יש לי קרוב משפחה, לא אציין את הקריבה, את שמו או עיסוקו שכן האנונימיות שלי באתר הזה לוקה בחסר. אותו קרוב משפחה הוא מארח למופת, אצלו הכול מושלם, הבשר שהוא צולה נקנה מקצב בוטיק, היין שפתח הוכן ביקב בוטיק מענבים מזן מיוחד ונדיר שיובא במיוחד מדרום צרפת, היינן צרפתי והמבקבק בא מאי רחוק באוקיינוס ההודי שעונה לשם "שעם". האחים שלו הכי חכמים ומוצלחים, הרכב שלו הכי טוב, הבית שלו הכי טוב, אותו הוא קנה במחיר הכי טוב, בדיוק לפני שהמחירים זינקו... הוא מסתובב בעולם עם חיוך זחוח על פניו מרוצה מהחיים, הכול סביבו יפה, ואת מה שלא יפה הוא מיפה. אין לו דעות משלו אבל יש לו מה להגיד על כול דבר, הוא מלקט דעות ושוזר אותם בבליל השיחה האינסופי שלו.
אותו קרוב משפחה ממש מזכיר את מר קןפפרקינגל גיבור סיפרו של לדיסלב פוקס. אל הספר הגעתי בעקבות ביקורת מצוינת של שילה. הספר היה מעצבן ניסיונו של לדיסלב להציג את קופפרקינגל כבורגני משעמעם, מצליח לו כל כך עד שבספר ברובו קצת משעמם. יש חזרות על מוטיבים באופן בוטה ומלאכותי קצת נוח מאוד למורים לספרות, אבל לקורא התמים מרגיש קצת כמו שמאכילים אותו בכפית. הספר לא רע אבל מצד שני לא הרגשתי שאני קורא את "אחת מיצירות המופת של המאה ה 20". הרגיש לי קצת כמו משל ולא כמו רומן, אין בו ממש דמויות למעט הדמות הראשית, כולם משמשים תפאורה, כמעט אף אחד לא מדבר למעט קופפרקינגל שלא מספיק לדבר. יכול להיות שזה לא הספר, זה אני, אפשר שהיו לי יותר מידי ציפיות בגלל הביקורת המצוינת של שילה, ואפשר שסתם הוא לא פגש אותי בנקודת זמן נכונה.
מציע שתקראו בעצמכם ותגידו מה חשבתם.
ובנוגע לקרוב המשפחה שלי מחר אני הולך ליומלדת שמימי של אחד הילדים שלו, בטוח שהפיסטוקים שיגישו הגיעו ישירות מחאלב, נקלו בתנור מיוחד והומלחו במלח אטלנטי, שהגיע מאטלינטיס העיר האבודה.
.

מר קופפרקינגל, עובד בקרמטוריום בפראג בשנים שלפני המלחמה. שריפת הגופות מתאימה לאמונתו בחיים שלאחר המוות כפי המתואר בבודהיזם הטיבטי וכפי שבא לידי ביטוי ב'ספר המתים הטיבטי'.

אבל בניגוד לעיסוק המזוויע, או אולי דווקא בגללו, מר קופפרקינגל הוא דמות נלעגת ביותר, שטחית, קלישאתית, כאילו חביבה ואווילית, אבל בעצם מאוד מעוותת. מר קופפרקינגל הוא למעשה גרמני המתגורר בפראג, והשתלטות הנאצים על צ'כוסלובקיה מתאימה לו כמו כפפה ליד, ולא רק מבחינה אתנית. מה שעושה את הסיפור למחריד הוא העובדה ש'אשתו השמימית', כלשונו, היא יהודייה וילדיו אם כן, חצי יהודים.

האמת היא שלפי השם של הספר תיארתי לעצמי שמדובר בספר שאי אפשר להישאר אדיש אליו, בפרט שנכתב עליו שהוא אחד מיצירות המופת של המאה העשרים. בפועל, הקריאה לא התרוממה מעל גובה מסוים. יש המון חזרות והעלילה מתקדמת לאיטה. רק הפרקים האחרונים משמעותיים. כמובן שיש בספר מן הגרוטסקי והמוריבידי, אבל בעיני היצירה לא מצליחה להגיע לספרות מופת. האחרית דבר נחמדה ומחכימה, אבל אני מעדיף ספרים שהקריאה לבדה מאששת את טיבו של הספר, בלי צורך להסברים מפולפלים מתוך אחרית הדבר.

