנות הספרים יד שניה בהדר (לימים אגלה שהיה מדובר ברגע השפל והשעמום של החופש עבור האחים שלי...), גן האם, גן החיות, שיט בנמל חיפה...
ושנה אחת, טיילנו עם הדודים שלנו, ולקראת סוף היום מישהו הציע לנסוע לאוניברסיטת חיפה, לראות את הנוף הנשקף מהמגדל.
בשבילנו, הילדים, "נוף" היה אמנם מילה נרדפת ל"שעמום", אבל מגדל גבוה זה כבר סיפור אחר, מלהיב הרבה יותר.
אלא שבכניסה למגדל ישב שומר זעוף פנים שהודיע ששעת הסגירה הגיעה ואי אפשר לעלות, וכל תחנונינו, ובאנו מרחוק, אנחנו בכלל לא מכאן, לא הועילו.
יצאנו.
מישהו נזכר שיש עוד כניסה למגדל, מסביב, בקומה גבוהה יותר או נמוכה יותר.
בדקנו, ואכן. היתה כניסה נוספת, ללא שומר.
אני לא זוכרת את הנוף, ולא את ראש המגדל.
הנה הדבר שאני כן זוכרת מהביקור ההוא:
ירדנו במעלית, לא לקומה ממנה נכנסנו אלא לקומת הכניסה המקורית, זאת עם השומר.
יצאנו מהמעלית, השומר הביט בנו מבולבל וקרא שוב שאי אפשר להיכנס עכשיו!
בסדר, ענה מישהו מאיתנו, אבל לצאת אפשר?
ויצאנו כולנו, חדורי שמחת ניצחון.

***

אילו היינו חיים ביקום של "הכל יהיה בסדר" הנה כמה תרחישים שלפחות אחד מהם היה ודאי מתממש:
א. ברגע היציאה, היינו נעצרים לשיחה עם השומר וזה היה שופך בפנינו את לבו ומספר לנו על קורות חייו הטרגיים.
ב. השומר הזועף היה מתכנן נגדנו נקמה איומה, מנסה להוציא אותה לפועל, נכשל, מתחרט ואז מתיידד איתנו והופך לחבר קרוב, ממש כמו בן משפחה.
ג. היה מתברר לנו בדיעבד שזעפו של השומר נעוץ באירוע טרגי מן העבר, הכרוך בתאונת דרכים מן הסתם, שגם אנחנו עצמנו קשורים אליו באופן זה או אחר, ורגע מרגש של פיוס ובכי היה נופל בחלקנו.
ד. השומר היה מחליט לשנות את חייו באורח דרמטי, מחליף עבודה ומאיר פנים לכל אדם.
לחילופין אנחנו היינו מחליטים לשנות את חיינו באופן דרמטי וללמוד לכבד איסורים המוצבים בפנינו וכשאומרים לנו "סגור" - ללכת הביתה...

במציאות, למיטב ידיעתי, מעולם לא נתקלנו שוב בשומר ההוא, שמן הסתם לא היה זועף באופן מיוחד אלא סתם עשה את עבודתו כראוי, ואולי חזר באותו הערב הביתה קצת עצבני יותר מהרגיל.

***

על הכתיבה היפה של דן, אין צורך להרחיב פה.
לא רק שעשו זאת לפני, אלא שכל מי שקורא פה חשוף אליה ומכיר את יופיה.
הרחיבו לפני גם על נקודות החולשה של הסיפור: צירופי המקרים, ההצטלבויות הלא נגמרות של הגיבורים זה בדרכו של זה, והשינויים הדרמטיים שעורכים הגיבורים בחייהם בהחלטה של רגע.
אלא שלאחר שקראתי בעצמי את הספר, ראיתי את הדברים אחרת.
הספר "הכל יהיה בסדר" מעלה תהיות פילוסופיות קיומיות הנוגעות בקיומם של גורל, מקריות, או שמא יד מכוונת בעולמנו.
בשום שלב הספר אינו צולל למעמקי נשמותיהם של גיבוריו. התהליכים העוברים עליהם אינם מתוארים בפירוט.
להפך: הספר כולו מביט אל העולם ממעוף הציפור. מלמעלה. מנקודת מבטו של אותו גורל או מקרה או יד מכוונת.
ומשם, מלמעלה, כשגלריית דמויות שלמה פרושה לפניו, הוא מכוון זכוכית מגדלת אל צירופי המקרים וההצטלבויות, שבאמת קיימים בעולם, ורובנו נתקלים בהם פה ושם, ומבליט אותם עבורנו, מסמן במרקר, כדי שנוכל לתהות יחד איתו על מהותם ועל תכליתם.
מנקודת המבט המרוחקת הזו, הספר גם ינסה לשכנע אותנו ביופיים של החיים, שאותו ניתן למצוא ע"י כיוון הזכוכית המגדלת הפרטית שלנו אל הפרטים הקטנים, הכוכבים, השקיעה על חוף הים, אל החלקים הטובים והיפים, האהבה, החברות, המשפחה. וכמובן - השוקולד, שמה היינו עושים בלעדיו.

