קרה לכם פעם שהכרתם מישהי שנמצאת במערכת-יחסים עם מישהו שלא מגיע לקרסוליה, מכאיב לה נפשית, משפיל אותה, מדכא אותה והיא לא מסוגלת לעזוב? או מישהו במצב כנ"ל? כמו נחום-תקום, הם חוטפים בומבה לפרצוף בכל פעם מחדש אבל שוב ושוב משקרים לעצמם, מדחיקים את האמת שכולם חוץ מהם רואים, סוגרים אותה בתוך מגירה נסתרת בירכתי התת-מודע שלהם, נועלים וזורקים את המפתח, מפחדים פחד-מוות מלראות את מה שכולם מלבדם רואים: שהקשר בשקר יסודו, שהוא נבנה על יסודות החולשות שלהם ושל בן-הזוג שלהם ומחזק אותן, שהוא לא נותן להם לצמוח, שמתחת לאֶרוֹס מסתתר לו תַנטַלוֹס. אבל לעתים קרובות קצרה היד מלהושיע: כמעט בלתי-אפשרי לעזור לאדם שלא רוצה לעזור לעצמו.

על מערכת יחסים שכזו נסוב הספר המצויין הזה, "חיי נישואים", מאת דוד פוגל ז"ל שנרצח באושוויץ. פוגל היה משורר רוב שנותיו, והדבר ניכר בכתיבה העשירה בדימויים ציוריים וברגישות בה הוא משרטט את הדמויות. הרומן נדפס לראשונה בשנות העשרים של המאה הקודמת ושפתו התיישנה, אבל התיישנה יפה, כמו יין משובח, ואין כל קושי לקרוא אותה וליהנות ממנה. העלילה מתרחשת בוינה השוקקת של אותה תקופה ופוגל מפליא להעמיד לפנינו את העיר הנהנתנית הזאת, על בתי-הקפה וה"רסטורנטים" שלה, על נופיה, על חיי הבוהמיינים שלה מחד, ועל הזונות וחסרי-הבית שלה מאידך. וכן, הייתה גם אנטישמיות בווינה של אז.

הדמות הראשית הוא רודולף גוֹרדוַוייל, סופר יהודי לא-מצליח בעל קומה קטנה ונפש גדולה שמתאהב באחת תֵיאה שמידותיה הפוכות משלו. את שתי הדמויות הראשיות האלו, כמו גם דמויות רבות נוספות, פוגל מצייר בדמיוננו לפרטי פרטים. מזמן לא קראתי רומן שעורר בי רגשות כל כך חזקים כלפי הנפשות הפועלות בו: חמלה, אהבה, וגם כעס, ואפילו תיעוב ושנאה - קשה להישאר אדיש מול בני-האדם בשר ודם שקמים למולנו מתוך הדפים של פוגל.

מנחם פרי העלה את הרומן הזה מתהום הנשייה בשנות השמונים של המאה שעברה, כאשר ערך נוסח חדש שלו בעקבות גירסה חדשה שנמצאה בעזבונו של פוגל. תנו לו על כך קרדיט גדול, ואז קחו ממנו מעט מן הקרדיט בגלל הספויילרים שהוא כותב בלי בושה על הכריכה האחורית. אני ממליץ שלא לקרוא אותה לפני קריאת הרומן עצמו. במהלך הקריאה, נזכרתי בשיר הנהדר Better off dead של Randy Newman שנכתב על מערכות יחסים כמו זו של רודולף ותיאה. אם מישהו יפיק אי-פעם סרט לפי "חיי נישואים", זה צריך להיות הפסקול:

http://www.azlyrics.com/lyrics/randynewman/betteroffdead.html

ותודה לחני על ההמלצה על הספר.

