• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

מאת רנסום ריגס

הביקורת של may

תמונה של may
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

מאת רנסום ריגס

הביקורת של may

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של may
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2012
סדרה:המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
swarley
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 10 שנים

“שמעתי על הספר הזה הרבה דברים לפני שקראתי אותו, רובם מחברתי שאמרה לי שהוא לא טוב. מפחיד. מצמרר... אב”

60/112
ביקורות על המעון של מיס פרגרין לילדים משונים
הבאה
רונית.
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•1 דקות קריאה

אם אתם קוראים את הביקורת הזו,תעזבו את המחשב,ופשוט תרוצו להשיג את הספר הזה.עכשיו!
הספר עוקב אחר ג'ייקוב-נער בן 15 שכל חייו שמע סיפורים מפי סבו,אייברהם על בית יתומים ששהה בו במהלך מלחמת העולם השנייה.מקום קסום,בו השמש תמיד זורחת,והכל נפלא בו.ג'ייקוב הוא נער רגיל,שלעולם לא עזב את המדינה שלו,וחושש שחייו רגילים מדי,עד שראה את סבו גוסס בגלל המפלצות שתמיד חשב שהן בדיה.
ג'ייקוב הופך למה שמשפחתו מגדירה 'פסיכי'.הוא הולך לפסיכיאטר,שמביא לו כדורים,ומבלבל לו את השכל,בעיקר.ביום הולדתו,דודתו מביאה לו ספר שמצאה בבית סביו,שבתוכו...בואו נגיד שהיה בתוכו משהו שמוביל את ג'ייקוב היקר שלנו למסע לאי קרנהום,בחיפוש אחר בית היתומים הקסום של סבו,שכבר לא רק בגדר אגדה מבחינת ג'ייקוב.
הספר מלמד על התבגרות,סיפור עכתיק יומין ופנטסטי,ובעיקר,טרגדיה אנושית.
לדעתי,כולם יכולים להתחבר לספר הזה,והוא פשוט מקסים.מקסים ברמה של לגרום לי לקנות את הספר השני מכספי בקניון,כי העותק היחידי בספרייה הושאל ורציתי לדעת מה יקרה.אז תתגברו על הילדה שעל הכריכה שבטח גורמת לכם לרצות להשתין,תתגברו על התמונות המלחיצות,תקראו אותו,ואז תודו לי ותחלקו את חייכם ללפני "המעון" ואחרי "המעון"
קריאה נעימה.מבחינתי הספר הזה קיבל הרבה יותר מחמישה כוכבים,תתעלמו מאלו שעושים לו עוול.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
מ
מור
תמונה של Mira
Mira
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
4קוראים|גיל ממוצע60|75%נשים

על המבקרת

תמונה של may

may

חברה מזה 11 שנים
37 ביקורות•1 נבחרות•249 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•ספרות מקורית
תמונה של may
may
חברה באתר מזה 11 שנים
ביקורות37
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבלה249
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת14מדע בדיוני ופנטזיה7ספרות מקורית4

דיון על הביקורת

2 תגובות
Mira
Mira•לפני 11 שנים
ביקורת מקסימה. ממליצה לך יצא הספר השני, ההמשך.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

ברוכה הבאה לסימניה. נראה שחיבבת את הספר הזה :-)

2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של may

שנת המנוחה והמרגוע שלי

שנת המנוחה והמרגוע שלי

אוטסה מושפג

את הספר הזה לקחתי מערימת עותקי הקריאה לפני יותר מחצי שנה, כשעוד עבדתי בסטימצקי במשרת סטודנט. אתמול, אחרי שהתחבטתי עם אותו הספר כבר יותר מחודשיים, החלטתי לוותר עליו כרגע ולהמשיך הלאה, לספר אחר מאחד המדפים העמוסים לעייפה בספרים שהכנסתי הביתה בשנים האחרונות ועדיין לא קראתי. נפל הפור ו"שנת המנוחה והמרגוע שלי" נשלף מהמדף, וכך צללתי ללילה ללא שינה וצלחתי את כולו.
בעיקרון, הספר הזה מדכא, אבל בניגוד להיגיון הבריא, קשה להוריד אותו מהיד ולעצור את רצף הקריאה. אולי זה בגלל שבנוסף להיותו מדכא, הוא מרענן - הפוך לגמרי מאיך שהmale gaze מדמה דיכאון נשי. מסופר מנקודת מבטה של צעירה בת 26 שכביכול יש לה הכול - אבל אין לה כלום.
הגיבורה האלמונית חיה במנהטן של תחילת שנות האלפיים. היא בלב ההתרחשות, היא יפה כמו מלאכית של ויקטוריה'ס סיקרט, עשירה, ואפילו משכילה - ועדיין, אין לה כלום. רוב הספר מתאר את שיחותיה עם חברתה היחידה, רווה, שרובן נסובות סביב קנאתה הגדולה של רווה בגיבורה. רווה היא בולימית, פרובינציאלית, גותית-לשעבר, שמאמינה שלהיות מידה 0 וללבוש בגדי מעצבים (ולא חיקויים) יביאו לה אושר אמיתי, בדמות בעל וילדים. היא מסוג האנשים שקוראים את כל המגזינים ה"נכונים", מתעדכנים תדירות בספרות העזרה-העצמית החדשה, קוראים את הניו-יורקר כדי שיהיו להם נושאי שיחה פסאודו-אינטלקטואלים עם חבריה לעבודה, ועדיין לא מצליחים להשיג את מה שלגיבורה בא כל כך בטבעיות. שאר השיחות ביניהן נוגעות במערכות היחסים הלא-בריאות שלהן עם גברים מבוגרים ולא פנויים רגשית, בסרטים שהגיבורה צופה בהם בין תנומה לתנומה ובזוטות מחייה השטחיים של רווה.
הדרך שבה הגיבורה רואה את העולם מעניינת וקצת מדבקת. מסוג האנשים שלא הייתי רוצה לדבר איתם אך עדיין הייתי רוצה לדעת מה קורה בתוך הראש שלהם. היא חריפה ועולם הדימויים שלה עשיר, והיה מעניין לראות כיצד היא מקשרת יצירות מעולם האמנות, הקולנוע והספרות לאינטרקציות שגרתיות עם בני אדם בחיי היום-יום שלה.
כנראה אקרא גם את "איילין" בהמשך.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•may
על עצמות המתים

