סיפורם של הבודדים, של הישראלים הנסחפים אל חופי ניו-יורק, כל אחד מטעמו הוא, שורדים יותר או פחות את העיר המופלאה הזו, מופלאה בעיני שורדיה ובעיני הכמהים אליה, כאילו בה ימצאו את גורלם, את ביתם, את כל הטוב שיש לעולם להעניק.
בית הקפה הוא של ניסן (מארק איווניר או גל תורן בסדרה, תלוי באודישן), המצוי מזמן בניו-יורק כבית קפה אמיתי, שהיווה אף אתר צילום עבור נורה אפרון ובעבור סרטיה. ליב (עדי בילסקי בסדרה, גגלו), ישראלית אף היא, מגיעה לניו-יורק כדי לברוח מחתונה בה לא רצתה, ומוצאת עצמה רודפת אחר מלגה ללימודי קולנוע בניו-יורק, כשהיא מצלמת בשולי הסרטים האינסופיים המצולמים בעיר ומקבלת מדי פעם מידע על סרט חדש, רק כדי להצטרף לציידי סרטים כמוה ולצלם בשקט בשולי הסצנות.
איילנד (יהודה לוי, בסדרה), מצטרף חדש, אף הוא נפגע אהבה, שחברתו-כמעט-אשתו עזבה את החופה בלי אף להגיע אליה ונעלמה לה בלי משים. דירה מחכה לו בניו-יורק והוא מחליט לקחתה ולעבור לשם עם סנדי כלבו.
איילנד מוצא עצמו בבית הקפה של ניסן, ליב מגישה לו את הכריך שלו, המוצא את מקומו החדש על מכנסיו של ניסן. בסופו של דבר מתברר שדירתו של איילנד בסמוך לדירתה הזמנית של ליב, החייבת לפנותה ומוצאת עצמה גרה אצל איילנד.
האם מכל המעגלים האלה ייצא מבנה הגיוני, שיוכל להתניע ולנסוע לאנשהו? מתברר שלא. ורד שנבל כותבת טקסט קריא, יד עורך נעלמת, כי באמת אינה, לא עורכת את הטקסט כראוי לתפקידה, העברית זורמת, אבל לא תאיים לא על מאיר שלו, לא גרוסמן ולא באר, אפילו לא על עידית אלנתן.
מילא העברית, שלושה ישראלים נפגשים בבית קפה ולא יודעים תוך עשר דקות את קורות החיים המפורטים עד דק, כולל דעתם המפורטת על מה ששמעו, הייתכן? ארבע שנים עובדת ליב אצל ניסן ולא יודעת עליו דבר. האם היא כבדת שמיעה? גם ניסן לא יודע דבר על העובדת שלו, האם הוא עיוור? אבל ניסן בכל זאת מעניק לליב מדי פעם יום פה ויום שם, כדי שתוכל לצאת לציד צילומים. אחרי ככלות הכל, הוא מאתרי הצילום הידועים בעיר, היא רוצה להיות, להיות מה?
אבל מליב ואיילנד חייב לצאת משהו, תיקון לחייהם הקודמים, למשהו החדש הנרקם ביניהם. וממעגלי החיים שלהם אכן נוצר אוטו מקסים, אך, אבוי, גלגלים מרובעים יש לו.