השנה היא 1938 בצ'כוסלובקיה והסכם מינכן בפתח (חבל הסודטים סופח לגרמניה). גיבור הספר שעובד בקרמטוריום ואב מסור לשני ילדיו מאשתו היהודייה שידוע גם באהדתו ליהודים ואף מעסיק שניים מהם מוסת ע"י חברו להצטרף למפלגה הנאציונל-סוציאליסטית (הנאצית) ומכאן מתחילה הידרדרותו הנפשית והמוסרית שלא יודע את נפשו למעט קידומו והאידאולוגיה השטנית שאליה נחשף למרות היותו איש תרבות, חובב מוסיקה קלאסית (הרבה מלחינים ויצירות מוזכרות בו) וספר אחד על טיבט והדלאי לאמה שהוא מרבה לקרוא בו.

הסיפור מצליח לזעזע ולהראות עוד פן מחריד של האדם בחסותו של הרוע הנאצי ולכן מוזר בעיני שלא תורגם עד עכשו. האם זה בגלל תוכנו הקשה לעיכול או שסתם נפל לו ככה בן הכיסאות מאז יצא ב 1967. הוא מעלה שאלות קשות על מוסריותו של האדם ועל הגבולות שהוא מציב לעצמו בתחום האישי והמקצועי ולא אטעה אם אומר שהוא מרחיק לכת ובכלל קשה לי לעלות על הדעת שדברים מסוג הדברים שקורים בו יתרחשו במציאות , אבל אי אפשר לדעת מכיוון שלנאצים וחבריהם לא היה "אלוהים" כפי שההיסטוריה הוכיחה.

מלבד הסיפור המצמרר אני קבלתי גם את הרושם שלדיסלב שהיה פילוסוף בהשכלתו בא לומר דבר נוסף והוא שהסבל לא ראוי והמוות עדיף עליו, גישה קיצונית לכל הדעות. מה, אין אנשים עם מחלות כרוניות שדבקים בחיים למרות סבלם. ועם זאת שאפו להוצאה ולמתרגם שגם הוסיף אחרית הדבר על הספר והסופר. זה ספרו הראשון שמתורגם ואני מקווה לראות עוד מספריו בעברית.

לא היה לי מושג למה אני נכנסת כשהתחלתי במלאכת הקריאה. תחילה ניסיתי להסתגל לצורת הכתיבה. התרגום נאמן למקור ואכן יש כאן צורת כתיבה ייחודית. הסופר הצ'כי המחונן מוביל את הקורא אט אט עד לשיאה של הדרמה, תוך הצגת מיני קלישאות שהן עמודי התווך של הרעיון שמאחורי הספר. רעיון גאוני, יש לומר. במוקד הספר עולה השאלה המוסרית הגדולה - האם אדם יכול לקבוע עבור אחרים שיש "להציל אותם מהסבל הנכון להם בחייהם בשל תכונותיהם האישיות ובשל עצם השתייכותם לחברה הנחשבת כאנכרוניסטית בעיניו?" זאת תמצית האידיאולוגיה הנאצית. קשה להבין את מי שהסכין לקבל אותה אבל הספר מטפל בשאלה זאת דרך דמותו של אנטי גיבור, בעל מסור ואב לשני ילדים נפלאים המחזיק בתפקיד אחראי בקרמטוריום של פראג. ערב כיבוש חבל הסודטים על ידי גרמניה הנאצית האנטי גיבור עובר טרנספורמציה אידיאולוגית. האם המצפון מייסר אותו? האם הוא נהנה מחייו בהמשך הדרך? האם הסופר מספק אמירה משמעותית לגבי השואה הנאצית וכליה המשחית שלה? כל אחד מהקוראים לא יוכל אלא לשאול את עצמו שאלות אלו במהלך הקריאה. תיהנו!

מאז ומתמיד היתה לי מחשבה קבועה בראשי כי הלילה הוא מקור לאימה ופחד. החשיכה משנה צורה לאנשים, עצמים וחיות, האפילה משביתה את כל צבעי הקשת והשחור הבולעני משתלט על ישותך ורגשותך עד אשר אתה הופך למעין ״דארת׳ פיידר״ וכל הטוב והאופטימי שעוד נותרו בך, נמוגים כאילו מעולם לא הכלת אותם ולחיל והרעדה מתווספים הרוע והרשעות ההופכים אותך באופן סופי ללילית, היא שדה רשעית.

