הספר מאוד מרשים, מאוד נהניתי מהפרטים הקטנים שבאים לידי ביטוי בהמשך, ואת סגירת המעגל של הדמויות בגרסה הזו של הסופרת, אך אהיה כנה ואגיד שאני גוררת את הספר איתי מאז תקופת מהסגר הראשון של הקורונה, ורק עכשיו הצלחתי לסיים אותו; בין אם כי היה לחץ ולא היה זמן לקרוא ולהנות כמו שצריך מהספר, ובין אם העשירו אותי בגורל הדמויות של המיתולוגיה שגרם לי אפילו להתאכזב ולא לרצות להמשיך אותו עם הסוף המר.
אך השחיטות שגדלה מפרק לפרק הייתה זו שגרמה לי באמת לא לחבב את הדמויות ולהיות יחסית אדישה לסופם, ובמיוחד להיות מיוגע מהבירוקרטיה והפוליטיקה שהתנהלה בשליש האחרון של הספר.
אך בין כה וכה אני מאוד נהניתי מהתוכן המרכזי של הספר, אהבתי את התיאורים ואת העולמות השונית שהיו שם, ובנוסף קצת יותר לגלות על המיתולוגיה, ולא סיימתי את הספר עם טעם רע למרות האדישות, לכן אני בכל זאת נותנת ניקוד טוב לספא

" אולי בגלל שאתה עוטף את המסר שלך בעטיפה אידיוטית, מצחיקה, מוגזמת, ואז מרגישים שיש 'משהו' במה שאתה אומר, למרות שזה נשמע שטויות. אולי אתה בדרך זו נותן לאנשים לחשוב על כל מיני רעיונות שלך, מבלי לעטוף את עצמיך בגלימה של אדם רציני, אחד כזה שתופס מעצמו חכם". "

הספר תיאר את עצמו בצורה מושלמת; ישנם קצת זיוני שכל חסרי פואנטה אבל באותו זמן עם פואנטה מסויימת, ורוב הזמן זה מרגיש לי כמו השיחות שיש לי עם ידידים שלי שחושבים יותר מידי לעומק של הדברים ויוצא שאנחנו נכנסים עמוק עמוק לתוך פילוסופיות שונות שאחנחנו נתקלים בהן.
הספר כן מעניין ואני חושבת שהוא כן פותח את הראייה לדברים שיש ביומיום שלנו.

אבל אם להיות כנה הוא פשוט גורם לי לחשוש מהעתיד הקרב אחרי אחרי הצבא.

וואו.
אין לי דרך אחרת לתאר את התחושה.
אני שמעתי על שר הטבעות ועלילותיו בכל חור אפשרי עקב אהבתי לפנטזיה ולכל ההערצה של מה שמוזר ומיוחד, אבל אף פעם לא הצלחתי לגרום לעצמי באמת להתחיל לקרוא.
התחלתי לראות את הסרטים של ההוביט בזמנם שהתחילו לצאת לאקרנים, וגם אז לא הצלחתי להמשיך לעקוב.

עד שידיד ממש טוב שלי שאוהב את העלילות הללו, שכנע אותי לנסות להתחיל לקרוא, יחד עם עזרתה של המפקדת שלי שהייתה בבעלות הספר.

אז ככה, אני מניחה שאין הרבה טעם לפרט הרבה על עלילת הספר, זה מידע שידוע כמעט לכל נפש חייה שנחשפה לתרבות הפנטזיה, אבל אספר בקצרה שספרנו על הוביט, בשם בילבו באגינס, שיום בהיר אחד מקבל ביקור ממכשף בשם גאנדולף, אשר מוביל לביקור של 13 גמדים שמעוניינים לצאת למסע שבו יחזירו לעצמם את אוצרם האבוד, והמלצתו של גאנדלף היא שבילבו יצטרף אליהם, ולמרות שהוא הוביט שחיי חיי נוחות עד אותו רגע, והוא החליט להצטרף אליהם, ומסעו אט אט נעצם ונהיה בעל השלכות כבדות יותר.