לפני זמן רב רץ ברשת סרטון די מדהים על ילד שבגדיו מרופטים ונעליו קרועות כך שהבוהן צצה לו מהנעל. הוא שיחק בפארק ושם על ספסל ישב ילד בן גילו שכל בגדיו חדשים יפים ונקיים..הוא ישב מתחת לעץ והביע משאלה להתחלף עם הילד על הספסל.סוף הסרטון מראה שהם אכן התחלפו אלא שהילד שישב על הספסל היה משותק בשתי רגליו. אולי קלישאתי אבל האושר הגדול הוא באמת להיות מאושר ממה שיש לך בעיקר...וביננו כמה מאיתנו ממלאים אחר ההסכם הזה עם עצמנו לא לרצות עוד ועוד על שנתפוצץ ממלאות בכל אספקט של החיים...

אז על מה באמת הספר? על האנושיות והפשטות במגע עם אנשים זרים או אהובים.
ומדוע הוא כל כך נגע וריגש אותי ? בגלל האסימונים שהסופר השאיר בכל דף ודף וירדו להן לאטן עד שהתיישבו. .


הלך הרוח בספר מסביר שכשקורה לך משהו טוב תתחלק בו אל תשאיר אותו אצלך,תעביר אותו הלאה עם המון אהבה.לא בטוח שניתן ונקבל מאותו אדם .אבל מה שבטוח הוא שאם אתה זורע משהו טוב מתי שהוא משהו טוב יחזור אליך. ולקח זמן עד שהתהליך נרקם בראשם של הדמויות בספר.הם עברו תהליך וקיבלו סוג של הארה כל אחד והמקרה הפרטי שלו.
והחכמה הגדולה באמת היא לזהות ולהיות מודעים לההפתעות שנקרות בדרכינו..

הספר הוא על מקבץ מיוחד של אנשים שחוו משברים בחייהם ,פעם הם היו למעלה על גב הסוס ופעם למטה על הארץ כשהחיים הפילו אותם לקרשים..הקושי בחוויות מסוג זה הוא המהירות שבה אנחנו קמים ומתאוששים או קומלים ולא מתאוששים . לגד הדמות הראשית לקח 16 שנה להפסיק להבין שאשתו שנדרסה והוא לא אשם.. אך מהרגע שהבין שאין טעם לבזבז רגע נוסף בהלקאה עצמית הוא מצא אהבה ,הפסיק לדבר עם עצים וחזר לדבר עם אנשים אמיתים ולחוות את החיים מחדש בעיניים פקוחות.
יש בספר כמות מטורפת של צירופי מקרים ורק לקראת הסוף כל התמונה מתחברת וממחישה לי משהוא שאיך שהוא תמיד הבנתי. אנחנו כולנו כאן שרשרת אנושית אחת גדולה שמושפעת מהמעשים אחד של השני...לכן אהבה לזולת הוא תמיד הכלי הכי טוב להתמודד עם החיים.
הרס אותי בספר שההורים של גד הגיעו עם אוכל ונקשו בדלת ביתו והוא אפילו לא פתח להם את הדלת. גד היה שקוע באבלו ובצערו ולא היה יכול להכיל את האנשים שהכי אהבו אותו בחיים.
באוטובוס הוא עשה עצמו ישן כדי לא להתעמת עם אביו ,הוא עבר את כל הגבולות לפני שחיבק אותן בחזרה. אי אפשר אפילו לתאר את כמות הטוב והיופי והנסתר והגלוי שקיים בספר היפה הזה.

בגללו צחקתי ודמעתי והשתעשעתי ובעיקר קראתי ללא הפסקה מתחילתו ועד סופו של הספר
בלי הפוגות גדולות כי משהו בספר גרם לי להתחבר .ולמרות העננות הגדולה של הנושאים המדוברים בספר באופן מפתיע הוא היה אופטימי קליל וזורם.

סימניה היא כמו מיקרוקוסמוס רק בקטן ואילולא קראתי סקירות על הספרים היפים הללו יתכן שלעולם הם לא היו נקרים בדרכי וגם לא חלק נכבד מתושבי סימניה. ואני מוקירה על כך.


ואם תמצאו על השביל פרלינים תדעו שמשהו אוהב השאיר אותם בשבילכם.

****






“The trouble with fiction is that it makes too much sense, whereas reality never makes sense.”

