זה היה באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, הייתי בהרחקה זמנית מהחברה והתרבות בחסות מחלת הצהבת שבה נדבקתי בשירותים של בית הספר. הבקרים השתרעו לפני ארוכים וצהובים ומלאים שידורים חוזרים של דבי אין הוספיטל וג'ארכ קאריבכ ותוכניות חינוכיות נוספות, נמצאת לבד בבית כשכולם נמצאים בבית הספר או בעבודה. שעות אחר הצהרים והערב היו מסוגרות בחדר ובשירותים הצמודים אליו, משרה מעטפות במים כדי להפריד מהם את הבולים ואז לייבש, למיין ולסדר באלבומים. באחד הימים האלה, ואולי דווקא מאוחר יותר אבל הדברים מתחברים אצלי יחד, שמעתי תוכנית רדיו שבה דיברו על משהו שנקרא "תסמונת הכשל החיסוני".לא ידעו להגיד הרבה, ובעיקר לא איך זה מדבק, ולא היתה תרופה, ואלה שנדבקו וחלו גם מתו מזה.

אלה היו שנות השמונים, וזה מה שידעו בנוגע לאיידס. היום אנחנו יודעים שהוירוס לא עובר באויר, ולא במגע, ולא ברוק, וכן במעבר של דם וזרע, אבל בשנות השמונים עוד בדקו את הסוגייה ודברים לא היו ברורים. זה פריט מידע שצריך לדעת כדי להבין חלק מהעלילה של הסיפור הזה.

אבל נתחיל מההתחלה. על הכריכה של הספר יש צלליות של נערות יושבות, ואם מסתכלים היטב רואים שנוצרת תמונת זאב מהרקע שנמצא ביניהן. ציור דומה לזה, ציור שנקרא בשם "תגידו לזאבים שחזרתי הביתה" הוא יצירה שיוצר הצייר פין, בה הוא מצייר את שתי האחייניות שלו, גרטה הבכורה וג'ון הצעירה יותר, זו המספרת את הסיפור. בזמן שבו הוא מצייר את הציור פין גוסס מאיידס, והציור הוא סוג של זמן איכות והזדמנות אחרונה להיות עם אחותו ושתי הבנות שלו. השנה היא 1986, ג'ון בת ארבע עשרה, נערה גיקית מוזרה, מבודדת מחברים ומאוהבת בדוד הגוסס שלה. גרטה היא תלמידה מצטיינת שקפצה כיתה והיא גם שחקנית מחוננת ותלמידה פופולרית. עם המחלה והמוות של פין המרחק בין האחיות הולך וגדל. על שאר העלילה אפשר לשאול שוב ושוב "אבל איפה ההורים", ומתברר שבגלל ששניהם רואי חשבון, אז במשך מספר חודשים, "עונת המס" בפיהם, הם פשוט לא שם כי הם עסוקים בעבודה. ג'ון נפגשת בסתר עם טובי, בן הזוג המוסתר של פין, ומקבלת ממנו חפצים וחוויות שונות בלי שהוריה יודעים. גרטה, עם בעיותיה שלה שהחמורה בהן היא שתיה עד אובדן חושים.

זה כביכול ספר על הומוסקסואליות, הומופוביה ואיידס, אבל התופעות האלה הן רק תירוץ לקידום העלילה. יש סיבות טובות להורים של ג'ון לא לאשר, ואפילו לדחות את הזוגיות של פין וטובי ולהפנות אליו האשמת הרצחת וגם ירשת. ג'ון בוחנת את גבולות החיים, את גבולות האהבה, וכל המשפחה שלה גם יחד בוחנת את גבולות האומנות. האם העיסוק באדם מת גורם לג'ון להזניח את האנשים החיים הזקוקים לה? האם זה מה שמנתק אותה מהחברים שהיו יכולים להיות לה? האם אמה של ג'ון פספסה הזדמנויות להפוך להיות אומנית מוכרת ובמקום זה היא עוסקת בעבודה משמימה? האם צריך לעשות רק דברים שאוהבים, או שיש סיבות אחרות לעשות דברים? האם אבא של ג'ון וגרטה טועה בזה שהוא עובד בעיסוק משמים המעניק לו ולהן פרנסה טובה? וכמובן - מה אמרה הצוואה של פין, האם ג'ון צריכה לטפל בטובי כי אין לו אף אחד, או להיפך, טובי הוא זה שצריך לטפל בג'ון? ואיך זה שרק ג'ון מבינה שגרטה מנסה להרוס את התפקידים שהיא ממלאת בהצגה של בית הספר?

