• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אמון: סבא שלי היה יורה בי

אמון: סבא שלי היה יורה בי

מאת ג'ניפר טגה

הביקורת של לי יניני

תמונה של לי יניני
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
אמון: סבא שלי היה יורה בי

אמון: סבא שלי היה יורה בי

מאת ג'ניפר טגה

הביקורת של לי יניני

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של לי יניני
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:2015
סדרה:ספרית פועלים - סיפורת
קטגוריה:ביוגראפיות
הקודמת
מורי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 9 שנים

“מה קורה כשיום אחד מגלה אדם סוד נוראי מעברו, סוד בקנה מידה גלובלי? סוד שמגלים אינו דבר משמח ומה שגילת”

2/12
ביקורות על אמון: סבא שלי היה יורה בי
הבאה
יוסף
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•6 דקות קריאה

הספר הזה הוא מזן הספרים הביוגרפים, שלאחר שמגיפים את הדף האחרון, עוצמים את העיניים, ונוטלים נשימה עמוקה, עד שחשים שהחמצן חילחל היטב לתוך הנימים.

הביוגרפיה הזו מתחילה במפגש של ג'ניפר עם ספר בסיפריה.
מה מיוחד במפגש הזה?
הרי אי אפשר לפגוש משהו אחר חוץ מספרים וכתבי עת בסיפריה, לא?

ציטוט עמוד 9: "קורות חייה של מוניקה גת, בתו של מפקד מחנה הריכוז מתוך "רשימת שינדלר". מוניקה גת! אני מכירה את השם הזה. זה שמה של אמי. אמי שמסרה אותי למוסד לילדים ולא ראיתי אותה שנים רבות." גם שמי היה פעם "גת", נולדתי עם השם הזה, על המחברות הראשונות שלי בבית הספר כתבתי "ג/ניפר גת" עד שאמי מסרה אותי לאימוץ וקבלתי עלי את שמם של הורי המאמצים. הייתי אז בת שבע."

בדפדוף ראשוני בספר ג'ניפר מגלה בו תמונות של האם, ושל הסבתא רות אירנה גת, ובהגיעה לסוף הספר, בעמודו האחרון, היא מוצאת ביוגרפיה שנפתחת במילים: "מוניקה גת נולדה ב-1945 בבאד טולץ"... הפרטים הללו מוכרים לג'ניפר, הם מופיעים במסמכי האימוץ שלה. מהנקודה הזו מתחילות להישאל על ידי ג'ניפר, שאלות, ולמסע הזה אנחנו מצטרפים.

מדוע האם לא סיפרה לה על כך? האם היא נטולת משמעות בעיני האם? מי זה אותו אמון גת? מה הוא עשה? מה הקשר שלו לסרט "רשימת שינדלר"? מדוע איש לא אמר לה את האמת? האם כולם ידעו ושיקרו לה במשך כל השנים הללו?

ג'ניפר נולדה ב-29.6.1970 למוניקה גת ואב ניגרי. בגיל 4 שבועות הועברה למוסד קתולי לילדים, ובגיל שלוש הועברה למשפחת אומנה, כשאותה משפחה, אימצה אותה רשמית, בהיותה בגיל שבע. ג'ניפר הצטרפה לשני אחיה החורגים מתיאס ומנואל. בגיל שבע נותק לחלוטין הקשר, בינה לבין האם-מוניקה. כיום היא נשואה לגץ טגה השקט, והממעט במילים. להם שני בנים, שעליהם ג'ניפר חושבת, כיצד ישפיע "הסיפור שלה" על עתידם.

מאותו מפגש עם הספר, ג'ניפר קוראת את כל מה שהיא מוצאת על אמון גת. גיטאות בפולין, מעשי רצח, כלבים ששוסו בבני אדם, שמות של נאצים ידועים: הימלר, גבלס, גרינג, ולאט לאט, מתחילה לחלחל לתודעתה שהדמות בסרט של "רשימת שינדלר", היא דמות אמיתית. – אמון גת היה הסבא של ג'ניפר, והיא נכדה של רוצח! (בסרט "רשימת שינדלר" הדמות גולמה על ידי השחקן רייף פינס).

ניקולה זלמייר (הקול השני הכותב), מאירה את דמותה של ג'ניפר, לאורך הספר ומתארת את ג'ניפר טגה כאישה בטוחה, סקרנית, הרפתקנית וככל שהיא מדברת על משפחתה ידיה רועדות והיא בוכה.

אני משוכנעת שלכל מי שצפה בסרט "רשימת שינדלר", זכורה לו הדמות של מפקד מחנה "פלאשוב", "חברו" של אוסקר שינדלר ורוצח היהודים-אמון גת. דמות מאוסה שנהנה לענות אנשים, פסיכופת, אכזר ורשע, שעמד על הגזוזטרה של הווילה שלו, וירה באסירים היהודים כהתעמלות בוקר.

אמון גת הרשע הובא למשפט ב-1946, ונתלה בקראקוב כשאפרו פוזר בנהר הוויסלה. בת זוגו – רות אירנה – הסבתא האהובה של ג'ניפר, הכחישה את פשעיו ובשנת 1983 התאבדה.

אמון גת הואשם באחריות להרג של 8000 בני אדם בפלאשוב, וברצח של כ-2000 בני אדם בעת פינוי הגטו בקראקוב, ומעשי רצח נוספים בעת פינוי הגיטאות טארנוב, ושבנייה ב-1943.

העדים שאמון גת הזמין למשפט העידו נגדו או לא הופיעו, והוא כמובן עד יומו האחרון, הכחיש את המעשים שיוחסו לו.

עמוד 60: "פרקליט המדינה הפולני דרש גזר דין מוות ואמר בדברי הסיכום שלו: אתם מתבקשים כאן לחרוץ את דינו של אדם שהיה לאגדה עוד בימי חייו... בתור ההתגלמות המודרנית של השטן התנכ"י".

ב-13.9.1946 אמון גת, הובל לגרדום שמילותיו האחרונות היו "הייל היטלר". יימח שמו!

כל הביוגרפיה כתובה על ידי שתי נשים. בפונטים שונים בליווי תמונות אוטנטיות, כאשר ג'ניפר כותבת בגוף ראשון ואילו ניקולה זלמייר כותבת בגוף שלישי.

ג'ניפר גדלה בסביבה של ילדים בלונדינים, וגם הוריה המאמצים היו בהירים. היא לעומת זאת הייתה כהת עור, בת תערובת, גבוהה, בעלת רגלים דקיקות, והילדה השחורה היחידה בוואלדטרודרינג (שכונה ירוקה ושקטה במינכן).

מטרידות את ג'ניפר מיני מחשבות: האם הסבא הוריש לה ולילדיה, דבר מה ממזגו, ועוד במיוחד שגם הסבתא, נטלה גלולות נגד דיכאונות והזיות, וגם אימה אושפזה בעבר במחלקה פסיכיאטרית. האם גם היא משתגעת? למרות שהסבתא העניקה לה ביטחון ונחמה, עם גילוי הספר על המשפחה, נשלל היחס החיובי שחשה ג'ניפר כלפי סבתה.

סיפור משפחתה משפיע עליה, והיא פונה לעזרה מקצועית. הפיסיכונליטקאי ברינדל מאבחן אצל ג'ניפר טראומה כפולה... ציטוט עמוד 25: "האימוץ, ומאוחר יותר גילוי סיפור המשפחה". ... והוא מוסיף "נורא מה שעבר על גברת טגה. עצם הבאתה לאוויר העולם הייתה הרי פרובוקציה. האם, מוניקה גת, הרתה לגבר ניגרי, במינכן של תחילת שנות השבעים זה לא היה דבר מובן מאליו כלל וכלל. שבתו של מפקד מחנה ריכוז תנהג כך, מי היה מעלה דבר כזה על דעתו."

כשהוריה המאמצים מקבלים את הספר לידיהם, הם מזועזעים לא פחות ממנה, וחשים שהקרקע רועדת תחת רגליהם.

מי היה אמון גת?

הרשע הזה נולד ב-11.12.1908 והיה בן יחיד למשפחה קתולית. הוריו באו ממשפחה ענייה, אך התעשרו בזכות המסחר בספרים. הוא עזב את הפנימייה אליה נשלח לאחר כתה י', ובגיל 17 התלהב מהרעיונות הימניים-לאומניים, והצטרף לארגוני נוער פשיסטי. ב-1931 הצטרף למפלגה הנאצית NSDAP - , ולאחר מכן לאס.אס.