פינת הציטוטים
--------------

- "הוא השתומם קצת על בני-האדם, שנזדמנו לו ברחובות הגשומים, טרודים בעינייניהם השונים, כמו תמיד. משונה היה בעיניו, שאיש מהם לא נתן אל ליבו כל היסורים הנוראים, האמיתיים, שאורבים לו לאדם על כל מדרך כף-רגל ושלעומתם כל שאר פגעי יום-יום המרגיזים כאין וכאפס נמשלו. ומצד שני – אמר לעצמו – בוודאי שמוטב כך, שאלמלא כן לא יכול העולם להתקיים כלל..."

- "כמה עלול הזמן להיות איטי, עומד, קרוש! ופעמים הריהו כחץ ירוי, לבלתי השיגו. כשאתה מסתכל בו, כשאתה מתחקה על מהלכו, הריהו מתעקש ועומד; חצי שעה ניתנה להתמתח עד כדי נצח שלם. ושוב הרהר גורדוויל: ההקדמות ארוכות הן לרוב יותר מן העיקר... כל החיים מורכבים מהקדמות כאלו והשאר אינו נמשך אלא רגעים קצרים..."

אל הספר הזה הגעתי לאחר שקראתי עליו ביקורות מהללות, כאשר כמה מחברי סימניה אף הצמידו לו תווית של "ספר מופת", ואכן היו לי ציפיות גבוהות ממנו, אך הספר ננטש לאחר 167 עמודים, שגם אליהם הגעתי רק מתוך תקווה שפתאום אראה את גדולתו, אבל לצערי זה לא קרה.

לכאורה היו לספר סיבות טובות להתחבב גם עלי:

- הוא כתוב בשפה גבוהה, הכוללת מילים שהן חגיגה לאוהבי השפה, כגון: אלונטית, דיוטה, מַעפּוֹרֶת, גְנוּנִית, פכסם, טַיְסָן, קָרָר ועוד כמה מילים הכתובות בשפה שתחשב נהדרת עבור חובבי השפה העברית הגבוהה, ולחילופין "עינוי סיני" עבור אוהבי השפה הפשוטה.

- הספר כולל תיאורים יפים ופיוטיים של הרחובות, של הגשם, של המפגשים בין האנשים וכו', שגם הם חביבים עלי.

- פוגל יודע לתאר היטב את השתלשלות מחשבותיו של האדם, והשינויים הפתאומיים בהם, כולל אסוציאציות מוזרות שעולות במחשבה. לדוגמא: הוא חושב על כך שהתינוק העתידי שאשתו תלד יחזק את הקשר ביניהם, אך לפתע מתחיל לחשוב על כך שאולי אשתו לא נאמנה לו, ושוב יש תפנית במחשבה כאשר הוא חושב שבעצם אין לאדם זכות לשעבד אדם אחר ושכל אשה דרכה לעגוב על גברים, ובכלל אולי מוטב שהדבר יעשה בגלוי ולא בצנעה. דוגמא אחרת היא כאשר יש מאבק במחשבתו של גורדוייל כביכול בין שתי ישויות מנוגדות המביאות טיעונים לכאן ולכאן בשאלה האם גורדוייל בעצם מפחד מאשתו.

דוגמא נוספת לשליטתו של פוגל בטכניקה של חשיבה אסוציאטיבית אפשר לראות בעת ישיבתו של גורדוייל עם כמה חברים בבית הקפה כאשר הוא מסתכל על לבושו המוקפד של חברו אולריך, ועל דרך הניגוד נודדת מחשבתו ללבושה המרושל של מכרה שביקר בבית המשוגעים ולחוויה הלא נעימה שהיתה מנת חלקו בביקור; כדי להסיט את כיוון המחשבה מהמראה הזה, הוא מעלה שאלה הקשורה ללוטי שעימה הוא משוחח בבית הקפה.

אז מה השתבש?
הסיפור עצמו לא ממש מעניין. מדובר על חבורה של בורגנים שחיים חיים לא מעניינים במיוחד, יושבים בבתי קפה, מנהלים שיחות לא מעניינות, כאשר הסיפור העיקרי נסב על יחסיו הכנועים של גורדוייל עם אשתו המתעללת, תיאה. למרות ההיבטים החיוביים שבו, הספר היה פשוט משעמם.