הציטוט שלעיל, מפיו של אלדוס האקסלי, הוא מדוייק להפליא בעיניי, ובחרתי להניח אותו כבר די מזמן בעמוד הבית שלי כאן בבלוג. אמנם לא בטוח שה"בעיה" היא בספרות - ייתכן שדווקא במציאות הבלתי אפשרית שלנו יש לתלות את האשמה, אבל נדמה לי שבמציאות איננו נוהגים להטיל ספק - הרי היא פשוט שם, ויצירות ספרותיות לעומת זאת עומדות תחת ביקורת בלתי פוסקת של היתכנות, של קשתות סיפוריות, או של הקשרים סיבתיים בלתי אפשריים לכאורה. כולנו נספוק את כפותינו בפליאה לנוכח צירוף מקרים שנולד מתוך הסתברות סטטיסטית אסטרונומית, אך אילו היינו קוראים בספר על אותו צירוף מקרים ממש, היינו פוטרים אותו בגלגול עיניים כ"לא אמין", או "מופרך" במהירות הבזק. סופרים (או קולנוענים) צריכים לעבוד קשה מאוד כדי להכניס מעט כאוס במערכות סיפוריות שעלולות להיות מסודרות יפה "מדי", והיו זוכות ליחס סלחני בהרבה אילו התרחשו באמת. בגלל זה אנחנו מעדיפים באופן גורף יצירות שמבוססות על סיפור אמיתי, יותר מאשר המצאות בדיוניות לחלוטין שקשה לנו להאמין להן, גם אם אחוזי הריאליזם שבהן גבוהים יותר. אם זה קרה - נחה דעתנו, כי זה באמת יכול לקרות. אבל אם זה לא קרה - עדיין - אז פחחחח, איזה שטויות. אין דברים כאלה.

"הכול יהיה בסדר" מתאר צירוף כה בלתי אפשרי של מקרים, כשכל פיסת פאזל נופלת באופן מושלם כל כך למקומה בלוח, עד שאי אפשר להתייחס אליו כסיפור שמתיימר להיות אמיתי, או שעשוי להתרחש במציאות. גם כותבי הטלנובלה המופרכת ביותר לא יעזו להשתמש באירוע מכונן יחיד (במקרה הזה, תאונת דרכים) כדי לחבר בתחילתו ובסופו מספר גדול כל כך של אנשים ואירועים. לכן, הברירה היחידה שנותרת בידי הקורא, היא להתייחס אל הסיפור הזה כמשל, כאלגוריה, וכך לוותר מראש על הרצון המובנה למצוא בקיעים בסיפור, לטובת התמקדות במה שהכותב רצה להגיד, ובאופן לא עקיף ולא מתוחכם, אלא ביושר ופשטות ספרותית כובשת לב.

גם אם נראה שדן יוספן אינו מדלג על שום הזדמנות להשתמש בכל אירוע טרגי שיכול היה לחשוב עליו - מחלות קשות, אבדן ילדים וקרובי משפחה, חיים רצופי טרגדיות, אסונות, עריריות, עבריינות, אלימות, נקמה, התאבדות, תאונות דרכים וכן הלאה - למרות כל אלה האווירה בספר נשארת דרך נס דווקא אופטימית, אפילו מחוייכת, והוא משאיר בידי הקורא במכוון את האפשרות לקחת את שם הספר כפשוטו, או דווקא להבין שמדובר בקריצת עין צינית, כמו המסמר שמפוצץ את הבלונים על הכריכה. בחיים, כך נדמה לי שהוא רומז, בחיים באמת - הדברים לא ממש נסגרים ככה, בקלות הזאת. אנשים לא עושים כלאחר יד פניות של 180 מעלות בחייהם בעקבות תוכנית רדיו או מפגש מקרי, אפילו אם הוא גורלי. אין סיכוי. אבל מצד שני, אולי אם נפקח עיניים ונביט סביבנו, אפשר שנוכל להבחין במה שמסתתר מאחורי הקלעים, כי אולי צירופי מקרים הם אכן דרכו של האל להישאר אנונימי. או אולי, באג במטריקס. או אולי, מין ברכה רגעית, שנותנת לנו תחושה מאלחשת שייתכן ויש היגיון בשיגעון הגדול הזה של הקיום.


****


תודה למסמר עקרב (או אולי מדוייק יותר מסמר-עקרב-לבנה) ששלח לי את הספר בדואר ללא בקשת תמורה וללא כל התחייבות מצדי. אתה איש טוב ונדיב ומיוחד במינו. אני מאחל לך חיים מאושרים.

