“בעשרת הימים האחרונים הרגשתי שאני מאבד את שפיותי. לא יכולתי לקרוא, לכתוב או לעשות דבר פרט לצפייה אובססיבית בחדשות ובסרטונים מחרידים. הרגשתי צורך לכאוב למען העם שלי וחשתי אשמה על עצם המחשבה על אסקפיזם. אבל בימים האחרונים הגיעו מים עד נפש, רגע לפני שאני נחנק, הבנתי שאני יכול לשחרר ולנשום – לצרוך חדשות בזהירות, לתרום ככל האפשר ולייצר לעצמי מפלט כמו הספר הזה. זה לא הופך אותי לפחות מסור לעם שלי, לעם ישראל שעוד יתאושש וינצח.

הדשא של העולם השכן (אוראס) ירוק יותר, ואין עוררין על עליונות האקלים, הטכנולוגיה והמדע. אולם הוא טומן בחובו גם עוולות רבות כמו שעבוד, אי-שוויון ומלחמה.

שני עולמות תאומים מככבים בעלילה, אוראס ואנארס.
אוראס מורכבת משתי מדינות עיקריות שנאבקות בה על שליטה, מדינה קפיטליסטית פטריארכלית (אה-יו) ומדינה סוציאליסטית אוטוקרטית (ת'ו).
אנארס היא ארץ צחיחה ושוממת שמאתיים שנה קודם לכן, קבוצת מהפכנים שמאסו בשקר הקפיטליסטי, החליטו ליישב אותה ולהקים חברה אוטופית לטענתם המושתתת על אנרכו-סינדיקליזם.

החברה באנארס דוגלת בסולידריות, שוויון וחופש. כל אדם רשאי לעסוק בכל העולה על רוחו, אין ממשלה ואין גם חוקים. בעלות היא מילת גנאי, אף אדם אינו בעל נכס וגם לא בעלה של אישה (אם כי הוא יכול לקיים איתה חיי שותפות ולקחת חלק מזערי בגידול ילדיו). איגודי העובדים מחליפים את המדינה ודואגים לכל צרכיו של האזרח. אין צורך בכסף, קיימת מתירנות מינית וחופש בחירה מוחלט, לכאורה.

אולם מה קורה כאשר אדם אינו מתיישר עם צרכי החברה ורעיונותיה, כשהוא מבין שחברתו איבדה את כושר המהפכנות ובכך גם חלק מזכות קיומה? החברה מוקיעה אותו ממנה. כך קרה גם לשבק, גיבור הסיפור, פיסיקאי בעל תיאוריות מהפכניות שאינן מתקבלות בברכה באנראס, ולכן, בין היתר, הוא טס לפתח אותן באוראס, שעד עתה היה קיים איתה נתק מוחלט.

באוראס שבק מתקבל בכבוד של מלכים, אך עד מהרה הוא מבין שהוא אינו אלא אסיר, שהמדינה לקחה עליו בעלות עד שיעביר לה את תורת הזמן שפיצח. כעת עליו להבין מי רוצה בטובתו ועל מי הוא יכול לסמוך במסעו חזרה הביתה.

היצירה מחולקת לפרקים שמתארים את ילדותו ובגרותו של שבק באנארס וקורותיו בהווה באוראס הזרה. הספר מקוטלג לשווא כמד"ב, באותה מידה שבק יכול היה לחצות בין מדינות עוינות על פני אותו עולם. תהיתי לעצמי מה היה עולה בגורלו של אדם אגרן באנראס והאם שבק ישתמש בתיאוריה שלו כדי לחזור אליה.

הסופרת היטיבה לתאר שתי אומות בעלות תפיסות חברתיות-כלכליות שונות לגמרי זו מזו, תוך הצגת סלידתן העזה אחת מהשנייה. האוטופיה באנארס, של סולידריות אנושית קיצונית, לא באמת בת יישום בעיניי (ונדמה כי כך גם חלקית גם בעיני המחברת), בהתחשב בטבע האנושי. עם זאת, היא הייתה החלק המעניין בסיפור. הערכתי את בניית העולם על-ידי המחברת (שמכיל גם ציוויליזציות ממערכות שמש אחרות) ואת האופן בו בוחן ספרה את היפותזת ספיר-וורף (כיצד השפה מעצבת תודעה).

מנגד, העלילה די איטית, התיאוריה הפיסיקלית נדונה לעייפה וניתן היה לפשט יותר את התפיסות החבריות העיקריות בסיפור. ניכר לאיזו מהם, מתחברת יותר הסופרת, תוך הדגשתה את הסכנות הטמונות בה.

