• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
בידיים ריקות

בידיים ריקות

מאת אורסולה לה גווין

הביקורת של סוריקטה

תמונה של סוריקטה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
בידיים ריקות

בידיים ריקות

מאת אורסולה לה גווין

הביקורת של סוריקטה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של סוריקטה
הוצאה לאור:מובי דיק
שנת הוצאה:2015
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
yaelhar
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 10 שנים

“אורסולה לה גווין מקוטלגת משום מה כסופרת מדע בדיוני. כל ספריה שקראתי היו אמנם תחת מעטפת סיפורית בדיונ”

3/5
ביקורות על בידיים ריקות
הבאה
אלזה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•3 דקות קריאה

אולי יש אנשים שלא היו קוראים לזה חופש. אמנם לא קמתי מאד מוקדם, בדרך כלל בסביבות שבע, שמונה, חוץ מלילה אחד שבו התעוררתי בשלוש לפנות בוקר כי הגז נגמר, זה ששימש גם לחימום, וצריך היה לצאת החוצה ולהחליף בלון, ולמרות שבדקנו עוד קודם שיש לנו בלון ספייר ושהקונקטור שלו מתאים, לא הסתכלנו עד הסוף ולא שמנו לב לזה שהוא חתום בפלומבה מפלסטיק קשיח שבהעדר כלי מתאים צריך היה לגלף אותה החוצה, עניין של שעה וחצי עבודה בגובה 1300 מטרים מעל לפני האוקיינוס, ברוח חזקה ומקפיאה, במהלך אחת הזריחות היפות שראיתי בחיי, כשהשמש עולה מעל להרים הדלמטיים והאגם שגושים גדולים של קרח צפים בתוכו.

אבל מרגע שהתעוררתי ועד שנשפכתי לתוך המיטה בעשר או אחת עשרה בלילה היה משהו שצריך לעשות. למלא מים, לרוקן מים, לבשל, לשטוף כלים, לקנות אוכל ובעיקר ללכת וללכת ולנסוע וללכת ולהסתכל. ובתוך זה התרגשתי כל כך הרבה פעמים ולא חשבתי על כלום חוץ מאשר על ההווה עם הנופים שהיו בו והערים הספורות שהייתי בהן והאנשים שעשו איתי את המסע הזה שהיה דרמטי ואינטימי וממלא. אז כן, זה היה חופש. אני גם אוהבת סתם לרבוץ בבית ולא לעשות כלום אבל דווקא האינטנסיביות של החודש האחרון הביאה איתה תחושות של שחרור ורווחה ואיזו הרחבה של הלב שמזמן לא חוויתי.

את "בידיים ריקות" התחלתי לקרוא עוד בבית, לפני שנסעתי. לקחתי איתי עוד כמה ספרים כי, לא ברור למה, חשבתי שיהיה לי זמן לקרוא. קראתי ממנו במנות קטנות, הזדמנויות אקראיות כמו חצי שעה על גדר הבטיחות של כביש חסום, כמה דקות בזמן שבן הזוג שלי נכנס לסופר, כאלה. ואולי בגלל זה הוא פשוט התמזג והפך להיות עוד חלק מהחופש שלי.

אני חושבת שזה מסוג הספרים שגם בלי לדעת כלום על הסופרת ברור לך שלא כתב אותו אדם צעיר. אורסולה לה גווין שמה על השולחן רעיונות ומנסה לעמוד על המשמעות שלהם ועל מה שנגזר ממנה, כי המבט הראשון על רעיון, כמעט כל רעיון, בדרך כלל לא מספיק. היא לא מסתנוורת, גם כשמדובר ברעיונות שהם לכאורה אוטופיים, והיא מעמתת אותם עם היכולת שלנו כאנשים להתקיים בתוכם ולקיים אותם. זה כל הזמן הזכיר לי את השיר של ברכט על הקומוניזם, "הדבר הפשוט שקשה לעשותו". הוא עשה את זה בכמה שורות. לה גווין אמרה את אותו הדבר דרך סיפור על שני עולמות, עולם אלטרואיסטי במתכונת התנועה הקיבוצית בתחילת דרכה מול עולם יצרי ומטריאליסטי, ואיש אחד, מדען ואידאליסט, שנודד ביניהם ומנסה להיטיב תוך שהוא מתמודד עם הצרכים האנושיים והמניפולציות שמקיפות אותו, לפעמים בעולם האחד ולפעמים באחר, והיא מאפשרת להבין אותו ולהזדהות איתו, כי היא סופרת כזאת שיודעת לגרום לך להבין את האנשים שהיא מספרת עליהם.

הייתי רוצה להגיד רק דברים טובים כי אני מאד אוהבת לקרוא את הספרים שלה ושמחתי מאד לגלות עוד ספר שלה שלא קראתי, אבל היה בו גם משהו שאני קצת פחות אוהבת. הרגשתי שהיא מסבירה ושלא ממש צריך את זה, להסביר. זה כאילו הייתי מסבירה עכשיו את הרלוונטיות של הפסקאות שכתבתי על החופש לסקירה של הספר הזה. והנה. עשיתי חלק מזה, למרות שאני לא בטוחה שצריך. וגם כשהיא עשתה את זה חשבתי שלא היה צריך. אבל זאת אורסולה לה גווין וגם עם החסרונות יש אצלה תמיד המימד האישי שפשוט מרגש אותי.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של cujo
cujo
תמונה של שונרא החתול
שונרא החתול
תמונה של asheriko
asheriko
תמונה של רץ
רץ
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
תמונה של יקירוביץ'
יקירוביץ'
תמונה של גלית
גלית
תמונה של חני
חני
16קוראים|גיל ממוצע55|63%נשים