ליב ואיילנד הכירו במקרה בדיינר ניו-יורקי ידוע, בו צולמו סצנות לסרטה של נורה אפרון- 'יש לך הודעה'. לא בליינד דייט או פגישה מקרית. היא היתה המלצרית במסעדה של ניסן, הוא המתין לארוחה. הדמיון שלו לכוכב בראדלי קופר היה מפתיע. לא מרוכזת נתקלה בשולחן וכריך הרוסטביף עם התוספות נפל על מכנסיו.
שלושה ישראלים בגפם בניו יורק. לכל אחד סיפור. אנשים שחוו אכזבה, כאב ואבדן. מי שרצו להתרחק מהארץ בגלל מה שהשתבש בחייהם, להתנתק מישראל הדביקה. להשאיר מאחור את הטראומה האישית. כמהים לריחוק, ל'לבד' ולו לזמן מה. לאו דווקא בדידות מעיקה.
קל להיות אנונימי בניו יורק. להשתלב בזרם אלפי הולכי הרגל הגודשים את העיר. אדם יכול להיות הכי לבד ופרטי באנונימיות הנוחה הזו. לא יחטטו לך בחיים וייכנסו לך לנשמה כמו בארץ. לא ירימו גבה כשתבקש להזמין A table for one במסעדה. לא ישאלו בת שלושים פלוס מדוע טרם נישאה. זה מתאים לשלושתם. לניסן הוותיק בעיר הגדולה, עשרות שנים. ליב כארבע ואיילנד שרק הגיע עם כלבו האהוב ועתיד ללמוד מהר שלא כדאי להפר חוקים עירוניים ומי שקובע בבניין מגורים זה ה'בורד' (מועצה) הכל יכול. במקרה שלהם זו דונה.
התחביב של ליב הוא צילום סטים של סרטים מאחורי הקלעים, בהם אחד בכיכובם של קופר וג'ניפר לורנס. חלומה הוא להתקבל לבית ספר למשחק. איילנד זקוק למרחק מהארץ לאחר שברון הלב שגרמה לו איילה. איילה שלו. לא רק כשייכות, גם שם משפחתה, במלעיל- Ayala Shelo.
ובעיר הענק הגדושה ב'לבדים' הנשמות הפגועות מגלות זו את זו, מעורות ונוברות אחת בחיי השנייה. מוצאות איזה ניצוץ וקרבה. חולקות דירה לאחר שליב נאלצה לעזוב את שלה.
יש בספר משהו חביב ועם זאת תמים וטאץ' סכריני. לעתים איטי ונמרח. הפיג'מות של ליב, הספגטי שמבשל איילנד. המעברים בין מערכות היחסים השונות יכולים להית חדים למדי. ליב ואיילנד, איילנד ואיילה, ליב ומודי. ישראל וניו יורק. הווה ועבר. לא כל כך התחברתי לסגנון הכתיבה.

הספר של ורד שנבל הייתה הפתעה גמורה בעיני. מצאתי אותו בעקבות ביקורת באתר, ממש נשבתי לסיפור.
גם כי אני אוהבת את הסרטים של נורה אפרון , הסרט ''יש לך הודעה'' עם טום הנקס ומאג ראיין זה אחד הסרטים שגרמו לי לאהוב חנויות ספרים יותר מכל.
ולרצות לעבוד בהם.
הסיפור מגולל את סיפורם שלליב ואיילנד.
ליב היא בחורה בת קרוב ל40 עברה בגיל 36 לניו-יורק גם בעקבות אהבתה לסרטים של נורה אפרון(יש לך הודעה) עברה לעבוד בבית קפה שצילמו את הסרט, חולמת לעבוד בקולנוע יחד עם הבדידות והגעגועים לאהובה שמת מתחברת למנהל הבית קפה שהוא ישראלי לשעבר ניסן(שנראה כמו טום הנקס)
איילנד הוא גם בן 30 פלוס, היה אמור להתחתן עם בחורה בשם איילה ששברה את ליבו הוא עובר לניו יורק להתחיל חיים חדשים פוגש בליב בבית הקפה ודרכים שלהם נצלבות. היו רגעים שנשאבתי בגלל שאני מכירה את ניו-יורק ואבא שלי אמריקאי(אז ניו- יורק בשבילי הוא מן זיכרון) וגם הבדידות של הדמויות והאותנטיות בספר.
אחד מהעמודים שהכי אהבתי בספר זה הקטע הזה:''אולי היא שכחה בכלל מה זה להתאהב.אולי היא איבדה את היכולת הזאת? או שמלכתחילה לא הייתה אמורה להיות זוגית''(עמ' 43) והאיזכורים לסרט של ג'ניפר לורנס ובראדלי קופר.
אם הייתי יכולה הייתי מצרפת לכם תמונה מהבית קפה אהבתי את הספר כל-כך ואת הסרט גרם לי לחזור לזיכרונות שלי מגיל 25 בניו יורק בווסט סייד 97.