הרגשתי שמדובר יותר במסה (מעניינת אומנם) מאשר בסיפור עלילתי,
באתי עם ציפיות רבות, ויצאתי עם ידיים ריקות למחצה.

כמעט ארבעה כוכבים.”

“עם כל אהבתי לארץ ים, אני מכיר בכך שזאת היצירה הטובה, השלמה והגאונית ביותר של לה גווין.
מרגיש לי לא נכון לכתוב על הספר ביקורת כאן, כי זה לא ספר שצריך לשפוט כרגיל לפי דמויות, פיתוח עלילה וכו' (הטוויסט הזה והזה לא היה בנוי מספיק טוב/ההתנהגות של הגיבור לא אמינה וכדומה). זה ספר שצריך ללמד בחוג למדעי החברה.
הדרך שבה אורסולה מצליחה להשוות שתי חברות, אנרכיסטית וקפיטליסטית מבלי לומר זה טוב, זה רע היא מדהימה. איך שאני רואה את זה, אף חברה היא לא "נכונה". התפישה שאפשר פשוט לפתור את הבעייה האחת של הקפיטליזם, "להשמיד את העוני" ואז הכל יהיה טוב היא שגויה מהיסוד.
אני מרכיש שאני עושה לספר עוול, ולכן אני אגיד לכם, פשוט תקראו אותו מיד ועכשיו.”

“אורסולה לה גווין מקוטלגת משום מה כסופרת מדע בדיוני. כל ספריה שקראתי היו אמנם תחת מעטפת סיפורית בדיונית ששימשה אותה לפרוס רעיונות פילוסופיים - כולם עסקו למעשה במדעי המדינה, פוליטיקה וממשל. החלק "הבדיוני" בסיפוריה בטל בשישים - ואין בהם בכלל "מדע". הספר הזה עוסק באותם תכנים שהקנו לה את תהילתה - בדיקת סוגי ממשל, אידיאולוגיות, תאוריות ומולם הטבע האנושי המוכר לכולנו. במובן הזה הספר מרתק, מרשים בעוצמתו וגורם לך לחשוב.

שבק הוא פיזיקאי מחונן, שהגה תאורייה פיזיקלית מהפכנית. הוא חי על כוכב דל המספק תנאי חיים סגפניים לאנשים החיים בו. אלה חיים בחברה אנרכיסטית-קומוניסטית: אין ממשלה, אין צבא, אין מדינות, אין חוקים, אין רכוש פרטי. בני האדם מתנהלים בעזרת סולידריות, מגוייסים לעבודות הכרחיות והסנקצייה היחידה הקיימת היא הדעה החברתית על מעשי הפרט. זה כוח בעל עוצמה רבה (במיוחד בחברות קטנות וקהילתיות, מסתבר) שבק מגיע כאורח לעולם המוצא - חברה קפיטליסטית ומנצלת, בה המאיון העליון זוכה בכל הקופה, ואת שאר האוכלוסייה לא סופרים.

מה שיפה בספר הזה הוא שבשתי החברות לה גווין מונה טוב ורע. האוטופייה שהקימו האנרכיסטים נתקלת בטבע האנושי: למרות כל האידיאולוגיות - קנאה, פחד, דחיית האחר מתקיימות גם בעולם אוטופי כזה. החברה הקפיטליסטית אכן מנצלת את האוכלוסייה הפחות עשירה ואת המשאבים של העולם אבל במקביל מטפחת יופי ואמנות, ומייחסת חשיבות רבה למדע. לה גווין אינה מתעלמת מליקויי החברה אותה היא מתארת, גם לא מיתרונותיה.

הספר נכתב ב 1974 ויצא לאור ב 2015 בתרגומו המוצלח של עמנואל לוטם בהוצאת מובי דיק. להוצאה מגיע צל"ש - בניגוד למקובל במחוזותנו הם פירטו על הכריכה שהוא פורסם בעברית לראשונה בשם "המנושל" בהוצאה אחרת. עיקר הכשל שלו בעיני הוא נטייתה של לה גווין להרצאות הגות ארכניות ומפורטות המסבירות את משנתה, מה שהופך אותו לעתים למייגע. לה גווין גם חסרת הומור באופן סופני והרצינות היתרה בה היא מתייחסת לסיפורה פוגמת בעיני ביכולת לשקוע בספר ולהתחבר אליו.
הספר מעניין ומציג רעיונות יפים ושאלות שהרלוונטיות שלהן לחיינו לא פגה, למרות שנכתב לפני 40 שנה. נראה לי שהמתעניינים במימשל ופוליטיקה ייהנו ממנו במיוחד. אני מעריכה מאד את הסופרת - תוספת קורטוב של הומור היתה מאפשרת לי להגדירה כמושלמת.”