עכשיו, חווית הקריאה שלי הייתה משגעת.
באופן מפתיע כשהקשבתי לפסקול של הסרט 'הטירה הנעה של האול', הפסקול עבד לי באופן אורגני עם הסצנות שתוארו, וזה כל כך תרם לי לאווירה, שזה ממש הרגיש כאילו יש לי סרט בראש.
אבל זו סתם המלצה, הכתיבה עצמה עשתה את רוב החוויה.

נתחיל בזה שהשפה הייתה גבוהה; אומנם זה התקיל אותי בהתחלה כי פשוט לא ציפיתי לה, אבל ככל שהמשכתי לקרוא נהנתי מימנה עד מאוד, והיא גרמה לי להתרכז עוד יותר במה שקראתי ועיכלתי, כשבדרך כלל אני רצה על המילים וקוראת אותן ברפרוף ומקבלת את הרעיון העיקרי.
אחד הדברים האהובים עלי בספרים ישנים מתורגמים היא השפה הגבוהה, היא לפעמים ממש חסרה לי כשאני קוראת ספרים אקראיים ו'מודרניים' יותר, שיותר מתורגמים בשפה פשוטה וקלילה, שזה ממש לא דבר רע שגם שפה קלילה אני מעריכה, פשוט זה גורם לספרים הישנים להראות ולהרגיש יותר מיוחדים בעיניי.

והעלילה.
אני אודה ואגיד שבהתחלה קצת התקשתי להתלהב, אבל אני מאשימה בכך את העובדה שאת חצי הספר זכרתי לפי שני הסרטים הראשונים שצפיתי בהם (וכן נהנתי בצפייה, אני זוכרת שהייתי מאוד מרותקת, אבל לא סקרנית מספיק כדי לצפות בשלישי), ושסבלתי מכאב ראש נוראיים, אבל ככל שהתקדמתי לטווח עלילה שלא זיהיתי התחלתי להיות מרותקת, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הספר, עם הרצון להמשיך לקרוא אותו.
וכמה שאני אוהבת את ההרגשה הזו: הציפייה, המחשבות והניחושים של מה שיקרה, השאלה לאן זה יתקדם ואיך.
וגם העובדה שטולקין לא ניסה לעשות דמויות מיוחדות במיוחד; אני שמה לב ביותר מידי ספרים שמנסים תמיד להכניס עומק לדמות, אם זה בעזרת טרגדיה כזו או אחרת, שאז הם למדו משהו מהטרגדיה הזו, ונהיו חכמים יותר, וכל הקלישאה הזו.
אבל לא, פה זה פשוט הוביט אקראי שחיי בנוחות, שלדמיין יום בלי לאכול 5 פעמים ביום נראה לו כמו אסון, שצורף למסע שהוא לא באמץ מבין מה קורה סביבו ומה צפוי לו.
הכל ישיר, אין טעם לנסות לשבת ולתהות: "הממ, מעניין למה הוא עשה את זה?" או "הממ, מעניין מה הניע אותו לעשות את זה?" או "למה."
זה פשוט; פשוט, קל וחומר, אין מה לשבור את הראש, הכל ברור וכתוב, וזה כל כך נדיר בספרים שאני קוראת, וזה לא מפתיע אותי שהספר הזה הוא בין הספרים הרלוונטיים למרות תאריך כתיבתו (שנות השלושים למי שתהה), שלא לדבר על כך שהוא בין הספרים הסיפורת הראשונים שנכתבו בהשראת המיתולגיות הנורדיות וכמדומיהן.

אז אסכם ואגיד שנורא נהנתי מהספר, אהבתי כל רגע גם כשהיה לי קשה או מעייף, וזו חוויה שהייתי כל כך רוצה לחוש מחדש.