הפעם אתחיל דווקא להתמקד באיור שבכריכה. תסכימו איתי שזהו המפגש הראשון שלנו עם הספר, עוד לפני שאנחנו מעלעלים בו. נכון?

אז ככה, צהוב אני אישית לא אוהבת. הצבע הזה שמור אצלי אך ורק לקרני השמש, חרציות ופרחי החמניות, שבחודש יוני יצוצו בחנויות הפרחים.

צהוב הוא אכן צבע בולט, וידוע שפרסומאים ובשלטי חוצות משתמשים בגוון הצהוב. לי אישית הצבע הצהוב משדר מלנכוליות, עצב ודיכדוך. רק אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, הבנתי, וניתחתי לעצמי את האיור.

את ניתוח האיור אשאיר לכל אחד ואחת, שיקרא את הספר, ולטעימה רמז קטן: לכל אחד יש את העולם שלו. שימו לב למזג האוויר מחוץ לחלון שבאיור... חורף, שלג ותחשבו על הניגוד בין הצהוב החם של השמש ללבן של השלג... זהו! עד כאן בעניין האיור.

הסיפור נכתב בגוף שלישי על ידי ליב. ואיפה ליב? בניו-יורק. היא שם כבר ארבע שנים, עובדת כמלצרית בבית הקפה של ניסן עם לב שבור, לאחר שמודי שלה שהכירה באמצע פקק תנועה נהרג בתאונת טיסה. ליב אישה בודדה בעיר הגדולה, אבל היא מרגישה בנוח. אפילו ביום הולדתה הזמינה מקום לעצמה במסעדה Table For One. בניו-יורק הענקית לא מרגישים אותך, וזה מקום מצוין לאי-זוגיים. לא כמו בארץ שישאלו אותך את נשואה? כמה ילדים? וכד. מוכר נכון?

ליב רצתה להיות לבד ופחדה לפתח מערכת יחסים נוספת, כדי לא לנחול אכזבה שוב. בנוסף לטרגדיה גם ילדותה לא הייתה מן הקלות. האם נפטרה בילדותה, ואביה נישא בשנית, כשהאם החורגת שימשה לה כאם, אך גם היא הסתלקה מן העולם.

בניו-יורק ליב התגוררה אצל אלה-אישה זקנה וחולה. באחד הבקרים ששבה מצילומים, היא מצאה את דלת הדירה פתוחה, ואת אלה עטופה בשקיות ניילון. תמונה מצב שהוכיחה שמחלתה של אלה מתדרדרת, ותצטרך להתפנות למוסד סיעודי שיוכל לטפל בה. זהו סטאטוס חדש, שמאלץ את ליב לפנות את חדרה בביתה של הזקנה.

דמות נוספת בעלילה, הינה איילנד וכלבו הנאמן סנדי. איילנד וסנדי בכלוב הפלסטיק המסורג טסו יחדיו לניו-יורק. איילנד שימש בארץ כמורה ללשון והבעה בכתב. עיניו היו מלוכסנות בגוון כחול צלול, עם אף שבור וסנטר מחודד. אפשר לסגור ולומר עליו שהיה חתיך שמשך תשומת לב. תלמידיו אהבו אותו עד כדי כך שהתעלמו מהצלצול, ונותרו בכיתה גם בהפסקה. איילנד הגיע לניו-יורק אחרי שליבו נשבר מאיילה הדיילת, שנטשה אותו ולחופה המתוכננת לא הופיעה. כל תחנוניו שתשוב אליו לא הועילו. ההשפלה הייתה עד כדי כך כואבת, שלא נותרה לו ברירה, אלא לברוח מכאן למקום רחוק. לעיר הבודדים והבודדות: "ניו-יורק".

דמות שלישית – ניסן בן 50 בעל בית קפה, שבו צולמה סצנה לסרט, מה שהבטיח לו הכנסה ושיווק מעולים לבית הקפה שבבעלותו. ניסן שהה בניו-יורק כבר שלושים שנה, עם זיכרונות טראומטיים. את ילדותו העביר בפנימייה כילד לא נאהב. ואימו התעלמה ממנו כדי להוציא מעליה את הקלון, ובנוסף לכל אלה, גם בן זוגו נטש אותו, טראומה כשלעצמה הקשתה עליו למצוא זוגיות חדשה.