הספר מיועד לאוהבי תיאורים פסיכולוגיים הכתובים בשפה גבוהה על חייהם של בורגנים.

ספר מדהים.
הפנינה של כל ספרי הפרוזה שקראתי בזמן האחרון.
אך סיימתי את כל כתביו של פוגל, והנה בא לי עוד.
ספר זה שונה משאר ספריו של פוגל.

האחרים יכולים להצטייר ככבדים ועמוסים בעברית עתיקה ויפה, ששזורה רק בנוף יפה ותיאורים יפים נטולי בשר,
אך 'חיי נישואים' כולל את כל המעלות גם יחד.
מעבר לכתיבה משובחת שבאמת כלכך כלכך יפה, התוכן העלילתי בין הטובים שקראתי.
הגיוני למדי שזאת תחושה אישית שלי, עם הרגש הקיצוני-מזוכיסטי, הנגיעה במקומות כואבים, דמויות ותחושות כנות ויפות עד המון כאב,
הספר הזה היה לי חוויה.
יתכן ותמצאו בו קושי גדול, קושי נפשי ועיוני כאחד, אבל אין בזה להוריד מערכו של הספר. (אייש כמה פעמים כתבתי את המילה ספר)
העלילה יכולה להתקצר לתקציר של כמה משפטים, ויכולה להתארך לכמעט עמוד, ממש כמו האחד שמנחם פרי כתב בגב הספר.
יחסי מרות, כאב, אובדן, זרות, ואיבוד עשתונות עם קצת הנאה, כל אלה מנת חלקו של הגיבור.
אם בתחילה תחושו אליו זרות וניכור, מהרה תכאבו איתו. תבינו אותו, ותרצו להתפרץ בדיוק כמוהו.
תרצו להשתגע, לקפוץ, ולצרוח עד איבוד ההכרה.
לפעמים תשכחו שאתם רק קוראים, ולפעמים תתרווחו, לפניכם תיאורים מתובלים בלשון מהפנטת.

מלאנתלפים של כוכבים זהובים.