עמוד 37: "אמון גת הפגין עד מהרה את קשיחותו, באס-אס הוא למד להרוג".

הוא נישא פעמיים שכל מטרתו הולדת צאצאים "אריים"!

סיפור החיים הזה מאלץ את ג'ניפר, להתמודד עם שורשים ומעשים של סבא אכזר ונתעב. בספר ג'ניפר מתייחסת לכמה תובנות לדוגמא: זכות הבחירה, אוסקר שינדלר המציל, האיש הטוב, מול אמון גת הרוצח והאכזר. מאידך גיסא, היא מציינת את צאצאי הרייך, וחושבת על התמודדותם עם העבר וגם דור ההמשך, השני והשלישי.

בעניין דור ההמשך ולאוהבי הסרטים, אני ממליצה לכם לצפות בסרט המוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע "מבוך השקרים". בסרט הזה תפגשו את דור ההמשך, ותיזכרו בסיפורה הביוגרפי של ג'ניפר טגה.

מאוד אהבתי את הקשר של ג'ניפר למדינה, ועל חוויותיה במשך שהותה כאן.

התרגשתי יחד איתה כאשר היא כותבת בעמוד 205: "אני עומדת רגע במקומי. אחר כך אני צועדת קדימה, נעמדת לפני האנדרטה ומניחה באטיות את הפרחים. אחר-כך אנחנו שרים את "התקווה", ההמנון הלאומי של ישראל. תקווה."

מי היה מאמין שהסבא של ג'ניפר, הוא אמון גת הנאצי, והיא זו שתניח את הזר בטקס לזכר קרבנות פלאשוב?

ספר משובח שגרם לי בסיומו לשתף את בת אחותי- שקד, שהשנה ביקרה בפולין במסגרת לימודיה. לאחר השיחה עימה, הבנתי עד כמה חשוב "כן" להשתתף במסע לפולין. לדבריה, רק אחרי הביקור במקום, וצפייה בסרט "רשימת שינדלר" במטוס: "היא חושבת" שאולי היא הצליחה להבין מה היה שם. והיא רק חושבת... מעניין מה יגידו הדורות הבאים...

ספר מעולה, משובח, מיוחד, כתיבה נהדרת, נוח לקריאה, מרתק, מטלטל, וכואב.
מה אתם חושבים:
האם אמון גת היה יורה בג'ניפר טגה?
האם ג'ניפר תצליח להשתחרר מהעבר?
מה יהיה על שני ילדיה? איך הם ירגישו שיגדלו ויגלו שהסבא-רבא שלהם היה הקצב ממחנה פולאשוב?

מומלץ בחום ולא אגזים אם אכתוב "ספר חובה"!

"אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה"

לי יניני

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של חובב ספרות
חובב ספרות
תמונה של Rivaf
Rivaf
א
ארתור
תמונה של דן-1
דן-1
י
יאן
תמונה של  מיכאל
מיכאל
30קוראים|גיל ממוצע58|47%נשים

על המבקרת

תמונה של לי יניני

לי יניני

ותיקה
חברה מזה 13 שנים
763 ביקורות•12 נבחרות•12,823 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של לי יניני
לי יניני
ותיקה
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות763
ביקורות נבחרות12
לייקים שקיבלה12,823
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת286ספרות מקורית241מתח ריגול והרפתקאות94

דיון על הביקורת

1 תגובה
דן-1
דן-1•לפני 11 שנים

אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה? "איש בחטאו יומת"!!!

1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של לי יניני

לחישת הזאב

לחישת הזאב

יריב ענבר

WOW!
לא בכל יום פוגשים ספר שמצליח להיות מותח, חכם ומטלטל רגשית באותה מידה. כבר מהעמודים הראשונים הבנתי ש"לחישת הזאב" הוא אחד מספרי המתח והריגול הטובים שקראתי בשנים האחרונות.
יריב ענבר טווה עלילה שקשה מאוד להניח מהיד. כל פרק מגביר את הסקרנות, מעלה עוד שאלות ומוביל את הקורא עמוק יותר אל תוך הרשת הסבוכה של סודות, מניפולציות ובחירות בלתי אפשריות.
תחילה שיערתי שה"זאב" הוא מטאפורה לדמות הראשית, אך הופתעתי לגלות שמדובר בתמונה שהייתה נפוצה בבתים רבים של יוצאי ברית המועצות. בספר, אותה לחישה הופכת לזיכרון טעון במשמעות ומוסיפה רובד רגשי ועמוק לסיפור כולו.
לכתיבתו של יריב ענבר יש עומק רגשי יוצא דופן. היא בוגרת, חכמה, ריאליסטית ומדויקת, והדמויות נבנו בקפידה רבה. לא רק הדמות הראשית מעוררת עניין, אלא גם דמויות המשנה, שכל אחת מהן זוכה לקול ייחודי, לאישיות מובחנת ולמקום משמעותי בעלילה.
העלילה לוקחת את הקורא למסע מרתק בין מינסק, בלארוס, דמשק, תל אביב ואנטליה. במרכזה ניצבת אירית – אשת מוסד ממולחת, אמיצה ונועזת. היא נשואה לדודו ואם לשתי בנות, גאיה ואלה. בין בני הזוג שוררים אהבה והערכה, אך כמו אצל רבים, גם חייהם אינם חפים משחיקה וממורכבות. אירית חוזרת ממשימות חשאיות ומנסה לג'נגל בין עולם הריגול המסוכן לבין שגרת החיים המשפחתית – פקקים, קניות, ימי הולדת וסידורים אינסופיים.
על אירית מוטלת משימה רגישה במיוחד, שבמהלכה היא יוצרת קשר בלתי צפוי עם נור – אישה סורית שמגויסת, מבלי לדעת זאת, למען המודיעין הישראלי ומופעלת לרגל אחר בעלה.
אלא שכמו בכל מבצע מורכב, גם כאן לא הכול מתנהל לפי התוכנית. תקלות, הפתעות ותפניות בלתי צפויות מטלטלות את הדמויות, וסודות אפלים מתחילים להיחשף.
מה שהופך את "לחישת הזאב" לחריג בנוף ספרי הריגול הוא העובדה שהמתח אינו נשען רק על מבצעים חשאיים וסודות מדיניים. בלב העלילה עומדות דמויות אנושיות מורכבות, פגומות ואמינות, שהמאבקים הפנימיים שלהן מרתקים לא פחות מהאירועים עצמם.
לצד עלילת הריגול הסוחפת, יריב ענבר מתמקד בנפשו של האדם ובמערכות היחסים שבין בני אדם. הוא מציב זו מול זו שתי נשים – אירית הישראלית ונור הסורית. לשתיהן עבר מורכב, לכל אחת פצעים משלה וסודות משלה, וכל אחת מהן נושאת מטען רגשי כבד ומתמודדת איתו בדרכה.
הספר חושף בפני הקורא את עולמם של אנשי הצללים, הפועלים בזירות שונות ומשתמשים באמצעים וטכנולוגיות שנדמה כי נלקחו מסרטי ריגול. אולם אל תטעו – עלילת הריגול כאן היא רק המסגרת. במרכז הסיפור נמצאים בני האדם, הרגשות, המחירים האישיים והבחירות המוסריות.
בנוסף, ענבר מפגין שליטה מרשימה בקצב העלילה. הוא יודע בדיוק מתי לחשוף מידע, מתי להפתיע ומתי לעצור לרגע כדי להעמיק את הצד הרגשי. התוצאה היא ספר שכמעט בלתי אפשרי להניח מהיד.
בניגוד לספרי ריגול רבים, שבהם עולם הביון נשלט בדרך כלל בידי גברים, יריב ענבר מציב נשים במרכז הבמה. הבחירה הזו מעניקה לסיפור זווית מקורית, רעננה ומעניינת במיוחד.
הספר מעורר אצל הקורא שאלות רבות:
• כיצד עבודה תובענית משפיעה על חיי המשפחה?
• כיצד טראומות ילדות ממשיכות לעצב את חיינו גם שנים רבות לאחר מכן?
• איזה מחיר אישי משלמים אנשי הצללים?
• מה קורה למצפון ולמוסר כאשר המציאות כופה בחירות בלתי אפשריות?
• והיכן עובר הקו האדום?
זהו אחד מאותם ספרים שלא באמת מסיימים עם סגירת העמוד האחרון. גם לאחר הקריאה, הסיפור והדמויות ממשיכים ללוות את הקורא עוד שעות ואף ימים.
ספרים רבים מספקים הנאה בזמן הקריאה; ספרים מעטים ממשיכים להדהד בלב ובמחשבות זמן רב לאחריה. "לחישת הזאב" שייך ללא ספק לקבוצה המצומצמת הזו.
בשורה התחתונה
"לחישת הזאב" אינו רק ספר מתח וריגול. זהו מותחן פסיכולוגי מורכב, אנושי, חכם ובלתי נשכח, העוסק בנאמנות, מוסר, טראומה והמחירים הכבדים שגובים סודות.
בשנים האחרונות קראתי לא מעט ספרי מתח וריגול, אך מעטים הצליחו להשאיר בי חותם כמו "לחישת הזאב". זהו ספר סוחף, מרגש ומעורר מחשבה, שמצליח לשלב באופן יוצא דופן בין מתח, פסיכולוגיה אנושית ועומק רגשי.
מבחינתי – 5 מתוך 5 כוכבים, ללא שום היסוס.
מומלץ בחום לכל אוהבי המתח והריגול, ובעיקר לכל מי שמחפש ספר שלא רק יותיר אותו ער עד השעות הקטנות
לי יניני