נתראה בקוסמוס זה ספר שמספר על אלכס, ילד שנוסע לכנס שיגור טילים, ובדרך הוא מכיר אנשים אקראים שהוא מתחבר איתם, והם עוזרים לו בחיפושים שלו; חיפוש הכנס, חיפוש האב שלו, חיפוש הכלב שלו, חיפוש אימו, וחיפוש המשמעות של משפחה אם לחשוב על זה, והסיפור מסופר על פי כל מה שאלכס הקליט כדי לשגר לחייזרים כדי לחלוק את העולם שלו.

הספר היה מקסים.
הוא כן היה קצת מוזר וכשהתחלתי לקרוא אותו העלילה הייתה ממש מפוזרת ואקראית, אבל עם הזמן כל הפרטים התאחדו יחד.

תמיד מצאתי משהו מיוחד בספרי הרפתקאות שמסופרים מנקודת מבט של ילדים, זה תמיד יותר מיוחד ומלא דימיון, והספר הזה לא איכזב, במיוחש אופן הכתיבה שונה.
אהבתי מאוד.

אז, נוסחת הנשיקה זה ספר שמספר על מישהי שיש לה אספרגר והיא חסרת ניסיון במין וזוגיות, והיא מחליטה להעסיק נער ליווי בתור המורה שלה, ונופלת על מייקל, מישהו שנהיה נער ליווי עקב חובות כבדים שנפלו עליו ממה שאביו לקח מהם ומהמצב הבריאותי המדרדר של אימו.

עכשיו, אהיה כנה שכן קצת עיקמתי אף מהקלישאה הזו, של 'מישהי לא מנוסה במין מחליטה שהיא רוצה ללמוד את זה ממישהו שמתעסק בזה, והם מתאהבים'.
גם אהיה כנה ואגיד שהיה הרבה מין ממה שציפיתי, אני מניחה שזו אשמתי כי בכל זאת אחת הדמויות הראשיות זה נער ליווי, אבל דווקא לא ציפיתי שהספר הזה יכנס לקטגוריית הארוטיקה, במיוחד שאחותי קראה ספר שני של הסופרת הזו ולא העלתה מין כלל (וגם חלק מהתיאורים [שבזה אני יכולה להאשים גם את המתרגמים, למרות ששאר הספר הם תירגמו מצויין ומהנה לקריאה] היו קצת דוחים).

בכל מקרה, עד כמה שהקלישאה קצת מעיקה עלי, כן נהנתי מהדינמיקה שלהם, שהיא בעיקר כללה מעט מאוד דרמה, הייתה הבנה של שני הצדדים, כך שחיכיתי לרגע השיא בספר שממש יתפוצץ, אבל הוא לא בדיוק התפוצץ, הוא פשוט קרה, וזה משהו שלפעמים אני מעריכה, במיוחד שאני קולטת את סיבת הפיצוץ כבר מהעמוד העשירי, ואז במקום להנות מהספר אני פשוט ממשיכה לקרוא וכל הזמן חושבת "מתי זה יתפוצץ כבר?", ואז כשאני מגיעה לרגע ה'פיצוץ', זה משהו יחסית קליל שנפתר מהר, אז מאוד הערכתי את איך שהסופרת התייחסה לקונפליקט הזה.

אבל כן היו לי בעיות ביניהם, לא אהבתי את הקלישאה שהם התחבבו זה על זו באופן מושלם כבר מהמפגש הראשון שלהם, וגם כל הקלישאה הזו של "אני לא טוב מספיק בשבילו/ה" והחוסר תקשורת, שבאמת, יכל להחסך.
אבל זה כן מובן למה הם לא חשפו את החסרונות שלהם, כך שזה לא הציק לי יותר מידי, אבל זו כן קלישאה שחזרה על עצמה, ופשוט הוסיפה עמודים נוספים לספר.
אני חושבת שהספר יכל להיות הרבה יותר קצר, כי היה ברור לשני הצדדים שהם מאוהבים, ברמה שאנשים סביבם אמרו להם את זה; אני באמצע הספר לא ראיתי סיבה למה יש עוד חצי שלם, ואם אני מרגישה באמצע הספר שאין טעם להמשיך, אז אין טעם להמשיך, זה פשוט לסחוט את הדברים הקטנים יותר ממה שצריך.