מוכרחים לדבר על תיאה. וכדי לדבר על תיאה מוכרחים לציין ספויילרים. בכלל, כשאני חושב על זה כל סוגת הביקורת היא סוגה מצחיקה. לבקר את הספר בלי לדבר על הספר. לדבר מסביב. לפעמים כל הדיבור מסביב הזה הגיוני, בעיקר כשמדובר בספר שיצא לפני שבועיים, אבל כשמדברים על קלאסיקות כל האירוע הופך לקצת מגוחך. אם אתם מתלבטים לגבי קריאת "חיי הנישואים" מאת דוד פוגל – כל שאני יכול להגיד לכם בלי לדבר על הדבר עצמו הוא שזה ספר טוב, העברית שלו בת מאה ובכל זאת מרהיבה ונהירה באופן מוזר, ושהוא דורש סבלנות. אם אתם רוצים לשמוע עוד יש כאן ביקורות אחרות, מצויינות ממש, שאומרות את כל מה שראוי להגיד. ומעכשיו אדבר על הדבר עצמו.
ציפיתי לספר אחר וזה מעניין כי ידעתי מצויין על מה הוא מדבר: מערכת היחסים הסאדו-מאזוכיסטית של גורדוויל ותיאה בוינה של שנות העשרים. גורדוויל מתאהב בתיאה ונישא לה במהרה, למרות שלוטי מאוהבת בו וכנראה שגם הוא מאוהב בה בלי לדעת את זה. מרגע חתונתם – וגם לפני כן – תיאה מתעללת בגורדוויל פיזית ונפשית, משפילה אותו, והוא נשאר. ידעתי שזה הסיפור ובכל זאת ציפיתי למשהו אחר. הסיבה היא הכותרת: "חיי נישואים". כן, ציפיתי לזה, למשהו ברגמני כזה (אני מציין את ברגמן אבל בעצם מכיר רק את הגירסא של חגי לוי, כזה אני). לדיאלוגים כואבים, חוצבים, לניתוח רדיקלי בתופעה המוזרה הזאת, האנושית להכאיב, שהיא חיי הנישואים.
זה לא ספר על חיי הנישואים. זה ספר על אובססיה, על כוח, על אהבות נכזבות, על קשרים אנושיים, על התלות שלנו באחרים. וכשהוא מדבר על כל זה הוא משובח, הוא יפה להפליא, הוא מכאיב. אבל יש לו חולשה אחת, ענקית, שלצערי ברור לי שהיא בלטה לי ככה, ממש נכנסה לי לתוך העיניים כמו קוץ, רק בגלל שאני קורא מודרני. וזה לא שהדברים שתיכף אגיד לא היו נכונים לפני מאה שנה, כשהספר נכתב, אלא לקוראים אז לא הייתה את זווית הראייה שלי יש אחרי מהפכת ה-metoo. זה ברור לי ובכל זאת אני מרגיש צורך להוסיף את השכבה הזאת (שאולי כבר נאמרה על ידי מישהו, אבל לי בכל אופן לא יצא להיחשף אליה) בגלל שתחת כל שכבות היופי וההיסטוריה יש עניין מאוד בעייתי שאחרי מאה שנה הוא עדיין רלוונטי להחריד, עכשיו יותר מתמיד.
אני מדבר על שנאת נשים. אבל לפני שאדבר על שנאת נשים אדבר על תיאה.
בפתיחה של "טירוף" מאת לאורה רסטרפו יש ציטוט שאני לא זוכר מפי הוא ואני לא זוכר מילה במילה אבל עניינו הוא שלסופר כדאי להיזהר מגיבור לא שפוי כי גיבור כזה לא יכול לשאת באחריות על המעשים שלו. בספר ההוא, "טירוף", המטרה הייתה להפוך את הציטוט על פיהו, אבל כשקראתי את "חיי נישואים" פתאום הבנתי כמה הוא נכון. תאה הרי היא פסיכופתית. היא לא סתם אישה רעה אלא אדם לא שפוי. היא חסרת חמלה, כפי שהיא מעידה על עצמה, אבל למרות שפוגל מנסה מצד אחד לצייר אותה כמי שבוחרת לוותר על החמלה מרצון כי היא מפריעה להתהוללות, הוא נותן לה מצד שני אח פסיכופת להדהים שהורג חתולים להנאתו, כאילו מנסה להגיד שבמשפחה הזאת עובר איזה גן של אכזריות. ובכן, אין ספק שגם האח וגם האחות פסיכופתים. ומרגע שהבנתי את זה שתיאה היא לא אדם כמוני וכמוך לא ראיתי אותה יותר כאישה האכזרית שפוגל מנסה לצייר. היא אדם חולה. אני לא אומר שמחלתה מעידה על איזשהו תהליך פנימי עמוק שמצדיק את ההתנהגות שלה אלא שמחלתה מורידה ממנה אחריות.
האסון הוא שמרגע שתאה איבדה את האחריות על מעשיה הצלחתי לראות אותה פחות כדמות בשר ודם שאני אמור לשנוא ויותר כדמות שתוכננה על ידי סופר כדי שאשנא אותה. היום, לקורא המודרני, זאת חוויה מאוד קרינג'ית לראות מהן התכונות שפוגל אסף כדי להציג את תאה כאישה הנוראית שהיא: היא שוכבת עם מי שבא לה ומתי שבא לה ולפעמים עם יותר מגבר אחד, היא מציינת שגופה וחייה הפרטיים הם שלה ושלה בלבד, היא מחזיקה במשרה, היא לא מנהלת את משק הבית ולא מבשלת, היא מרגישה כאחראית הבלעדית על העובר שלה ועל עתידו ולא מערערת אותה האפשרות להפיל אותו, היא לא מרגישה מחוייבת להניק את בנה ולא מרגישה מחוייבת לטפל בו לאחר לידתו וזה טבעי מבחינתה להשאיר אותו לטיפולו של בעלה.
אילולא האכזריות הגרוטסקית אפשר היה לחשוב שתיאה היא הצלע החמישית של בנות "סקס והעיר הגדולה". אבל בספר הזה אין אילולא והאכזריות הופכת יותר ויותר קשה וולגרית עם כל אפיזודת נישואים. ייתכן שלשיטתו של פוגל שכתב את הספר אלו הם חיי הנישואים: שני אנשים שכרכו זה בחייו של זה כדי לאמלל אחד את השני. עד הדפים האחרונים גם חשבתי שאולי אני יכול לחיות עם מסר שכזה. אבל אז קורה משהו. אחרי שלוטי מתאבדת תיאה מביאה הביתה מאהב, ידידו של גורדוויל, ושוכבת איתו בזמן שגורדוויל ישן על הספה. גורדוויל, אחרי שלוש מאות ושלושים עמודים בכתב קטן של השפלות, ציות, ועונג סאדיסטי, פורץ סוף-סוף את עליבותו עם אקט ראשון של אקטיביות: הוא רוצח אותה.
לא לסוף הזה פיללתי. בזמננו אי אפשר כבר לכתוב ספר כזה שמצדיק רצח אישה על ידי בעלה. עכשיו, במרחק מאה שנה, קשה לי לנחש מה פוגל רצה שנרגיש לקראת הרצח. נרצה בו? נתנגד אליו? לפעמים רציתי שתיאה תסבול, אני מודה. בעצם, אפילו כשסיימתי לא היה ברור לי מה אני מרגיש. אני שמח? אולי. טוב לי שהנבלה מתה. אבל אז עשיתי תרגיל: אמרתי לעצמי שהספר נכתב על ידי גורדוויל בכלא. לא מספר יודע כל אלא מספר היודע מציאות אחת בלבד, נימוק אחד בלבד למעשה שלו, מפתח אחד בלבד לפרשה. וכמובן שזאת הגירסא שמוציאה אותו טוב, כך כולם עושים.
וכך מהסיפור הקטן, המאוד ספיציפי והלא נורמלי הזה - ובתיווכה של הכותרת הרחבה, החובקת כל והאבסטרקטית שניתנה לו - עולה מהספר אמירה שלא אהבתי על נשים סוררות. אבל זהו להיום. המשך לביקורת, אפ תרצו, תוכלו למצוא במבזקי החדשות של תוכניות הבוקר.

