"היא הבינה שקריסטינה טומאס מדברת ככה בגללה, בגלל מבטאה הזר, והרגישה לרגע כמו ילדה קטנה ונרפית ומזילת ריר.
'אני דוברת אנגלית', היא אמרה.
'אני בטוחה בכך,' אמרה קריסטינה טומאס. 'אני רק לא יודעת כמה טוב'.
איפמלו התכווצה. באותה שניה מתוחה, דוממת, כשעיניה פגשו את עיניה של קריסטינה טומאס לפני שלקחה את הטפסים, היא התכווצה. היא התכווצה כמו עלה מיובש. היא דיברה אנגלית כל חייה, הובילה את חוג הדיבייט בתיכון, ותמיד חשבה שהאינפוף האמריקאי לוקה בחסר. היא לא היתה צריכה להתכווץ ולהצטמק, אבל כך היא הגיבה. ובשבועות שלאחר מכן, כשירדה קרירות סתיו, היא התחילה להתאמן על מבטא אמריקאי."
===
מישהו שקרא בעקביות את כל הסקירות שלי שאל פעם אם אין אף ספר שאני אוהבת לקרוא. ממש אוהבת. אני אדם ביקורתי והסטנדרטים שלי גבוהים ואני צריכה מאוד להאמין לספר כדי להנות ממנו מתחילה ועד הסוף ולהמליץ עליו בלב שלם. יש לי סטנדרט על כל דבר כמעט, אפילו על אורך הספר - כבר אמרתי כמה פעמים שרומן בעברית שהוא לא פנטזיה ולא סאגה בין דורית צריך לתפוס בין 350 ל-500 עמודים, וצריכה להיות הצדקה טובה מאוד כדי שיהיה יותר מזה. אז את הספר הזה ממש אהבתי. באמת. לא הכל במאה אחוז מושלם, אבל החסרונות יחסית זניחים בעיני. הוא על גבול האורך, קצת פחות מ-500 עמודים ובאמת בתחושה קצת טיפה ארוך מדי. גם חלק ממנו מודפס בגופן שונה, מה שנוטה לעשות לי חררה, ויש בו את סימן הפיסוק ; שאני ממש, אבל ממש מתעבת. מה לעשות, לא הכל מושלם בעולם.
===
"'מה את קוראת?' קלסי פנתה אל איפמלו.
איפמלו הראתה לה את כריכת הספר. היא לא רצתה לפתוח בשיחה. במיוחד לא עם קלסי. היא זיהתה בקלסי את הלאומנות של אמריקאים שלא חסכו בביקורת על אמריקה, אך לא אהבו שאת תעשי זאת. הם ציפו שתהיי אסירת תודה ותשתקי ותמיד הזכירו לך כמה אמריקה טובה יותר מהמקום שממנו באת.
'הוא טוב?'
'כן.'
'זה רומן, נכון? על מה זה?'
למה אנשים שואלים 'על מה זה?' כאילו רומן צריך להיות רק על דבר אחד. איפמלו שנאה את השאלה. היא היתה שונאת אותה גם לולא הרגישה, נוסף על האי-וודאות המדכאת שלה, התחלה של כאב ראש. 'אולי זה לא יהיה ספר מהסוג שתאהבי, אם יש לך העדפות מיוחדות. הוא מערבב פרוזה בשירה.'
'יש לך מבטא נהדר. מאין את?'
'מניגריה.'
'הו, מגניב.' לקלסי היו אצבעות דקות. הן יהיו מושלמות לפרסום טבעות. 'אני נוסעת לאפריקה בסתיו. לקונגו וקניה, אני מתכוונת לנסות לראות גם את טנזניה.'
'זה נחמד.'
===
איפמלו היא "אמריקנה" - בחורה שנולדה וגדלה בעיר לאגוס שבניגריה, אבל מהפכות ושחיתות שלטונית בשילוב עם שביתות מרצם מהאוניברסיטה מקשים עליה לסיים את התואר שלה בארצה, וגורמים לה לעקור לארץ החלומות הנכספים, ארצות הברית. כלומר "אמריקה". היא עירונית, משכילה, דוברת אנגלית מילדות כי זו השפה הרשמית בניגריה, חרוצה ומוכנה ללמוד, ובארצות הברית היא מגלה שהיא בעיקר שחורה. כך שזה ספר על הגירה, אבל גם ובעיקר ספר על גזענות. וזה ספר על שיער.
בפתיחת הספר אנחנו פוגשים את איפמלו בנסיעה אל עיר אמריקאית אחרת, שם ישזרו את השיער שלה לצמות, כהכנה לנסיעה חזרה הביתה, ללאגוס. לא ביקור, חזרה. אחרי כארבע מאות עמודים איפמלו עדיין באותו סלון לשזירת שיער, כי כן, צמות בשיער לוקחות זמן, שעות של ישיבה במספרה. כמו המבטא שלה, גם הצמות לא התאימו. כלומר הצמות התאימו כל עוד היא היתה סטודנטית, אבל היו לחלוטין בלתי הולמות ולא מקצועיות כשחיפשה עבודה. את השיער, כמו את המבטא, היא ניסתה להתאים, במישטור שאותו עוברת כל בעלת שיער מקורזל, גם אם שמה ביונסה או מישל אובמה. אלא שההחלקות כרוכות בחומרים הרסניים לקרקפת, ואיפמלו מתקוממת, וחוזרת לטבע - לאפרו שלה. גם הוא דורש הרבה טיפול, מסתבר, אבל יש לו יתרון מבחינתה. אותו יתרון שיש למבטא האפריקאי שהיא חזרה אליו, ולבלוג שהיא פתחה. הם צועקים והם בוטים.