על עצמות המתים

אולגה טוקרצ'וק

אני לא מצליחה להחליט כמה כוכבים לתת לספר הזה, אבל מן הראוי שאכתוב עליו משהו. מדובר בספר (הרציני) הראשון שקראתי בפחות מ-24 שעות, אחרי הכל.
הספר עוסק בגברת דושייקו. מאחר ודושייקו מכנה כל אדם וחפץ הנקרה בדרכה בכינוי מוזר, אקרא לה גם אני בכינוי, "מכשפה זקנה" (להלן: המכשפה).
המכשפה גרה במקום כה נידח עד שאין לו שם, אך שמות גם ככה לא חשובים בעולמה הפנימי והמשונה. המכשפה מתפרנסת משמירה על בתי הקיץ של אחרים, הננטשים מדי שנה בבוא החורף הפולני העז, ומלימוד אנגלית בבית הספר בכפר הסמוך בימי רביעי. המכשפה עוסקת בזמנה הפנוי, איך לא, באסטרולוגיה, ובתרגום שיריו של וויליאם בלייק (שנחשב גם הוא לתמהוני בקרב בני זמנו).
המכשפה טבעונית. למכשפה יש חיבור עמוק לבעלי החיים ולטבע. היא חשה כי היא שליחתם של החיות, ובזה לבני האדם הגורמים להן לסבל.
הסלידה מבני האדם המאפיינת אותה היא כזו המאפיינת, בדרך כלל, רק זקנים. זוהי לא אותה הסלידה המתפתחת בקרב בני-נוער, כי אלה עדיין נואשים לאישורם של אחרים, למרות שהם מעמידים פנים שלא כך הדבר. המכשפה סולדת בצורה מוחלטת ממוסדות השלטון, ממוסדות הדת, מהקונפורמיות, מהקולקטיביזם. המכשפה מקיפה את עצמה ב"אאוטסיידרים" כמוה, או במילותיה שלה, אנשים שאינם מועילים לחברה. אבל מדוע צריך הפרט להועיל לחברה? מי קבע מה מועיל ומה לא מועיל, מה טוב ומה לא טוב? למי מגיע להתקיים, ולמי לא?
רוב הספר מתרחש בתוך ראשה ועולמה הפנימי של המכשפה, ואלו הן רק חלק מתהיותיה. עיסוקה הרב באסטרולוגיה ובטבעונות קצת הלאה אותי, אבל המשכתי בקריאה, כי הכניסה למוחה ולעולמה של המכשפה די ממכרת.
בשורה התחתונה, מי שמצפה למותחן א לה באלאדצ'י ודומיו, שיקרא ספר אחר. זה ספר שבמקרה, מדי פעם, יש בו רצח וגוויות, אך מתח אין בו, וסופו, בניגוד למותחנים קלאסיים, לא משנה במיוחד. הסוף אינו העיקר. אם הייתי צריכה לתאר אותו ממש בכמה מילים, הייתי קוראת לו ה"פייט-קלאב" של הזקנות התמהוניות. וכלל לא הייתי קונה אותו לכל יקיריי, כפי שהומלץ בסקירה אחרת. פייט-קלאב של זקנות תמהוניות זה ממש לא לכל אחד.