שלשום•
★★★★★
•לי יניני
ארמון המגנוליות

ארמון המגנוליות

פיונה דיוויס

לפעמים די במבט אחד בפסל, בציור או בתמונה ישנה כדי לחשוף סוד שנקבר לפני חמישים שנה. זה בדיוק מה שקורה ב"ארמון המגנוליות" – רומן היסטורי שבו פיונה דייוויס טווה בעדינות את החוטים בין שתי תקופות שונות ומצליחה לשמור על הסקרנות עד העמוד האחרון.

הספר מתרחש בשני צירי זמן – 1919 ו-1966 – ובמרכזו בית פריק המפורסם בניו יורק, שהפך לימים לאחד המוזיאונים המיוחדים בעיר.

העלילה נעה בין ליליאן קרטר, דוגמנית ומודליסטית צעירה שמוצאת את עצמה מסובכת בפרשת רצח מסתורית, לבין ורוניקה ובר, דוגמנית אנגלייה המגיעה לבית פריק כמעט חמישים שנה מאוחר יותר בעקבות הזדמנות מקצועית מבטיחה.

לאחר שליליאן איבדה את אמה במגפת השפעת הספרדית, היא נאלצת להתמודד לבדה עם מציאות קשה ועם חשד המאיים להרוס את חייה. היא מוצאת מפלט בבית פריק, שם היא מתחילה לעבוד כמזכירתה האישית של הלן פריק, בתקווה להתרחק מעבר מטריד המאיים להשיג אותה.

מנגד, ורוניקה נקלעת במהלך הפסקת החשמל הגדולה של ניו יורק לשורה של גילויים המובילים לחשיפת סודות שנשמרו במשך עשרות שנים.

לב לבו של הספר אינו רק התעלומה עצמה, אלא גם סיפורם של משפחת פריק ושל הבית שהפך למוזיאון. דייוויס משלבת עובדות היסטוריות אמיתיות לצד עלילה בדיונית של סודות משפחתיים, שאיפות, אהבות ותככים. בסיום הספר היא אף משתפת במקורות את השראתה והמחקר שביצעה על המוזיאון ועל הדמויות ההיסטוריות, תוספת מעניינת במיוחד עבור חובבי הז'אנר.

החלק שהרשים אותי ביותר היה דווקא המחקר ההיסטורי. ניכר שהסופרת השקיעה בעבודה יסודית, והתקופה קמה לתחייה באמצעות הפרטים הקטנים. לעומת זאת, המסתורין היה עבורי משני לחוויה ההיסטורית. קצב הספר איטי יחסית, אך הוא תואם היטב את האווירה התקופתית ואת הסבלנות שהסיפור מבקש מהקורא.

חובבי רומנים היסטוריים, סיפורי משפחות ומקומות אמיתיים בעלי עבר עשיר ימצאו כאן קריאה מהנה ומעשירה, המשלבת היסטוריה, אמנות וסודות מן העבר.

בשורה התחתונה:

ארמונות אינם שומרים רק יצירות אמנות – הם שומרים גם זיכרונות, סודות וסיפורים שאיש לא העז לספר. "ארמון המגנוליות" הוא רומן היסטורי מרתק, שבו העבר וההווה נפגשים בין קירותיו של בית אחד ומזכירים לנו שלפעמים האמת מחכה בסבלנות עשרות שנים עד שמישהו יגלה אותה.

קריאה נעימה
לי יניני

לפני 6 ימים•
★★★★★
•לי יניני
איזבלה מלכת ירושלים

איזבלה מלכת ירושלים

נעמה בר שירה

רומן היסטורי המתרחש בתקופתם של איזבלה מלכת ירושלים, צלאח א־דין – מהשליטים הבולטים של התקופה – ומסעי הצלב בסוף המאה ה־12.
נעמה בר שירה נשענת על אירועים היסטוריים ידועים ומרכיבה מהם עלילה המשלבת דמויות אמיתיות לצד דמויות בדיוניות. הפרקים הקצרים שזורים בפוליטיקה, מאבקי כוח, קרבות, אהבה, נאמנות ובגידות. אין ספק שהסופרת מצליחה להכניס את הקורא אל סמטאות ירושלים הצלבנית ולהמחיש היטב את רוח התקופה.
מי היא איזבלה? נסיכה שגורלה הוכרע עבורה כבר בילדותה. בגיל 11 היא נישאת להאמפרי יפה התואר, המבוגר ממנה בשש שנים. כאשר היא מגיעה לגיל 18, אמה מריה מגיעה לבקרה ומזהירה אותה שאם לא תביא יורש, יהיו לכך השלכות. האם היו לכך תוצאות? בהחלט.
אל תוך המערבולת הזו נכנס דניאל – חבר ילדות המלווה את העלילה לכל אורכה, וגם הוא נושא עמו סוד. מהו אותו סוד? את זה תגלו במהלך הקריאה.
יש כאן סיפור על שלטון, כוח, מערכות יחסים, נאמנות, אהבות אסורות, יחסים להט"ביים, וגם על שדים, מלאכים וחזיונות.
הספר כתוב בגוף שלישי, נע בין קולותיהן של הדמויות השונות, ובין הפרקים משולבים איורים יפים המוסיפים לאווירה.
בכנות, יש לא מעט נקודות לזכותו של הספר. התקופה ההיסטורית של ממלכת ירושלים ומסעי הצלב מרתקת בפני עצמה, וניכר שהסופרת השקיעה בבניית העולם ההיסטורי. היא מצליחה להעביר היטב את האווירה, הנופים והמורכבות הפוליטית של התקופה. הכתיבה קולחת, והדמויות בנויות היטב.
עם זאת, עבורי הייתה גם נקודת חולשה משמעותית. לצד העובדות ההיסטוריות שולבו אלמנטים בדיוניים רבים, ובהם חזיונות, מלאכים ושדים. באופן אישי אני מעדיפה רומנים היסטוריים שנשארים קרובים ככל האפשר למציאות ולתיעוד ההיסטורי. מבחינתי, השילוב של העל־טבעי הרחיק אותי מהסיפור ופגע בתחושת האמינות.
אהבתי במיוחד את דמותו של דניאל, וגם איזבלה היא דמות שקל לחבב ולהזדהות איתה, למרות גורלה הטרגי.
זהו הספר הראשון בסדרה, והוא מסתיים בנקודה מסקרנת במיוחד.
בשורה התחתונה: "מי שנהנה מהספר בוודאי ימצא את עצמו ממתין בקוצר רוח להמשך."