---

וינה.
תחילת שנות ה-20 של המאה ה-20. אירופה בין שתי מלחמות עולם.
תוהו ובוהו פוליטי. שגשוג ופריחה תרבותית.
בעקבות המהפכה התעשייתית והצרכים המשתנים כמו גם האקזיסטנציאליזם שאת ניצניו ניתן לראות בהגותו של ניטשה, התחיל להתפתח המודרניזם על כל גווניו – גרופיוס, מס ון דר רוהה ולה קורבוזיה בסגנון הבין לאומי והבאוהאוס באדריכלות הארופאית, פרוסט וקאפקא בספרות, סטרווינסקי ושטראוס במוסיקה (וכמובן הג'אז וריקוד הצ'ארלסטון העממיים שיובאו מאמריקה ותפסו תאוצה בעקבות התפתחות הרדיו והקולנוע), קלימט (שאף הוא חי ופועל בוינה), פיקאסו מאטיס ומונדריאן באמנות, ברטולד ברכט בתאטרון ועוד.
במקביל חי בוינה באותה תקופה - פרויד אבי הפסיכואנליזה- המניח את היסודות לפסיכולוגיה המודרנית
החשמל כבר משמש בבתים בהם הפרוטה מצויה בכיס, אוטומובילים דוהרים ברחובות, הקולנוע ואיתו צ'ארלי צאפלין וולנטינו חודרים לחיי היום יום. הרדיו כבר מצוי פה ושם אצל אותן משפחות עמידות ואיתו "המוסיקה השחורה" – הג'אז.
פעילות הסופרג'יסטיות הן באמריקה הן באירופה (יחד עם השנויים החברתיים שחלו בעקבות מלחמת העולם הראשונה) השפיעה על מעמד האישה באירופה כמו גם על אופי הלבוש ועל הוצאת המחוך מהאופנה.
האנטישמיות באוסטריה מתחילה להרים את ראשה בעקבות הגירה של יהודים רבים ממזרח אירופה ובעקבות התאוריה הנורדית שהחלה להתפשט אולם עדיין היא תופעה שולית.