לפני 4 שנים•may
חיים קטנים

חיים קטנים

האניה ינגיהארה

רק כשסיימתי לקרוא את הספר הבנתי שהאדם על הכריכה זה הקורא. אלוהים, כמה גלילי נייר טואלט נגמרו לי במהלך הקריאה...
הקריאה בספר הזה מרגישה כמו פגיעה עצמית. כל עמוד מרגיש כמו עוד חתך, ישר בלב. הרבה פעמים צריכים לעצור את הקריאה בשיא העלילה כדי להירגע קצת.
לפני שנתיים-שלוש כתבתי פה ש"בית הבובות" של ק צטניק הוא הספר הכי קשה שקראתי בחיים. למי שלא מכיר - הספר מדבר על נערות יהודיות שאולצו להיות זונות של חיילי SS בשואה. ועדיין, איאלץ לקחת מ"בית הבובות" את הכבוד, כי "חיים קטנים" איכשהו הצליח להיות יותר קשה עבורי.
אני מרגישה שחלק מהביקורות שקראתי כאן על הספר הזה גרמו לי לצפות לספר טראגי-בשקל, צפוי, נחמד אבל לא משהו מיוחד...3-4 כוכבים. איך טעיתי...לא נשאבתי והתרגשתי ככה מספר כבר שנים.
העלילה מתמקדת בג'וד, ווילם, ג'יי-בי ומלקולם, חברים מהמעונות בקולג'. הספר סוקר את חייהם מגיל 18 עד גיל 50+, עם קפיצות לילדות פה ושם. עיקר העלילה סובבת סביב ג'וד, עורך דין צעיר שעבר לניו יורק בעקבות חבריו, לאחר שחי חיים קשים להחריד.
יכול להיות שהמקרים שהפכו את חייו של הדמות הראשית לטראגיים, אכן "צפויים" כפי שנאמר בביקורות פה. אבל המקרים שקרו לו הם לא העיקר בעיניי. העיקר הוא ההתמודדות שלו עם הטראומה בהווה, ההתמודדות של קבוצת חברים שלמה אשר חיה את חייה הבוגרים בצל טראומה שג'וד כלל לא מדבר עליה, אך היא נוכחת ועוד איך. ההליכה על קליפות ביצים, הביקורים התכופים בבית החולים. האהבה שהוא מקבל בהווה אך לא מסוגל לקבלה באמת לאחר ההתעללות הקשה שחווה בעבר. חוסר התקווה. ההבנה של הקורא, שסוף טוב הוא לא יקבל פה, כי לא תמיד ניתן להשתקם, אהבה לא תמיד מספיקה, החיים לא תמיד ממשיכים.

עכשיו הגעתם לחלק עם הספויילרים.

השלב שבו התחלתי לבכות היה רק ב-70 העמודים האחרונים, במוות של ווילם. המחשבה על ג'וד לבד, אחרי כל השנים עם ווילם, היתה מה ששבר אותי סופית. לא הצלחתי לקרוא מבעד לדמעות את תיאור ימי האבל של ג'וד. ההתאבדות של ג'וד אולי היתה צפויה, אבל לא ציפיתי שככה היא תקרה, שתקרה אחרי אירוע שכזה. אולי בכיתי רק בחלק הזה כי הוא היה החלק שלאדם הסביר, שעבר ילדות סבירה, הכי קל להזדהות איתו. אבל זו תחושה שכולנו מכירים.
ואולי בכיתי כי כבר חשבתי שג'וד באמת זוכה ל"שנים המאושרות" שלו. אולי בסוף השיקום יצליח, והוא ווילם יגדלו עגבניות בבית הכפרי שלהם ויזדקנו יחד...אבל זה לא קרה. במקום, קיבלנו ספר עצוב עם סוף עצוב, וקימה ביום המחרת עם עיניים נפוחות מבכי.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•may
גברים ללא נשים

גברים ללא נשים

הרוקי מורקמי

לפני חודש-חודשיים בלימודים, מישהי סיפרה על פרידה שטלטלה אותה. היא אמרה שלדעתה חשוב ללמוד להיות לבד ובחיים לא לאבד את תחושת העצמי שלך.
מיד סיפרתי לכל הבנות שהיו בשיעור על הסיפור מ"גברים ללא נשים" בו אחת הדמויות אומרת שלדעתה, חשוב לשרוד קצת לבד, ללא זוגיות, כשאנחנו צעירים. ככל שעץ שורד יותר חורפים קשים, לבד, טבעות הגדילה שלו מתהדקות. אולי גם לבני אדם יש טבעות גדילה.
הבנות כל כך התלהבו מהסיפור, שיום אחרי זה חזרו וביקשו שאספר אותו שוב. ואכן, אני מבינה את ההתלהבות שלהן מהסיפור. יש בספר כל מיני מסרים וחוויות שכמעט כל אדם יוכל להזדהות איתן.
האמת שאישית, אני בכלל לא במקום הזה. אני בזוגיות כבר כמה שנים, ותחושות הבדידות ושברון הלב שהספר מתאר כבר כמעט זרות לי (תדפקו על השולחן כשאתם קוראים את השורה הזו). אבל, הוא בכל זאת הצליח להיכנס לי ללב, די בקלות. אולי כל דבר שמורקמי יכתוב (חוץ מ"דרומית לגבול, מערבית לשמש") יצליח להיכנס לי ללב בקלות.
יש משהו מיוחד ביחסים בין גברים לבין נשים, משהו שמורקמי הצליח לשים בדיוק עליו את האצבע ולהפוך אותו למקבץ סיפורים, שכל אחד מהם ייחודי בדרכו, אך כולם מעלים פחות או יותר את אותן התחושות. הקסם שלו, לדעתי, הוא שהוא גורם לקוראים להיכנס לעולם הדמיוני שהוא טווה. לשבועות אחדים הרגשתי את טבעות הגדילה שלי, הרגשתי צמדאי, הרגשתי גוססת מאהבה. זה כל הקסם.
אולי זר לא יבין זאת, אולי לצופה מהצד חלק מהסיפורים האלה ייראו כמו נונסנס משונה, אבל קוראי מורקמי ותיקים בודאות יבינו את הקסם שב"גברים ללא נשים".