זה ספר נוער למעשה, ולא רק בגלל הגיל של המספרת. קראתי את הסקירות שכתבו עליו לפני, ואני מסכימה עם רוב נקודות הביקורת, ובכל זאת אני נותנת לו ארבעה כוכבים, כי זו ביקורת שהורגשה רק בדיעבד, והקריאה עצמה זורמת ונראית אמינה למדי.

הספר הזה מצטרף לרשימה הולכת וגדלה של ספרים שיצאו בשנים האחרונות, הפונים לקהל יעד שהוא נוער (אבל לא רק) שעוסקים בנושא שהיה קיים עליו טאבו. מוות.
קראתי את אשמת הכוכבים ואת לללכת בדרכך,ולא מזמן סיימתי את זה, שלטעמי הוא גם המוצלח מבין השלושה. ולמה? כי הוא לא לוחץ על בלוטת הדמעות ללא הפסקה. הוא כתוב בבהירות,הוא קריא, הוא לא מתחנף, לא שיפוטי, הוא מסופר טוב.

הסיפור מסופר מפי ג'ון בת ה-14, נערה רגישה, מסוגרת, סוג של עוף מוזר. נערה גותית,האוהבת להתבודד,ולחיות בתוך עולמה שלה,מעין בועה פרטית שלה.היחיד שמבין לליבה של ג'ון, הוא דודה, פין, אחיה של אמה, אליו קשורה ג'ון בעבותות אהבה. פין הוא גם הסנדק של ג'ון, אבל יותר מכל הוא החבר הכי טוב של ג'ון. הוא חי בניו יורק עם בן זוגו טובי. הסיפור מתרחש בשנות השמונים, פין מת ממחלת האיידס (להזכירכם:כשמחלת האיידס פרצה לחיינו היתה הרבה בושה סביבה, מוות מאיידס לא היה מוות הירואי כמו ליפול בקרב, או להיכנע למחלה דרעקית אחרת).

מותו של פין פוער חור גדול בחייה של ג'ון ולא רק במישור המשפחתי.פין היה אומן מחונן. והוא זה שפתח לג'ון את הדלת לרווחה לעולם הזה, ויחד הלכו למוזיאונים, תערוכות, סרטים, יחד הקשיבו למוזיקה, הם עשו כל כך הרבה ביחד, ועכשיו, כל אלו הפכו לכדור עצום של זכרונות הנע בתוך ליבה של ג'ון,ועושה מסלולו שם בהשאירו אחריו שובל של געגוע שהופך לערגה ואפילו לכאב.

סביב מותו של פין היו הרבה התלחשויות במשפחתה של ג'ון, מצד אחותה הגדולה-שכיאה לשתי מתבגרות טיפוסיות נמצאות במצב של ריבים תמידיים ומתמשכים, במיוחד שאחותה של ג'ון מקנאה בה כל הזמן על הקשר ההדוק ביניהם- כמו גם מצד הוריה של ג'ון. ג'ון מבינה שהוריה מאשימים את טובי, בן זוגו של פין, במותו של פין, ולכן כשטובי יוצר קשר עם ג'ון ורוצה לפגוש אותה, מבינה ג'ון בחושיה שהרעיון הוא לא טוב, אך טובי מהווה לג'ון בדיוק מה שהיא מהווה בשבילו. פין הוא החוט המקשר אותם אחד לשני. הקשר ביניהם הוא בדיוק המקום החסר הזה שחיפשה ג'ון אנה להוליך את געגועיה, ובעצם הקשר היפה והעדין הזה נתן לשניהם אפשרות ל"החיות" את פין.
בזכות הקשר הזה לומדת ג'ון לדעת שהאמת היא לא תמיד בעלת צבע אחד, הרבה גוונים יש לה.

הספר הרגיש הזה עוסק באהבה על כל רבדיה, ועל שלל צורותיה.


