אולי יש אנשים שלא היו קוראים לזה חופש. אמנם לא קמתי מאד מוקדם, בדרך כלל בסביבות שבע, שמונה, חוץ מלילה אחד שבו התעוררתי בשלוש לפנות בוקר כי הגז נגמר, זה ששימש גם לחימום, וצריך היה לצאת החוצה ולהחליף בלון, ולמרות שבדקנו עוד קודם שיש לנו בלון ספייר ושהקונקטור שלו מתאים, לא הסתכלנו עד הסוף ולא שמנו לב לזה שהוא חתום בפלומבה מפלסטיק קשיח שבהעדר כלי מתאים צריך היה לגלף אותה החוצה, עניין של שעה וחצי עבודה בגובה 1300 מטרים מעל לפני האוקיינוס, ברוח חזקה ומקפיאה, במהלך אחת הזריחות היפות שראיתי בחיי, כשהשמש עולה מעל להרים הדלמטיים והאגם שגושים גדולים של קרח צפים בתוכו.
אבל מרגע שהתעוררתי ועד שנשפכתי לתוך המיטה בעשר או אחת עשרה בלילה היה משהו שצריך לעשות. למלא מים, לרוקן מים, לבשל, לשטוף כלים, לקנות אוכל ובעיקר ללכת וללכת ולנסוע וללכת ולהסתכל. ובתוך זה התרגשתי כל כך הרבה פעמים ולא חשבתי על כלום חוץ מאשר על ההווה עם הנופים שהיו בו והערים הספורות שהייתי בהן והאנשים שעשו איתי את המסע הזה שהיה דרמטי ואינטימי וממלא. אז כן, זה היה חופש. אני גם אוהבת סתם לרבוץ בבית ולא לעשות כלום אבל דווקא האינטנסיביות של החודש האחרון הביאה איתה תחושות של שחרור ורווחה ואיזו הרחבה של הלב שמזמן לא חוויתי.
את "בידיים ריקות" התחלתי לקרוא עוד בבית, לפני שנסעתי. לקחתי איתי עוד כמה ספרים כי, לא ברור למה, חשבתי שיהיה לי זמן לקרוא. קראתי ממנו במנות קטנות, הזדמנויות אקראיות כמו חצי שעה על גדר הבטיחות של כביש חסום, כמה דקות בזמן שבן הזוג שלי נכנס לסופר, כאלה. ואולי בגלל זה הוא פשוט התמזג והפך להיות עוד חלק מהחופש שלי.
אני חושבת שזה מסוג הספרים שגם בלי לדעת כלום על הסופרת ברור לך שלא כתב אותו אדם צעיר. אורסולה לה גווין שמה על השולחן רעיונות ומנסה לעמוד על המשמעות שלהם ועל מה שנגזר ממנה, כי המבט הראשון על רעיון, כמעט כל רעיון, בדרך כלל לא מספיק. היא לא מסתנוורת, גם כשמדובר ברעיונות שהם לכאורה אוטופיים, והיא מעמתת אותם עם היכולת שלנו כאנשים להתקיים בתוכם ולקיים אותם. זה כל הזמן הזכיר לי את השיר של ברכט על הקומוניזם, "הדבר הפשוט שקשה לעשותו". הוא עשה את זה בכמה שורות. לה גווין אמרה את אותו הדבר דרך סיפור על שני עולמות, עולם אלטרואיסטי במתכונת התנועה הקיבוצית בתחילת דרכה מול עולם יצרי ומטריאליסטי, ואיש אחד, מדען ואידאליסט, שנודד ביניהם ומנסה להיטיב תוך שהוא מתמודד עם הצרכים האנושיים והמניפולציות שמקיפות אותו, לפעמים בעולם האחד ולפעמים באחר, והיא מאפשרת להבין אותו ולהזדהות איתו, כי היא סופרת כזאת שיודעת לגרום לך להבין את האנשים שהיא מספרת עליהם.
הייתי רוצה להגיד רק דברים טובים כי אני מאד אוהבת לקרוא את הספרים שלה ושמחתי מאד לגלות עוד ספר שלה שלא קראתי, אבל היה בו גם משהו שאני קצת פחות אוהבת. הרגשתי שהיא מסבירה ושלא ממש צריך את זה, להסביר. זה כאילו הייתי מסבירה עכשיו את הרלוונטיות של הפסקאות שכתבתי על החופש לסקירה של הספר הזה. והנה. עשיתי חלק מזה, למרות שאני לא בטוחה שצריך. וגם כשהיא עשתה את זה חשבתי שלא היה צריך. אבל זאת אורסולה לה גווין וגם עם החסרונות יש אצלה תמיד המימד האישי שפשוט מרגש אותי.


