לפני 4 שנים•
★★★★★
•may
נשמות

נשמות

רועי חן

שמעו, נשמות יקרות!
לא יכולתי ליפול על ספר גרוע יותר מזה בתקופת מבחנים. כשאני אומרת "גרוע" אני מתכוונת ל"מזיק לציונים שלי".
הספר התגלגל אליי בשבוע הספר של 2020, אבל כמובן שחיכיתי לעיתוי הגרוע ביותר לקרוא אתו, והוא לא אכזב אותי.
דרך עיניו של גרישה, נשמה מתגלגלת בת כ-400 שנה, רועי חן מפליא לתאר את התקופות האפורות והבוציות ביותר בהיסטוריה בצורה צבעונית וסוחפת.
אני חייבת להודות שבהתחלה לא עפתי על גרישה. המוזרות שלו היתה יותר מדי בשבילי. בן אדם בסך הכל חיפש קצת אסקפיזם מדיני נזיקין, והוא מקבל במקום זה דיכאון קיומי של סבתא פולנייה.
אבל, הפלא ופלא, גץ, גלגולו הראשון של גרישה, הצליח להיכנס לי ללב, ובעקבותיו גם גדליה וג'ימול, הגלגולים הבאים בתור.
בשלב מסוים כבר אפשר להזדהות עם הציניות המרירה של גרישה, ואפילו לחבב אותו. וכי איזו זכות יש לי לבקר אותו? אם הייתי חיה 400 שנה, נשמה נודדת שלא מבינה מדוע היא ממשיכה להתגלגל, כנראה שהייתי יותר גרועה ממנו.
גרישה ונשמתו התאומה (גיטל, או גיילה, או גבריאל) ממשיכים להתגלגל ממאה למאה, ממדינה למדינה, ולמצוא אחד את השנייה. חיבורו המוזר לאישה שהיא ספק אחותו, ספק המאהבת שלו, אליה הוא ממשיך להשתוקק כ-400 שנה, מצד אחד מעורר רחמים ומצד שני מובן לחלוטין. הוא מאמין כי שניהם ממשיכים להתגלגל בעולם בגלל חטא שביצעו בילדותם, ולא מפסיק לשאול את ריבונו של עולם למה להעניש שני ילדים קטנים ותמימים ככה?
למרות שבלעתי את הספר בשלושה ימים, אתן לו 4 כוכבים ולא 5. הסוף וההתחלה קצת אכזבו אותי. אבל אל תטעו, מדובר בספר מרתק, כחול לבן, שאחזור אליו בוודאות ועלה על כל הציפיות שלי. אני סתם קטנונית לגבי דירוגים.
נסיים עם הציטוט שנחקק על אבן בבית החיים היהודי בונציה (על ידי גויים שלא שולטים טוב בעברית): "חבל חבלים, הכל חבל"

לפני 4 שנים•
★★★★★
•may
דרומית לגבול, מערבית לשמש

דרומית לגבול, מערבית לשמש

הרוקי מורקמי

אחרי קריאה של לפחות שמונה ספרים של מורקאמי (ניחוש גס, בלי לספור) זה הגרוע ביותר שקראתי עד כה.
לא מומלץ למתחילים בסאגת מורקאמי בכלל.
בין הדברים שהפריעו לי הוא התרגום. לפחות בגרסת 1999 שאני קראתי, יש שגיאות כתיב מדי כמה עמודים. אותי אישית זה מוציא מדעתי.
העלילה עצמה מאכזבת גם היא. מעבר לזה ששנאתי את הדמות הראשית (בייחוד את צורת החשיבה הפשטנית והמתנשאת שלו), פשוט אין לה את הקסם הרגיל שקיים בספריו של מורקאמי.
אמרו כאן שהספר מיועד לגברים נושאים עם ילדים, אז אולי אני לא קהל היעד, אך עדיין התאכזבתי.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•may
קפקא על החוף