דן יוספן יודע לכתוב. הוא גם יודע לספר סיפור.
הספר עוסק בצירופי מקרים, בגמול ותגמול. במובן הזה הוא חביב מאד. כי מי מאיתנו לא רוצה להפוך את "צדיק ורע לו רשע וטוב לו"? כולנו מחכים לגמול. עדיף בעולם הזה אבל חלק מאלה שמחכים לגמול מוכנים להסתפק בשור הבר או ב 72 בתולות, גמול השמור לבעליו, לפרעון לא מיידי. ואנחנו הקוראים מריעים לדמויות שרקח הסופר, כאלה שהלואי ועולמנו היה מכיל יותר מהן: מתיידדים בקלות, מגלים מיד את סודותיהם למי שהיה לפני חמש דקות זר גמור, שלא לומר אוייב, מתעלמים מסטיריאוטיפים ומעמדיוּת. האינטלקטואל מתחבר עם נהג מונית ערס (שמתברר כבעל לב זהב עם מודעות גבוהה לאיכות הסביבה) המיואשת מתיידדת עם קבצן. הקבצן המשכיל מתגייס לעזור לאשה שהתעלפה ברשות הרבים – הוא מפנה אותה במונית(!) לחורבה שלו (לא למרפאה או חדר מיון, מה פתאום) ובין לבין יש המון ציטוטים מניטשה, עגנון וקהלת, וממתקים לנפש וגם לגוף.

העולם על פי יוספן הוא עולם פשטני ולא מסובך. הבחירות הנעשות על ידי דמויותיו יכולות להשתנות באופן מיידי. דמות שרצתה להתאבד משתכנעת שהחיים יפים (?!) בעקבות משפט ששמעה ברדיו. אחד שעשה עוול לזולתו – בהרף עין משתכנע שזה לא יפה, מבקש סליחה ונסלח לו - והנה עוד ידידות מופלאה יוצאת לה לדרכה. הגיבור שהיה מעין מת-חי במשך שש עשרה שנה? פגישה מקרית עם זרה והבחור המדוכא והמופנם מתחבק, מתכרבל ונרדם בחיקה, שלא לומר מתחלק איתה בשוקולדים שלו. פגישה מקרית נוספת והופ! המתנזר המדוכא מתאהב אהבה לא נכזבת. חמש דקות אחרי שפגש את בנה המתבגר של אהובתו הוא משתפך לפניו והבן (מתבגר, כן?) עושה כמוהו ומזמין אותו להיות אבא שלו... העולם נראה כמערכת משומנת של גמולים ותגמולים וקשרים חברתיים בין אנשים זרים הנרקמים להם בין רגע.
.
רב המשותף בין הדמויות: כולן חולקות אהבה לשוקולד בלגי משובח (אני יכולה להבין אותן...) וגם מתוקים יותר פושטיים – עוגות, בלינצ'ס גלידות. כולן מסתובבות בעולם ומחלקות – או מקבלות – שטרות כסף או מתנות בדרך כלל ל ומ זרים. כולן עוברות שינוי כביכול – מהסתכלות על הרע בחייהן, להתבוננות בכוכבים והבנה שהחיים יפים. היה לי חשק להיות בתוך הסיפור של יוספן ושהוא – כבמטה קסם – יגרום גם לי להבין כמה החיים יפים, למרות האבידות הסבירות וכאבי הלב ההכרחיים.

אם נראה לכם שחשבתי שהספר גרוע – קבלו תיקון. נעים לקרוא אותו. הסיפור קולח, הכתיבה טובה. אין מלה רעה לומר על מסריו – כולם חיוביים ונכונים, ביקום כלשהו. אילו רק הייתי פחות צינית ויותר חיפאית – זה היה הספר עבורי.

"בכאב מצאתי אושר, באור גדול מצאתי חושך [...]
והמרחק מגעגוע, הוא המרחק משיגעון [...]
אני עוצם את העיניים, בין מציאות לבין חלום.
ומי יזכור שלא אהיה כאן?
ומי ייקח אותי אליו?
אני עוצם את העיניים וזה נעים, נעים עכשיו [...]
עד ניצחון אחד קטן." (עילי בוטנר)

https://youtu.be/yaB88Y_A9ns

"הכול יהיה בסדר" - כך רצה להגיד (בדמיוני) בשקט, במילים של עידוד, תוך טפיחה על השכם וחיוך של "יהיה טוב, חבר", דן יוספן, מחבר הספר לגד.