לתוך התקופה הזו, לטבורה של וינה הנהנתנית, יוצק פוגל את יצירתו "חיי נישואין".
זה לא רומן הסטורי על אותה תקופה, זה רומן שנכתב באותה התקופה. ובעברית דאז. ההבדל הוא מהותי. ברומן היסטורי מקפיד הסופר להכניס אותנו לאוירת התקופה. הוא יודע כי קוראיו ממזמן כבר לא שם והוא טורח למלא חללים. "חיי נשואין" נדפס לראשונה ב1929-30 בהוצאת מצפה לאנשים שחוו את אותה התקופה. כל מאפייני התקופה נמצאים שם ברקע, חלק מאותה רקמה עדינה.

עם זאת ולמרות זאת, מצליח פוגל להעביר לנו את וינה וחיי הלילה הפעילים שלה באותה תקופה, על המרקם האורבני שלה, על אמצעי התחבורה המרשתים את העיר, הבניינים, בתי הקפה, הברים, המסעדות, התאטראות, ואפילו הפנסים המדרכות מוכרי העיתונים והשליחים – כולם, קמים יחד לתחיה כנגד עינינו, או ליתר דיוק דמיוננו, ומהווים רקע לספור שרקם פוגל ביד אומן לתוך אותה עיר.

כרוניקה של אישה מוכה בהיפוך תפקידים.

מדהים עד כמה פאסיביות היא אקטיבית. מדהים עד כמה אנו מעצבים את חיינו ואת חיי סובבינו גם בחוסר יכולתינו להביט למציאות בעיניים ולעשות מעשה.

היה לי קשה מאד לקרא.
לא בגלל השפה, לא בגלל הריחוק של התקופה – אלו דווקא היו גורם מדרבן , מאתגר, מסקרן.
בגלל העלילה, בגלל הדטרמיניזם שבה. כנראה גם את "לוליטה" של נבוקוב לא אהבתי מאותן הסיבות.

מומלץ ולא מומלץ באותה הנשימה, אם בכלל אפשרי.

הכריכה שצוירה ע"י גבריאלה מינטר ועוצבה ע"י יעל שוורץ אין בינה ובין הספר דבר, המפגש אקראי לחלוטין ולחלוטין לא מייצג לטעמי. אין לי מושג קלוש מדוע נבחר הציור הזה לספר הזה.

וקצת מושגים מהספר –
אקספלריה – מראה
אלונטית - מגבת
טראם – חשמלית
דיוטה – קומה, מפלס
בית כניסה – כנסיה
ראיון – פגישה
גלוסקאות – מאפים
סולתניות – סרדינים או שפרוטים
בתי קינו – מועדוני לילה או קברטים.
רסטורנטים – מסעדות מפוארות להבדיל מבתי אוכל.


תודה רבה לעולם ולדולמוש שבזכות הסקירה המפרגנת שלהם קראתי את הספר. הרווח כולו שלי.

---

וידוי - לא רציתי שיגמר, כמו הרבה דברים שלא רוצים שיגמרו, הקפה של הבוקר, מקלחת חמה בחורף,
להישאר עוד קצת במיטה כשהחיים קוראים מבחוץ, חיבוק מילד שרק מתעורר...
למה? - מכיוון שהפך לחלק מהחיים השוטפים כמו הכנסתי חבר אל תוך החיים, שהעשיר בשפה, בהגינות, ,בעצבות , באהבות...