קריאה נעימה

לי יניני

לפני שבוע•
★★★★★
•לי יניני
הקולגה

הקולגה

פרידה מקפדן

"יש ספרי מתח שמפתיעים בטוויסטים, ויש ספרי מתח שמצליחים גם לגעת בלב. "הקולגה" של פרידה מקפדן עושה את שניהם."
כשספר מצליח לגרום לי לסיים אותו בתוך יממה, אני יודעת שנפלתי לידיה של סופרת שיודעת בדיוק מה היא עושה. כבר מהרגע הראשון היה לי ברור שאף דמות אינה באמת מי שהיא מציגה את עצמה .
העלילה נבנית בהדרגה, המתח הולך ומתעצם, והדפים עוברים בזה אחר זה מבלי שמרגישים.
פרידה מקפדן אינה מסתפקת בטוויסטים מפתיעים. היא גם מציבה בפני הקורא שאלות אנושיות נוקבות. הספר מחדד עד כמה קל לשפוט אדם רק משום שהוא שונה מאיתנו, ועד כמה דעות קדומות עלולות לעצב את היחס שלנו כלפיו.
דון שיף היא אישה מוזרה, אאוטסיידרית ומנהלת חשבונות בחברת וויקסד, חברה לתוספי מזון. היא רווקה המתגוררת לבדה, חובבת מושבעת של צבים ומקפידה לאכול לפי צבעים ובימים מסוימים בשבוע.
דון שיף מגיעה למשרד בכל בוקר בדיוק בשעה 08:45. אבל מה קורה כשבוקר אחד היא אינה מופיעה?
באותו בוקר, באופן חריג, גם הקולגה היפה והמקובלת במשרד, נטלי פארל, מגיעה מוקדם מהרגיל, אף שבדרך כלל נהגה להגיע רק אחרי השעה 09:00.
היעדרותה של דון מפתיעה את נטלי. היא פונה למנהל הסניף, סת' הופמן, בתקווה שאולי דון הודיעה על היעדרותה, אך מתברר שלא התקבלה כל הודעה. ככל שחולפות השעות, הדאגה של נטלי גוברת, והיא מחליטה לנסוע לביתה של דון.
נטלי נכנסת בהיסוס אל הבית, שדלתו אינה נעולה. הכול מסודר ונקי להפליא. על השולחן מונחים בקבוק יין פתוח למחצה וכוס ובה שאריות יין אדום. כוס נוספת מנופצת על הרצפה – מראה שאינו אופייני כלל לדון.
כשהיא מתקדמת בזהירות, היא שולפת סכין להגנה עצמית, נתקלת בריח מוזר, באקווריום ובו צב, בכוננית ספרים ובאוסף גדול של פסלוני צבים מזכוכית, מקרמיקה ומשיש. רק מקום אחד באוסף נותר ריק.
רגע לאחר מכן היא מועדת על הדום הפוך ופורצת בצרחה...
למה נטלי צרחה?
הספר מחולק לשני חלקים, וביניהם משולבים מיילים שדון שולחת לחברתה מיה. מיה מייעצת לה כיצד להתמודד עם מצבים שונים, ולמכתבים הללו יש תפקיד משמעותי בהתפתחות העלילה.
ככל שהתקדמתי בקריאה, מצאתי את עצמי משנה שוב ושוב את דעתי על דון. הדמות שנראתה בתחילה מוזרה ומרוחקת התגלתה כאדם מורכב הרבה יותר. היא ממש לא מי שחשבתי שהיא.
ומה שבטוח – בזכות דון שיף, חובבת הצבים, למדתי לא מעט גם על צבים.
בשורה התחתונה: "הקולגה" הוא הרבה יותר מספר מתח סוחף. זהו ספר על דעות קדומות, חרם חברתי, קבלת השונה והמחיר הכבד של שיפוט מהיר. פרידה מקפדן מצליחה לשלב בין עלילת מתח מצוינת לבין מסר אנושי חשוב, והתוצאה היא ספר שקשה מאוד להניח מהיד.
קריאה נעימה, לי יניני

לפני שבועיים•
★★★★★
•לי יניני
כל מה שלא נכתב

כל מה שלא נכתב

אמה גריי

יש ספרים שמלווים אותנו בזמן הקריאה, ויש ספרים שממשיכים להדהד גם הרבה אחרי שסגרנו את הכריכה. 'כל מה שלא נכתב' הוא בהחלט אחד מהם.
הספר עוקב אחר קייט, אלמנה צעירה המנסה להמשיך בחייה לאחר מות בעלה האהוב, תוך שהיא מגדלת את בנה, צ'רלי, ומתמודדת עם מציאות חדשה ושגרה שאיבדה את היציבות שהייתה לה.
אובדן של אדם קרוב משאיר אותנו לא פעם ללא מילים. בתחילה מגיע ההלם, אחריו העצב, הכעס, האשמה, ולבסוף – הניסיון ללמוד איך ממשיכים לחיות.
זהו ספר שעוסק באבל, אך אינו מכביד. הוא מצליח לשלב בין רגעים של הומור עדין לבין רגשות עוצמתיים, ובין כאב לתקווה.
העלילה מתארת את החיים שאחרי האובדן, ובמקביל מחזירה אותנו אל הזיכרונות מהקשר הזוגי של קייט ובעלה קאם (קאמרון). המעברים בין העבר להווה מעניקים לדמויות עומק והופכים את הסיפור לאנושי ואמין.
לב ליבו של הספר הוא אותם פתקים שבעלה הותיר אחריו – מילים שהופכות לעוגן עבורה גם לאחר לכתו. אבל האם זה באמת כל מה שנשאר?
אמה גריי כתבה את הספר לאחר שאיבדה את בעלה, ולכן התחושות המתוארות בו מרגישות אותנטיות וכנות. לצד עוצמת האובדן, היא מצליחה להכניס גם תקווה, צמיחה ואמונה בכך שאפשר למצוא משמעות ואהבה מחדש.
אחת השאלות שמלוות את הקריאה היא:
"האם מותר לאהוב שוב, מבלי להרגיש שבוגדים בזיכרון של מי שאהבנו?
הכתיבה של אמה גריי רגישה, חשופה ואותנטית. הספר בנוי בפרקים קצרים יחסית, המאפשרים לקרוא בקצב נינוח, לעצור, לעכל ולהמשיך. המעברים בין ההווה לעבר משתלבים היטב ותורמים לעוצמת הסיפור.
שאלות נוספות שהספר מעורר:
• מה ההבדל בין לשרוד לבין באמת לחיות?
• כיצד הזיכרונות שלנו מעצבים את ההחלטות שאנחנו מקבלים בהווה?
• ועד כמה הפחד להתקדם הלאה מנהל אותנו?
קייט מנסה לאזן בין עבודתה, גידול בנה צ'רלי, חברתה הטובה גרייס – שלא מוותרת לה ודוחפת אותה לפתוח חשבון בטינדר – לבין הגעגוע הבלתי פוסק לקאם. דווקא תקלה בטיסה מאלצת אותה לבלות זמן עם הבוס שלה, יו, שנושא עמו סוד משלו. המפגש הבלתי צפוי הזה מטלטל את עולמה ומאפשר לה להתחיל להביט קדימה.
בשורה התחתונה:
זהו ספר מרגש על אהבה, אובדן, תקווה והאפשרות להעניק ללב שנשבר הזדמנות לפעום מחדש.
קריאה נעימה, לי יניני

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•לי יניני
איש המוסד בלב טהרן

איש המוסד בלב טהרן

אלי חליפה

יש ספרים שקוראים בשביל האקשן, ויש כאלה שנשארים איתך בגלל המחיר האנושי.
הספר הזה מנסה להיות גם וגם.

בסוף הקריאה מצאתי את עצמי תוהה – האם הוא מצליח?

ומה קשה יותר: לשרוד משימה מסוכנת, או לשרוד את מי שהפכת להיות בדרך?

אני לא בטוחה שהספר מספק תשובה חד-משמעית.

זהו ספר רלוונטי מאוד לתקופה שאנחנו חיים בה – עלילתי, קצבי וסוחף, עם הרבה אדרנלין, מרדפים ודילמות מורכבות. הוא פותח צוהר לעולמם של אנשי הצללים ולמחיר הכבד שהם – וגם משפחותיהם – משלמים כדי להגן על המולדת.

אלי חליפה מציין שהספר נכתב בהשראת אירועים מהעולם האמיתי, והתוצאה אכן מרגישה קרובה למציאות. מבחינתי – זה עבד. לא הצלחתי להניח את הספר מהיד.

העלילה עוקבת אחר דניאל רוזן – לוחם מיומן שמנהל חיים כפולים. איש משפחה לכאורה, אך בפועל חי בתוך מערבולת של משימות מסוכנות בלב טהרן.