גד, האיש הצעיר, המהווה את הדמות הראשית, הפותחת והמובילה בסיפור, שוקע בעקבות אסון שפוקד אותו (מותה של זוגתו בתאונת דרכים) אל תוך עצמו. כמו שבלול שנפגע, הפך נכה הוא נסגר בקונכייתו. נסגר בתוך וכלפי עצמו כך גם אל העולם סביבו כל העולם סביבו. הוא אדם בודד במהותו ושוקע אל תוך תקופת בדידות איומה והרסנית שנמשכת שש-עשרה שנים. מסרב לעבור את שלבי האבל המקובלים אל החזרה לחיים. קראתי וחשבתי, אילו הייתי פוגשת את גד בימי ההתכנסות האלו שלו, הייתי כועסת עליו (מאוד) הייתי גם מספרת לו שלא, למרות כל מה שמספרות כל האגדות, הזמן לא עושה את שלו. לא בדיוק, קצת.. אולי. הזמן, לא לגמרי יודע להכהות את התחושות והחושים, אבל, הוא כן יודע, לו תאמין בו ותאפשר לו לעזור לך, הוא יודע לייצר שוב מחדש את השגרה הברוכה בה שעות הופכות לימים וימים לחודשים ולשנה -הוא הופך את צביטת הכאב החריף ותחושת המחנק של האבדן לכאב עמום וכרוני שנמצא שם תמיד ברקע בתוך אותה השגרה..
הזמן – כן, הוא יודע לייצר שמחות קטנות וימים טובים ולחדש את החיים לצד הכאב שתמיד שם ושתמיד יישאר – אם רק תעזור לו, לזמן, לעזור לך.

אבל, הרי אין סיכוי שהייתי פוגשת אותו, צפון בקונכייה שלו. לעומת זאת, התמזל מזלו לפגוש בדרך המקרה את סיגל, אהבתו החדשה, שהצליחה אחרי נצח של שש-עשרה השנים בקונכייה, להזיז שם משהו, להפעיל משהו, להחזיר את גד אל עצמו ואל החיים והוא מבלי דעת עזר לה לצאת מבדידותה. היא הצליחה לשלוף אותו מקונכיית האבל הלא מעובד שבו קבר את עצמו.

בשלב זה, נפתח למעשה הסיפור. סיפור מעניין, מקורי וסוחף שמביא בתוך בליל של עצב ואבל לצד הומור ושמחה ורגעים של צחוק והנאה לצד קושי וסבל ובדידות לצד מחלות, חולשה לצד תרמיות, ורמאויות ושקרים אך גם לצד עצמה ותעצומות נפש - הכול בהתנהלות דמויותיו והכול בתיבול של חידודי לשון, שפה מתחכמת ושנונה את תיאוריית המקריות.

הרבה עבודת דמיון מחכה לקורא שצולל את תוך הסבך – מה היה אילו זה וההוא והסיטואציה והמקום וכך או לא כך במצב רגשי כזה או אחר באותו רגע, באותו היום והשעה והמקום – המון סיפורי דלתות מסתובבות אפשר לייצר שם. לא ארחיב ולא אפרט לא על הדמויות, לא על ההתרחשויות, לא על מצבי המקריות שקרו ולא על אלו שהתפספסו - לא על כל אפשרויות סיפורי הדלתות המסתובבות שאני פתחתי שם מחד וסגרתי מאידך, תוך כדי קריאה, משום שכל פרט מידע כזה יהווה ספוילר.
כן ראיתי בעיניי רוחי את הסופר יושב מעל הדמויות ורוקח מצבים שמתערבבים לפקעת סבוכה ושנפרמים אט אט ומתבהרים ומבשל את סיפוריהן. ראיתי אותו כמו שולט במחזה מריונטות,מושך בחוטים, משועשע מהמשחק שלו, מקיים את תיאוריית המקריות שלו. צוחק וממציא לעצמו שיר תואם למשפט היידי הוותיק: א-מענטש טראכט, און גוט לאכט" (האדם מתכנן והאל צוחק).

הסיפור מתובל גם בהרבה מתוק, כזה מהסוג העשיר בקלוריות ומקושט בפרלינים בלגיים משובחים, לא אכנס לזה, אני העדפתי ללוות את קריאת הסיפור בדייאט קולה האלמותי ושהקלוריות של הסיפור הזה, ייכנסו היישר אל הנשמה.

כאמור - סיפור מקורי. סוחף. רב טעמים. מעניין. מומלץ.