קפקא על החוף

הרוקי מורקמי

קראתי עכשיו את הספר שוב, אחרי חמש שנים, לכבוד זה שקעקעתי את הנער הקרוי עורב (האחד שמצוייר על הכריכה של מהדורת 2015, לא המהדורה הזאת) על הירך שלי בתור מתנת יום-הולדת מוקדמת. למה עשיתי את זה? ובכן, זה ספר ההתבגרות האולטימטיבי, ולאחר שקראתי (כמעט את) כל ספריו של מורקמי במשך כל שנות גיל ההתבגרות שלי זו הייצתה נראית כמו אחלה של דרך להתחיל את גיל 18. ואלוהים, כמה פספסתי בספר הזה כשקראתי אותו בגיל כזה צעיר (13).
קפקא-קון, או קפקא טאמורה הוא בן ה-15 החזק ביותר בעולם. הוא בורח מהבית השבור שלו בגיל 15, בלי מטרה מוגדרת, ניסיון בחיים או כסף רב. הוא עדיין תלמיד בחטיבת הביניים. מהרגע שהוא מגיע לטקמצו הוא עובר שורה של חוויות מוזרות. על קפקא-קון מוטלת קללה שאומרת שהוא יהרוג את אביו, ישכב עם אמו וישכב גם אחותו, כמו אדיפוס, רק עם תוספת. קפקא-קון מנסה בעצם לברוח מהנבואה הזו כל הספר, כי הוא "לא רוצה לחיות חיים שהוכתבו לו מראש" ושהפיתרון הוא, כמובן, לברוח (בסך הכל קורה לכל בן נוער סטנדרטי, לא?).
בנוסף למסע של קפקא-קון, אנחנו קוראים בו זמנית על נאקאטה-סאן, זקן פגוע ראש שחי על קצבת ביטוח לאומי ומנהל שיחות עם חתולים בזמנו הפנוי. הוא גם יוצא למסע, רק שבשלו יש פחות סקס והרהור במשמעות החיים ויותר גשם של דגים ושל עלוקות, אבנים שמדברות ורוצח חתולים שבונה חליל מנשמות.
יש אנשים שקשה להם עם האלגריות הסוריאליסטיות והמשונות לגמרי של מורקמי, אבל הן תמיד תורמות לעלילה והן אף פעם לא "סתמיות". כל הדמויות בספר נכנסות ללב של הקורא מאוד בקלות, ולכולן יש סיפור חיים משונה, אך קל מאוד להזדהות עם הרגשות שלהן.
הספר מתעסק הרבה בקשיי הזמן, האהבה והמרחב, ואיכשהו הופך עולמות וצירי זמן לדהבר שולי וסתמי, אבל בדרך מעניינת מאוד. הוא גם מראה את הנזקים של חיים שמתמקדים כל כולם בעבר ולא בהווה, עם כמה שהם נראים מכשפים ומסתוריים בהתחלה של הספר.
בעיניי זהו ספר ההתבגרות האולטימטיבי. אתם עדיין קוראים? לכו לחפש את אבן הכניסה במקום!

לפני 6 שנים•
★★★★★
•may
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

את הספר התחלתי לקרוא יום לפני יום הולדתי, ובחיי, לא יכולתי להעניק לעצמי מתנה יותר טובה מהטלטלה הרגשית והזכות המרתקת להציץ, באמצעות סיפורה של סאיורי, למנהגים יפנים נושנים בני מאות בשנים. לא, אפילו הספא שהייתי בו באותו היום לא השתווה לשעות השלמות שקראתי אותו לפני כן.
זה מדהים איך ארתור גולדן, גבר אמריקאי הצליח לתאר במדויק חיים של גיישה ביפן של שנות השלושים-ארבעים, וכמובן שהוא הצליח לעשות זאת רק באמצעות שנים של מחקר מעמיק, ועזרה מידידת משפחה שהייתה אחת מהגיישות החשובות ביותר ביפן של שנות השישים והשבעים.
אז מה בעצם כזה מושך בספר הזה? קודם כל, הוא גורם לנו להיסחף לעולם שבו אנשים מעירים לך על זה שיש לך המון מים או עץ באישיות, מעיינים באלמנך (כמו הורוסקופ, רק הרבה יותר מפורט) שלהם ומתייעצים עם מגד העתידות שלהם לפני ביצוע כל החלטה חשובה. עולם בו בנות 15, כאשר הן גיישות מתלמדות, מוכרות את בתוליהן למרבה במחיר במין טקס משונה הנקרא "מיזואגה", בו "הצלופח של הגבר מוצא את המערה של האישה בה אף צלופח אחר לא ביקר, ומסמן בה את ביתו" לפי דבריה של האחות הגדולה של סאיורי. לא, היא לא באמת אחותה, היא גיישה מבוגרת ש"אמצה" את סאיורי כ"אחותה" בעוד אחד מן הטקסים המשונים האלה. עולם בו גבר מחזיק אישה רק כדי שתדאג למשק הבית ותהיה צנועה, ופונה לגיישות מאהבות לסיפוק שאר צרכיו (תמורת תשלום סמלי של מימון כל הוצאותיהן של הגיישות). כך הוא נהייה ה"דאנה" שלהן, ושוב, כרוך טקס תה מוזר בתהליך.
מעבר להצצה לעולם הביזארי והמקסים הזה, אנו זוכים להצצה לעולמה של סאיורי, הילדה בעלת האישיות רבת-המים, והמורדות והעליות של חייה הארוכים. האנשים בגיון (רובע הגיישות של קיוטו) אשר נדהמים מיופייה של סאיורי תמיד נדהמים מעיניה האפורות, אשר ביפן נחשבות למראה חריג, כמובן. בתור בעלת עיניים אפורות בעצמי, אני קצת מקנאה בה על זה ששלה נחשבות מיוחדות בארצה, אבל פייר. בקיצור, עולמה של סאיורי, הילדה שיועדה להיות משרתת לאחר שזכתה לשנאתה של הצומומו, הגיישה המובילה באוקייה בה גרה סאיורי, ובסוף הצליחה בגדול למרות כל הקשיים. אותה הילדה שבגיל 9 קרעו מביתה לאחר שאביה מכר אותה, שחיה חיים אומללים בתור משרתת צנועה באוקייה, גדלה להיות אחת מהגיישות הגדולות בגיון. מאבקה של סאיורי ותקוותיה הגדולות מרתקות ומעוררות תקווה.
מעבר לזה, אנו זוכים להצצה לעולם של יפן בזמן מלחמת העולם השנייה. את השנים של מלחמת העולם השנייה היפנים חיו בגיא צלמוות. הרעב היה עצום, וכל אזרח חויב לעזור למדינה במאבק המלחמתי בדרך זו או אחרת. כל הגיישות, שהיו רגילות לחיי תפנוקים, לפתע נזרקות מרובעיהן ונאלצות לעבוד במפעלים שונים, בעוני, ורובן לא שורדות את המלחמה, כמובן. סאיורי שלנו כן שורדת אותה, ושבה לגיון, אף על פי שהיא כבר לא חייבת.
אם אפרט עוד מעבר למה שאמרתי כבר אגלה לכם פרטים ניכרים מהעלילה, אך לדעתי זו קריאת חובה. השילוב בין ההצצה לתרבות הגיישות היפנית המסורתית שכבר לא קיימת היום, לבין ההצצה לעולם בו נישואים הם תמיד חסרי אהבה, ונשים אשר רוצות לזכות בעצמאותן נאלצות לפתות גברים בעלי סמכות תמורת ממון כקריירה, מרתק.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•may
דודאים מן הארץ הקדושה