הוא מחליף זהויות בקצב כמעט בלתי נתפס – מתחיל את היום כאדם אחד וממשיך אותו כאחר, לפעמים כמה פעמים ביום. החיים שלו בנויים משקרים וסודות, והמחיר הנפשי של להיות “אף אחד” מורגש היטב.

לצד האקשן, יש גם בגידות, אהבות אסורות ודרמות אישיות שמעניקות לסיפור עומק רגשי. תחושת האמינות מתחזקת גם בזכות הדיאלוגים והמחקר שמאחורי הספר.

דמותו של דניאל רוזן מצליחה להיות יותר מגיבור פעולה – יש בו גם שבריריות, פחד ובדידות. בעיניי, הבעיה האמיתית שלו אינה האויבים שמולו, אלא העובדה שהוא כבר לא באמת יודע מי הוא. בין זהות לזהות, גם הקורא נשאר תוהה במי להאמין – ואולי אין תשובה נכונה.

מה שעניין אותי במיוחד הוא לא רק מי הדמויות – אלא מי הן כשהקליפות מוסרות. האם אפשר להחזיק כמה חיים במקביל ולהישאר אנושי?

סיימתי את הספר הזה תוך כמה שעות – וזה כבר אומר לא מעט. ממליצה בחום.

בשורה התחתונה:

“איש המוסד בלב טהרן” הוא לא רק סיפור על משימות חשאיות – אלא על אדם שנעלם בתוך הזהויות שהוא נאלץ לבנות, ועל המחיר שבכך.

נקודה למחשבה: בסוף לא כולם שורדים את המשימות אבל מעטים שורדים את עצמם.

קריאה נעימה,

לי יניני

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•לי יניני
האכזבות

האכזבות

עפר סקר

יש ספרים שאנחנו בוחרים בקפידה, ויש כאלה שפשוט מגיעים אלינו בדרך קצת אחרת.

את "אכזבות" רכשתי במהלך ביקור בסטימצקי, כשעופר סקר עצמו נכח במקום ואף המליץ לי עליו באופן אישי. יש משהו במפגש ישיר עם יוצר שמעורר סקרנות ורצון לתת הזדמנות — וכך אכן היה גם במקרה הזה.
למי שלא מכיר, עופר סקר הוא שחקן, יוצר, תסריטאי ומבקר מוזיקה ישראלית וזה ספרו הראשון.
ניגשתי לקריאה עם פתיחות וציפייה, אך ככל שהתקדמתי בעמודים, גיליתי שקשה לי להיכנס באמת פנימה. הגעתי לכ-100 עמודים מתוך למעלה מ־260, ובשלב הזה עדיין לא הרגשתי שהצלחתי להתחבר באופן מלא לסיפור או לדמויות.
הכתיבה מנסה לייצר אווירה ולשרטט סיטואציות שיש בהן פוטנציאל, ואכן לעיתים יש רגעים שמסקרנים ומעוררים עניין. יחד עם זאת, עבורי התחושה הייתה שהעלילה מתקדמת בקצב מעט מהוסס, ולא תמיד מתגבשת לכדי קו ברור או חוויה שמושכת להמשיך הלאה ברצף.
אפשר להרגיש את הרקע של סקר בעולמות המשחק, התסריטאות והבימוי — יש נטייה לחשוב בסצנות, ברגעים, אפילו בדימויים. עם זאת, המעבר לכתיבה ספרותית ארוכה ומעמיקה הוא שדה אחר, שלעתים דורש התמסרות שונה מבחינת עומק רגשי ובניית סיפור, ובמקרה הזה הרגשתי שזה פחות מדויק עבורי כקוראת.
ייתכן בהחלט שקוראים אחרים יתחברו יותר לסגנון, לקצב או לאופן שבו הסיפור מתפתח — וזה תמיד היופי בקריאה, שכל אחד מוצא בה משהו אחר. עבורי, החיבור היה יותר חלקי, והציפייה שנוצרה בתחילת הדרך לא התממשה במלואה.
יחד עם זאת, עצם היצירה והבחירה להוציא ספר לאור הן דבר שראוי להערכה, ובוודאי דורש אומץ ואמונה בדרך.
שורה תחתונה:
"אכזבות" הוא ספר שמתחיל עם פוטנציאל ועניין, אך לפחות עבורי לא הצליח להתגבש לכדי חוויית קריאה שסחפה או השאירה חותם. ייתכן שקוראים אחרים ימצאו בו יותר, אני — פחות התחברתי. למי שמכיר אותי יודע שאני לא בדיוק מתחברת לאלמנטים עתידניים ומד"ב ולכן החוויה שלי היא כמו שנכתבה כאן.
לי יניני
נ"ב: עיצוב הכריכה מרמזת על התוכן ומושכת את המבט אליו בכל הר הספרים בדוכן. אני גם לא מופתעת שמרלין מונרו מככבת בכריכה.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•לי יניני
תמונות נסתרות

תמונות נסתרות

ג'ייסון רקולאק

מותחן חכם, אפל וממכר שלא עוזב אותך לרגע.
יש ספרים טובים… ויש ספרים שפשוט לא נותנים לך להניח אותם מהיד.
״תמונות נסתרות״ הוא בדיוק מהסוג השני.
את ״תמונות נסתרות״ של ג’ייסון רקולאק סיימתי כמעט בנשימה אחת.
זה ספר שמתחיל יחסית רגוע, כמעט תמים, ואז לאט־לאט, מתעמק — ולופת אותך עד הסוף.
העלילה עוקבת אחר מלורי, צעירה שמנסה לאסוף את החיים שלה מחדש אחרי עבר לא פשוט, ומתחילה לעבוד כאומנת לילד מתוק בשם טדי. בהתחלה הכול נראה נורמלי, אבל הציורים של טדי מתחילים להשתנות — ממשהו ילדותי וחמוד למשהו מטריד, אפל… ולא לגמרי מוסבר.
מכאן הסיפור הופך למותחן פסיכולוגי עם נגיעות על־טבעיות, כזה שמשאיר אותך כל הזמן בחוסר ודאות:
מה אמיתי? על מי בכלל אפשר לסמוך?
החוזקה הכי גדולה של הספר בעיניי היא האווירה — תחושת אי־נוחות זוחלת שמתגברת מפרק לפרק. שילוב של מסתורין, מתח וטוויסטים שלא ראיתי מגיעים, יחד עם דמות ראשית שקל להתחבר אליה למרות (ואולי בגלל) השבריריות שלה.
האלמנט של הציורים מוסיף רובד מיוחד – לא רק מספרים לך את הסיפור, אלא ממש נותנים לך לראות אותו, וזה הופך את הקריאה לחוויה הרבה יותר עוצמתית ומצמררת.
זה לא רק ספר מתח — זה ספר שגם מתעסק בעבר, אשמה, ואיך דברים שלא פתורים ממשיכים לרדוף אותנו.
שורה תחתונה: מותחן חכם, אפל וממכר, עם קצב מצוין וסיום חזק.

אם אתם אוהבים ספרים שגורמים לכם “עוד פרק אחד… רק עוד אחד” עד 2 בלילה — זה בדיוק הספר בשבילכם.
יש ציורים שאי אפשר להתעלם מהם — ויש ספרים שלא נותנים לך לברוח מהם. ולראייה מעל 370 עמודים ביום אחד זה כבר אומר הכול!

קריאה נעימה ומהנה.

לי יניני

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•לי יניני
האחות הלא נכונה

האחות הלא נכונה

קלייר דאגלס

יש ספרים שמתחילים מתוך סקרנות… ויש ספרים שתופסים כבר מהעמוד הראשון ולא מוכנים להרפות. כבר מהעמוד הראשון היה ברור לי שזה לא הולך להיות סיפור רגוע, אלא רכבת הרים של מתח וסודות.

האחות הלא נכונה של קלייר דאגלאס הוא בדיוק מהסוג הזה – כזה שמבטיח מתח, ומקיים אותו עד הסוף. נכנסתי אליו בלי יותר מדי ציפיות, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי נשאבת פנימה.

כבר מההתחלה יש תחושה שמשהו שם לא לגמרי במקום – כמו סדק קטן במציאות שלא מפסיק להתרחב. זה לא מתח מתפוצץ מהשנייה הראשונה, אלא כזה שנבנה בהדרגה, מתחת לפני השטח, ודווקא בגלל זה עובד כל כך טוב.