על המבקרת

תמונה של סוריקטה

סוריקטה

ותיקה
חברה מזה 13 שנים
291 ביקורות•29 נבחרות•7,182 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
ותיקה
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות291
ביקורות נבחרות29
לייקים שקיבלה7,182
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת220מתח ריגול והרפתקאות14מדע בדיוני ופנטזיה13

דיון על הביקורת

14 תגובות
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

סוריקטה, ד"ש לדודתך! למרות שלא קורצנו מאותו החומר. אני לא נוסעת לצימרים מפנקים

כי את זה יש לי בבית, מינוס טלוויזיה ופלוס מכונת כביסה. בטיולים שלי בחו"ל אני אוהבת לטייל כל היום כל יום (חוץ משבת שאז אני בולעת ספרים) ובערב להתקלח בנוחות ולאכול ארוחה חמה ומפנקת עם כלים אמיתיים ומפית בד, ולצנוח לתוך מיטה עם מזרן בעובי של מינימום חמישים סנטימטר. כל אחד והשריטה שלו. אה, כן, ואינני מכחישה את העובדה המצערת: אני בורגנית עד לשד עצמותי.
סוריקטה
סוריקטה•לפני 10 שנים

תודה, אפרתי.

אני, בפעם היחידה שנסעתי למה שנהוג לקרוא צימר מפנק, לא הפסקתי לחשוב על כמה דודה שלי יכולה הייתה להנות שם כי האפשרות לעשות כביסה בג'קוזי בסלון ולראות טלוויזיה במקביל בטח הייתה קוסמת לה.
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

ברור, פואנטה. זה מובן מאליו. רחצה בכפור הזה בחיק הטבע... בררררררררררר...

פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 10 שנים

אבל שאלתי אותך, סוריקטה -:)

מבטיחה לך שאני לא מרביצה אם לא הצלחת עם ההמלצה -:). תודה. אפרתי, שכחת מקלחת מפנקת...
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

אני מקנאה באוהבי טיולי "הנוף נפלא-אין תנאים-חזרה לטבע-רובינזון קרוזו סטייל-אבל הנוף נפלא"

אני, לצערי, שייכת לצד השני של המפה הסטייליסטית. נופים, בכיף, אבל בסוף היום אני צריכה מלון מפנק וארוחה מפנקת שלא אני טרחתי להכין אותה. אבל אני מעריצה אותך.
סוריקטה
סוריקטה•לפני 10 שנים

פואנטה, תודה לך.

עם המלצות באופן כללי קצת קשה לי. זה תמיד תלוי במי שקורא ובמי שממליץ. אם היית שואלת את יעל היא כנראה היתה ממליצה על העולם כיער. בעבורי הספר שלה הוא קודם כל "צד שמאל של החושך", אז אחד משניהם. יחד עם זה אני מכירה כמה אנשים שלא אהבו לא את זה ולא את זה על אף שניסו. בכל מקרה, ממליצה בלי שום הסתייגות על הביקורת של דושקה על צד שמאל של החושך.
סוריקטה
סוריקטה•לפני 10 שנים

פואנטה, תודה לך.

עם המלצות באופן כללי קצת קשה לי. זה תמיד תלוי במי שקורא ובמי שממליץ. אם היית שואלת את יעל היא כנראה היתה ממליצה על העולם כיער. בעבורי הספר שלה הוא קודם כל "צד שמאל של החושך", אז אחד משניהם. יחד עם זה אני מכירה כמה אנשים שלא אהבו לא את זה ולא את זה על אף שניסו. בכל מקרה, ממליצה בלי שום הסתייגות על הביקורת של דושקה על צד שמאל של החושך.
פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 10 שנים

רוח חזקה ומקפיאה נשמע

מרענן, לשם שינוי. לא קראתי אותה עדיין. איכשהו לא מצליחה לגבש דעה האם אני מסוגלת לעכל את הסגנון שלה. מה היית ממליצה? לא משהו אוטופי מדי -:)
סוריקטה
סוריקטה•לפני 10 שנים

חני, תודה רבה.

סוריקטה
סוריקטה•לפני 10 שנים

אוקי, תודה לך.

חני
חני •לפני 10 שנים

ברוכה השבה,העיקר שהיה נפלא. לא קראתי אותה עדיין.ולא תמיד חייב להסביר הכל,כמה נכון.

•לפני 10 שנים

נהדר.. ויופי של חופש. חזרה טובה לשגרה...

סוריקטה
סוריקטה•לפני 10 שנים

תודה רבה, yaelhar. את צודקת

yaelhar
yaelhar•לפני 10 שנים

כמה מעניין!

ו"להסביר" זו לה גווין. היא תמיד מסבירה. יחד עם זאת היא גם ייחודית ובעלת רעיונות יפים.
14 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של סוריקטה

ההבטחה

ההבטחה

דיימון גלגוט

זה זמן טוב לקרוא את גלגוט, בפרט אם אתם לא חולקים עם זולתכם רגשות לאומניים, אם נקמה לא נראית לכם תחליף סביר לאג'נדה או אם אתם עדיין מייחסים לפלסטינים תכונות אנושיות.