“אולי יש אנשים שלא היו קוראים לזה חופש. אמנם לא קמתי מאד מוקדם, בדרך כלל בסביבות שבע, שמונה, חוץ מלילה אחד שבו התעוררתי בשלוש לפנות בוקר כי הגז נגמר, זה ששימש גם לחימום, וצריך היה לצאת החוצה ולהחליף בלון, ולמרות שבדקנו עוד קודם שיש לנו בלון ספייר ושהקונקטור שלו מתאים, לא הסתכלנו עד הסוף ולא שמנו לב לזה שהוא חתום בפלומבה מפלסטיק קשיח שבהעדר כלי מתאים צריך היה לגלף אותה החוצה, עניין של שעה וחצי עבודה בגובה 1300 מטרים מעל לפני האוקיינוס, ברוח חזקה ומקפיאה, במהלך אחת הזריחות היפות שראיתי בחיי, כשהשמש עולה מעל להרים הדלמטיים והאגם שגושים גדולים של קרח צפים בתוכו.

אבל מרגע שהתעוררתי ועד שנשפכתי לתוך המיטה בעשר או אחת עשרה בלילה היה משהו שצריך לעשות. למלא מים, לרוקן מים, לבשל, לשטוף כלים, לקנות אוכל ובעיקר ללכת וללכת ולנסוע וללכת ולהסתכל. ובתוך זה התרגשתי כל כך הרבה פעמים ולא חשבתי על כלום חוץ מאשר על ההווה עם הנופים שהיו בו והערים הספורות שהייתי בהן והאנשים שעשו איתי את המסע הזה שהיה דרמטי ואינטימי וממלא. אז כן, זה היה חופש. אני גם אוהבת סתם לרבוץ בבית ולא לעשות כלום אבל דווקא האינטנסיביות של החודש האחרון הביאה איתה תחושות של שחרור ורווחה ואיזו הרחבה של הלב שמזמן לא חוויתי.

את "בידיים ריקות" התחלתי לקרוא עוד בבית, לפני שנסעתי. לקחתי איתי עוד כמה ספרים כי, לא ברור למה, חשבתי שיהיה לי זמן לקרוא. קראתי ממנו במנות קטנות, הזדמנויות אקראיות כמו חצי שעה על גדר הבטיחות של כביש חסום, כמה דקות בזמן שבן הזוג שלי נכנס לסופר, כאלה. ואולי בגלל זה הוא פשוט התמזג והפך להיות עוד חלק מהחופש שלי.

אני חושבת שזה מסוג הספרים שגם בלי לדעת כלום על הסופרת ברור לך שלא כתב אותו אדם צעיר. אורסולה לה גווין שמה על השולחן רעיונות ומנסה לעמוד על המשמעות שלהם ועל מה שנגזר ממנה, כי המבט הראשון על רעיון, כמעט כל רעיון, בדרך כלל לא מספיק. היא לא מסתנוורת, גם כשמדובר ברעיונות שהם לכאורה אוטופיים, והיא מעמתת אותם עם היכולת שלנו כאנשים להתקיים בתוכם ולקיים אותם. זה כל הזמן הזכיר לי את השיר של ברכט על הקומוניזם, "הדבר הפשוט שקשה לעשותו". הוא עשה את זה בכמה שורות. לה גווין אמרה את אותו הדבר דרך סיפור על שני עולמות, עולם אלטרואיסטי במתכונת התנועה הקיבוצית בתחילת דרכה מול עולם יצרי ומטריאליסטי, ואיש אחד, מדען ואידאליסט, שנודד ביניהם ומנסה להיטיב תוך שהוא מתמודד עם הצרכים האנושיים והמניפולציות שמקיפות אותו, לפעמים בעולם האחד ולפעמים באחר, והיא מאפשרת להבין אותו ולהזדהות איתו, כי היא סופרת כזאת שיודעת לגרום לך להבין את האנשים שהיא מספרת עליהם.

הייתי רוצה להגיד רק דברים טובים כי אני מאד אוהבת לקרוא את הספרים שלה ושמחתי מאד לגלות עוד ספר שלה שלא קראתי, אבל היה בו גם משהו שאני קצת פחות אוהבת. הרגשתי שהיא מסבירה ושלא ממש צריך את זה, להסביר. זה כאילו הייתי מסבירה עכשיו את הרלוונטיות של הפסקאות שכתבתי על החופש לסקירה של הספר הזה. והנה. עשיתי חלק מזה, למרות שאני לא בטוחה שצריך. וגם כשהיא עשתה את זה חשבתי שלא היה צריך. אבל זאת אורסולה לה גווין וגם עם החסרונות יש אצלה תמיד המימד האישי שפשוט מרגש אותי.”