ניסן היה איש קנאי לפרטיותו, עד כדי כך שבפנימייה תמיד חיפש את המיטה הצמודה לקיר, ובצבא נשאר במשמרות שבתות וחגים. צבעי בגדיו היו תמיד אפור ושחור. את חייו ביו-יורק הוא חילק בין בית הקפה לדירת סטודיו מסודרת, ונקייה שעטף אותה בריח נעים של ניקיון.

ליב, במסגרת עבודתה כמלצרית בבית הקפה של ניסן פיתחה אליו קשר מיוחד. שיחות מלב אל לב לא היו לשניהם, אך היה ביניהם קשר מיוחד. כמו כל אחד שיש לו חלומות, לצד המלצרות ליב חלמה על קריירה של צלמת בתעשייה ההוליבודית הקולנועית.

המפגש הראשון בין לליב לאיילנד היה בבית הקפה, כשליב הטיסה על מכנסיו של איילנד, את הצלחת עם בשר הרוסטביף מקופל בחרדל הדיז'ון. המפגש השני בין איילנד לליב התרחש דווקא בגלל סנדי הכלבה, ובמהלך התקף של איילנד, כשזה התגורר בדירת דודתו ובמקרה באותה קומה של ליב.
הספור מציץ לתוך הנימים הדקיקים של הדמויות, לרבות סודותיהן, עברן, אהבתן, וחלומן של כל אחת מהן. נשאלת השאלה האם ניו-יורק תאפשר להן לברוח מהעבר, ולהתחיל מחדש את חייהם? האם אפשר בכלל לברוח מהעבר? אומרים שהזמן מרפא, אך את הצלקת, לא ניתן להעלים גם בניו-יורק המתוארת כ"זרה ומחבקת. קודרת ולוהטת. המונית ואינטימית, אפורה וצבעונית." (עמוד 83).
הכתיבה של ורד שנבל מיוחדת, עמוקה, רגשית ולעיתים מרחפת כציפור מעל הדמויות, נוגעת, מנקרת, טועמת, מעכלת וממשיכה הלאה, ותוך כדי מפשיטה את הדמויות כבצל בפני הקורא, למרות שבדמות של איילנד לי היה קצת חסר רקע מעברו.
המשותף לכל שלושת הדמויות-הבדידות שאופפת אותן, ושלושת הדמויות ברחו מכאן לשם, כשלכל דמות יש את החלום האישי שלה.
השילוב בין הדמויות מקסים, והכתיבה דמויה לחלת הצמה של שבת המונחת על שולחן ערב שישי. רק אחרי שמסירים מחלת השבת את המפית הלבנה שעוטפת אותה, ניתן להביט ביופיה, ולנשום את הריח הארומתי שהיא מציפה. כך גם כתיבתה של ורד שנבל, היא מצליחה להסיר את המפית מאותה חלה, אט אט ואז מתגלה יופיה הענוג של אותה חלה.
אני מודה שהתחלתי לקרוא את הספר לא התחברתי, איבדתי את הקשר, רק לאחר כחמישים עמודים, חלף המשבר. כאן אני רק יכולה להגיד תודה לעצמי שהתעקשתי להמשיך לקרוא.

"בית הקפה של נורה אפרון" הוא לא רק קפה ועוגה או אם תרצו סנדוויץ עם רוסטביף, אלא יותר מכך. זהו סיפור מקסים שמנתר בין שלוש דמויות, מיוחדות, מכמירות, נוגעות ומרטיטות.

ממליצה בהדגש שהכניסה לעלילה איטית, אך מסקרנת כדלת סגורה, שנפתחת אט אט עם צירים חורקים...תחשבו על המטאפורה הזו. רק כשפותחים את הדלת במלואה, מגלים את הקסם בכתיבה של ורד שנבל.

לסיכום: אופטימיות? תצטרכו לקרוא...לא מגלה!