"רוויי צער על מה שאבד להם, בלי כל מודעות לאבדות שחוללו הם עצמם אצל זולתם". 
זה אחד המשפטים שדיימון גלגוט כותב ואיכשהו קל לי להבין על מה הוא מדבר.

זה סיפור על הבטחה שנתנה אישה לבנה לאישה שחורה בזמן האפרטהייד בדרום אפריקה, על מה שווה ההבטחה הזאת בזמן שניתנה וגם שנים אחר כך, על רקע שינויי המשטר שנדמה לי שבה במידה שהם מייצרים תקווה הם גם מחוללים ייאוש. זמן הוא מרכיב הכרחי כשמדובר בשינויים פוליטיים וחברתיים ולפעמים הם קורים מאוחר מידי.

להבדיל מספרים קודמים של גלגוט שקראתי, פה הוא לגמרי מעורב, מתלוצץ עם קוראיו בדיוק במידה שהקוראת הספציפית, זו שבדרך כלל לא מעוניינת בסופר שמתלוצץ איתה מעל הראש של הדמויות שלו, מוכנה להכיל, גם כי נדמה שכל הדיאלוג הזה מתרחש בגובה כזה שהדמויות, אם רק ירימו קצת את המבט מעל להתרחשות היומיומית, יוכלו לקחת בו חלק ולראות את המערומים, וגם כי ההומור הכמעט עולץ הזה מאפשר לשאת את הפאסימיות בלי להכביד באופן שלא ניתן יהיה לשאת אותה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
אהבתם של עלי ונינו

אהבתם של עלי ונינו

קורבאן סעיד

לא התכוונתי לקרוא את זה ממש. חשבתי לעלעל. לקחתי כי הוא היה, כי "האוריינטליסט" של טום רייס, ספר שקורבאן סעיד הוא הגיבור שלו, היה ספר מרתק בעיני וכי חשבתי שקצת מושג על איך אותו קורבאן סעיד כתב עם קצת פחות תיווך לא יזיק לי. 

זה סיפור אהבה בין נער מוסלמי שיעי לנערה ממוצא גיאורגי, נוצרית יוונית אורתודוקסית, שמתרחש בבאקו במהלך וקצת אחרי מלחמת העולם הראשונה.
 
חלק נכבד מהידע ההיסטורי שיש לי על הקווקז צברתי במהלך הקריאה של האוריינטליסט. מעבר לבושה על כך שלא היה לי כמעט מושג על מה שקרה באחד האזורים המרתקים בעולם מבחינה גיאופוליטית והצורך לסגור קצת פערים, אני חושבת שהבנה של יחסי הכוחות באיזור הזה שמשתרע בין רוסיה, טורקיה ואיראן, עוזרת להבין קצת יותר טוב גם את מה שקורה היום בעולם.

המחבר של הספר, אותו קורבאן סעיד שנקרא גם אסד ביי ולפני כן, לפני שהתאסלם, נקרא לב נוסימבאום, הוא בן של יהודי יליד גיאורגיה שהיגר מקייב לבאקו וכאייל נפט מקומי נמנה על אצולת העיר עד למלחמת העולם הראשונה, אז נמלטו האב והבן, לא כל הדרך ביחד, דרך טורקסטן ואיראן.  בסופו של דבר הגיע קורבאן סעיד לגרמניה, שם גם פרסם את הספר הזה, נדמה לי שבגרמנית, ספר שהפך לספר הלאומי של אזרבייג'ן. 

סיפור החיים שלו, מרתק לכשעצמו, חוזר בוורסיה קצת יותר רומנטית, עם לא מעט אלמנטים הירואיים שכאילו לקוחים מסיפורי עם עתיקים (וגם איזו תפיסה של התרבות המוסלמית שמזכירה קצת את צביקה יחזקאלי, רק עם אמפטיה), אבל העיקר, החיים באיזור כל כך מגוון מבחינה דתית, לאומית ותרבותית, בין מערב למזרח, בין ליברליזם לשמרנות אדוקה, תחת משטרים מתחלפים בתדירות שקשה לעקוב אחריה, רוסיה הצארית, מהפכת 1917, טורקיה, אנגליה בשם בעלות הברית ועצמאות אזרית ושוב רוסיה, בולשביקית, כל זה הוא חלק משמעותי בחיים של עלי ונינו והחברים שלהם, ואולי כיוון שחלק מאותם קונפליקטים תרבותיים קיימים עד היום, והגישה של אותו עלי, שהיא פטריוטית ומלאת גאווה דתית ולאומית אבל גם סובלנית לשונות ומאפשרת חיים בצוותא של אנשים בעלי תרבויות שלכאורה אין ביניהן הרבה מן המשותף, אפילו באותו הבית, אולי לכן הספר הזה נשאר גם מעניין וגם רלוונטי.  
  
ממליצה מאד לקרוא את האוריינטליסט. יש סיכוי לא רע שאחר כך תרצו לקרוא גם את זה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
המתמללת

המתמללת

קייט אטקינסון

הסוף מאד מפתיע ומותח. אם זה שווה את זה? אני לא בטוחה.

הפעם לא חיים ועוד חיים אלא אותם חיים רק בכמה עשורים שונים, בעיקר ב-1940, כשהגיבורה של הסיפור הזה עובדת ב-MI5 כמתמללת שיחות של אחד הסוכנים עם המקורות שלו, ועשר שנים אחר כך, כשהיא מפיקה ברדיו של ה-BBC את מה שנהוג לקרוא לו תוכניות חינוכיות לילדים.