אבל למרות שהיו לי רגעים שגלגלתי עיניים, זה כן היה ספר מתוק וחמוד, והוא היה מאוד קליל אחרי ספר ממש קשה שקראתי, אז זה היה מעיין ספר מעבר, אז לא התרגשתי מימנו יותר מידי ולא ציפיתי להרבה מלכתחילה, כך שאני כן מרוצה מחווית הקריאה.

אוקיי זה היה ספר... אממ, מיוחד.
הוא לא היה רע, אבל הרבה פעמים עצרתי וכיווצתי גבות והייתי מאוד מבולבלת לגבי מה שאני קוראת.

עכשיו ממה שזה נראה באופן מאוד כללי, זה ספר שמספר על מתבגר ש... עובר את מסע הבגרות שלו, אני מניחה?
הוא לומד על העיניין שמערכות יחסים זה לא משהו מושלם, ושזה משהו שאין לו שליטה עליו.

עכשיו... מה שאני ראיתי בספר הזה, זה ילד עם הפרעה נפשית כל שהיא, יש לי חשד לפסיכופתיה, שמרגיש עליונות על פניי כל הסובבים שלו, ואף פעם לא מצליח להביע איזה שהוא רגש לסביבה שלו ומנסה לנצל את הרגשות שלהם, ועושה דברים די... מוזרים, שגרמו לי לקצת אי נוחות כשאני ניגשת לספר הזה כספר נוער, ולא משהו אחר.

זה מתחיל בזה שהוא מספר על כך שיש לו שכן שהמכונית שלו מאוד עדינה ונדלקת אזעקה מכל תנופה, לכן כמה פעמים בלילה יש אזעקה שמעירה את אוליבר.
הוא החליט לנקום בבעל המכונית בכך שהוא הקיא בכוח על המכונית שלו, ולאחר מכן זה נשטף בגשם.
כמה זמן אחרי זה, אוליבר קובע תור אצל פזיותרפיסט כדי להראות להורים שלו שהוא מבוגר אחראי, ומגלה שזה השכן שלו, ואז אומר לו את מה שהוא עשה, בפרטי פרטים, והשכן/ פיזיותרפיסט פשוט זורם איתו ומנסה להתעלם מכל העיניין הזה.

או שכשהוא היה בנופש עם המשפחה שלו והוא טייל ומצא ביצה טובענית, הוא פשוט נכנס לתוכה, וברגע שהיה חצי גוף בפנים הוא התחיל לקרוא לאביו, בטענה ש'הוא אבא שלי, הוא אוהב אותי, הוא לא שולט בזה', ולא ממש מביע פאניקה כל שהיא לכך שהוא עלול לטבוע ולהפגע, ופשוט טוען שבגלל שאבא שלו אוהב אותו הוא יודע שהוא יציל אותו אז הכל סבב.

אז זו נגיד דוגמא ראשונית, ומאוד עדינה לעומת מה שהולך בספר הזה.
והילד בן 15-16 בערך, אבל יש לו התנהגות של ילד שלא ממש מבין מה קורה סביבו, והוא אף פעם לא מבין שלמעשים שלו יש השלכות, כי באיזה שהוא מצב, פשוט לא היו השלכות שהשפיעו עליו.

אבל למרות התכנים המאוד מוזרים, שאין לי הרבה חשק לפרט, כי היו הרבה, הכתיבה כן זרמה?
היא לא הייתה וואו, אבל זה כן זרם לי ויכולתי לקרוא את הספר אחרי מחסום קריאה, וגם בגלל הדברים המוזרים שהיו, זה דירבן אותי להמשיך לקרוא כדי לגלות לאן זה יכול להדרדר.