דן יוספן יודע לכתוב ולספר סיפור. זו לא אמירה מקורית במיוחד. שמו לזה לב לפני ואני רק מהדהד את זה. אני רק מוסיף שבעיני זה לא עניין של מה בכך. שליטה לשונית והרצת אצבעות על המקלדת לא מבטיחה סיפור רהוט או סיפור בכלל.
שני דברים לא קטנים עמדו לזכותו של הספר:
א. כבר בהתחלה היתה תחושה שזו כתיבה מסוג הכתיבה הקסומה של אפלפלד. כתיבה צנועה, שקטה, פרקים קצרים יחסית ולא מעיקים, הכל בהיר ונהיר.
ב. הספרים החביבים עלי הם אלה בהם סיפור אנושי קטן מסופר בכישרון גדול, תרתי משמע. הנה עוד קריטריון ובכך היה אפשר להסתפק.
ספר ביכורים לפנינו ולכן, מטבע הדברים, עין הקורא המיומן מחפשת דברים שאולי אינה מחפשת אצל סופר ותיק ומוכר. האם היה מה למצוא? היה.
אין כלל ספק, שיוספן הכניס בגיבוריו השונים קצת מעצמו. אני לא מכיר את יוספן ולכן איני יודע מה בדיוק הוכנס ממנו בהם, אלא ששוב ושוב הוא עוסק בקשיי כתיבה. בינגו. בהפוך על הפוך ניכר דווקא שליוספן אין קשיי כתיבה, כי אם קושי לעצור ולא להגזים. עניין ההגזמה ניכר היה במחצית הראשונה של הספר, העוסק בגיבור החי טכנית, אלא שאין אלה חיים של ממש, כשרעייתו נדרסה שש עשרה שנים קודם לפגישתנו בו עתה וחייו אינם חיים. הוא בוחר באבל אינסופי, ניתוק מוחלט ממכריו ומשפחתו ועבודה במקום בו אינו נדרש לדיבור ושיחת רעים. אין כמו מגדל שמירה במרומי אוניברסיטת חיפה להתבודדות. גד, הגיבור, נדרש רק להתבונן סביב ולדאוג שלא יידלק לו זיק, תרתי משמע בשנית. חבריו הם העצים שמסביב, הם מקשיבים לו ולא מציקים לו בשאלות.
אבל יום אחד מגיע מזל חסרת המזל, אישה מבוגרת, חולת ניוון שרירים, והיא מבקשת להתאבד. זה מדליק שרשרת ארועים בהם מעורב נהג מונית, קבצן, בנו של הקבצן, נער המתנדב למד"א, אישה ההופכת לאהובתו של גד ונער עבריין הקשורים כולם אחד בשני, בלי שבתחילה יכירו כולם את כולם.
שרשת המקרים יוצאי הדופן מגיעה לשיאה וגורמת לקורא לתהות האם אין כאן הגזמה של סופר, שהפך את הסיפור שרקח לגימיק ותו לא? קורא מיומן מזהה גימיקים על נקלה ולא תמיד לבו שש בהם. לרוב לא.
אלא שפתאום כל שרשרת המקריות מתגבשת ואז כבר אי אפשר להניח את הספר מהיד. רבאק, יוספן מכניס לראש של גיבוריו שיש את הדבר המציק הזה, נו, החיים. את החיים יש לחיות, אליבא דיוספן, והוא מכה בנו עם תובנה זו ברכות, בלי להציק, בלי להגזים, בלי להפוך לגימיק של חזרה בתשובה, שנטי וניו-אייג'זם. לגמרי לא עניין של מה בכך. שוקולד יכול לעזור.
נכון שיש אנשים הרואים תמיד את חצי הכוס הריקה, לחצי המלא הם קוראים כוס תרעלה. חמודים. יוספן דווקא אומר לנו שלא משנה מהי הכוס, תכיל זו מים זכים, לימונדה, תה מרווה או קפה ריחני בליווי פרלין בלגי, אחרי ככלות הכל, הכל יהיה בסדר גם אם מחר נמות.
ואני אומר, לחיים אין באמת משמעות ומכאן שיש להעבירם בסבבה. גם את הספר יש לקרוא בכיף.
אגב, סתם הרגל שלי: אני נוהג להצמיד פנים לדמויות עליהן אני קורא. גד נראה לי לגמרי דמותו של דב נבון. מתאים בדיוק לדמות אדם נרגן שכזה.

כל סופר יוצר בספרו הראשון את הדמות הראשית בצלמו ובדמותו. ולכן הבבואה שנשקפת אלינו מן הספר היא בבואתו שלו. אולי היא שונה במקצת, אולי היא נצבעת בצבעים אחרים, אולי יצק בה תכונות שונות משלו עצמו, אבל את המאוויים והתשוקות, את הצער הכי כמוס שלו הוא יוצק בדמות שייצר.

גד, גיבורו של דן יוספן, איננו יוצא מכלל זה. גד התאלמן שש עשרה שנים לפני האירועים המתרחשים בספר. אשתו נהרגה בתאונת דרכים. שש עשרה שנה הוא מתגעגע געגועים עזים לאשתו המתה. ואין כמו אשה מתה להיות דמות מורמת מעל. היא לא מתבגרת ולא משתנה, היא לא מרגיזה ולא רבה, היא נשארת צעירה ובעלת תכונות תרומיות ונפלאות. ואם היו פעם היו חיכוכים ואי השלמה ואם הייתה פעם בשר ודם, עכשיו היא זיכרון טהור וצרוף, שקובר את גד בעודו בחיים.