זה קצת ספר מתח וקצת רומן ריגול וקצת רומן היסטורי ואין לי בעיה עם הערבוב הזה, גם שום בעיה עקרונית עם קפיצות בין עשורים שונים, רק שאם הדמויות סביב הגיבורה מתחלפות בין עשור לעשור זה צריך להיות כתוב ככה שאני אצליח לעקוב ולזכור על מי מדובר ומה תפקידו בכוח, ופה זה לא תמיד קרה.

יש פה סיפור ריגול מעניין, זה שמתחיל בזמן המלחמה ויש לו השלכות גם על מה שקורה אחרי שהיא נגמרת, סיפור שיש לו פאן אישי אבל גם יותר מזה, הוא הסיפור של אנגליה בזמן המלחמה ואחריה, לפחות נקודת מבט על הסיפור הזה, ואת הסיפור הזה אטקינסון מספרת עם לא מעט הומור שזור בכוונות רציניות מאד, והדמויות שמעורבות בו, גם הן מעניינות וכמעט לכל אחת מהן פנים רבות. 

רק שאחת לכמה עשרות עמודים הסיפור קופץ לשנות החמישים, ושם הוא לא מחזיק. אטקינסון בחרה לתאר בהרחבה את חיי הגיבורה בעת הזו, כאילו לייצר איזה מצע של נורמליות שעליו יובאו ההשלכות של מה שהתחיל בזמן המלחמה, ומצע זה רק מצע, הוא לא באמת חשוב, והתחושה שלי היתה שיש פה סוג של להג שמתפרש על לא מעט עמודים, שלל דמויות של שדרנים ומזכירות ומה לא, את היחסים ביניהם אני לא ממש זוכרת, המוטיבציות, של הגיבורה ושל כל מי שנמצא סביבה, לא משכנעות, וכל זה כדי שאוכל לדלות את מה שמעניין אותי, את ההמשך של סיפור הריגול המקורי.

כיוון שזה לא הראשון של אטקינסון שאני קוראת אני פשוט יודעת שהיא יכולה יותר.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
כל האור שאיננו רואים (מחודש)

כל האור שאיננו רואים (מחודש)

אנתוני דואר

פעמיים לקחתי והחזרתי את הספר הזה בלי שהתחלתי לקרוא. הגעתי הביתה, גיגלתי, קראתי את הביקורת של גלסנר והחלטתי להחזיר. אני בדרך כלל סומכת על גלסנר ופה הוא היה מאד חד משמעי. הפעם נכנסתי גם לביקורות כאן, וזה כבר לא גלסנר מול הפוליצר והניו יורק טיימס, עכשיו יש מולו גם את yaelhar (תודה!), אז קראתי.

טוב, בעיני זה לא ספר נפלא, אפילו לא טוב,  אבל את פרס נהריה, אני, להבדיל מגלסנר, כן הייתי מעניקה לו (מה גם שיש סיכוי לא רע שמדובר במתמודד יחיד).

זה ספר מונגש. מכל הבחינות. כאילו לא בנו על היכולות שלי בשום תחום, לא יכולת עיבוד, לא יכולת חשיבה, לא הסקת מסקנות, אז הנגישו ועבדו בשבילי ככה שכן מותר להרגיש או להתרגש, אבל השכל יכול להתפנות במקביל לדברים אחרים, ומה שיפה, ואני באמת מעריכה את זה, בלי שירגיש שזילזלו בו.
  
בגדול זה סיפור התבגרות ואהבה שזור באמונות תפלות. הרקע הוא מלחמת העולם השניה, הוא נער גרמני יתום המיועד להיות בשר תותחים, היא נערה צרפתיה עיוורת יתומה מאם. הוא מגלה כישורים טכניים יוצאי דופן, היא יודעת לפתור חידות. החיים בצל המלחמה יעשו את שלהם ויונגשו בפרקים קצרים מאד, דמות אחת בכל פרק, וקל לקרוא את זה, אפילו נחמד, בפרט אם בדיוק לא מתחשק לך להתעמת עם עצמך, את לא מרגישה שזה הזמן לתובנות חדשות ואם נעים עושה לך טוב.

ויש פה נסיון לעשות יותר מזה. כשהיו שואלים בכיתה למה התכוון המשורר, בדרך כלל מה שעבר לי בראש זה רבאק, אין שום סיכוי שהוא חשב על זה, אבל פה ההשתדלות ניכרת, הרבה מאד השקעה בסמלים ונסיונות לייחס להם איזו משמעות גדולה, רק מה, ההנאה תלויה ביכולת שלך להתעלם מזה ואם תצליחי תגלי שלא רק שאת לא ממש סובלת, את אפילו אשכרה נהנית.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
צחוק אפל

צחוק אפל

שרווד אנדרסון

אני לא יודעת אם זה מפני ששרווד אנדרסון כתב בדרך כלל סיפורים קצרים, או סתם בגלל שאז ככה כתבו באמריקה, בכל מקרה, ב-150 עמודים הוא מצליח לעשות את הקסם ולספר סיפור שחלק מהאנשים שיש בו הופכים להיות אייקון כבר תוך כדי זה שהוא מספר עליהם, בלי להפסיד את היכולת לדמיין אותם, כלומר, הם נשארים חיים.