דודאים מן הארץ הקדושה

אהרן מגד

הספר הזה, מעבר לזה שהוא מעולה, גם כתוב בפורמט מעניין. הוא מורכב כולו ממכתבים וקטעים מיומנה של המספרת, ביאטריס, ציירת אנגלייה נוצרייה במסעה בארץ הקודש, אשר מלווים בהערות של פסיכיאטר, כך שמההתחלה אנו יודעים קצת על סופו המר של מסעה של ביאטריס. היה לי מעניין לקרוא את הספר כתושבת הארץ, שכן ביקרתי ברוב המקומות שביאטריס מיטיבה לתאר, וכך יכולתי בעזרתה לדמיין את הלך הרוח במקומות המוכרים בארץ לפני מאה. מסעה מעלה תובנות וביקורת על החברה האנגלית הבוהמיינית והצבועה, לעומת החברה הפשוטה והמגוונת, אשר מורכבת בעיקר מאיכרים, הנמצאת בפלשתינה. ביאטריס נהנית לדבר עם תושבי המקום בכל מקום שהיא מגיעה אליו, ובכך לומדת על התרבות המקומית.

מעבר לגלוייה הצבעונית של פלשתינה הישנה שביאטריס מציירת לנו, דמותה ומשבריה הנלווים למסע מרתקים גם הם. ביאטריס היא דמות חריגה - אישה בשנות השלושים לחייה, בתולה, מתעקשת לשמור על עצמאותה, נרתעת מגברים, והכי גרוע - לסבית. הפסיכיאטר מאשים את החברה הלונדונית המושחתת בכך שאפשרה לביאטריס לפתח את הסטייה הזו, אשר גרמה למצבה. למרות "סטייתה", היא אדם מאמין, ובייחוד הטוהר של האם הבתולה ושל השושן הצחור קוסמים לה. מסעה בארץ הוא כביכול חיפוש אחר פרחי הארץ הקדושה המוזכרים בתנ"ך, אך הוא הופך להרבה יותר מזה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•may

ביקורות נוספות על "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים"

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

מתוך כל הספרות הגרועה נחת עליי ספר טוב. אוטומטית מה שרציתי לעשות - לכרוע על רגל אחת ולבקש מהסופר שיתחתן איתי, ולא אכפת לי שזאת פדופיליה לשמה.
אוקיי, אולי יש לזה קשר קטן לעובדה שהייתי בודדה בוולנטייז-דיי. “כי זה רק אנייייייי” וחבית הגלידה "שליייייייייי".
צוחקת, אין לי חבית גלידה=.=
אוף, רק אזכור של היימיטץ' (חברתי היקרה בת ה13) העלה לי אוטומטית את אזכור ה20 אקסים (לפחות) שלה@.@
"My loneliness, is killing meeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeee”
באמת שאני לא שומעת בריטני ספירס על בסיס קבוע, זה פשוט נראה כל כך מתאים כרגע.

