אוקי,
כמה פעמים אמרתי לעצמי את הדבר הבא:
להפסיק לקרוא ספרים של אליסון נואל! די לתת להם צ'אנס!!! לא.לקרוא.ספרים.של אליסון.נואל!!!
וכדאי לכולכם לאמץ את הטיפ זה.
אז אני, בטיפשותי הרבה, החלטתי לתת לספר הזה צ'אנס, למה? כי יש לי הרגל לתת חמישים מיליון צ'אנסים לסופרים שכותבים ספרים גרועים, ואני צריכה להפסיק איתו במידי.
אז הספר מספר על דיירה, דיירה סנטוס. דבר ראשון, מה זה לעזאזל השם הזה סנטוס? רק לי זה נשמע כמו סנטה? נו באמת, אז מבחינתי תביאו שם משפחת נדוש. אבל למה שם שיגרום לי לחשוב על סנטה קלאוס?
והיא רואה כל מני דברים מוזרים, ואימא שלה חוששת לבריאותה הנפשית ושולחת אותה לסבתא שלה.
סטופפפפפפפפפפפפפפפפפפפפ!!!!! רק לי ההתחלה הזו נשמעת מוכרת? (אהמאהמ 13 האוצרות אהמאהמ).
או, וכן, שכחתי לציין, שיש נער חתיך ומהמם ומושלם תכול עיניים שרודף את חלומותיה.
אוקיי, הרשו לי לדלג על כמה קטעים לא חשובים ולהגיע לקטע שמאוד חשוב לי להוציא עליו עצבים:
אז היא מגיעה לסבתא שלה מדברר לה שהיא מחפשת נשמות, בלה בלה…..
מה שעצבן אותי זה שסבתא שלה אומרת לה שאסור לה לאכול סוכר ושוקולד, כי מחפשי הנשמות צריכים לאכל את מה שהטבע מספק, בצורותו הטהורה ביותר כדי "להיטהר מבפנים ומבחוץ".
אוי אליסון, מצבך גרוע, אין לך מושג כמה.
זו פשוט הסיבה המטופשת והלא אמינה ששמעתי בחיי.
אם את כבר גומלת אותה מסוכרים, בואי תתני סיבה טובה, או שלא תגמלי אותה בכלל.
אה כן, ודרך אגב היא פוגשת את המה שמו החתיך תכול העיניים (קראו לו דייס?) ואת אחיו התאום שהוא גם תכול עיניים. והם ממש זהים אבל אחיו התאום רע, הוא טוב. אחיו התאום מקובל, והוא לא מסיבה לא ברורה שרק אליסון יודעת, כי הוא נשמע כמו הגיבור המושלם שכל הבנות מתאהבות בו.
ואיך היא מבדילה ביניהם:
1.למה שמו תכול העיניים (דייס?) יש שיער ארוך
2. העיניים של המה שמו משקפות את מה שסביבו והעיניים של אחיו התאום אטומות ולא משקפות כלום.
אם כבר דיברנו על טימטום. זה פשוט טימטום טהור, ואני לא אתחיל לדבר על כמה זה נדוש……
וכבר ציינתי שהמה שמו תכול העיניים ודיירה מתאהבים אחרים חמש שניות בערך?
לא? אז אני חושבת שאין צורך לציין, זה ברור לכולנו
הספר מנסה לשלב בין רוחניות לפנטזיה ורומנטיקה, הוא מנסה להיות עמוק, מקורי, שונה. להחזיר לקוראים את האמון באליסון נואל אחרי בני האלמוות, שהיה זוועה.
אבל הוא נכשל, ובגדול
ובכן, תתרחקו, הוא לא שווה את הזמן היקר שלכם.


