בשורה התחתונה החיים של כל אחד ואחת מאיתנו הם סרט בפני עצמו...
לי יניני

יש ספרים שלופתים אותך ושואבים את כל כולך אל תוך העלילה,עד שאתה מרגיש שאתה ממש שם.חלק מהסיפור.
כמו הספר הזה.ולא בגלל שהספר הוא רחב יריעה,או איזה יצירה מופלאה וחד פעמית. לא. דווקא בגלל דוק העצב המלווה את הסיפור לכל אורכו,כמו חוט סורר שנפרם ממכפלת המכנסיים,ומשתרך אחריך בעקשנות. בגלל הרגישות העדינה שבה הוא כתוב.בגלל האהבה הניכרת בכתיבה לניו יורק,בגלל האהבה הניכרת בכתיבה כלפי בעלי חיים,ובגלל שאתה מבין תוך כדי קריאה שהסופרת יודעת דבר או שניים על לב פצוע,על לבד,על תלישות.(ובעצם מי מאיתנו לא?)

נתפסתי לספר כבר למראה הכריכה הכל כך מספרת סיפור בעצמה,עוד לפני תחילת הקריאה.
זוג המשקיף מחלון חדר השינה שלהם אל העיר ניו יורק. לפי הטיית ראשה של הבחורה ,ומבלי לראות את הבעת פניה,רואים שהבחורה מתבוננת בסקרנות.שניהם בבגדי שינה, בצד החדר עומד תנור רדיאטור,משדרים איזו אינטימיות מהקן החמים שלהם,אל מול המראה שבחוץ.גורדי שחקים מעוטרים בפתיתי שלג.החמימות מול הקור.הקטן ,האיטימי,אל מול הגדול,המנוכר.

שלושה ישראלים,ניסן,ליב,ואיילנד,וכלב אחד -סנדי-המתואר בכל כך הרבה אהבה ואנושיות-כל אחד מהם ארז את מטלטליו,ואת ליבו הפצוע,כל אחד מסיבותיו הוא,וקבעו את מקום מושבם בניו יורק.העיר שהכי קל להיטמע בה,להתחבר לכאב מבלי לספק הסברים,ומבלי להרגיש לא בנוח בבדידותך.שם זה בסדר לחבור לכאב שלך.
לגורל דרכים משלו,וכנראה השלושה היו צריכים להרחיק עד ניו יורק כדי למצוא האחד את השני,ולחבור אחד לשני.מפגש שגרם לשריון שעטו שלושתם על ליבם לנשור,להיפתח אחד כלפי השני,ולתת לרגש דרך להתגנב פנימה,בחזרה למקום שאליו הוא שייך.בתוך ליבם.לתת לאהבה מקום.

בדידות היא לא מילה גסה,וורד שנבל מוכיחה לנו בכתיבתה הנפלאה שלפעמים היא גם פתח לדברים טובים. ורד שנבל עושה לקורא סיור במחוזות הבדידות,מפגישה את הקורא עם דמויות כל כך מלאות ומוחשיות,שכסיימתי את הספר רציתי ממנו עוד.

מאוד אהבתי.

וואו איזה ספר.

את הספר רכשתי בזכות כל הביקורות שהיו כאן, ולא זוכרת מי כתב ותפס את עיניי (אני גרועה בשמות), התחלתי לקרוא אבל הלך די לאט אני בתקופה שבה כל הקריאה מקרטעת אני במחסום קריאה, אז לקח לי המון זמן בלהתקדם.

אבל הספר מותח וכמו ליב שנמצאת מאחורי המצלמה ועוקבת אחרי סרט שמשחקים בו ג'ניפר לורנס, בררדלי ואו ראסל, ככה החיים של ליב מתקדמים כל רגע מגלים עוד ועוד רבד מחייה. היא פוגשת את איילנד שגם הוא עם סיפור וסודות וכל אחד מסתובב סביב הזנב של האחר.

הספר נקרא על סרט של נורה אפרון שצילמה בבית הקפה "יש לך הודעה", ספר מקסים זורם בצורה שנכנס ללב, בין החיים שלנו עם כל הבלגנים לבין החיים שאנחנו רואים כל הבד בסרט קולנוע.
סיפור גם על ישראליים שהלכו הכי רחוק בשביל לשכוח.

אני מאוד ממליצה שווה 5 כוכבים ותהנו...