הסיפור עצמו מתפתח בצורה חכמה ומדויקת, וכל פרק מוסיף עוד חתיכה לפאזל – אבל במקום להתבהר, התמונה רק נעשית מורכבת יותר. כל פעם שחשבתי שהבנתי לאן זה הולך, הגיע טוויסט קטן (או גדול…) שהזיז את הכול מחדש. זה מסוג הספרים שגורמים לך לחשוד בכולם – ובעיקר בעצמך, כי פתאום הייתי לא בטוחה מה נכון ומה לא.

הדמויות בנויות בצורה אמינה ולא שטוחה, וזה מה שהופך את כל החוויה להרבה יותר חזקה. יש בהן משהו אנושי ופגיע, שמצד אחד מקרב ומצד שני מעורר חשד. השילוב הזה בין קרבה לאי־נוחות עובד כאן מצוין, ויוצר תחושת מתח רציפה שלא מרפה.

אבל מעבר לעלילה ולדמויות, מה שתפס אותי במיוחד זו האווירה – אותה תחושת אי־שקט שמלווה אותך כמעט לאורך כל הקריאה. מין ידיעה עמומה שמשהו עומד להתגלות, ושזה לא הולך להיות פשוט. וזה בדיוק הקסם של הספר הזה: הוא לא נותן להרגיש בטוחה לרגע. זה גם מה שגרם לי פשוט לא לרצות להניח אותו מהיד.

הספר הזה הוא מאותם ספרים שאת אומרת לעצמך “עוד פרק אחד ודי” – ואז מוצאת את עצמך ממשיכה עוד ועוד, כי אי אפשר לעצור בנקודה נוחה.

סיימתי את הספר בתחושה שהוא עשה בדיוק את מה שמותחן טוב אמור לעשות – לסחוף, לערער, ולהשאיר אותי עם מחשבות גם אחרי העמוד האחרון.

ניסיתי לחשוב אם יש משהו שפחות עבד לי – ולא באמת מצאתי. אולי מי שקורא הרבה בז’אנר יצליח לנחש חלק מהכיוונים מראש, אבל עבורי זה לא גרע מהחוויה בכלל.

בשורה התחתונה: מותחן פסיכולוגי סוחף ומדויק, שמצליח לשמור על מתח אמיתי עד הסוף – כזה שמתחיל בסקרנות ונגמר בהתמכרות.
אז אם אתם מחפשים ספר שיגרום לכם להגיד "רק עוד פרק אחד" – זה בדיוק האחד.

קריאה נעימה,
לי יניני
נ"ב: כולי תקווה שיתורגמו עוד ספרים מפרי עטה של הסופרת קלייר דאגלס

לפני חודש•
★★★★★
•לי יניני

ביקורות נוספות על "אמון: סבא שלי היה יורה בי"

אמון: סבא שלי היה יורה בי

אמון: סבא שלי היה יורה בי

ג'ניפר טגה

"אשמה אי אפשר להוריד, אבל רגשי אשמה אפשר גם אפשר".

יום אחד באופן מקרי לחלוטין, בביקור קצר בספרייה שליד ביתה, שולפת ג'ניפר ספר מהמדף. היא מבחינה כי השמות עליהם מסופר מוכרים לה. האם ישנו סיכוי שהספר מספר על בני משפחתה? באמצע חייה, כשהיא בת 38, מגלה ג'ניפר טגה שהיא נכדתו של אמון גת, מפקד מחנה פלאשוב.

ספר שמצליח לטלטל, לגעת, לרגש ובעיקר לספר סיפור יוצא דופן אודות ילדה מאומצת שנסיבות חייה הובילו אותה לגלות כי היא צאצאית של נאצי. ג'ניפר יוצאת למסע כדי לגלות אודות משפחתה- מדוע הסתירו ממנה את המידע כל השנים? האם הוריה המאמצים ידעו על כך? מדוע אמה שלחה אותה לאימוץ ולא סיפרה לה מעולם מהיכן הגיעה?

זיכרון השואה מוצג כאן מעיניים של דור שלישי למפקד נאצי אכזר וחסר רחמים. אנו עוברים עם ג'ניפר מסע עוצר נשימה בו היא מגלה דברים רבים על העבר הקשה של משפחתה ובכך מצליחה לענות על שאלות רבות ולהחזיר שליטה לחוסר הוודאות שאפף אותה כל חייה.

זהו סיפור אמיתי, ארוך ומפרך שכתוב בצורה מעניינת וסוחפת. דמותה של ג'ניפר מעוררת הערצה ורצונה לדעת מהיכן הגיעה מצליח לשאוב את הקורא אל תוך סיפור לא פשוט אך משמעותי ביותר. הספר בנוי בצורה כזו שאנו עוברים את המהלך עם הדמות הראשית מתחילת הגילוי ועד הסוף שהוא כאמור, סגירת המעגל וההשלמה.

מרגש, רלוונטי יותר מתמיד ובעיקר מעשיר את הידע על נושא השואה מזווית קצת אחרת.

"גם אם הכל עצוב נורא, אל תאבדי את האמון שלך בטוב שבאדם, בכל אדם".

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•בר
אמון: סבא שלי היה יורה בי

אמון: סבא שלי היה יורה בי

ג'ניפר טגה

מה קורה כשיום אחד מגלה אדם סוד נוראי מעברו, סוד בקנה מידה גלובלי? סוד שמגלים אינו דבר משמח ומה שגילתה ג'ניפר טגה היה מעורר פלצות. הסוד מתגלה כשג'ניפר מגלה ספר העוסק באמה בספריה הציבורית ולגמרי במקרה, אותה אם שמסרה אותה לאומנה ולא לקחה אותה בחזרה. דרך האם, והספר, מגלה גנ'יפר שהיא למעשה נכדתו של אמוׂן גֶת, מפקד מחנה פלאשוב בפולין. מי שראה את הסרט רשימת שינדלר זוכר בוודאי את סצינת המפקד היושב על המרפסת ויורה להנאתו ביהודים העוברים תחתיו במחנה. מעורר פלצות כמו שזה נשמע וכמו שזה נראה בסרט.
ג'ניפר מגלה זאת כשהיא בת שלושים פלוס, אם לשני ילדים. בעצמה היא בת לבתו של גת, שהיתה בקשר עם אב ניגרי ולכן היא כהת עור בעצמה ומטבע הדברים מועמדת לחיסול ע"י ארי כמו אמון גת.
מרגע גילוי הספר אין לה שקט. בשנות העשרים שלה היה לג'ניפר קשר עם ישראל, בה למדה ובה שתיים מחברותיה הנאמנות ביותר. היא יודעת עברית. היתה כאן טרם גילתה את עברה מעורר הפלצות ועכשיו היא צריכה איכשהו לספר לחברותיה הישראליות מי היא. קשה לה לספר מפני שבהחלט יכול להיות שמישהו ממשפחתן סבל בשואה.
בין לבין היא מבקרת בפולין ומנסה לעורר לחיים בדמיונה את שאול התחתיות שהיה המקום שסבה פיקד עליו ולא נותר ממנו דבר פרט לאנדרטה.
הספר מחולק לשניים: החלק בו ג'ניפר טגה מדברת בגוף ראשון. היא מספרת את העובר עליה. בחלק השני מעורבת העיתונאית הצרפתיה ניקולה זלמייר, המביאה חומר רקע. החלקים משתלבים היטב.
קשה לדרג את טיבו של הספר. זו לא אוטוביוגרפיה של ממש, ספר שואה שאינו סיפור שואה וכך הלאה. אלא שהספר כל כך מיוחד ויוצא דופן שהוא ראוי לקריאה כך או כך.
הסיום מצמרר כשג'ניפר מתלווה לאחד ממסעי פולין, כשתלמידי המסע הם מקיבוץ אילות, הקיבוץ בו גרה אחת מחברותיה הנאמנות בישראל. מותיר עור ברווז.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מורי
אמון: סבא שלי היה יורה בי