טוב, הכל בהומור. לא שהייתה לי הזדמנות חוץ מהשעות המאוחרות של יום האהבה לחשוב על זה שאני בודדה בו. אתמול. בשתיים בלילה-.- תעשו לי טובה.
אז איך היה וולנטייז דיי בשבילי? לא משהו. באמת. רוב רובו של וולנטיינז דיי, לא ידעתי שוולנטייז דיי.
הוא התחיל בהתעוררות בצרחות של אח שלי ורעשי שיפוצים, הבנה ששוב סנופי האייפון קרס (אחרי שחשבתי להעניק לו "תעודת נוקייה" על ששרד אחרי נפילה לשירותים), צפייה ב"מתים המהלכים" והקאה על הבוקר בגלל שאחד הזומבים נקרע לשניים, ועוד זוועות מגוונות כגון בילוי עם המשפחה. זוועה:O

כשחזרתי אל הבית שלי (אחרי שעתיים מזעזעות ביום הולדת של בן דודי שחגג שנה) והתלבשתי אחרי מקלחת, הגעתי למסקנה שהגיע הזמן. הזמן למה? להמשיך סוף סוף לקרוא את הספר. השאלתי אותו לפני שבוע לערך, התחלתי לקרוא לפני מספר ימים, ונתקעתי בפרק הרביע; עמוד 87.
עבר זמן מה עד שנשאבתי סופית לתוך הספר, אבל זה עבד, וקראתי אותו במהירות עד סופו ביום אחד. הידד לחופש הגדול.
אגב, גיליתי שיום האהבה בגלל שמישהו כתב את זה בסקייפ. מעודכנת להחריד, אה?

(אלוהים אדירים, בנות הן עם חופר. פסקה ענקית כדי להגיע לעיקר@.@ טוב, לא ענקית. אבל יכולתי להגיע לעיקר קודם, באמת:O)

בכל מקרה, קצת רצינות לא הזיקה לאף אחד.
הספר הזה, רעיון הבסיס מקסים. להפוך תמונות חסרות רקע לחלק מפאזל שלם. אני עצמי מצאתי את רעיון התמונות מסקרן ומעניין.
למרות שהתמונות מאחורי הכריכה... במילים עדינות... scared the hell out of me.

אני לא רואה צורך בתקציר, רק תמצות קטן, כי התקציר ייקח הרבה, באמת.
הספר עוסק בתמונות ישנות שסבו של ג'ייקוב הרבה להראות לו לפני שנרצח באכזריות, לפי קביעת המשטרה בידי חיות פרא, לפי קביעתו של ג'ייקוב, שראה את סבו עד אז כתמהוני ולא אמין, בידי מפלצות. בעקבות מילותיו האחרונות של סבו, אייב (אייברהם – מן הסתם הגרסה האמריקאית לאברהם). הנער חטף טראומה קשה בעקבות מות סבו, ונשאר כך למשך מספר חודשים, ולבסוף החל למצוא תשובות.

קודם כל, התרשמתי בעיקר מהעניין שבו הסופר לקח את מלחמת העולם השנייה כבסיס עיקרי בספר, והפך את הדמות הראשית ל-לפחות רבע יהודי. אני אישית לא פגשתי בזה הרבה (-:

לאחר מכן, אני יותר מחייבת לשבח את ריגם על כתיבה שובה, קלילה, וזורמת. היא לא כתיבה מהסוג שגורם לך לומר "וואו, זאת כתיבה אדירה", זאת כתיבה חמודה ונעימה שגורמת לך לחייך אל הספר ולדעת שגם אם הספר הזה גרוע, יהיה קל לסיים אותו כי הכתיבה תעזור לך.

עוד משהו, הספר הזה הזכיר לי מאפיין שלא נתקלתי בו לאחרונה.
הדמויות הן א-מ-י-נ-ו-ת!, לפחות הרבה יותר מכל הספרים שקראתי לאחרונה. כל כך הרבה זמן לא נתקלתי בזה. כל הדמויות הראשיות הבנות שהחליטו על דעת עצמן דברים מפגרים. אוף, קצת נמאס.
האמינות נמצאת פה בשפע – אין התאהבות מהירה מידי, אין השתלבות מהירה מידי, יש היסוסים, יש טעויות, יש הכל מהכל D: יש גם הפתעות שמפתיעות גם את הדמויות וגם אותנו. לעזאזל, ריגם, אני אוהבת אותך. אני כל כך הייתי צריכה ספר כזה. קצת היגיון, זה כל מה שאני מבקשת@.@

אגב דמויות ראשיות בנות – הדמות ראשית היא בן! בן! כמה זמן לא נתקלתי בדבר מדהים שכזה. כנראה כי לרוב כל הסופרים שיצא להיתקל בהם אלה בעצם סופרות!
כל הפמיניזם הזה קצת מוגזם, הספרי פנטזיה בכמויות שמסופרים מנקודות מבט של בחורות. יש גבול, אנשים. באמת.
ולמה כל הספרי פנטזיה שבחור הוא הדמות הראשית מצחיקים, וכשבחורה היא הדמות הראשית אז הספרים נטולי חוש הומור? לעזאזל, אנחנו עושות רושם רע לבנים! סופרות-פנטזיה-של-הזמן-האחרון, תפתחו חוש הומור!
הא. רגע. קסנדרה קלייר אדירה. אני אחזור על עצמי.
סופרות-פנטזיה-של-הזמן-האחרון-חוץ-מקסנדרה-קלייר-המדהימה-והאדירה, תפתחו חוש הומור! קדימה, להתעשת!
כנראה לסופרים בנים יש דמויות ראשיות בנים, ולסופרות ההפך? -_- אנשים, תתחילו לחקור על המין השני, הגיע הזמן להתפתח, להבין שגם לבנות יש חוש הומור (אהמ), ושבנים הם לא קופים (לא לגמרי קופים. לא ולא, אם כי מעט P:), סופרות, אתן יכולות לכתוב עליהם, הם גם יותר מעניינים, והם לא יזרקו עליכן צואה וקליפות בננה.