והסוף... לא יודעת, לא אהבתי, הוא לא הרגיש לי טוב במיוחד, לא הרגשתי שאוליבר למד משהו, הוא רק הרגיש מה זה להיות זרוק בידי חברה שלו, מישהי שהוא אולי חיבב, אז הוא נהיה פחות אטום ריגשית, טיפונת, אבל מעבר לזה לא היה שינוי.
פשוט נחשפתי לפרק מהחיים המוזרים של הילד הזה וסיימתי.

אגיד דוגרי, לא הבנתי את הפואנטה של הספר, לא נלמד לקח או התבצע שינוי, אבל הוא היה בסדר והיה לי קל יחסית לקרוא אותו.

הסיבה היחידה שהספר הזה הגיע לידיי כי בטעות קניתי ספר שלא רציתי בדוכן פגומים, והוא היה ההצעה הכי טובה שם, והמוכרת הנחמדה נתנה לי להחליף.
אבל, אני לא הייתי קוראת את הספר הזה, ודווקא חבל, כי הספר היה מאוד נחמד.

הספר מספר על קשיים משפחתיים שנתקלים במייקל מהיום שהוא נפגע מאוטו בתאונת דרכים, דבר שמתחיל גם לערער אותו נפשית ולגרום לו לחוות דיכאון וחרדה.
הספר דווקא כתוב ממש טוב, אני מאוד נהנתי מהדינמיקה של האירועים שקרו אחת אחרי השני.
נורא אהבתי לראות את הדינמיקה שבין הדמויות, שהסופר דווקא ניסה להראות שקיים חיבור וקשר בין ההורים ובין ההורה לילדים, דבר שכמעט ולא קורה בספרים בגלל שכולם מסיקים שבמשפחה רגילה הילדים מנוכרים מהורים, וההורים עצמם עייפים תמיד.
בנוסף ההתייחסות לבעיות נפשיות בספר הזה ממש שימחה אותי; אני קוראת הרבה ספרים שעוסקים במחלות נפשיות או מזכירים אותם, וההתמודדות איתם מאוד גרועה ואפילו מעצבנת, אבל הסופר התייחס לבעיות הנפשיות של מייקל ברצינות, ולא סתם כדי להגיד בגדול שלדמות הראשית יש מחלה נפשית. אני פשוט תמיד מבינה שהסיבה היחידה שסופרים נותנים מחלה נפשית כל שהיא לדמות מסויימת היא פשוט כדי לצעוק "אני כותב על חולה נפש!", אבל בפועל לא עושה עם זה כלום.

אציין גם שחיבבתי את הביקורת העצמית שהייתה בספר:
"ספרים וסרטים במיוחד, הוא מעיר, מציגים לעיתים קרובות משברים גדולים המלווים בפתרונות זריזים; ... בעיות מובנות מאליהן. פתרונות פשוטים. החיים, לרוע המזל, יותר מסובכים."
אירוניה משעשעת, כאשר הספר עצמו מפיל בעיות רבות מידי על מייקל, כאשר בסופו כל הבעיות נפתרות, בזריזות ויעילות.

מה שכן, הספר הזה בא לי בזמן טוב, עד כמה שבהתחלה כשלקחתי אותו הוא לא כזה קרץ לי והיה בלית ברירה; בגלל תחילת הצבא והאווירה השונה והמצב החדש עם אנשים, אני תקועה במצב שאני יוצרת חברויות חדשות, אבל גם מבינה שהישנות לא היו טובות במיוחד, אבל הפרידה מהן מאוד קשה ומסובכת; לכן הספר עזר לי לא רע לקבל קצת פרופורציה על המצב שלי, שצריך להתחדש וקצת לזרום עם המצב במקום להאבק על המצב להשאר כמו פעם.