אמון: סבא שלי היה יורה בי

ג'ניפר טגה

כל מי שראה את הסרט "רשימת שינדלר", ואני מניח שמדובר ברוב מי שקורא מילים אלו, זוכר את הדמות האיומה של אֵמוֹן גֵּת, המפקד הסדיסט של מחנה הריכוז פלאשוב שיורה באנשים להנאתו מהמרפסת של ביתו, שהשקיפה על מחנה הריכוז. 62 שנים אחרי שאמון גת נתלה בסמוך למחנה הריכוז שבו רצח אלפי אנשים (מסתבר שיש סרטון ביוטיוב של ההוצאה להורג), בשנת 2008, ג'ניפר טגה אישה גרמניה בת 38, חצי שחורה, מעלעלת בספר בספריה העירונית שלה, ומגלה לתדהמתה שאמון גת הוא סבא שלה.
כיצד ואיך היא לא ידעה דבר על כך? תצטרכו לקרוא בספר. בכל אופן, כך מתחיל הספר הזה הזה שהוא מטען כבד מאוד איך שלא תהפכו אותו. מסמך אנושי לא פשוט לקריאה, לא קל לעיכול, והאמת ניתנת להיאמר, ג'ניפר, לא עושה לעצמה חיים קלים, לא כותבת דרמה סוחטת דמעות, אלא מספרת את הסיפור המטלטל שלה כפי שהוא.
הספר עצמו הוא הסיפור על הגילוי ועל השבר שבעקבותיו. סיפור תיעודי שנכתב בשותפות, והוא כתוב לסרוגין על ידי ג'ניפר, בגוף ראשון, ועל ידי העתונאית ניקולה זרמייר, המשלימה את הסיפור ומגבה אותו עם העובדות ההיסטוריות, ובנוסף מספרת על הדמויות ועל התגובות שלהם בשעת אמת מבחוץ.

נכון, קשה לנו כיהודים לחוש אמפתיה לדור השני ולדור השלישי של פושעי הנאצים, אבל האמת היא שהקריאה לא הרגישה ככזו שדורשת את האמפתיה. זה פשוט מסמך מרתק, שמביא זוית ייחודית על החיים בגרמניה שאחרי המלחמה כפי שהם. מחקרים מלמדים שהתגובות של צאצאי הנאצים לא אחידות, יש כאלו, בעיקר בדור הראשון שאחרי המלחמה, שנשארו מעריצים, כמו הסבתא של ג'ניפר, אשתו של אמון, יש כאלו שכל חייהם היו מסוכסים עם העבר, ונעו בין הכחשה, לגינוי או הערצה, כמו אמא של ג'ניפר, ויש כאלו שניסו למחוק כל קשר עם הפושעים הנאצים, כמו אחייניתו של הימלר שעברה עיקור מרצון, והיא לא היחידה (מי שהנושא מעניין אותו, כדאי לצפות בסרט "ילדי היטלר").

לא מזמן ציינו 80 שנים ליום הפלישה לצרפת. הניצולים הולכים ומתמעטים, החיילים שלחמו באותה מלחמה ועדיין חיים הם בני מאה. אז לא מדובר בספרות גדולה, או באיזה אפוס היסטורי מרתק, אבל כן מדובר בתיעוד מקומי, משפחתי, קטן, אבל מעורר עניין, ושגם ממנו עולה התובנה כמה הגלים של מלחמת העולם השניה, אלו שמעל פני השטח, ואלו שמתחתם עדיין ממשיכים לסעור בכל כך הרבה מקומות בעולם, בכל כך הרבה משפחות, אצל כל כך הרבה אנשים.
פתאום הפסוק התיאולוגי-פילוסופי "אבות אכלו בוסר, ושיני בנים תקהינה", שקולמוסים רבים נשברו עליו, מקבל עוד משמעות. מתברר שכן, יש דברים, שהצאצאים לנצח ישאו על גבם, מעין אות קין, בלי שניתנה להם אפשרות לבחור, ובלי יכולות מילוט. אבל הם כן יכולים לבחור מה לעשות עם זה, ומהספר נראה שג'ניפר, אחרי הכל, בחרה בחירה ראויה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•יוסף
אמון: סבא שלי היה יורה בי

אמון: סבא שלי היה יורה בי

ג'ניפר טגה

ספר שהוא מסע גילוי, של נכדה את סבה שהיה איש SS ומפקד מחנה ריכוז פלשוב. אדם שהוא אבטיפוס לקלגס נאצי שצבר עבר עשיר של הוצאות להורג, פיקוד על חיסול כמה גטאות, הקמה של מחנה השמדה ועוד ועוד.
הכותבת, עושה מסע להבנת התהליכים שיוצרים מפלצת, וזאת במקביל להתנהגות המשפחה הקרובה , אשתו ( סבתה של הסופרת) בתו, (אמה) ואפילו העוזרת היהודיה שנלקחה לשרת אותו.
לא לטעות, ג'ניפר טגה , הנכדה היא כהת עור, בתחילה חשבתי כי מדובר באיאן חריסי, הסופרת ההולנדית שכתבה על האיסלאם, אבל התברר שאין טעות.
הסופרת היתה בישראל לפני היוודעה אל עברה ( היא ילדה מאומצת).
כמו חלק מהאנשים שמידע דרמטי בעברם מתגלה, היא מתחילה בחיפוש כירורגי של פרטים כדי להשלים את התמונה.
מתווספת לזה הדייקנות הגרמנית, ומתקבל ספר מרגש ומלא תובנות כיצד חיו בסביבת מפלצת כזו, ( טוב מאוד - אישתו העריצה אותו), מה המנגנונים של הדחקה ( לשמוע מוזיקה קלסית בעוצמה כדי להמנע משמיעת היריות שלו ממרפסת הבית אל שוכני המחנה), וההשפעה על הדור השלישי שלאחר המלחמה של שושלות משפחות הנאצים.
הסיום מרגש לא פחות, לא אחשוף לפניכם אותו כי פשוט צריך לקרוא את זה.
צורת הכתיבה של ג'ניפר טגה, יוצרת חציצה קלה בזמן הקריאה. היתה לי הסתכלות מרוחקת על אמון גת,החלאה, סבה של הכותבת.
ההשפעה של הגילויים והדרך שבחרה לטפל בהם מרתקת.
ספר ראוי לקריאה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אורי רעננה
אמון: סבא שלי היה יורה בי

אמון: סבא שלי היה יורה בי

ג'ניפר טגה

הספר הזה נכנס לרשימה שלי ברגע שנתקלתי בו לראשונה. זה נראה ספר מעניין: מדבר על השואה, כך שמעתי – אז למה על הכריכה מופיעה אישה כהת עור? ולמה סבא שלה היה יורה בה? מיהו בכלל סבא שלה?
- - - - - - - - - -


"...באחד הימים נכנס אמון גתה לביקור במפעל. חרדה איומה נפלה על כל העובדים, ביקורים כאלה אף פעם לא הסתיימו בטובות. הוא עמד ליד הכניסה המוארת, סוקר את קרבנותיו וחושב במה לשעשע את עצמו הפעם. גתה אהב להתעסק עם דמויות בולטות, זה הווה אתגר מיוחד למוחו הסדיסטי..." (שריקות)

"כשאמון גת הרג מישהו, הוא הורה לחסל מיד אחר כך גם את קרוביו של זה, משום שלא רצה לראות "אנשים לא מרוצים" במחנה." (סבא שלי היה יורה בי)

- - - - - - - - - -

מה אומר לכם השם אמון גת?
לא צפיתי ברשימת שינדלר (אני מחפשת אותו כבר יובלות ללא הצלחה. אשמח לקישור.) ומשום מה אחרים נקשרים בתודעתי כשאומרים לי לשלוף כמה שמות של בכירי הנאצים: הימלר, היידריך, שפר, מנגלה, כל החבורה הרגילה.

על גתה קראתי לראשונה בספר "שריקות". זהו הספר ממנו נלקח הציטוט הפותח. הוא נכתב ע''י חווה רוזנברג. אני מניחה שרובכם המוחלט לא קראתם אותה מעולם למרות ספריה הרבים, כיוון שמדובר בסופרת חרדית.
מאז, אני מניחה שלא קראתי עליו יותר, כי השם מאד מטושטש בזכרוני. לא ידעתי עד כמה הוא היה מפלצת, כיון שלצערנו יש הרבה מפלצות אחרות לקרוא עליהן. לקח לי גם קצת זמן לקלוט שמדובר באותו אדם, כי בספר שריקות הוא מכונה "גתה".

