״הדברים היו מתגלגלים טוב יותר אילו היא המשיכה לחיות. אבל היא מתה בילדותי. ואף שכל מה שקרה לי מאז קרה באשמתי בלבד, בכל זאת, כשאיבדתי אותה איבדתי גם כל ציון דרך שהיה עשוי להוביל אותי אל מקום מאושר יותר, אל חיים מיושבים או נעימים יותר״.
תיאו דקר בן ה 13, נער ניו יורקי, חי עם אימו האהובה וללא אביו שנטש אותם זמן קצר קודם לכן. בבוקר גשום אחד בעודם מבקרים במוזיאון המטרופוליטן – אימו רוצה לראות ציור קטנטן ונדיר, ״החוחית״ של אמן הולנדי בן המאה ה-17 בשם פבריציוס – מתפוצצת פצצה בתוך המוזיאון, אנשים רבים נהרגים ובהם אימו. תיאו, שניצל באורח נס, מגיש עזרה לזקן גוסס אשר מפציר בו להציל את ״החוחית״ ומוסר לו טבעת וכתובת בניו יורק.
תיאו נשאר לבד בעולם, בלי מבוגר אוהב ומשמעותי שייקח עליו אחריות. הוא מתגלגל בין בתים שונים כשהדבר היציב ביותר בחייו הוא התמונה שאימו כה אהבה, אותה לקח מהמוזיאון.
עם התמונה לצידו הוא מרגיש קרוב לאימו, בטוח ואהוב, אבל הימצאותה אצלו מעוררת, כמובן, גם חרדה רבה ותחושת סכנה תמידית מכך שייתפס.
הסיפור מלווה את תיאו מיום מותה של אימו לאורך 14 שנים בהן יעבור תהפוכות רבות מילד אהוב ומוגן למתבגר מוזנח וחרדתי.
זהו סיפור התבגרות של ילד פוסט טראומתי שעולמו התנפץ בוקר אחד ומאז הוא מחפש משמעות לחייו. יחד עם בוריס, מתבגר כריזמטי שחובר אליו והופך להיות דמות משמעותית בחייו – ובעיניי דמות בלתי נשכחת בספר – הוא יפלרטט עם משאלת המוות החבויה בו ועם משיכתו לאפלה ולכל חומר שמציע שכחה.
לאורך 838 עמודים שאינם משעממים לרגע, אנו מתוודעים לסצנת האמנות בניו יורק, לחיים של התושבים בלאס וגאס המדברית ולתהפוכות בחייו של תיאו אשר כל הבחירות שעשה מושפעות מהיום הנורא ההוא.
תחושה חזקה של עצב וניכור עולה מבין דפי הספר, שלל דמויות אגוצנטריות והרסניות שמתקשות לראות את הילד האבוד שעומד מולן ומשווע לקצת חום והרגשת ביטחון, אותן ימצא בסופו של דבר דווקא אצל מי שאינו חלק ממשפחתו הביולוגית.
הסיפור מעורר מחשבה על היחסים המורכבים בין טוב לרע. האם השאיפה לטוב מוחלט יכולה להתממש? האם אפשר לחלק מעשים ואנשים ״לשתי ערימות נפרדות״ אחת של טוב ואחת של רע?
״טוב לא תמיד בא ממעשים טובים, ומעשים רעים לא תמיד גורמים משהו רע, נכון? אפילו חכמים וטובים לא מבינים את הסוף של כל הפעולות״.
בתוך הקושי והכאב מוצגת האמנות כנקודת אור, כתוספת חיונית לחיים שראוי לחיותם: ״בין ה’מציאות’ מצד אחד ובין הנקודה שהמוח תופס אותה כמציאות מצד שני, יש אזור ביניים, שוליים ססגוניים שבהם היופי מתהווה, שבהם שני משטחים שונים מאוד מתמזגים ומיטשטשים, ומספקים את מה שהחיים אינם מספקים: וזהו המרחב שבו מתקיימת כל האמנות, וכל הקסם״.
דונה טארט יודעת לספר סיפור, ליצור דמויות רב ממדיות ובלתי נשכחות ומצליחה לשאוב את הקורא פנימה לתוך העצב והכאב ולתוך רגעי ההתעלות שנוצרים במפגש עם יצירת אמנות שנוגעת עמוק בפנים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