גד נקבר מרצונו שלו. סטודנט מלא חיים לתואר שני בספרות, הופך להיות שומר מרחוק של יערות הכרמל. הוא יושב על גג האוניברסיטה ומשגיח ששום ניצוץ של בערה לא יידלק ביער. באותה מידה של אדיקות הוא משגיח ששום ניצוץ לא יידלק בלבו השבור. בגלות מרצון, על גג שומם, מעל אוניברסיטה שוקקת חיים, הוא מדבר אל העצים, חבריו היחידים. ואולי היה ממשיך לדבר אליהם עוד שש עשרה שנה נוספות, אם לא שהאתר הגבוה הזה יש לו יתרון אחד: זהו מיקום מצוין לבצע התאבדות. אלא, שדא עקא, הגג סגור ומסוגר בחלונות נעולים, ומי שחשקה נפשו לסיים את חייו, יצטרך לחפש את ישועתו במקום אחר.

ואז, פוגש גד אשה חולה אחת וממנה מטלטלים אותו חייו לשורה של מפגשים עם אנשים הקשורים זה לזה, אף שאינם יודעים זאת. גד מתאהב וכואב ונוקם ובעודו זורק אבן אחת (לא לאגם, דווקא) נוצרות אדוות המשפיעות כמין תגובת שרשרת על האנשים שחצו את חייו בעבר ובהווה.

בין לבין, גיבוריו הסובלים של הספר מהרהרים בשאלות של אתיקה ושל אמונה, והסופר מצטט מקוהלת, ניטשה ועגנון. לכאורה עבר רחוק מאוד, עבר רחוק ועבר מוכר, אבל הכל חי ופועם ועכשווי. והשאלות הגדולות הללו מקנים לטקסט נופך נוסף של חשיבה מקורית.

למרות הסבל, הגיבורים של הספר ניחנו בחוש הומור מפותח ובאהבה גדולה לבני אדם. וזו הסיבה, שגד נפתח לאהוב את האנשים הסובבים אותו. בד בבד עם ההתפתחות הרגשית שעובר גד, אנחנו נוכחים בהפתעות המתוזמרות היטב שהכין לנו דן יוספן. ולשאלה אם המקריות היא האחראית, או היושב במרומים, מניח הסופר לקוראיו האינטליגנטים להחליט לבד.

שליטתו הנפלאה של הסופר במכמני השפה העברית מורגשת בכל משפט ובכל פסקה. ניבים, לשון נופל על לשון, דימויים עשירים, מילים נרדפות ואפילו סלנג עכשווי, כולם נעשים כחומר ביד היוצר בידיו או במקלדתו, משנים צורה, הופכים משמעות, ומהדהדים בהיפוך תפקידים בהומור מושחז ומשעשע.

הרבה אהבה והרבה הבנה רוכש יוספן לגיבוריו המקסימים. וגם כשהם נמנים על תחתית הסולם החברתי או כשהם נכלולים, הם עושים שינוי גדול בחייהם כתוצאה מן המפגשים המיוחדים האלה.

והספר מסתיים בהפתעה גדולה, לא הפי הנד ממשי, או אולי מין החטא ועונשו, כמו החיים עצמם, לא החיים הספרותיים, אבל מן הסוף הזה צומחת תקווה גדולה.


נ.ב. אם אתם שומרים על דיאטה, מוטב שתדלגו על כל אותם פרלינים בלגיים, בלינצ'ס ממולאים, קרואסונים ועוגות של שוקולד. הגיבורים של יוספן יכבדו אתכם בנדיבות. אבל כמו שאומרת גיבורה אחת בספר: כל העליות קשות מן הירידות, חוץ מירידה במשקל שהיא קשה מהעלייה. (ציטוט חופשי לגמרי).

כותב הספר ביקש ממני להיות כנה, השבתי לו בכנות שאני כבר משוחדת, ולו רק מהעובדה שהספר נשלח אלי על-ידו ישירות לביתי. כעת כשאני עוטה על עצמי את גלימת השופט, אני מרגישה היטב את עוצמת הכוח של "הכרת פנים במשפט". מצד אחד עומד מולי הסופר, אדם נעים וטוב, ואני יודעת שהוא טוב כי הוא הוציא תחת ידיו ספר שעל אף עשרת המכות שהוא מעביר בהם את גיבוריו האמירה שלו חיובית ואופטימית, ואילו לא היה מאמין בטוב שבאדם ובכוחו להשתנות לא היה בוחר להוציא ולהציל ולגאול את כל מוכי הגורל שברא וגם להבטיח שהכל יהיה בסדר. מצד שני ניצב מולי הספר, שאם רגע אסיט את מבטי מיוצרו, הרי שאאלץ להודות שזכות אבות אינה עומדת לו. בניסוח מעודן פחות - לא נהניתי ממנו. זהו, אמרתי את זה, וזה מרגיש כמו להיות המסמר שדוקר את הבלונים. "לא הסגנון", כמו שאמר לי בחור אחד אחרי דייט ראשון. ואם כי לי לא הייתה את הפריבילגיה לשאול למה התכוון, וודאי שאני אנמק את דברי.