ליב ואיילנד שתי נשמות טהורות בודדות. כל אחת סוחבת שק של זיכרונות כואבים על הגב. וליב ואיילנד רצו לברוח מהמטען המכביד והמעיק לניו יורק.

ליב בעלת תחביב של צילום מאחורי הקלעים ואיילנד מורה המנסה את דרכו החדשה בניו יורק. דרכיהם נפגשות בבית הקפה של נורה אפרון, בניו יורק. ליב ממלצרת ואילו איינלנד הינו אורח בבית הקפה.
עם העלילה מתוודעים לדמויות הראשיות והמשניות, לזיכרונות לעבר להווה. השליש האחרון של הספר , קסום.
הספר מאוד נעים להעברת הזמן, להתרעננות מספרים מעיקים. אינו מותיר משקעים בקורא לטעמי.

פחות אהבתי:
- המעבר בין הדמויות הראשיות, הרגשתי כאילו הן נחתכות באופן מלאכותי בעלילה.
- הרגשתי כי כל דמות סבלה מעבר מכאיב במיוחד, אולי לתחושתי בהגזמה יתרה.
- סגנון הכתיבה בתחילה היה מעט מעיק, הווה המחשבות והעבר.
- לספר האזנתי, לקח כמעט חמש שעות האזנה להתחבר לעלילה (העלילה הינה כשבע שעות ועשרים וארבע דקות)

ציון הספר בין שלושה כוכבים לארבעה כוכבים.

עם זאת הוא מומלץ כהתרעננות, נעים וכיפי.

נקלעתי לספר הזה במקרה, גם לא שמעתי על הסופרת לפני, אבל הוא פשוט נהדר, רומנטי, ומרענן מאוד.

מספר על הבריחה של ליב, ניסן ואיילנד, כל אחד בנפרד מהצרה שלו, בריחה מהמוות, מהשפלה ומאהבה, לניו יורק, ארץ האנשים הבודדים בתוך כל ההמון.
מודה שהתרגשתי רוב הספר, במיוחד מליב, המיואשת, אך עם זאת עם תשוקה עזה לעריכת סרטים (של מאחורי הקלעים - הזוי, לא ידעתי שיש דבר כזה), אני חושבת שזה סוד הקסם שלה, הניגוד בין העצב והדיכאון לpassion הזה, שהפך אותה למושא הערצה ממש (לפחות עבורי), ורק רציתי לקרוא ולראות מה קורה איתה (והאמת, גם לחבק אותה...)

מודה שהיו חלקים מעט בנאליים, אבל בגלל שנשבתי בקסם הסיפור דווקא אהבתי את זה מאוד.

ממליצה מאוד!

כבר רצה לקרוא את הספר השני של הסופרת הזאת.

ספר הוא קודם כל המצב האישי והנפשי של מי שקורא אותו. הוא לעולם לא נקרא על "דף לבן". אותו הספר בדיוק יכול לדגדג אותך או לתת מכה בבטן.
אז "בית הקפה של נורה אפרון" הוא קודם כל ספר על בדידות, כזו שמגיעה מסיבות שונות ומוצאת ביטוי בעיר שהכי מאפשרת את זה בעולם.
לא סתם בחרה הסופרת לקחת את הסיפור לניו יורק ולזרוק לשם את הגיבורים הבודדים שלה.
"לבד הוא עניין סובייקטיבי , עובדתי, תלוי הקשר הגאוגרפי או הפיזי ..." , " והבדידות, הבדידות היא עניין של תחושה... משהו פנימי, רק שלך.."
אין נכון מזה, אפשר להרגיש בודד בהמון או להיות לבד. אלו דברים שונים לחלוטין אחד מהשני.
למרות העידון שהספר עובר בסופו ,כדי לתת לקורא תחושה טובה של סוף נעים, זה ספר לא קל לקריאה. תלוי, שוב במצב בו נמצא הקורא כפי שכתבתי בהתחלה.
למרות הכל , זהו ספר מומלץ ביותר, מעורר מחשבה ומצאתי את עצמי קורא שוב ושוב חלקים ממנו על מנת שיחלחלו לעומק.