הקריאה בספר הזה החזירה אותי לאוגוסט 2009, לרצח המזעזע בברנוער. שבוע לאחר הרצח התקיימה בכיכר רבין עצרת הזדהות, זה היה מוצ"ש של אוגוסט אופייני,חם, לח, ודביק. היו בכיכר אלפי אנשים. יצאתי מבין גושי האנשים, חציתי את הכביש ונכנסתי לקרירות הממוזגת והמבורכת של סניף am.pm, קניתי לי פחית משקה צונן,עמדתי וצפיתי בהמון האדם ממול. לא רחוק ממני עמדו חבורה של 4-5 חבר'ה, קולניים ונרגשים. הסתכלתי עליהם, ואחד מהם עלי, במבט ממושך שהוביל בהמשך לצמצום הפער בינינו בכמה צעדים.הוא נראה לי בסביבות גיל 15,לא יותר.
"היי", הוא אמר לי בחיוך.
"ערב טוב" עניתי לו בליווי חיוך משלי.
הוא שאל אם הוא יכול לשאול שאלה. כל מה שאתה רוצה עניתי לו. הוא שאל אותי אם באתי לעצרת מתוך הזדהות, או שסתם עברתי שם. אמרתי לו שבאתי לתמוך בקהילה. כי זה חשוב. כי לא ייתכן שנערים ונערות יירצחו פה בגלל נטייה מינית. זה לא נתפס.אז לא,לא סתם עברתי שם. ועדיין לא נחה דעתו. הוא שאל אם יש לי בן או בת מהקהילה. עניתי לו שכן. הבן שלי שנמנה על הקהילה נמצא פה בקהל. באנו יחד. ואז הוא אמר לי "את יודעת", "אם אני אבוא לאבא שלי ואספר לו שאני הומו,הוא ייתן לי מכות עם מקל". הילד הזה פצע לי את הלב באותו הרגע. והמשיך: "הוא יעדיף שאני אמות מאשר לקבל את העובדה שאני הומו". ואז הוא שאל אם הוא יכול לחבק אותי. בטח שאתה יכול אמרתי לו. והוא חיבק אותי,ועמדנו שם חבוקים באבן גבירול, מול כיכר רבין,והחברים שלו שהיו כל כך קולניים עד אותו רגע, פתאום כולם נדמו והסתכלו עלינו. והיה בחיבוק שלו משהו נואש. והנער הזה,שאני ממשיכה לחבק אותו בלבי ובמחשובתיי נשאר אתי מאז.
ואני חושבת עליו, ועל אבא שלו שאני לא מכירה, אבל אני מקווה שהנער הזה שהוא היום כבר בחור, יצא מהארון,ואבא שלו לא הרביץ לו עם המקל,ומקווה שטוב לו.

לכן הספר הזה כל כך חשוב והלוואי וירבו כמותו. כי הספר הזה הוא הקרן אור בעולם ובסביבה החשוכה שאנשים עדיין חיים בה.

האמת כשסגרתי את הספר לא ידעתי מה לחשוב עליו, לא ידעתי למקד את הרגשות שלי והמסקנות ובפעם הראשונה כדי לגבש את הדעה שלי פניתי לביקורות שעשו קצת סדר ועזרו לי לתת שמות למחשבות שלי. אולי ההרגשה שלי היא באמת בגלל שקהל היעד של הספר הוא נוער. הרבה מאוד אלמנטים בעלילה מוקצנים עד כדי לא אמינים, "אמריקאים" מידי, וכנראה זה מה שמפריע בהתרשמות הכללית של הסיפור. מצד שני הספר עוסק בנושאים עמוקים ורגישים כמו מה זה אהבה, סוגי אהבה, קנאה, הגדרה עצמית, איך אני רואה את הקשרים שלי עם אחרים לעומת איך אחרים רואים אותם, יחסים בתוך המשפחה ועוד.אני חושבת שמה שיפה בספר שאולי הוא לא הכי עמוק ואמין, אבל כל אחד יכול להשלים את התמונה ולתת לו נפח על פי ראות עיניו, בדיוק כמו שהדמויות עשו עם הדיוקן.

שם נפלא ומסקרן יש לספר. איזה זאבים? למה שיהיה איכפת להם אם חזרתי הביתה? שם עם סיפור. אבל לא הסיפור הזה.
על הכריכה האחורית של הספר כתוב שהוא נבחר ב 2012 לאחד הרומנים הטובים בארצות הברית. מאד מעניין אותי מי הגוף הבוחר. כי אני אף פעם לא יכולה להגיד שספר טוב מסויים הוא טוב יותר מספר טוב אחר. ברור לי שמאז הספורט והתחרות נכנסו לכל תחום בחיינו כל דבר נמצא באיזה רשימה עם ערך לפניו. ועדיין הייתי רוצה שמישהו יסביר לי איך מחליטים ש"והיום אינו כלה" טוב יותר מ"מות הזמיר", נניח. איך אפשר להשוות? שלא לדבר שאם לא אהבתי ספר הנמצא במקום הראשון, מגיעות לי שריקות בוז ותואר רשמי של "לא מבינה בספרות עלית".