ראשית, לא יכולתי להיאחז באף אחת מן הדמויות. כולן, ובכללן הגיבור הראשי, לא נגעו בי כלל. לא חיבבתי, לא הזדהיתי, לא ריחמתי ולא כעסתי. עבורי הם היו סתם שמות שנאמר לי עליהם שחטפו ניוון או איבדו ילדה ועוד כמה פרטים יבשים לקורות-הפורענויות שלהם. בכל דף שהפכתי נפתח דף חדש בחייהן וכמו לאחר קפיצת ראש זריזה למקווה הן הגיחו נקיות ממחשבות דיכאוניות או ממעשים נלוזים. היכולת המופלאה והלא מציאותית הזו, בנוסף לצירופי המקרים הבלתי סבירים, הם מה שאלון כינה בביקורת המצוינת שלו "קריצה" לקורא, רמיזה להתמקד בהשתלשלות העניינים שהמסר יבקיע דרכם, כי ברור שהספר הוא מעין משל או אלגוריה. אם אכן נקודת המוצא הייתה שהעיקר הוא העלילה ולא הדמויות, ולכן אין הכרח לעבות ולהעמיק אותן, הרי שלטעמי כאן זה לא עובד. כיוון שהגיבורים לא עניינו אותי - גורלם לא עניין אותי, וכך קרה שאיבדתי עניין בעלילה.

שנית, אלוהים. מכמות האזכורים של אלוהים ברור שהסופר רוצה לומר משהו עליו, אך נראה שהוא עדיין חוכך בדעתו לגבי קיומו. מצד אחד: "היושב במרומים פיהק משעמום… אחר-כך השתעמם בהרהוריו והחליט להשתעשע קמעה בצעצועיו האנושיים" במשפט הזה אלוהים לא באמת קיים, כי אלוהים שיכול להשתעמם הוא לא אלוהים שמסתפקים בקיומו… מצד שני הגיבורים, גם אם מלאי ספקות, כותבים לו מכתבים. אלא שההצגה של אלוהים כישות המשתעשעת בברואיה ו"מחכה להם בסיבוב" היא ילדותית ומתאימה למיתולוגיות היווניות, וגם אם כאמור נאמרה בציניות ואלוהים כאן הוא שם נרדף למקריות וגורל, הרי ברור מה השאלה האמיתית המסתתרת מאחוריה: אם הוא קיים, למה הוא מביא עלינו את כל הצרות האלו? שאלת הצדיק-ורע-לו חוזרת ועולה בנוסח זה או אוחר בפי הדמויות, אבל השאלה העתיקה הזו נותרת בצורתה הגולמית והנאיבית ביותר, ולא נעשה שום ניסיון להעמיקה. לצערי, בכל מה שקשור לתהיות הקיומיות הרגשתי שאני קוראת אמירות של נער מתמרד שרק עתה הגיח מקליפת הדת והתרגש מהתעוזה כביכול של עצמו להטיח דברים בקולו המתחלף, ולא דיון פילוסופי מעניין.

שלישית, התוכן. אני מוכנה להתפשר על איכויות ספרותיות מסוימות תמורת ידיעות שהספר מקנה לי כמו למשל תקופה היסטוריה, אירוע מהעבר, עובדה מדעית, אנקדוטות מעולם הטבע, תרבות זרה וכו'. הספר, לעומת זאת, מתרחש בארץ, בימנו, ותוכנו מבוסס אך ורק על עלילה בדיונית אשר מלבד מספר ציטוטים של ניטשה ולהבדיל קהלת, אף פרט אינו חיצוני לה. אני מציעה לקחת את יכולת הכתיבה, הנעימה והזורמת, ולרתום אותה לטובת נושא עם תוכן רב יותר. זה ידרוש עבודה ותחקיר, אבל יעשיר את הספר וייתן לקורא תחושה שיצא נשכר.

לסיכום, לא קיבלתי מהספר לא דמויות עמוקות, לא דיון פילוסופי ראוי ולא ידע חדש. לפחות הרווחתי חבר שטרח ושלח למעני את פרי יצירתו. אני רק מקווה שלא הפסדתי אותו עכשיו...