טוני מוריסון היא בעבורי הסופרת שכתבת את "חמדת" (Beloved). הרומן האפי, המפעים והכישרוני כל כך שהיא פירסמה ב 1987 ואשר מתאר את העבדות, את תוצאותיה ואת אלו ששרדו אותה באופן שאי אפשר לשכוח או להישאר אדיש אליו. זהו הרומן שהקנה לה את הפוליצר ואחר כך את פרס הנובל לספרות, ובצדק רב! הבעיה עם סופרים שכתבו יצירות כמו "חמדת" היא שכל ספר אחר יעמוד בצילו (ראה מקרה פראנזן ו"התיקונים" ומייקל קאנינגהם ו"השעות" - ושניהם לא סופרים בקנה המידה של מוריסון). ואכן, "הביתה" הוא יצירה מינורית יחסית ברפרטואר של הסופרת המדהימה הזאת. סיפור מצומצם, נובלה, המתארת את מסעו של פרנק מאני, חייל שחור משוחרר ממלחמת קוריאה, בחזרה לביתו, בעיירה לוטוס בדרום ארה"ב.

בית הוא מושג טעון, ומסעו של החייל השב הביתה הוא סיפור מכונן בתרבות המערבית, החל מסיפורו של אודיסיאוס השב לאיתקה. ואכן, גם כאן פרנק חווה מגוון חוויות של פוסט טראומה, סיוטים ובושה על היותו היחיד ששרד מחבריו מאותה עיירה שכוחת אל, ועל מה שראה ועשה במהלך המלחמה. אך פרנק גם חווה אמריקה קשה ועויינת לאדם שחור בשנות החמישים, בין אם הוא חייל משוחרר ובין אם לאו. הסיפור טעון באלימות יומיומית סתמית, אקראית ואגבית. אלימות קשה ונוכחת אולי אף יותר מן האלימות של המלחמה ומוראותיה.פרנק זר לעצמו. הוא חש לא נוח בעורו שלו. הוא פותר את מצוקותיו בהתמכרות לטיפה המרה ובהתכתשויות מקריות. גם בת זוגו, לילי המוכשרת והשאפתנית, לא מצליחה למלא את הריקנות שבתוכו. אך מכתב מסתורי שמגיע אליו ומודיע לו שאחותו הצעירה והאהובה בסכנת חיים מנער אותו מעצמו ונותן לו כיוון ומטרה. המסע לאחותו הוא המסע הביתה, לעצמו, כמו גם לבית הפיזי ולקהילה, שהוא ואחותו עזבו לפני שנים.

מוריסון עוברת בכישרון רב בין מספר נקודות מבט, בין פרנק לאחותו אסידרה (סיי) ובת זוגו לילי ויוצרת תמונה מרגשת, אם כי לא מעמיקה ביותר, של חוויית החיים של השחורים באמריקה של שנות החמישים, פוסט מלחמת קוריאה זמן לא רב לפני שהכול התפוצץ במאבק של התנועה לשיוויון זכויות האזרח של שנות ה-60'. הסיפור הוא ריאליסטי אך יש בו גם מגע פואטי מעודן ורגיש וכמה תמונות על גבול הריאליזם המאגי שכל כך מאפיין את כתיבתה של מוריסון. יחד עם זאת חשתי ברדידות מסויימת, על גבול הקלישאה, בתיאור קהילת השחורים. בעזרה לזולת, וההתגייסות של הנשים השחורות הפשוטות אך החרוצות והמאמינות למען פרנק וסיי.

אין ספק שמוריסון היא סופרת גדולה וכל מה שהיא כותבת משובח וראוי לקריאה. הרבה סופרים (מישהו אמר אשכול נבו?) לא יגיעו כל חייהם לרמה של טיוטא ראשונית שלה. אבל עדיין, "חמדת" זה לא.

שנים ארוכות לא קראתי את טוני מוריסון. נדמה לי שהאחרון שקראתי היה ג'אז מיד כשיצא כך שבאמת הגיע הזמן לשוב אל הסופרת הגדולה הזו.