הסיפור עוסק בארצות הברית של 1987. ודאי שמתם לב שבארצות הברית יש כל מיני טרנדים - רובם מאומצים בחום על ידי גרורותיה הנאמנות, עד שמתברר שהטרנד בטעות יסודו, או שצץ הטרנד החדש, מה שבא קודם? אז הטרנד ההוא היה מחלה נוראה שבאותה תקופה נחשבה למחלת ההומואים וחלק צדקני-דתי-רפובליקאי באוכלוסייה חשב שדווקא מגיע להם. אם הם חוטאים נגד הטבע(?) ומצוות הכנסייה, העונש הראוי משמיים הוא גסיסה ארוכה יחסית ומכוערת מאיידס, חרם ודחייה מהציבור החרד. אז יש הומו שנפטר מאיידס בתחילת הסיפור, יש לו בני משפחה אבלים - מי יותר ומי פחות - יש גיבורה בת 14 שמספרת את הסיפור, כמעט כל המצרכים ההכרחיים לסיפור מרתק. אבל חלק מהמצרכים לא היו טריים, חלקם לא אמינים בעליל, חלקם - החלק הרגשי שאמור לקשר בין המרכיבים השונים - היה מוגזם ובקיצור - התבשיל, לטעמי, אכיל אבל לא מלהיב.

הסיפור נראה על פניו כסיפור על אהבה: אהבה בין ילדה מופנמת לדודה יוצא הדופן והרגיש, שמקדיש לה המון זמן, אהבה בין שתי אחיות שניכרת למרות הריחוק והמריבות, אהבה בין אח לאחות למרות הריחוק ורגשי האשמה, אהבה וגוננות של הורים לילדיהם. אבל למעשה הסיפור הוא סיפור של קנאה. למרות שקנאה קשורה לחלק ממה שאנחנו קוראים לו "אהבה" - לא אהבתי שהספר מתייחס לאהבה באמצעות תיאורי קנאה, נקמה ורגשות אשם.

מה אני אומרת? הספר מעניין ברובו אם כי חלקו הוא "כתיבת אווירה" מיותרת. הוא כתוב בסדר, עוסק בבעיה חשובה - (מאז עברו כמובן, מים רבים בנחלים, מחלות חדשות ואיומות קמו ונפלו, גם דור זאבים חדש נולד). המשפחה כפי שתוארה בספר לא קנתה את אמוני. כהורה למתבגרים הייתי קונה את "המריבות" בין האחיות - יחסית למה שקורה במציאות בין אחים הן היו שיא שיתוף הפעולה והקשר החיובי. גם התנהגות ההורים - בין השארת ילדותיהן מגיל צעיר שיסתדרו בעצמן בתקופת הלחץ בעבודה לבין הפיקוח על מה שהן שומעות וקוראות בעיתון בתקופה רגילה - לא שיכנע אותי. והשינוי המפליג שעברו כל הדמויות תוך תקופה של מספר חודשים? דומה להבטחה להשיל 30 קילו בשבועיים. ואמין כמוה.
יאהבו אותו כנראה אנשים שוחרי טוב, שאוהבים סיפורי משפחה אמריקאית וסוף טוב. ואם אתם יודעים מיהו הגוף הבוחר את "הרומן הטוב ביותר לשנת..." אנא העבירו אלי את שמו, ואהיה אסירת תודה לנצח.

היו מספר יצירות מעטות שהצליחו לרגש אותי כמו הספר הזה.
בעייני הוא חובת קריאה, מצטרף לאותם ספרים שיש בהם מעט דמויות אבל כל דמות עמוקה מני ים.
קרול מתארת ביד אמן מערכות יחסים, פחדים וחרדות ששיש בכל קשר ובלבד שקיים בכל קשר.
לקח לי כמה ימים לחזור לעצמי לאחר שסיימתי אותו ולא כי הוא סוחט דמעות כי הוא הופך את הבטן ונוגע בנקודות מאוד אמיתיות וחזקות שקיימות בכל מערכת יחסים
מצאתי את עצמי שם בקלות וכאב.