כדי להתחסן מפני הרעל שלדעתי היה פוקד את שמי ת״א כל אימת שחזרתי משיעור פרטי במתמטיקה או ביקור אצל חברה לכתה, הייתי נושמת עמוק לפני פתיחת הדלת ויוצאת אל האוויר החמים או הקריר, זקופה עם בטן מוכנסת והליכה איטית כשל צב.
בכוונה הייתי משתהה, מרגישה את הפחד שואף ניחוחי לקרבו כמו ריחו של בושם יקר המציאות, זוחל כמו נדל ארסי על רגליי ודקירותיו פועמות זה מכבר בעורפי.
עורי נעשה חידודין-חידודין ומיד לאחר מכן היתה צפה ועולה ההרגשה הנוראית הזאת, שכל העולם ואחותו רוצים להתנכל לי ואורבים לי בכל פינה.
שנים התהלכתי כך ובמקום לרוץ כל עוד נפשי בי לתחנת האוטובוס המוארת הקרובה או לדפוק ספרינט רצחני הביתה אם נכחתי באזור מגוריי, הייתי מאיטה בכוונת תחילה, שיניי נוקשות וכשהגעתי הביתה בסופו של דבר הייתי שטופת זיעה ורועדת אך בתוך תוכי מרוצה.
ואמנם, העינוי ״הסיני״ הזה חישל אותי בדרך שלא תסולא בפז אך בו זמנית הפכני לסטואית ושאננה עד כדי לעיתים הסתכנות מיותרת ומגיל 12 ואילך הילכתי דוממה בחשיכה משוכנעת כי אין מי שיכול עלי וכי דבר לא מזיז לי.
השתקתי את הפחד, סתמתי לו ת׳פה וזהו.
ובאמת לאט לאט באמצעות ספרים, סרטים והרבה נסיון אישי חדרה להכרתי התודעה כי אין בלילה, בעלטה; שום דבר רע, להיפך. סוף היום מכסה על עוונות ועוולות, על כל הדברים השלילים שעברו עלי במשך היום.
מנוחת היגע, שלווה, רגיעה.

עכשיו, קחו את כל החוויה שתיארתי כרגע מבלי הלקחים שהפקתי ממנה מאוחר יותר.
את הרטט, הקור ותחושה של כמעט בחילה, שכל איבר ושערה מזדקרים בגוף ולא מהתרגשות מינית.
את האימה והזוועה הכרוכים לגוף כמו הפלסטיק הנצמד ההוא, בו השתמש ״דקסטר״ לשיפוד קורבנותיו, קחו אותה משום שהיא תהיה חלק בלתי נפרד מכם בעת ובסיום קריאת הספר הזה.

הצלחתי להיות מופתעת והמומה למרות שלל רמזים וחזרות שפזר המחבר בנדבנות על כל העומד לקרות.
למרות ״פטפטנות היתר״ של הדמות הראשית עד כי הצליח לטשטש את זהותה לגמרי וכבר לא היה ברור לי באיזה מהלכים נקט בכדי לחבל במחשבותי ולהוכיח לי שאני לגמרי באור ולא בחושך ואיך זה שלא פקחתי את עיני והייתי קצת יותר זהירה ופחות בטוחה בעצמי.
ואיך השיטה, שיטת המגור מהפחד עליה סמכתי כל השנים התגלתה כמשענת הקנה הרצוץ?!!

אתן לכם את תקציר הרומן אף כי איני עושה זאת בחשק רב.
פעמים רבות מדי חטפתי זבנג מהצד האחורי של הספר שהתאפיין בספויילרים שהציתו את דמיוני הפורה והרסו לי כל חלקה טובה בקריאה.

ובכן, מעשה בעובד משרפה פשוט מפראג, עוד בתקופה שצ׳כיה היתה צ׳כוסלובקיה. הוא בעל אוהב, נאמן ומסור לעבודתו.
ההרמוניה חשובה עד מאוד לאיש החביב והקטן הזה: יופיה של דירתו, זיו פניה של אשתו וילדיו החביבים.
חייו מתנהלים בעצלתיים ואין מרוצה ממנו שכן מה יכול להיות טוב יותר ממשפחה מוצלחת ועבודה הנחשבת בעיניו לעבודת קודש, לטוהרה ונקיון מעוולות ופגמים אותם אנו נושאים כשאנו חיים?
דיעותיו, כך מתקבל הרושם, נותרות מוצקות גם שהגרמנים פולשים לחבל הסודטים והמצב הפוליטי משתנה.
הוא ממשיך לעבוד, ללהג, לשבח ולרכל אודות שכנים וקולגות ולרגעים נדמה שכמה סטירות לחי היו מועילות לו או לחילופין לי, כדי להוציאנו מכלל שלווה ושעמום ואז, כמו שפעם ראיתי סרטון אנימציה בפייס שהמחיש לי את ״ליל כוכבים״ של ואן גוך; השתנות הרקיע, ומערבולות הכוכבים בתנועה סיבובית הגורמת לי לסחרחורת או מחלת הנפילה, כך גם נפלתי אני באמצע היום ואל מול קהל, מהגמל עליו רכבתי.
מכירים את הסצנה ההיא מ-״לורנס איש ערב״ שאחד מהבדואים נפל מגמלו באמצע הלילה כי נרדם ואחיזתו התרופפה? לורנס הטוב והמיטיב נחפז לרכב כברת דרך חזרה על מנת להצילו רק לגלות מאוחר יותר שהברנש ימות באופן אחר. כך גם אני נרדמתי בשמירה וקיבלתי וואחד עונש.