אין פה שום דבר גדול. הכל קטן. הסיפור והאנשים והעיר האמריקאית לגדות נהר האוהיו ואפילו המפעל הגדול שהם עובדים בו הוא לא באמת כל כך גדול, הכל קטן, ובכל זאת הרבה אמריקה הוא מצליח להכניס לכאן, לסיפור מאד ריאליסטי על כתב שעוזב עבודה ונישואים לא מאושרים ונודד קצת עד שהוא חוזר לעיר שגדל בה ומוצא עבודה במפעל ויוצר קשרים חדשים.

יש פה כמה נושאים, לא כולם שרדו את מאה השנים שעברו מאז שזה נכתב, אבל מה שאולי הכי בולט זו ההבחנה בין אלה שמקבלים את החיים שיש להם לבין אחרים, כאלה שלא מפסיקים לחפש, ונראה שלאנדרסון די ברור אילו מהם יצחקו בסוף.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
ארכנגלסק

ארכנגלסק

רוברט האריס

זה כנראה האחרון באיזה רצף לא אופייני של ספרי מתח שאני קוראת, משהו שהתחיל בטרק עם השלישי של גלברייט ואיכשהו זה נמשך ולא עצרתי.

הגיבור הוא היסטוריון שמגיע לרוסיה לאיזה כנס שקשור לפתיחת הארכיונים הרוסיים ועל הדרך מתגלגל למרדף אחרי מחברת שהיתה שייכת לסטלין ונגנבה רגע לפני שהוא מת. רוסיה שהאריס מתאר לא נראית כמו מעצמה, לא בירתה וודאי לא הפרובינציות שלה. 

לא מזמן קראתי את "נעורים חסרי מנוח" של פאוסטובסקי. בעמודים האחרונים של הרומן ההוא הגיבור נמצא בעיירה פרובינציאלית בדיוק בזמן מהפכת אוקטובר 1917 והוא מתאר התפרצות של שמחה יחד עם תחושת שחרור והתגייסות למען עתיד חדש. אצל האריס יש תחושה כאילו רוסיה מחכה שוב לרגע כזה, נראה שהוא מאמין שבהווה שהוא מתאר יש גם געגוע למה שהיה וגם, וזה נכתב לפני פוטין, כמיהה ל"מנהיג חזק" (אפשר גם בלי מרכאות. אישה אישה ומרכאותיה).

הספר טוב. מותח, הרקע, רוסיה בשנות ה-90, מאד מעניין, ככה שיש פה קומפוזיציה מוצלחת בין עלילה מותחת למציאות.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
השנים הרחוקות

השנים הרחוקות

קונסטנטין פאוסטובסקי

לכתוב תחת סטאלין ושלא יעצרו אותך ואפילו יתירו לך להמשיך לפרסם, אתה מראש מפסיד לא מעט נקודות אצל אלה שאכפת להם מחופש וזכויות אדם וליברליזם. קצת כמו ספר עכשווי שיכנס לרשימת ספרי הקריאה של משרד החינוך תחת מישהי כמו סילמן כשרה הממונה. מי ירצה לקרוא אותו?

התחלתי חשדנית אבל מהר מאד הם נעלמו, החשדות. פאוסטובסקי, בעדינות רבה, הצליח לעגל את המרובע. הוא מספר סיפור אישי, שום דבר פוליטי, על שנות הילדות והנעורים שלו ועל המקומות שחי בהם, בעיקר קייב אבל גם קצת מוסקבה ועיירות פרובינציאליות באוקראינה, בתחילת המאה העשרים. מסביב כבר ישנן הפיכות ואנטישמיות ואוטוטו העולם משתנה, אבל הוא רק נער, אוהב ספרות ויודע שיהיה סופר, והמבט שלו תמים אבל גם מאד אכפתי ומאד אנושי, ודרך סיפורים לכאורה על שום דבר הוא מצליח להנכיח תפיסת עולם הומנית.

כל פרק הוא סיפור, הסדר לא תמיד כרונולוגי, והתוצאה היא אוסף של תמונות שיכולות היו להיות תלויות באיזה מוזיאון שלקח על עצמו לתאר את התקופה, אם רק האיש היה צייר ולא סופר, אבל כאן הן ארוזות בספר שמצליח להאדיר את הכוח והיכולת של מילים להחזיר אותך למציאות שכבר מזמן לא קיימת.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
ספר דניאל (מהדורת 1971)

ספר דניאל (מהדורת 1971)

אדגר לורנס דוקטורוב

איכשהו פיספסתי אותו. זה הספר הראשון של דוקטורוב שאני קוראת, בטח לא האחרון.

אתל ויוליוס רוזנברג הוצאו להורג ב-1953 לאחר שהורשעו בריגול לטובת הרוסים וזה הבסיס לסיפור הפיקטיבי של דוקטורוב. פה הם האיזאקסונים ומי שמספר את הסיפור הוא בנם הבוגר, דניאל, שהיה ילד כשההורים שלו הוצאו להורג ובעצם הבחירה הזאת אנחנו מקבלים את הסיפור הזה מכמה נקודות מבט, של דניאל הילד שהמדינה הורגת לו את ההורים, של המבוגר שהוא הפך להיות, של חלק מהמעורבים שמספרים לו את הסיפור כפי שהם ראו אותו, כך ש"האמת ההיסטורית" כפי שהיא מופיעה נגיד בויקיפדיה, היא רק עוד נרטיב אחד מתוך כמה אפשריים.