איפמלו לא נחמדה. יש ציפיות ממנה שתהיה כזאת, גם מהסביבה וגם מקוראי הספר אבל היא לא מממשת אותן, וגם לא טורחת להתנצל על זה. יש לה דעות והיא אומרת אותן, גם אם אחרים מצפים לפוליטקלי קורקטנס האמריקאי. ציפיות זה דבר נהדר, אבל לא באמת חייבים לעמוד בהן. היה לי בוס ששמר על מבטא מרוקאי מכוון כל השנים. במילואים הציבו אותו כשין גימל וציפו שהוא יהיה נהג או משהו. הוא היה פרופסור באוניברסיטה. יש לי חברה שמספרת כל הזמן איך מצפים ממנה להיות קצת נחמדה יותר, אבל היא עורכת דין ועוסקת בליווי משברים ומאבקים. היא לא נחמדה, השפה שלה בוטה ואומרת אמת כפי שהיא. וזה עובד לה. גם איפמלו לא נחמדה, וזה בסדר גמור, גם אם לחלק מהקוראים לא עובר טוב בעיניים.
הספר מלווה את השנים שלה בארצות הברית, אבל גם קצת מלפני, מניגריה, ומאחרי, עם החזרה לניגריה כשהכינוי "אמריקנה" מלווה אותה על כל צעד ושעל. השנים עשו את שלהן, היא גם ניגרית וגם קצת לא.
===
"הוא קרא את כל הארכיון של 'בלוגזע או הבחנות שונות על שחורים אמריקאים (אלה שנודעו בעבר ככושים) מאת שחורה לא אמריקאית'. הפוסטים הדהימו אותו, הם נראו אמריקאיים כל כך וזרים כל כך, הקול המתריס בסלנגיות שלו, העירוב של שפה גבוהה ונמוכה, והוא התקשה לדמיין אותה כותבת אותם. לבו התכווץ כשקרא את אזכוריה לחברים שלה - האקס הלבן המדליק, הפרופסור החתיך. הוא קרא את 'רק הערב' כמה פעמים כי זה היה הפוסט הכי אישי שכתבה על האמריקא השחור, והוא תר אחרי רמזים ודקויות שיבהירו לו איזה מין גבר הוא, מה סוג היחסים ביניהם. כיוון שבפעם האחרונה שהכיר אותה היא ידעה מעט מאוד על הדבריפ שכתבה עליהם, הוא נתקף תחושה של אבידה, כאילו היא הפכה להיות אדם שהוא כבר לא יזהה."
===
הספר הוא גם סיפור אהבה, אבל בקטע הזה הוא קצת צולע. זה נראה כאילו המחברת הכניסה את הגברים שבחיים של איפמלו כדי להעלות נקודה, ולא בפני עצמם. זה מתחיל עם אובינזה, החבר הניגרי, זה שבבית של אימו האקדמאית איפמלו קיבלה את החשיפה הראשונית לספרים ולאהבת ידע. אז אובינזה לא מצליח להגיע לארצות הברית. זו תקופת ראשית שנות האלפיים, וגבר אפריקאי הוא לא מועמד טוב לאשרת כניסה, עד הרבה יותר מאוחר, כשהוא כבר עשיר ויש לו המון כסף ופתאום הוויזה מגיעה בקלות. איפמלו, מחוסרת עבודה, מקבלת כסף מגברים על מעשים שמגעילים אותה, ואז פחות או יותר מנתקת את הקשר עם אובינזה. במקומו יש לה בהתחלה את קורט, אמריקאי וואספי ממשפחה עשירה ומבוססת, ואחריו את בליין, פרופסור אפרו-אמריקאי. שלושתם אמנם מתוארים במראם החיצוני, אבל בולטים בעיקר באינטלקט, בקריאת הספרים, ביצירת טיעונים ובשיחות. לא ברור מי המתאהבת ככה, האם זו הכותבת או הגיבורה.
ולמרות הצליעה הזאת, אהבתי את הספר. הוא כתוב היטב, הוא מראה מגוון נקודות מבט, היחס להורים, החברים האמריקאים, היחס לחרדות ולדיכאון ולשאר דברים שלא היה להם שם באפריקה, הדודה הרופאה שהיתה מאהבת של גנרל בניגריה, ואז נאלצה לברוח משם ולקחת איתה את הבן שילדה לו מחוץ לנישואים, בן הדודה שגדל בסביבה לבנה לחלוטין, ועוד. לי הוא גם פתח לנקודת מבט על ניגריה, מדינה בת מאתיים מיליון תושבים במערב אפריקה, השביעית בעולם בגודל האוכלוסיה שלה והמאוכלסת ביותר באפריקה עצמה. מקום עם הרבה משאבי טבע, אבל עם שחיתות שלטונית שמפריעה לממש אותם או לבנות תשתיות טובות, כאלה שלא יחייבו בני מעמד בינוני לרכוש גנרטור ומתקני אל פסק כדי להפעיל מכשירי חשמל.