לקראת סוף הספר לא יכולתי להכיל את העצבות שהשרה עלי ונמהרתי לסיימו..

את כתביו של פוגל מצאו לאחר מותו, ערכו ,עיבדו, הוסיפו, גרעו, השלימו ויצאה יצירה מושלמת!

לעיתים צריך לקרוא פעמיים להבין על מה כל המהומה כי אחרת כל מילה מפוספסת משולה לרעיון לא גמור .השפה הארכאית
גרמה לי להימצא בתקופה שהחים זזים לאט לאט ואין לאן למהר .עוד ארוחה במסעדה, עוד השתכרות במסבאה עם חברים,
טיול יד ביד ברחובות עתירי גנים...כאילו הכל זז בחיים ובו בזמן עומד מלכת.

ועכשיו לעלילה עצמה:

הגיבור המהולל גורדוייל רווק צעיר ,רגיש, סופר מתגורר בעיר הסואנת ווינה, חייו התהפכו
כשפגש בתיאה הברונית והתאהב ומאז חייו לא היו "כתמול שלשום". היא פיתתה אותו.
סימאה את עיניו. גערה בו והשפילה אותו..עד עפר.
פקדה אותו כשרצתה וכשלא התרצתה זרקה אותו החוצה.

איך לא הבין, איך לא ראה, איך לא ידע?
הספר הוא על יחסים, על נישואין, על רגישות גדולה.

"להחביא יד אחת בתוך כפו לעולמי עד, להיות גנוזה בו, מצומצמת בתוך נקודה אחת קטנה, רחוקה, כגרעין ישותו -רוצה הייתה להניח ראשה בחיקו ולבכות חרש, לא מתוך מכאוב כי אם מתוך אושר מפרפר במסתרים: מפני שהיום יפה כל כך עד כדי להעתיר עליו נשיקות......."

מזמן זה לא קרה לי... להתמוסס לתוך ספר, לא להיות מסוגלת לעשות דבר מלבד להתמסר לקריאה בו.
עם קריאת העמוד הראשון לא הבנתי איך אצליח לצלוח אותו, אך הלא יאומן קרה: נתפסתי וחזק.
העברית מיושנת, המשפטים לא תמיד מתחברים, לעיתים שגיאות כתיב (!), אבל - יש פה משהו כל כך קסום.
העברית של פוגל היא מעין שפת סתרים שפועלת על כל החושים בלי שאתה מבין איך ולמה. לכאורה כתיבה מיושנת, הרבה חפירות נפש, הרבה טיולים מפה לשם ומשם לפה.... וכל כך הרבה עומק ריגשי ויכולת מופלאה לתאר מחשבות, הוויות נפש...
למרות העברית ה"ישנה" (והטובה!), למרות שהסיפור עצמו לא קל, התנהלותו אינה קלה - הספר סחף אותי בלי יכולת להניחו מהידיים. הספר מרתק, הלכי הנפש מרתקים ומפעימים. מזמן לא נפלה לידי כזו פנינה ספרותית.
צריך לחיות במצב של גורדוויל המסכן כדי להיות מסוגל לתאר כך את הלכי הנפש שלו. מפעים איך שפוגל מתאר בלשון כה מדוייקת הלכי רוח ומחשבות פנימיות. ואין לי היכולת להסביר איך הוא עושה זאת - אמן אמיתי.
ספר חובה לכל מי שמסוגל ורוצה להתעמק ריגשית ולהחשף נדהם לכישרון זה.

רודולף גורדוויל סופר יהודי, כמו בספרים, בעל נשמה יהודית טובה. לא יכול להרע לאיש אפילו לא בחלום. מתאהב ברוזנת נוצרייה העונה לשם תיאה פון תיקה. תיאה מוכנה לעבור גיור למענו ולהתחתן עמו. רודולף מרגיש כי החיים עימה לא ייסבו לו עונג, אך הוא מתחתן עימה. מכאן חיי הנישואים של רוודלף אינם דבש בלשון המעטה. היא מתעללת ורודה בו ללא רחם, אך הוא אינו מבחין בהתנהגות זו. ממשיך בחשיבתו בקו האהבה שלו אליה ותמיד חושב כי זעמה והתנהגותה בן בני חלוף, וכי שחר של יום חדש תמיד ממתין בפתח. ברקע הוא מתרועע עם חבריו והם יודעים על מעלליה ובגידותיה והוא ממאן להאמין.