זה לא רומן היסטורי קלאסי. הוא לא מנסה לתאר מציאות אחת, לא חשוב עד כמה היא דומה או שונה מזו שההיסטוריונים מחזיקים. גם באמצעות פניות ישירות לקורא פה ושם הוא למעשה תובע בחינה ביקורתית של מה שאנחנו מתארים כמציאות היסטורית, תוך שהוא מתייחס למציאות העכשווית, סוף שנות השישים או תחילת שנות השבעים, אז הוא נכתב, ואם זה לא מספיק הוא מרחיב את הפרספקטיבה באמצעות השם שבחר לספר הזה. (12 שנים במערכת החינוך הישראלי [טוב, לא 12. 10 וקצת. אולי ההארה מגיעה ב-יב' והחמצתי אותה] לא הכשירו אותי לפענוח של ההתכתבות עם המקורות. טוב שיש גוגל).

הספר מרתק. העין הביקורתית שדוקטורוב מציע רואה הכל, את ההתייחסות של חברה ליברלית בעיני עצמה לאנשים מתוכה שמעזים לחשוב אחרת, את הכוח שהיא יודעת להפעיל על אזרחיה, את האופן שבו מיוצרים המיתוסים או התפישות הרווחות, וגם פרטים כמו תיאור מופתי של דיסנילנד סביב עמוד 250, ומה שיפה זה שהוא עושה את כל זה בלי לשכוח שזה רומן ושיש בו אנשים ושכל אחד מהם יש לו השריטות והצרות והחולשות והמעלות שלו.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
אור ירח

אור ירח

מייקל שייבון

שייבון וירטואוז. לא חשוב מה יש לו לספר, זה תמיד מפורט מאד, המון עובדות שוליות שעושות רושם של אחד שיודע על מה הוא מדבר, אולי גם כזה שצריך להראות לכולם כמה הוא יודע, אבל הוא שופך אותן ככה שגם אם אף אחת מהן לא מעניינת אותי כשלעצמה, זה לא מפריע לי להקשיב לסיפור שלו ולהאמין לו, על אף לא מעט אירועים יוצאים מן הכלל שעל פניו יכלו להיראות לגמרי מופרכים. אולי זה מפני שהוא כל כך טוב בתיאורים ריאליסטיים.

זה סיפור אהבה של מייק שייבון, כדמות המספר, לסבא ולסבתא שלו. הסבא האמריקאי, מהנדס יצירתי, מבין בטילים ורקטות וחלל, מאד מעשי אבל גם חולם ונלחם בלא מעט תחנות רוח, והסבתא המשוגעת, ניצולת שואה, מלאה סיפורים ודמיונות שמלעיטים את דמיונו של הנכד שלה. הפלטפורמה הזאת, של ממואר סמי בידיוני, מאפשרת לו להגיד גם את מה שהוא חושב על העולם, כלומר, על המוסר היחסי של אמריקה, על ההשלכות של מלחמת העולם השניה, ויחד עם זה לגעת בנושאים מאד אישיים כמו אהבה ומסירות וזקנה, זכרון והדחקה, אבל כשזה נוגע באישי זה קצת כמו במשפחות שבהן לא ממש מדברים. הכאבים שם, הוא מתאר את הדמעות, הצעקות כשיש, התגובות, אבל אלה מרמזים בקושי על מה שקורה בפנים ועל זה הרי אי אפשר לדבר. לפעמים זה סבבה, כאילו אפשר להבין הכל לבד, אבל זה לא תמיד זה ככה, לפעמים כדי להבין לעומק צריך קצת יותר מזה ויחד עם זה, יש פה איזו נאמנות לדפוס התקשורת של המשפחה שהוא מתאר, שכלתנות IN, רגשנות OUT.

לפני ואחרי הכל זה שייבון, מבחינתי הימור בטוח כי לא חשוב איזה ספר שלו קראתי, מכולם מאד נהניתי.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סוריקטה

ביקורות נוספות על "בידיים ריקות "

בידיים ריקות

בידיים ריקות

אורסולה לה גווין

בעשרת הימים האחרונים הרגשתי שאני מאבד את שפיותי. לא יכולתי לקרוא, לכתוב או לעשות דבר פרט לצפייה אובססיבית בחדשות ובסרטונים מחרידים. הרגשתי צורך לכאוב למען העם שלי וחשתי אשמה על עצם המחשבה על אסקפיזם. אבל בימים האחרונים הגיעו מים עד נפש, רגע לפני שאני נחנק, הבנתי שאני יכול לשחרר ולנשום – לצרוך חדשות בזהירות, לתרום ככל האפשר ולייצר לעצמי מפלט כמו הספר הזה. זה לא הופך אותי לפחות מסור לעם שלי, לעם ישראל שעוד יתאושש וינצח.

הדשא של העולם השכן (אוראס) ירוק יותר, ואין עוררין על עליונות האקלים, הטכנולוגיה והמדע. אולם הוא טומן בחובו גם עוולות רבות כמו שעבוד, אי-שוויון ומלחמה.