והנה ציטוט שאהבתי במיוחד:
"עונת המס. בקרוב נגמור עוד שנה. תודה לאל"
"אבל זה לא כל כך נורא, נכון?
אבא שלי נעץ בי מבט של "את צוחקת עלי?"
"אז אם ככה, למה אתה עושה את זה?"
התכוונתי לזה ברצינות. באמת לא הבנתי למה אנשים עושים תמיד דברים שהם לא אוהבים לעשות. החיים נראו לי כמו מנהרה שהולכת ונהיית צרה. כשאתה נולד, המנהרה ענקית. אתה יכול להיות כל דבר. ואז, כאילו ממש שנייה אחרי שאתה נולד, המנהרה נהיית צרה בחצי, נולדת בן, אז כבר ברור שלעולם לא תהיה אמא וגם סביר שלא תהיה מניקוריסטית או גננת. ואז אתה מתחיל לגדול, וכל דבר שאתה עושה סוגר את המנהרה עוד קצת. אתה מטפס על עץ ושובר את היד, אז כבר לא תוכל להיות מגיש בביסבול. נכשלת בכל מבחן במתמטיקה, אז כבר אין סיכוי שתהיה מדען. וככה זה נמשך. עוד ועוד לאורך השנים, עד שאתה נשאר תקוע. נהיית אופה או ספרן או ברמן, או רואה חשבון. וזהו, זה מה שאתה. ביום שאתה מת, המנהרה בטח כבר כל כך צרה, ואתה נדחק אליה עם כל כך הרבה בחירות שבחרת, שאתה פשוט נמעך.

מלכוד האמינות של ספרים למבוגרים שמסופרים בקולם של בני נוער הוא בעיה ידועה, כל כך ידועה שאני מתפלאת שסופרים שוב ושוב נופלים בה. מצד אחד, קולם של רוב הנערים והנערות הוא ילדותי ושטחי מכדי שיעניין את המבוגר הממוצע וייצור עומק מספיק לספר. מצד שני, אם הנער או הנערה המספרים יקבלו ביטוי מורכב ומעמיק יותר, הרי שהאמינות שלהם כמספרים תתמסמס. הפתרון הוא כמובן לוותר על לספר סיפור למבוגרים דרך זווית הראייה של אדם לא בוגר, או להיות מוכשרים באופן יוצא דופן שיצליח להיחלץ מהמלכוד (להיות מוכשרים במיוחד זאת המלצה באופן כללי).

וכל זה כהקדמה לבעיה שהייתה לי עם הספר הזה, שיש לו סיפור יפה ומרגש, שהצליח לחמוק מהמלכודת הדידקטית המאיימת עליו אבל לא מהמלכוד שהציבה בחירתה של ילדה בת 14 לספר את הסיפור. הילדה-נערה הזו היא ג'וּן, ילדת פרבר של ניו יורק ב-1987, שדודה וסנדקה הנערץ מת בתחילת הספר מאיידס. ג'ון צריכה להתמודד עם הפרידה מהדוד מחד ועם היכרות מפתיעה עם בן זוגו הסודי מאידך, ובתווך להתעסק ביחסים הלא יציבים שלה עם אחותה הגדולה ועם הוריה הנעדרים-משהו. ההורים הנעדרים מהסיפור הם דוגמה בולטת לדרך שבה הספר מסופר מזווית של פנטזיית ילדות על הורים שאינם קיימים, הורים שלא שמים לב שהבת שלהם מסתובבת עם גבר זר במנהטן, וילדה ששמה לב לאכזבות החיים המבוגרים ולקשיים שחווים ההורים שלה כאילו הייתה בגילם. אבל בעיית האמינות הזו היא שולית לבעיה העיקרית שהוזכרה קודם, שהיא כפולה הפעם - קודם כל כי המחשבות של ג'ון מורכבות, מכילות ומודעות קצת יותר מדי יחסית לגילה ולשנות השמונים, ואחר כך כי העלאת כל הרגשות של ג'ון אל פני השטח, יחד עם כל ההתלבטויות והתהיות שלה, מרוקנות את הספר מסאבטקסט או מכל מרווח עלילתי ו/או רגשי שהקוראת אמורה להשלים בדמיונה.

כל אלה הופכים את הספר לכזה שבני נוער כנראה יאהבו ויתרגשו ממנו, אבל לאדם שעבר את גיל צבא זה כבר קצת קשה יותר. הסיפור, כאמור, עדין ומרגש וחשוב חברתית בלי להיות מטיפני, אבל אם אתם מחפשים קול קצת יותר מורכב שיספר אותו אולי כדאי לחפש משהו אחר.