כך שאסכם ואגיד שמאוד נהנתי מהספר, והייתי די מופתעת מכמה שנהנתי מימנו; למרות הנושאים הכבדים שעולים בו, הוא כן כתוב בצורה קלילה, ויכולתי לחזור לקרוא אותו כשהייתי צריכה.

הספר היה בסדר אני מניחה?
הגעתי אליו כי סיימתי ספר בתחילת השבוע בבסיס, ונזכרתי שבבסיס שלי יש ספרייה, אז פניתי אליה, והספר הזה קרץ לי לעין, אז חשבתי... למה לא?

כשהתחלתי לקרוא את הספר מאוד השתעשעתי מהעובדה שאני פשוט קראתי עמודים על ילד ממורמר שלא אוהב להיות בפנימייה שמכריחה אותו להיות סביב אנשים 24/7, דבר שהרגשתי גם בקורס שלי, ואז הספר לקח צעדים כבדים מאוד מהר(?), זה פשוט עבר מלדבר על מרמור של ילד מתבגר, להתאבדות וחתיכת ורידים.
עכשיו, בגלל שזה מנקודת מבט של ילד בן 15... הנושאים האלו פשוט, לא יודעת, התייחסו אליהם כאל סתם.

אני יודעת שאולי הסופרת כתבה יחס כזה מעופף ומזלזל בחולים נפשית שפוגעים בעצמם בגלל שזה מנקודת מבט של ילד מתבגר, שלא מבין בזה, אבל זה הרגיש לי כאילו היא רצתה להשתמש בקלישאות שחוזרות על עצמן, שמספיק לצעוק שמישהי חותכת ורידים, או אימא מתאבדת, וזה מספיק טוב כדי להפוך את הדמות לטרגית.
הנושא הזה עה גם בביקורת של אנג'ל על הספר 'לפעמים רגע אחד מספיק' שנכתב ע"י מיה סביר, שבו היא טענה:
"הסופרים הישראלים שמתמקדים בספרות בני נוער, הם בעלי נטייה לחשוב שהם יודעים ה-כ-ל בנוגע לבני נוער (נטייה שיש גם לאמא שלי), שבגלל שהם היו כאלה, אז הם בטוח מבינים אותם. ומה גם? יש להם נטייה לחשוב שכל בן נוער רוצה להתאבד/לא להיות פה/למות/משהו-לא-מזוהה.
הנה שלושה השקפות בספר שבאו וחזרו אצל כמה מהדמויות (ההערות בסוגריים הן ההשקפות שלי לעניין, אה, וסליחה אם אתם חושבים שההשקפות שלי מזלזלות, הכל בהומור בריא :O):
א. אני ילד רע שעושה צרות אבל עמוק בפנים יש לי לב! יש לי נשמה! (בחור, אתה ערס. לערסים אין נשמה)
ב. אני מקובלת (פקאצה. מממממממממממממממממממש פקאצה) שיש לי כמה חברות... אבל הן לא מכירות אותי. אף אחד לא מכיר אותי. אני יותר מזה. גם הן יותר מזה! (אתן כל הזמן אומרות שטויות, נראה לכן שמישהו באמת ייקח אתכן ברצינות??)
ג. אני מקובל. אני חתיך. אבל משהו לא מסתדר לי מאז שהחברה שלי השתנתה. אז החיים שלי מושלמים, אין לב שבור, אין התגרשות של הורים, אין תאונה או מחלה או כלום, ואני פשוט עצוב קצת! (אני אחסוך מכם את ההשקפה המלאה בקללות)
אה, ויש גם את ההשקפה הנדושה של האני-לבד-ובלתי-נראית-והייתי-רוצה-להיות-כמוהם. אבל אני אחסוך מכם כמה דפים של קללות."