שני עולמות תאומים מככבים בעלילה, אוראס ואנארס.
אוראס מורכבת משתי מדינות עיקריות שנאבקות בה על שליטה, מדינה קפיטליסטית פטריארכלית (אה-יו) ומדינה סוציאליסטית אוטוקרטית (ת'ו).
אנארס היא ארץ צחיחה ושוממת שמאתיים שנה קודם לכן, קבוצת מהפכנים שמאסו בשקר הקפיטליסטי, החליטו ליישב אותה ולהקים חברה אוטופית לטענתם המושתתת על אנרכו-סינדיקליזם.

החברה באנארס דוגלת בסולידריות, שוויון וחופש. כל אדם רשאי לעסוק בכל העולה על רוחו, אין ממשלה ואין גם חוקים. בעלות היא מילת גנאי, אף אדם אינו בעל נכס וגם לא בעלה של אישה (אם כי הוא יכול לקיים איתה חיי שותפות ולקחת חלק מזערי בגידול ילדיו). איגודי העובדים מחליפים את המדינה ודואגים לכל צרכיו של האזרח. אין צורך בכסף, קיימת מתירנות מינית וחופש בחירה מוחלט, לכאורה.

אולם מה קורה כאשר אדם אינו מתיישר עם צרכי החברה ורעיונותיה, כשהוא מבין שחברתו איבדה את כושר המהפכנות ובכך גם חלק מזכות קיומה? החברה מוקיעה אותו ממנה. כך קרה גם לשבק, גיבור הסיפור, פיסיקאי בעל תיאוריות מהפכניות שאינן מתקבלות בברכה באנראס, ולכן, בין היתר, הוא טס לפתח אותן באוראס, שעד עתה היה קיים איתה נתק מוחלט.

באוראס שבק מתקבל בכבוד של מלכים, אך עד מהרה הוא מבין שהוא אינו אלא אסיר, שהמדינה לקחה עליו בעלות עד שיעביר לה את תורת הזמן שפיצח. כעת עליו להבין מי רוצה בטובתו ועל מי הוא יכול לסמוך במסעו חזרה הביתה.

היצירה מחולקת לפרקים שמתארים את ילדותו ובגרותו של שבק באנארס וקורותיו בהווה באוראס הזרה. הספר מקוטלג לשווא כמד"ב, באותה מידה שבק יכול היה לחצות בין מדינות עוינות על פני אותו עולם. תהיתי לעצמי מה היה עולה בגורלו של אדם אגרן באנראס והאם שבק ישתמש בתיאוריה שלו כדי לחזור אליה.

הסופרת היטיבה לתאר שתי אומות בעלות תפיסות חברתיות-כלכליות שונות לגמרי זו מזו, תוך הצגת סלידתן העזה אחת מהשנייה. האוטופיה באנארס, של סולידריות אנושית קיצונית, לא באמת בת יישום בעיניי (ונדמה כי כך גם חלקית גם בעיני המחברת), בהתחשב בטבע האנושי. עם זאת, היא הייתה החלק המעניין בסיפור. הערכתי את בניית העולם על-ידי המחברת (שמכיל גם ציוויליזציות ממערכות שמש אחרות) ואת האופן בו בוחן ספרה את היפותזת ספיר-וורף (כיצד השפה מעצבת תודעה).

מנגד, העלילה די איטית, התיאוריה הפיסיקלית נדונה לעייפה וניתן היה לפשט יותר את התפיסות החבריות העיקריות בסיפור. ניכר לאיזו מהם, מתחברת יותר הסופרת, תוך הדגשתה את הסכנות הטמונות בה.

הרגשתי שמדובר יותר במסה (מעניינת אומנם) מאשר בסיפור עלילתי,
באתי עם ציפיות רבות, ויצאתי עם ידיים ריקות למחצה.

כמעט ארבעה כוכבים.

לפני שנתיים•
★★★★★
•אור שהם
בידיים ריקות

בידיים ריקות

אורסולה לה גווין

עם כל אהבתי לארץ ים, אני מכיר בכך שזאת היצירה הטובה, השלמה והגאונית ביותר של לה גווין.
מרגיש לי לא נכון לכתוב על הספר ביקורת כאן, כי זה לא ספר שצריך לשפוט כרגיל לפי דמויות, פיתוח עלילה וכו' (הטוויסט הזה והזה לא היה בנוי מספיק טוב/ההתנהגות של הגיבור לא אמינה וכדומה). זה ספר שצריך ללמד בחוג למדעי החברה.
הדרך שבה אורסולה מצליחה להשוות שתי חברות, אנרכיסטית וקפיטליסטית מבלי לומר זה טוב, זה רע היא מדהימה. איך שאני רואה את זה, אף חברה היא לא "נכונה". התפישה שאפשר פשוט לפתור את הבעייה האחת של הקפיטליזם, "להשמיד את העוני" ואז הכל יהיה טוב היא שגויה מהיסוד.
אני מרכיש שאני עושה לספר עוול, ולכן אני אגיד לכם, פשוט תקראו אותו מיד ועכשיו.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•הנץ מגונט
בידיים ריקות

בידיים ריקות

אורסולה לה גווין

אורסולה לה גווין מקוטלגת משום מה כסופרת מדע בדיוני. כל ספריה שקראתי היו אמנם תחת מעטפת סיפורית בדיונית ששימשה אותה לפרוס רעיונות פילוסופיים - כולם עסקו למעשה במדעי המדינה, פוליטיקה וממשל. החלק "הבדיוני" בסיפוריה בטל בשישים - ואין בהם בכלל "מדע". הספר הזה עוסק באותם תכנים שהקנו לה את תהילתה - בדיקת סוגי ממשל, אידיאולוגיות, תאוריות ומולם הטבע האנושי המוכר לכולנו. במובן הזה הספר מרתק, מרשים בעוצמתו וגורם לך לחשוב.