יש הרבה סיבות אשר בגינן אני אוהב את כתביה ולא רק בגלל הנושאים בהם היא עוסקת. טוני מוריסון אינה מכבירה במילים והיא לא צריכה למלא 500 עמודים כדי להוציא יצירה מתחת ידיה. גם בתיאורים קצרים היא מצליחה היטב להעביר את האווירה ואת תחושותיהן של הדמויות עליהן היא כותבת, בין היתר על ידי דיאלוגים שגיבוריה מנהלים עם המספרת, כמו זה למשל: "המלחמה בקוריאה? אינך יכולה לדמיין אותה כי לא היית שם".

בספרה הביתה לוקחת אותנו מוריסון אל ארה"ב של שנות ה-50 של המאה הקודמת. אלו השנים של אחרי מלחמת קוריאה, השנים בהן נרדף כל מי שנחשד בנטיות קומוניסטיות והשנים בהן שלטה בארה"ב ההפרדה הגזעית בין השחורים והלבנים בחסות חוקי ג'ים קרואו הנתעבים.

זהו סיפורם של פרנק ואחותו סי. פרנק חוזר מקוריאה כשהוא הלום קרב. חברי ילדותו נהרגו על ידו ובנוסף לכך הם עשו שם מעשים שהוא משתדל לא לזכור. אמנם ההפרדה הגזעית בצבא כבר הסתיימה אך הוא חוזר אל מדינה גזענית ביותר. בעקבות תקרית אלימה שהוא כלל אינו זוכר את פרטיה הוא מאושפז בכפיה, אשפוז ממנו הוא בורח כדי להציל את אחותו לאחר שהוא מקבל מכתב קצר: "בוא מהר. היא תהיה מתה אם תתמהמה". עליו לעשות את כל הדרך מסיאטל שבצפון מערב ארה"ב אל ג'ורג'יה שבדרום מזרח. בדרכו הוא נתקל בכמה אנשים טובים המסייעים לו כמו הכומר ואשתו, בחור זר היושב לידו בדיינר והמלצר ברכבת. מזכיר במשהו את מחתרת המסילה שסייעה לעבדים במנוסתם מדרום לצפון.

סי היא בחורה צעירה בת 20 המנסה לפלס את דרכה בסבך החיים. בילדותה גורשה המשפחה מביתה והיא ואחיה גודלו על ידי סבתם. היא מגיעה לעבודה אצל רופא אשר בהמשך מתברר כי הוא מבצע בה ניסויים. אין פרוט לגבי הניסויים אך לדעתי יש שם רמז למעשי העיקור בכפייה שנעשו באותה עת לצעירות שחורות בדרום.

ב-143 עמודים מכניסה טוני מוריסון את סיפור המלחמה, סיפור מסעו של פרנק דרומה, סיפור ילדותם של פרנק וסי וסיפור פגישתם המחודשת בדרום. כל כך הרבה תוכן בכל כך מעט עמודים, אמנות ממש.

ספר נפלא, רגיש ונוגע אשר זכה גם לתרגום מצוין.

גם בספר זה כמו בספריה האחרים, לטוני מוריסון יכולת מרשימה להכניס את הקורא לחיי השחורים בדרום ארה"ב. קריאה בספר מיקמה אותי בדרום העני וצירפה אותי לחיי הגיבורים עם הרבה אמפתיה, הבנה ואי שקט. לא מדובר בקריאה מתבוננת אלא בחווית השתתפות.
ממליצה!

זהו הספר הראשון של טוני מוריסון שאני קורא. מאד אהבתי את השפה וסגנון הכתיבה, וכן את יכולתה היוצאת דופן לספר סיפור. למרות כל הדברים הנ"ל הסיפור לא נגע אל ליבי ולא הרגשתי שישאיר בי זיכרונות מהספר.

- ... אבל הסוף לא הסתדר לי (שרה מ.)
- לא עניין אותי (צילה א.)