לא קראתי את בז וניאלה אבל קראתי ואהבתי את שנת המבול. לאחר שנות הקורונה דבריה של מרגרט אטווד נשמעים כמו נבואה שאמנם לא התגשמה במלואה אבל כנראה תתממשש בעתיד הלא רחוק. לספר השלישי בטרילוגיה פחות התחברתי. עדיין כתוב טוב עדיין מרתק אבל איכשהוא פחות אמין ונשמע כמו אגדה למבוגרים שזה אכן מה שהוא. הסוף מאכזב משהו, למעשה הוא משאיר את הקורא בשום מקום אבל עם אותן תהיות. האם העתיד של האנושות הוא זן חדש של בני אדם - יפה תואר אבל עם יכולות חשיבה מוגבלות? אולי, מי יודע.

סוף סוף זה קרה. הספר השלישי והאחרון בטרילוגיה הדיסטופית המופתית של הסופרת הקנדית המבריקה מרגרט אטווד. דיסטופיה כה מבעיתה שלעומתה דיסטופיות וותיקות כ"1984", "עולם חדש מופלא" או "בעל זבוב" נקראים כסיפורי ילדים תמימים. שש שנים לאחר "שנת המבול" ותשע שנים לאחר "בז וניאלה" מגיעה לסופה אחת מהטרילוגיות השנונות, החכמות והמצמררות שנכתבו אי פעם, לא מומלץ לנשים הרות או לרכי הלב!

"אדם האחרון" ממשיך מיד את אירועי שנת המבול ומלווה את בני האדם המעטים ששרדו את המגפה שכילתה את האנושות
ואת הבזאים, ילדי בז, המין המהונדס גנטית שנוצר ע"י בז וחבריו במעבדת גד-עדן במטרה ליצור תחליף בלתי אלים לאנושות. הסיפור מובא לנו מזווית הראייה של טובי, אחת מן השורדות, חברה לשעבר בכת "גנני האלוהים" כת אקולוגית בהנהגת אדם הראשון שניסתה להזהיר את האנושות מן האסון המתקרב וליצור אורח חיים מקיים וחליפי לאורח החיים הבזבזני, המזהם והאלים של מרבית האנושות שחיה המתחמי התאגידים המאובטחים בכבדות או בפלביות העניות והמוזנחות. טובי מספרת לנו את סיפורה אך היא מספרת אותו גם לבזאים, שרואים בה מעין נביאה ושליחה של בז הטוב והמטיב ושל ניאלה, אם כל חי. האופן בו טובי מנסה לתווך את הסיפור לבזאים, במיוחד לילד המוכשר והסקרן שזכה לשם האירוני "שחור הזקן" מהווה הערה מבריקה של המחברת על התפתחות דתות ומיתוסים וכיצד סיפור ששורשיו במציאות ספציפית ועגומה למדי, הופך למיתוס מרהיב ונערץ.

טובי גם מקשיבה לסיפורו של זב, בן זוגה, אהוב נפשה ואחיו של אדם אחת, מייסד כת גנני האלוהים. דרך סיפוריו המשעשעים אך מעוררי האימה של זב על ילדותו ונדודיו אנו לומדים יותר על העולם של טרום המגיפה ועל הרקע של הדמויות השונות, אשר באופן מפתיע למדי הכירו כולן זו את זו לפני האסון. אך יחד עם זאת, זוהי גם חולשתו העיקרית של הספר. הוא נקרא בעיקר כעוד מאותו דבר ואין בו את המעוף והיצירתיות שאפיינו את שני החלקים הראשונים של הטרילוגיה. למעשה, התנופה החדשנית נעצרת ואנחנו נותרים בעיקר עם הפוסט טראומה, עם ניסיונותיהם המסוכנים והמהוססים של השורדים לשרוד ועם סיפור שיתוף הפעולה שנוצר בינם לבין הבזאים לבין השתלזירים, חזירים מהונדסים גנטית שהושתלה בהם ריקמת מוח אנושית, במטרה להדוף ולהילחם בשני רוצחים אלימים ואכזריים ביותר, אשר שרדו גם הם את המגיפה.

בסך הכול הספר מעניין למדי, סוחף וקריא, אך הוא אינו מציע קתרזיס או סגירה דרמטית א-לה "שובו של המלך" או "עורבני חקיין". עובדה שבהחלט עשויה לאכזב את המעריצים ואת כול מי שחיכה זמן כה רב (כמוני) לסיומה של הטרילוגיה.

הספר הראשון של מרגרט אטווד שלא גורם לך למחלת ים ולא טחוז תזזית. נכון שהוא השלישי והאחרון בסדרה הוא הטוב ביותר. עלילה זורמת. תענוג אמיתי לאוהבי הז'נר.