אני לא בהכרח מכלילה סופרים ישראלים, אבל כן נחשפתי לכמה ספרים ישראלים שהם התמודדו גרוע עם נושא המחלות הנפשיות או התמודדות חברתית, אבל כן ירדה לי לא מעט דעה קדומה כלפיי סופרים ישראלים, ונהייתי הרבה יותר פתוחה כלפיהם, אז אני פשוט מחכה לזה שאמצא ספר טוב.
אבל כך או כך, אנג'ל העלתה קלישאות שעלו גם בספר הזה:
הילד הראשי שלנו כן היה כתוב כולו 'ילד מרדן' ששם זין על העולם, אבל הבעיה ששמתי לב שצויין שהוא מגיל קטן הרגיש כאילו הוא המבוגר האחראי בכך שהוא תמיד עזר לאחים שלו להתארגן בבוקר, להשיג כסף הביתה, ולנקות את הבית, זאת אומרת, שהוא היה דמות הורה, בן אדם שתמיד דאג והיה עם הראש על הכתפיים - אז זה מאוד מוזר לראות שלפתע הוא מפוזר ופזיז שכזה, ומתלונן על הכל ובעיקר חסר אחריות, ופשוט מתנהג כמו... ילד קטן. אפילו שהוא באמת כזה, מתואר שלמשך הרבה זמן הוא לא הרגיש ככה, או התנהג ככה, אז למה פתאום הוא התחיל? זה היה שינוי ממש קיצוני ממה שהסופרת סיפרה עליו לבין איך שהיא כתבה אותו.

יש את החברה שלו, דיאנה, שהיא מזכירה לי את אלסקה מ'מחפשים את אלסקה', אבל לא שאני משווה ביניהן, אלא שפשוט היא מישהי שהייתה איתו והיא גרמה לו להרגיש דברים חדשים, אבל היא פשוט הייתה הרס עצמי מהלך, בנוסף היה יותר מידי מידע על הדמות שלה, ומידע כבד וקיצוני, כשלא נעשה איתו זה כלום, הסופרת פשוט מפילה על הקורא את כל המידע הזה עליה וכל מה שיש לקורא לקרוא זה שהילד לא עושה עם זה כלום, למעט לצעוק ולהתעצבן עליה, או להראות שאנשים מסביב מנסים להכיל את זה או לעזור לה, אלא... אלו פשוט עובדות שקיימות שמגדירות אותה כ'החברה המשוגעת' וזהו.

ועוד כל מיני דמויות שהרגישו לי פשוט... שיטחיות סוג של?
כן היה להם עומק, אבל הוא היה ממש גבולי, כך שהן היו עם עומק אבל בגלל שהעומק הזה לא ממש בא לידי ביטוי חוץ מפשוט להיות קלישאה של הדמות, אז זה הופך אותה לשיטחית.
אני לא יודעת, אולי אני מסבירה לא נכון, אבל הדמויות פשוט הרגישו לי לא טובות.
כן היה נחמד לראות את נקודת המבט של האבא, אבל מה שהרס לי הוא שהאבא הגיע בסוף.
שנכתב מאוד רע.

לא אפרט הרבה חוץ מהעובדה שהסוף היה נוראי.
בדרך כלל, אני זוכרת שממש אהבתי סופים פתוחים, כי הם גרמו לי לחשוב, כי הם גרמו לי להבין שהקונפליט הראשי נפתר והדמות הראשית ברוגע, אבל היא עומדת בפני קונפליקטים נוספים, שהם לא העיקר.
אבל כאן... לא ממש היה קונפליקט שנפתר, זה סתם היה סדר אירועים.
כן נראה שהילד השתנה, אבל בקטנה כזה, הוא לא ממש הגיע עם בעיה קיצונית שנפתרה, וזה הרגיש שהדמויות המשניות לא ממש השפיעו עם השינוי שלו במיוחד, למעט האבא.