בכל מקרה, קראתי את שני הספרים במקביל: את הספר של ג'ניפר, נכדתו של המפקד הנאצי השטני, ואת הפרק בספר "שריקות" שמדבר על גת, גם הוא נכתב כביכול מנקודת מבטה של בת הדור השלישי לניצולי השואה.
ההקבלה הזאת עניינה אותי, וגם לה יש התייחסות בספר: ההשוואה בין הנכדים, בין בני הדור השלישי. למרות השוני הזועק, יש הרבה מן המשותף.

- - - - - - - - - -

"לא כל האנשים נולדו רעים" שר שלמה ארצי ב"ארץ חדשה", ולפעמים נחמד לראות שהבנאדם צדק.
במיוחד אם מדובר בנכדה של איש רע, אחד הרעים שניתן להעלות על הדעת. טוב לדעת שתכונות שליליות אינן בהכרח גנטיות.

"מה היה אומר על נכדה שחורה, שאם לא די בכך, גם מדברת עברית? בעיניו הייתי כתם בושה. סבא שלי בטח היה יורה בי."
יופי שהשורה הזאת נבחרה לשמש כשמו של הספר. אם אדם הוא נכדו של אדם כזה, והוא אינו בטוח שסבא שלו היה יורה בו –
יש לו הרבה במה להתבייש.

אם היו מבקשים ממני לבודד מכל הספר את הפסקה שתתמצת את המסר העיקרי שלו, הייתי בוחרת דווקא בציטוט של הלן,
המשרתת של אמון גת:
"אמון גת ואוסקר שינדלר, בידי שניהם היה כוח. האחד ניצל אותו כדי להרוג – האחר כדי להציל בני אדם.
הדוגמא שלהם מלמדת: לכל אחד יש בחירה."

לפני 11 שנים•
★★★★★
•קריקטורה
אמון: סבא שלי היה יורה בי

אמון: סבא שלי היה יורה בי

ג'ניפר טגה

ספר מעניין מאד, על דור שני ושלישי לצורר נאצי אכזרי ומרושע במיוחד. לא נתקלתי מעולם בספר או סרט שעוסקים בנושא דור ההמשך בגרמניה, והספר מעלה שאלות רבות בעניין האשמה, אחריות, גנטיקה, בחירה או גורל חתום.
ג'ניפר נמסרה לאימוץ בגיל צעיר, ומגלה את עובדת היותה נכדתו של נאצי לקראת גיל 40.

על אימה היא יודעת בעיקר מסרטים וריאיונות שערכו איתה בהקשר לאביה, האם לא מעוניינת בקשר הדוק גם כשזו מנסה להתקרב. מעניין לצפות ביוטיוב בסרטונים על אימה כדי להשלים את התמונה.
https://www.youtube.com/watch?v=CAZzR9mV3Zo

מעניין במיוחד לראות כיצד גם ג'ניפר וגם אימה מתקשות להשלים עם מעורבותה ואחריותה של מי שהיתה פילגשו של אמון גות וסבתה של ג'ניפר, רות אירנה קלדר. לג'ניפר זכרונות ילדות ראשונים טובים מסבתה כמי שהיתה האדם היחיד שנתן לה להרגיש שייכת. קשה לה לחבר את הקונפליקט בגילוי שהיא חייתה עם נאצי, הייתה עדה לכל מעשיו והעלימה עין מהזוועות שהתרחשו סביבה.
גם אימה של ג'ניפר ממשיכה לדבוק בשקרים שהיא שמעה בילדותה וקשה לה להפנים את האמת בנוגע לחלק שהיא נטלה כבת זוג של רוצח נאצי אכזרי. בסרטון המצורף רואים את ההכחשה ('she didnt see anything...the camp was down.....that's what she said' ) וההתפכחות המסוימת לאחר פגישתה עם ניצולת השואה, הלן רוזנצוויג, ומי שהיתה משרתת בוילה בו התגוררו אמון גות ופילגשו רות אירנה קלדר במחנה פלשוב מטרים בודדים ממחנה הריכוז עליו פיקד אמון גות ושבו התרחשו מעשי זוועה בראשותו.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•לימור
אמון: סבא שלי היה יורה בי

אמון: סבא שלי היה יורה בי

ג'ניפר טגה

הספר הזה מוכיח עד כמה סיפורי חיים יכולים להיות בלתי נתפסים ששום סרט הוליוודי ישווה להם. ג'ינפר מגלה בגיל 38 שהיא נכדתו של אמון גת, וזה מתווסף לכך שאימה נטשה אותה בילדותה ושהיא תוצר מערכת יחסים בין אישה לבנה וגבר שחור...היא חוקרת את עברה וחושפת בספר נדבך ועוד נדבך מחייה המדהימים. ספר נהדר מומלץ בחום

לפני 10 שנים•איילת
אמון: סבא שלי היה יורה בי

אמון: סבא שלי היה יורה בי

ג'ניפר טגה

16 שעות עברו מהרגע שהתחלתי לקרוא את הספר עד הרגע שסיימתי את העמוד האחרון.
הספר הוא מסעה האישי של ג'ניפר טגה שיום אחד, בזמן שעשתה מה שרבים אחרים עושים- הלכה לספרייה וחיפשה ספר טוב לקרוא. רק שיום אחד בשונה משאר הימים הספר ששלפה התגלה כספר העוסק באמא שלה. למה שמישהו יכתוב ספר על אמא שלה?

חשבו רגע- מה היה עובר עליכם אם בוקר אחד הייתם מגלים כי סבא שלכם- בין אם אתם קרובים ובין אם פחות- עדיין, סבא שלכם!- הוא לא פחות ממפלצת חסרת אנושיות שכתחביב לצהריים היה אוהב לצאת למרפסת ביתו במחנה פלאשוב ולירות להנאתו ביהודים.
כיצד זה משפיע על אדם נורמטיבי ורגיל לגלות שבעורקיו זורם דם מדמו של השטן שאחראי למוות נוראי וחולני של כל כך הרבה גברים נשים וילדים.

ג'ניפר טגה יוצאת למסע נוגע ללב, אנושי ומרטיט אחרי העבר של משפחתה והעתיד המצפה לה. היא מנסה לבדוק איפה נגמרת תחושת האשמה, באיזה דור והאם בכלל תוכל תחושה זו להעלם?

בסוף הספר מתחשק לחבק את ג'ניפר חזק חזק. גם היא, באיזשהו מובן, קורבן.

ספר מומלץ ביותר לכל אוהבי ההסטוריה, הביוגרפיה, סאגות משפחתיות, שואה, חמלה, אהבה ובעיקר, תקווה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אל
אמון: סבא שלי היה יורה בי

אמון: סבא שלי היה יורה בי

ג'ניפר טגה

מצויין!
הספר הוא מסמך אישי מסקרן ונוגע כאחד.
בעת הקריאה,הרגשתי שאני מלווה את הסופרת צעד אחר צעד, מרגע הגילוי על היותה נכדתו של אמון גת ועד להשלמה עם אילן היוחסין שלה.
ג'ניפר טגה מצליחה להעביר את תחושותיה ויוצרת תחושת הזדהות עם הקורא. מצאתי את עצמי לא אחת שואל את עצמי כיצד אני הייתי מגיב אם הייתי במקומה... האם הייתי נסער? אדיש? אולי הייתי עובר את כל קשת הרגשות שעברה ג'ניפר? אולי רק חלק מהם?
אלה שאלות שלנצח לא תהיה לי תשובה עליהם. אך הסיפור של ג'ניפר נוגע ללב למרות הכל.
הכתיבה אינה מקצועית, אך אולי דווקא בגלל זה היא מושכת להוסיף ולקרוא "רק עוד עמוד אחד" (כשברור שיהיו אלה הרבה יותר)

הטוב: ספר מצויין, מעניין ומרגש.
הרע: אולי קצת חסרו לי תיאורים נוספים של מעשיו של אמון גת. אך בסופו של יום, הספר לא עוסק באיש, אלא יותר בצאצאיו.
המכוער: נושא קשה, מן הסתם. אבל מועבר בעדינות במטרה לספר סיפור אישי ולא לזעזע.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•HuSh
דירוג
4.0
לפני שנתיים

“כל מי שראה את הסרט "רשימת שינדלר", ואני מניח שמדובר ברוב מי שקורא מילים אלו, זוכר את הדמות האיומה של”