שבק הוא פיזיקאי מחונן, שהגה תאורייה פיזיקלית מהפכנית. הוא חי על כוכב דל המספק תנאי חיים סגפניים לאנשים החיים בו. אלה חיים בחברה אנרכיסטית-קומוניסטית: אין ממשלה, אין צבא, אין מדינות, אין חוקים, אין רכוש פרטי. בני האדם מתנהלים בעזרת סולידריות, מגוייסים לעבודות הכרחיות והסנקצייה היחידה הקיימת היא הדעה החברתית על מעשי הפרט. זה כוח בעל עוצמה רבה (במיוחד בחברות קטנות וקהילתיות, מסתבר) שבק מגיע כאורח לעולם המוצא - חברה קפיטליסטית ומנצלת, בה המאיון העליון זוכה בכל הקופה, ואת שאר האוכלוסייה לא סופרים.

מה שיפה בספר הזה הוא שבשתי החברות לה גווין מונה טוב ורע. האוטופייה שהקימו האנרכיסטים נתקלת בטבע האנושי: למרות כל האידיאולוגיות - קנאה, פחד, דחיית האחר מתקיימות גם בעולם אוטופי כזה. החברה הקפיטליסטית אכן מנצלת את האוכלוסייה הפחות עשירה ואת המשאבים של העולם אבל במקביל מטפחת יופי ואמנות, ומייחסת חשיבות רבה למדע. לה גווין אינה מתעלמת מליקויי החברה אותה היא מתארת, גם לא מיתרונותיה.

הספר נכתב ב 1974 ויצא לאור ב 2015 בתרגומו המוצלח של עמנואל לוטם בהוצאת מובי דיק. להוצאה מגיע צל"ש - בניגוד למקובל במחוזותנו הם פירטו על הכריכה שהוא פורסם בעברית לראשונה בשם "המנושל" בהוצאה אחרת. עיקר הכשל שלו בעיני הוא נטייתה של לה גווין להרצאות הגות ארכניות ומפורטות המסבירות את משנתה, מה שהופך אותו לעתים למייגע. לה גווין גם חסרת הומור באופן סופני והרצינות היתרה בה היא מתייחסת לסיפורה פוגמת בעיני ביכולת לשקוע בספר ולהתחבר אליו.
הספר מעניין ומציג רעיונות יפים ושאלות שהרלוונטיות שלהן לחיינו לא פגה, למרות שנכתב לפני 40 שנה. נראה לי שהמתעניינים במימשל ופוליטיקה ייהנו ממנו במיוחד. אני מעריכה מאד את הסופרת - תוספת קורטוב של הומור היתה מאפשרת לי להגדירה כמושלמת.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•yaelhar
בידיים ריקות

בידיים ריקות

אורסולה לה גווין

היה מאמר באחד המוספים הספרותיים שסיפר שאורסולה לה גווין נפטרה בשיבה טובה וסיפור שלם על "הקוסם מארץ ים", שהקסים אותי - בינתיים מצאתי את הספר הזה ולא התאכזבתי למרות שאני לא מתרגשת מספרי מדע בדיוני (חוץ מדוגלאס אדאמס).

בגלקסיה אחרת קיים הכוכב אוראס ומולו הירח שלו אנארס. לפני 170 שנה ברחו כמה תושבים לא מרוצים מאוראס אל אנארס הירח שלהם והקימו חברה שאין לה ממשלה ואין בה חוקים כמו בכל חברה.
אנארס הוא כוכב צחיח והמשאבים שלו מעטים, צומחים שם מעט צמחים ועצים בעיקר ליד מקורות המים הלא רבים והחברה ששם למדה להסתדר עם צרכים מועטים ולהתחלק בהם ובמטלות ובעבודות שיש אין ממשלה ואין מנהיגים, אך יש תורה שהגתה הוגת דעות בשכבר הימים שקבוצה גדולה נאמנה לדרכה. ועתה אחד מהם ד"ר שבק, פיזיקאי מומחה לבו-זמניות, מחליט לעשות את הלא יעשה ולבקר בכוכב האם אוראס שם הוא מגלה עולם עשיר, מלא בצמחיה ובגשמים ומים, בעלי חיים שמעולם לא הכיר ואנשים חביבים שמארחים אותו ונותנים לו מכל טוב. והוא שבא מכוכב שהחיים בו פשוטים וצנועים לא מפסיק להתפעל, עם זאת כשהחודשים נוקפים הוא מתחיל להעריך יותר ויותר את הכוכב ממנו הוא בא.

אורסולה גויין כתבה ספר אוטופי להפליא והעמידה חברה מול חברה, כל אחת עם ערכי המוסר שלה, כשברור שהיא נוטה אל החברה הצנועה והשוויונית שהחיים בה מזכירים את חיי הקיבוץ של פעם כולל חדרי אוכל ולינה משותפת לילדים.

ספר מדע בדיוני עם מסר חברתי, נעים לקריאה ומומלץ.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אלזה
דירוג
4.0
לפני 8 שנים

“היה מאמר באחד המוספים הספרותיים שסיפר שאורסולה לה גווין נפטרה בשיבה טובה וסיפור שלם על "הקוסם מארץ י”