לא יודעת, נראה לי היה עדיף שהסופרת הייתה נותנת פוש נוסף כדי לתת יותר במה לאבא, כי ממש הרגשתי שהספר נקטע באמצע בגלל שהסופרת התייאשה מהספר ולא ידעה מה לעשות איתו, אז החליטה לעשות סוף פתוח ומסתורי כדי שהספר יראה מיוחד יותר, כמו שאר ספרי הנוער המתוסבכים.
וואו הסוף ממש הוריד לי מהספר, אני כן נתתי 2 כוכבים על כתיבה נחמדה ועל זה שכן הצלחתי לקרוא אותו, אבל הסוף הפיל את הספר ממש, ישבתי ממש מאוכזבת ודי בשוק שהוא נגמר ככה כי באמת ציפיתי שיהיה סוף ולא קטיעה.
אז, לא ממליצה אותו בכלל. הוא יכל להכתב, או לפחות להיות בעל סוף, טוב הרבה יותר.

נ.ב.-
אפשר לכתוב ספרים על התמודות גם בלי לכלול דמויות אובדניות או קיצוניות או חסרות אחריות, קראתי ספרים שהתמודדו ממש טוב עם דמות ראשית רגועה ואחראית וגם עם דמות קיצונית ופזיזה כשנאלצו להתמודד עם בעיות בבית או בלימודים, לא צריך לזרוק מילות מפתח כמו אובדנות או חתיכת ורידים על כל מתבגר שקצת מתקשה ביומיום שלו, אפר גם לכתוב התמודדות והפתרון שלה עם המצב בלי לגרום לדמות הראשית לרצות להתאבד או לפגוע בעצמו.

הספר די חמוד.
אני נתקלתי במחקר שדובר עליו בספר אחר - 'אתן לך את השמש' והמחקר הזה נשאר לי בראש, וכשראיתי שיש עליו עלילה של ממש בספר, התקשתי שלא להתלהב ולרצית לקרוא אותו.
עכשיו הספר מספר על הילדי, מתבגרת בתיכון עם בעיה משפחתית שהרסה לה את השלמות של המשפחה שלה.
היא עצמה בחורה מאוד רומנטית (במובן הפילוסופי לא אהבי) אבל גם מהבנות האלו שאנשים היו קוראים להן קרציות או היפיות.

ומנגד יש את פול, בחור שעבר מספר תלעות בחייו שהפכו אותו למישהו שמעדיף להגיב להכל בצחוק וציניות.
קצת הזכיר ידיד שיש לי, יותר מידי, היה די מפחיד.
אבל לפול יש צדדים רכים שמוצגים עם התקדמות הספר, שקצת נראו לי לא הכי הגיוניים; הבן אדם הסתיר את עצמו ואת הרגשות שלו, ודווקא פתאום עכשיו הוא הרגיש בנוח להפתח?
הרגיש לי קצת מוזר, אבל הבעיה הזו לא הפריע לי במיוחד והרגישה שולית, במיוחד לקחת בחשבון שהדמות הראשית שלנו זו הילדי, כך שהתעמקנו יותר בחיים האישיים שלה, כך שהבעיה של פול לא עלתה יותר מידי, מפני שהוא לא היה תחת 'אור הזרקורים', אלא באמ שימש כדמות משנית.

והעלילה ממש זרמה, היא לא הרגישה לי מהירה מידי או איטית מידי, היא נועדה להראות את ההתפתחות של הילדי, שדי הערכתי כי זה חסר לפעמים בספרים כשהנושא הראשי שלהם זה אהבה, כך שאפשר להיות בטוחים שהספר הוא לא רק על אהבה, אלא גם על פשוט התמודדות של נערה שחושבת רחוק מידי בחיי היומיום שלה.
אבל ברור שיהיו קלישאות, אבל לא המייגעות.

מעבר לכך, הכתיבה הייתה נחמדה, לצערי לקח לי הרבה זמן לקרוא את הספר בגלל שהתגייסתי, והזמן היחיד שהיה לי לקרוא זה בנסיעות ובבית, אבל בבית הייתי עייפה מידי כדי לקרוא.

כך שלסיכום, הספר היה ממש מקסים, הרבה פעמים חייכתי כשקראתי אותו, והוא עודד לי את המצב רוח.