בעלי סבור שאני נעדרת כשרון להיות מאושרת, ותמיד מחפשת דאגות. האמת היא שהוא צודק (אל תגלו לו...). הבנות קצת גדלו, ובמקום לנשום לרווחה אני מחפשת צרות עתידיות. לפני כמה ימים היינו כולנו בחנות ספרים. סוף סוף כל בני הבית יודעים לקרוא. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד אוהבת להקריא סיפורים, והמחשבה על כך שבעתיד הלא רחוק התענוג הזה יפסק, גורמת לי לבכות. אבל כמו כל מכור, כשאני מוקפת ספרים, מה שמתחשק לי הוא לקרוא בעצמי וזהו. בחזרה לסיפור. כל אחד לקח ספר משלו והתיישבנו לקרוא. מישהו יכול להסביר לי למה התקרבתי לספר עם שם כזה? האם אפשר לצפות מספר שמדבר על נשים שמגיעות לגיל 40 שלא יהיה אסופת קלישאות?
המחשבה על גיל 40 בחברה שלנו, המקדשת את הנעורים, מפחידה ביותר. "גיל הבלות" או בשמו המעודן יותר "גיל המעבר". מה שעובר לי בראש הם גלי חום במקרה הטוב, וגם דליפת שתן, קמטים, ואוסטאופורוזיס. מצטערת שאין לי דימויים שהם יותר פוליטיקלי קורקט. עצם הרעיון שיהיה יום שבו לא אוכל ללדת יותר נראה לי נורא. אז כשאני רואה כותרת "ארבעים" כל המחשבות הרעות מתיישבות אצלי בראש. אין לי שום הרהור על החופש והשחרור שמספרים שמגיע עם הגיל, אלא רק הרהורים נוגים על אבדן אפשרויות. זו אני. נטולת יכולת לאושר, כמו שפתחתי.
לא התאפקתי, לקחתי את הספר הזה עם הכותרת המפחידה והתיישבתי לקרוא. אז מה היה שם? ארבעים סיפורים על נשים שמגיעות לגיל ארבעים. סיפורים בהן הדמויות הראשיות והכמעט יחידות הן נשים על סיפו של גיל המעבר. כל אחת הגיעה, בדיוק בגיל העגול, לנקודת מפנה בחייה. יש שם אהבה ונישואין וגירושין, ונשים שנזכרו ללדת ברגע האחרון, הורים מזדקנים, יחסים שעולים על שירטון, ילדים שעוזבים את הבית. כל הנושאים הקלישאתים שאמורים לעניין נשים שהן בנות ארבעים פלוס מינוס. הסיפורים גדושים יתר על המידה בדמויות, ואפילו אני, שאמונה על תרבות פולניה ותמיד יודעת מי התחתן עם מי, ולא מתבלבלת בשאלות על זהות בת הדודה מדרגה שניה של חמותי מצד אמה, הלכתי כאן קצת לאיבוד בסבך השמות. הסיפורים אמורים להיות קשורים זה לזה, כך שאותם שמות צצים פה ושם בכמה סיפורים, מה שמחייב את הקורא ללכת אחורה ולבדוק מי זו לעזאזל. אבל הקשר בין הסיפורים הוא כה רופף, עד שעדיף היה לדעתי שכל אחד יעסוק בגיבוריו שלו, מבלי לסבך ללא צורך.
עוד נקודה שהפריעה לי בספר היא שהגברים הם דמויות חיוורות ונעדרות ממשות. אני יודעת, זה ספר על גיל ארבעים אצל נשים, ובכל זאת. גברים הם חלק מחיי. גם זה שאני נשואה לו, גם קולגות וחברים. אני לא רואה שאני צריכה אותם חלשים כדי להרגיש חזקה.
אני חושבת שהבעיה העיקרית שלי עם הספר היא דווקא האופטימיות שעולה ממנו ביחס לחיפוש משמעות בגיל הזה. מן שכנוע עצמי שאם את בת ארבעים אז תדעי שאת אישה בשיאך. העניין הוא שכאשר חוזרים בפני שוב ושוב על מסר מסויים אני מקבלת את התחושה שהוא שגוי, או שלפחות מי שמנסה להעביר אותו לא באמת מאמין בו. הרי אף אחד לא מנסה לומר לבחורה בת עשרים שהיא בשיאה.
"ההיסטוריה מלאה בנחמות לאנשים שעברו את גיל הארבעים. זכרי זאת כשתגיעי לשם" מצוטט על הכריכה האחורית של הספר, והציטוט הזה מיטיב לתאר את מוסר ההשכל שעולה ממנו עד להקיא. לא רוצה נחמות. רוצה פשוט לחיות. מבחינתי חבל שקראתי עד הסוף ולא ניצלתי את הזמן המועט שלי להמשיך עם החדש של הרמן קוך.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