רומן מרגש עד דמעות, ממליצה ממליצה ממליצה!
זהו סיפור התבגרות של ילדה מופנמת בת 14 ושמה ג'ון. הסיפור מתרחש בשנת 1986. דודה של ג'ון, פין, גוסס מאיידס. הוא צייר ידוע שגר בניו יורק והוא החבר הכי טוב של ג'ון.
הוריה של ג'ון עובדים מאד קשה ואת רוב זמנה היא מבלה עם דןדה האהוב. פין הוא גם הסנדק שלה והיא לאט לאט מבינה שהיא פשוט מאוהבת בו.
פין שוקד על ציור דיוקן של ג'ון ואחותה שהיו חברות טובות והתרחקו לאט וכל מטרתו הוא לאחד את השתיים כי אין כמו משפחה. ג'ון תבין זאת מאוחר יותר.
ג'ון מבלה עם פין את ימי ראשון עד שהוא נפטר וג'ון הרוסה מכאב. בלוויה שלו היא מבחינה באדם שמסתכל עליה. אחותה מגלה לה שהאדם הזה, טובי שמו, הוא בן הזוג של פין והוא זה שהרג אותו.
טובי שולח לג'ון מכתבים וחבילות עם פריטים שהיו שייכים לפין ומבקש להיפגש איתה. רגשותיה של ג'ון מעורבים. מצד אחד הוא בן זוגו וחייב להיות אדם מקסים כי פין כזה אבל מצד שני הוא אשם במוות של פין אז היא שונאת אותו. היא מתלבטת מה לעשות ומחליטה להיפגש איתו.
מרגע הפגישה מתפתחת ביניהם חברות מרגשת שהם שומרים בסוד גם מהמשפחה של ג'ון. ג'ון מגלה שגם טובי מתגעגע מאד לפין והיא לומדת לאהוב אותו. הוא מספר לה דברים רבים על דודה שלא היו ידועים לה לפני כן.
ג'ון מבלה עם טובי הרבה במקומות שפין אהב ונקשרת אליו. אהבתי מאד את הסוף המרגש.
ספר יפהפה,מרגש מאד, מעניין, משלב בתוכו אהבה, חברות, התמודדות עם אובדן ויחסים בין בני משפחה. אני בטוחה שהוא יהיה רב מכר. ממליצה בחום!

סיפור מאוד עדין וכתוב יפה על נערה צעירה שמעבר לכל הבעיות והרגשות העזים שמגיעים עם גיל ההתבגרות היא גם חווה את הכאב בפעם הראשונה של אובדן אדם קרוב. הדוד האהוב שלה נפטר מאיידס. מדובר בשנות ה -80 , המחלה היא בעיקר משהו שלא מדברים עליו ולא יודעים יותר מידי עליה.
ג'ון הנערה הצעירה מתמודדת עם האבל בפעם הראשונה והיא סקרנית לגבי חייו של הדוד האהוב שלה. כך שהיא בעצם נחשפת רק אז בפעם הראשונה לטובי - בן הזוג של דודה שנשאר בודד לאחר המוות של אהובו.
הקשר הסודי בניהם שדרכו כל אחד מהם לומד על האדם האהוב שאיבדו דרך עיניו של האחר הוא בעצם תמצית הספר.
חברות אמת, התבגרות, אובדן ואומץ הם רק חלק מהדברים שג'וי לומדת על בשרה בתהליך הזה.
הספר כתוב מאוד יפה. הנושא בהחלט מעניין.
עיקר העלילה היא ההתפתחות הריגשית שהדמויות עוברות.
שווה קריאה

וואוווו....... איזה ספר..
לקח לי המון זמן לסיים אותו וזה בגלל שהייתי חייבת לעצור כל כמה פרקים.
הספר חזק וכתוב היטב. הוא עוסק בג'ון שוד של פין היה צייר חשוב ומפורסם. הוא מת מאיידס וג'ון מוצאת את עצמה מנהלת יחסי חברות וקירבה עם בן זוגו טובי.
הכל כתוב בעדינות אך האמיתות שעולות מהספר קשות.
הפחד מאיידס, החיים עם מחלה שכזאת, מה זה עושה לחולים ומה למשפחותיהם ואיך אפשר להמשיך הלאה אחרי טרגדיה.
יחסי אחיות, יחסי הורים וילדים.. הכל פרוש שם כמניפה...

היו בהחלט קטעים שקצת נמרחו לטעמי אבל הספר הולך איתי הלאה.
קשה ומומלץ.