מהי בדידות? האם אדם שהוא לבד בהכרח בודד, וזה שיש לו משפחה וחברים - בטוח לא?
היש 'בדידות מוחלטת' לעומת 'רגעים של בדידות'? אם האופי שלך, הדעות שלך, העקרונות שלך, המנטליות שלך, הפה הגדול שלך, החינוך שלך או השד-יודע מה שלך לא עולים בקנה אחד עם מה שמקובל בסביבה – זאת בדידות? אם אתה מרגיש תלוש בתוך שיחות חולין של חברים או בני משפחה – זאת בדידות? אם יש לך משהו חשוב להגיד אבל אתה "פוגש" תנועות גלישה במסכי מגע במקום עיניים והנהוני סרק במקום אוזניים – האם זאת בדידות? אם אתה עובד שנים בחברה המשכנעת אותך בעקביות שתמיד יש מי שמקשיב, תומך ועוזר כי אתם בעצם משפחה אבל ברגע האמת הם מפנים לך את הגב – זאת בדידות? אם יש לך אלף חברים בפייסבוק אבל כולם פתאום נורא עסוקים כשאתה צריך עזרה במעבר דירה – הזאת בדידות?
לדעתה של פיונה מאזל (ששמה נשמע יותר כמו שם של משוררת יידיש של סוף המאה ה- 19, והרבה פחות כמו של סופרת אמריקאית, פרופסור לספרות ולכתיבה יוצרת שמלמדת באוניברסיטת ניו-יורק, פרינסטון וקולומביה), בדידות היא הרגשה מולדת הטבועה בכל אחד מאיתנו, ונראה שאחד הדחפים החזקים ביותר שלנו, מרגע הלידה עד הנשימה האחרונה, הוא להילחם בה, ואם אפשר - אז עדיף לנצח אותה. אבל הצרה היא שבדידות היא דבר מאוד ערמומי ונדמה שהיא אורבת לנו בכל פינה ומציפה אותנו בכל הזדמנות.
תרלו דן שוקע בים של בדידות והוא מחליט להקים רשת חברתית שאליה מצטרפים אלפי בודדים ובודדות מכל רחבי ארצות הברית כדי לחוש את בדידותם בקומונות משותפות ולהרגיש שאין הם לבד בעסק הזה. חלקם עוזבים משפחות, ילדים, הורים, נשים או בעלים, ודוהרים לחבק את הבדידות המשותפת להם...ואלה שעדיין לא השתכנעו בבדידותם, משתכנעים באופן סופי ומוחלט לאחר שמקשיבים לדרשות של המנהיג הכריזמטי שמדבר מכל עומק הניסיון האישי שלו ומצליח ללא עוררין להפוך את עצמו לקש השובר את גבות הגמלים:
הייתי בודד כשהייתי לבד; הייתי בודד כשהייתי בקבוצה. תנו לי לשאול אתכם משהו: כמה מכם מרגישים לא קשורים לאנשים שאתם אוהבים, ושאוהבים אתכם הכי הרבה? אנחנו חיים בתקופה של מגפות ופרדוקסים. אנחנו יותר מחוברים מאי פעם, ויותר בודדים מאי פעם. השורה התחתונה? אנחנו מסתגרים בבועות, בכל התחומים, בכל זמן, וזה רק הולך ומחמיר.
תרלו דן, המנהיג האולטימטיבי ואדם בודד ואומלל בכל מהותו, עוזב את אישתו רגשית עוד לפני שהיא עוזבת אותו פיזית, ומהרגע הזה הוא לא מפסיק לחשוב עליה ועל בתו הקטנה שגדלה ללא אב מאז היותה בת שנה. הם אחד מהזוגות הבלתי אפשריים האלה שלא מצליחים להחזיק מעמד ביחד וסובלים בכל רגע נתון כשהם לחוד, וכמו שקורה לעתים קרובות בסרטים (ובעיקר, בחיים), הוא מבין שהיא היחידה שמכירה אותו באמת (כמו בשיר האהוב הזה)
אז הוא עוטף את עצמו במטרה נעלה של איחוד לבבות בודדים, מקיף את עצמו בעוזרים נאמנים שמוכנים ללכת איתו באש ובמים, ומבלה את זמנו הפנוי במחיצת 'חברות למסע' (כינוי אקזוטי לזונות).
היא מרביצה קריירה אלגנטית של מרגלת וסוכנת חשאית לא רשמית, ומגויסת למשימות מסוכנות במיוחד שבהן הסיכוי ל'נפילה' גדול מהרגיל, ואף אחד מהסוכנים הממשלתיים הרשמיים לא מוכן ליפול, כך שירגיש לגמרי בנוח להפיל אותה במקום. אחת המשימות המסוכנות האלה שלה הוא מנהיג הכת בכבודו: היא מנסה להציל אותו מעצמו, ושניהם מסתבכים בהרפתקאות הזויות ומטורללות שמקרבות אותם אחד לשניה בנסיבות טרגי-קומיות בלתי אפשריות שהדמיון הפורה של מאזל הצליח לרקום בכישרון רב.
הכתיבה של מאזל מרהיבה ומוזרה, לעתים קרובות אזוטרית וזרם-תודעתית, ומורכבת מהמון מבנים תחביריים מקוטעים שגורמים לך לבהות במטב ראשון ולהתלהב במבט שני. הספר עשיר בדימויים, פנטזיונרי מחד אך מאוד מעשי ואקטואלי מאידך, ומצליח לשלב נושאים רבים ומגוונים (החל מיחסים בין גבר ואישה, נישואין, זוגיות וגידול ילדים וכלה בהפשרת היחסים בין ארצות הברית וצפון קוריאה ואוזלת יד ועצימת עין שלא בתום לב של גורמי ממשל שאמורים להילחם בפשיעה ושחיתות).
ראוי לציין לשבח גם את התרגום המעולה של עוזי וייל שסיפר כי לקח לו שנה וחצי מהחיים לתרגם את "היצור הנפלא והפסיכי הזה". היה שווה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