באמת מוזר לי שעד כה לא תורגמו ספריו של לדיסלב פוקס לעברית. מה, חסרים דוברי צ׳כית?
מצד שני זו הזדמנות מופתית עבורי ללמוד שפה חדשה!!!
שיואו, רועדות לי הידיים אני הולכת לחפש אם יש צ׳כית ברוזטה סטון.

טוב, נתחיל מהסוף: שורף הגופות הוא ספר טוב אבל לא נהניתי ממנו.
יש טכניקה ספרותית שבה יש מספר גיבור, אך לגיבור יש איזושהי מוזרות, מה שמשפיע על חוויות הקריאה.
לדוגמה, הספר "המחברת הגדולה" של אגותה כריסטוף, מסופר מנקודת המבט של תאומים שאוסרים על עצמם להביא רגשות. או "פסיכופת אמריקאי" של ברט איסטון אליס, שכשמו כן הוא - פסיכופת. בשני ספרים הנ"ל חלק מההנאה בספר היא "להיכנס" לתוך הדמויות המשוגעות ולחוות את העולם דרך עיניהם.
בספר הזה, מר קופרקינגל הוא טיפוס מוזר מאוד. הוא עובד במשרפות בפראג בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה. הוא מדבר כל הספר, וכמעט שאינו מביא את דברי התגובה של הדמויות מסביבו. הוא מתאר כל דבר בהגזמה גרוטסקית - אישתו היא שמיימית, החתולה היא כליל תפארתו, המשרפה היא חלק מתוכנית אלוהית, וחוזר על דברים אלה שוב ושוב בהקשרים רבים. הוא גם תופס עצמו כאדם חכם עם דעות מנומקות, כשהנימוקים שלו די עלובים - המשרפות חשובות, כי הממשלה השקיעה בהן הרבה כסף. החוקים חשובים כי הם משרתים את האדם. הוא גם נוטה לתאר כל דבר בפרטי פרטים, שוב ושוב, כמו את לוח הזמנים של המשרפות, ומה קורה כשגופה אחת מתעכבת ולמה צריך שני כבשנים במשרפות ומה יקרה עם יוסיפו עוד אחד, ועוד, ועוד...
בקיצור, להיות בתוך מר קופרקינגל זה מאוד מאוד מתיש.
רוב הספר מוקדש לבניית הדמות המוזרה והמתישה הזאת, והמטרה מן הסתם היא גם להתיש את הקורא. יש גם הרבה רמזים ומוטיבים שקשה מאוד לשים לב אליהם, חלקם באשמת המתרגם - למה לא לציין בהערה ששמות רוב הדמויות משמעותן חיות בצ'כית? למה לחכות עם זה לאחרית דבר? בכל אופן, יש אחרית דבר טובה שמעלה הרבה רמזים ומוטיבים שאני פספסתי, או שלא היו ברורים עד הסוף, ואפשרו לי להעריך יותר את מלאכת המחשבת שהוא הספר הזה. אבל, כמו שאמרתי בהתחלה (ובניגוד לשני הספרים שציינתי) הקריאה אינה מהנה, לכן אני לא יודע אם הייתי ממליץ על הספר.
ועוד דבר - אל תקראו את העטיפה האחורית!

ספר מטעה. על פי מה שכתוב על כריכתו האחורית מדובר בספרות עילית. ואולי גם בעלילה מרתקת. בפועל - שיעמום מפוהק. כתיבה רדודה שמתארת התנהגות שכולה העמדת פנים צבועה ודוחה. ספר מיותר לחלוטין