ברקע קיימת שביב תקווה של אהבה חדשה אשר עולה מכיוון אחר. העלילה נעה בין יחסי הרודנות והאדונות של תיאה מול רודולף לבין שוטטותיו ברחובות וינה. שיחותיו עם ידידתו.
תיאור היחסים של רודולף עם הסביבה וכלפי תיאה מעורר השתאות והערצה לסופר.

חווית קריאה:

איזו חוויה ספרותית מעשירה. חווית הקריאה לא הייתה פשוטה עבורי כלל, היות והרגשתי לסירוגין סבל / עונג / סבל, הסבל כסבלו של גיבורה הראשי רודולף גורדוויל. העונג - בדיוק התיאורים, הרגשות והשפה הספרותית. עם זאת לא יכולתי להתנתק, הרגשתי כאזוקה בחבלי האהבה ליצירה. לא אכחיש לא פעם רציתי להתנתק, היות וסבלו של הגיבור היה כה קשה אכזרי וקשה עבורי. באיזשהו שלב הגעתי לתובנה או הבנה, כי הסופר טומן איזשהי "הפתעה" לגיבור ולכן המשכתי.

גלוי אישי:

המלצתי לחברה לקרוא את הספר, היא קוראת אותו ברוסית. קראתי באחרית דבר כי קיימים הבדלים בין הגרסאות העברית והרוסית לגבי סיום העלילה. אני מתרגשת וקשה לי להמתין לסיום העלילה אצלה. נוכל להשוות גרסאות.

האם אני ממליצה? בוודאי שכן. איזו שאלה.

להעשרה נוספת:
http://tarbut.cet.ac.il/ShowItem.aspx?ItemID=aefe0a5e-4635-48be-9970-17f74614a4c7&lang=HEB

ספר "נחבא אל הכלים" הוא ספר זה...
פשוט נראה כי לא שמים לב לקיומו או מתעלמים ממנו... מוזר... גם מעט חבל... כי הוא ראוי לחשיפה קצת יותר גדולה ולצאת קצת מהצל בפינה שבו הוא נמצא למקום מעט יותר מרכזי שיש בו קצת יותר אור שמכוון גם אליו.
ראוי לציון שמצד אחד העורך בחר נוסח מסויים מתוך כמה חילופי נוסח שהשאיר המחבר בכתב היד המקורי בעזבונו ובחר להתעלם מהנוסח המקורי הראשון שבו הופיע הספר בשנות השלושים של המאה ה 20 ומצד שני בחר להשאיר על כנה את העברית כפי שהשתמש בה מחבר הרומן בתקופתו ולא לשנות ולעדכן את שפת המקור... אז צפו לעברית קצת "קשה" לקורא המודרני אבל ללא ספק מדובר בכתיבה ברמה גבוהה ביותר בכל סטנדרט של כותבי עברית לתקופותיה.
בגדול ניתן להכליל ספר זה תחת ההגדרה רומן טראגי... העוצמה של הטראגדיה המלווה את הסיפור שבמרכזה מאבק מיסתורי ומיתולוגי בין הרגש לשכל אצל הגיבור כל כך מודגשת וממלאת את הקורא עד שעשוי הקורא להתקומם ברוחו קשות, לזוע באי נחת ולרצות לצעוק בשביל הגיבור די! מספיק! עד כאן ולא יותר! ולתהות ברצינות כיצד מישהו מסוגל לסבול כל זאת??? ועל מה???
בקיצור? לא ממולץ לבעלי לב חלש וחובבי הרומן הרומנטי סוף טוב הכול טוב והם חיו באושר עד עצם היום הזה...