אז הספר הזה מקורי יותר, הרעיון שלו מרענן לחלוטין. זה לא פוגע בילד בבית הספר, וזה לא הבחור/ה-הביישן/ית-שמגלה-שהיא/הוא-בעל-כוח-על-מדהים-והופך-מקובל.
ואגב, הגיבור לא מושלם, הוא כנראה רק עשיר. הוא לא גם עשיר, גם חתיך, גם בעלי כישרונות חברה מדהימים. יש לו רק חבר אחד (פה חשדתי – יש קטע לסופרים בזמן האחרון עם חבר טוב אחד) שגם הוא שם רק בגלל שהוא משוחד. היחסים בין ההורים שלו לא משהו (מזדהה), והוא צריך לעבוד בחברה, אבל בגלל שאי אפשר לפטר אותו הוא עושה שם מגדלים מחיתולים. (לעזאזל, חנונים הם אדירים!!)

אגב, בואו נבקר את סיפור האהבה -
1. זה לא סיפור אהבה, אלא יותר "סיפור הידלקות”. לא שמעתי את המילה "אהבה" פעם אחת בספר, ולא נראה כאילו היה משהו עמוק בין הדמויות. רק משהו חיצוני עם מעט זיק פנימי, בלי משיכה מטורפת, אלא רדודה, שטוחה, ומציאותית – תודה לאל.

2. הוא פגש אותה רק יום אחד, לא מרגיש אליה כלום. שני, גם כלום, הוא נדלק איפשהו בין המפגש השני-לשלישי. אבל לא בצורה מטורפת ובוטה שפתאום פוגעת בקורא ומעיקה על הקריאה באי-אמינות.

3. לאחר מכן, אבוא ואומר שהיא לא אוהבת אותו בחזרה כן כן. זו היא האמת. היא מאוהבת במישהו אחר שמזכיר לה אותו, ואני לא אגיד מי זה מחמת ספויילרים, ומחמת העובדה שאני נוהגת לכנות "זה-מטריד-אותי”. בכל מקרה, כמה פעמים נתקלנו בזוג שרק אחד אוהב או מחבב, או דלוק על השני? פשוט טוב :O

הספר הזה שופע בהומור, הוא מתחיל במגדלים מחיתולים (לא משומשים, כמובן), וכלה בציטוט (המעט-גס-אך-מצחיק-מעט) הבא:
"נו, באמת, אולי אתה ואמא תקנו לי איזה צמיד קטן שכתוב עליו מה היה ד"ר גולן עושה עכשיו? ככה אני אשאל את עצמי את השאלה הזאת לפני כל פעולה. לפני שאני מחרבן: אז איך ד"ר גולן היה רוצה שאני אחרבן הפעם? שאני אנסה לכוון הצידה, או בקליעה חלקה לאמצע? מהו החרבון הכי יעיל מבחינה פסיכולוגית?"
הציטוט הזה גרם לי לחשוב - “אני אוהבת את הסופר הזה".

הנה עוד כמה ציטוטים נבחרים מהספר שגרמו לי לחייך:
1. “הם לא הרשו לי גם לשמור את אוסף חולצות הבאולינג של סבא (“הן מגוחכות", טען אבא שלי) את תקליטי הביג-בנד והסווינג הישנים שלו (“אפשר למכור אותם במחיר טוב"), ואת תכולת ארון הנשק הגדול שלו, שעדיין נותר נעול (“אתה צוחק, נכון? אני מקווה מאוד שאתה צוחק").
2. "הדוד בובי הוא גבר גדול בעל מכונית גדולה שגר בבית גדול, ויום אחד הוא ימות מהתקף לב גדול מכל הפואה-גרה וההמבורגרים המפלצתיים שהוא תקע במרוצת השנים.”
3. "אני הנכד של אייברהם פורטמן, אגיד לה. צר לי שאני נאלץ להודיע לך את זה, אבל הוא הלך לעולמו. ואחרי שהיא תמחה בעדינות את דמעותיה, אני אפציץ אותה בשאלות.”
4. "-"מי ראש הממשלה?”
“וינסטון צ'רצ'יל,” הוא אמר. “נדפק לך השכל?”
“מה עיר הבירה של בורמה?”
“אלוהים, אין לי מושג. ראנגון.”
“יופי! מתי היום הולדת שלך?”
“אולי תפסיקי לצרוח ותתני לי לדמם בשקט!”-”
אני אוהבת את הסופר הזה^_^

הספר הזה הוא בהחלט לא יצירת מופת. יש בו אי-אלו בעיות, כגון ילדותיות מוגזמת מפעם לפעם, ומעט זירוז של הדברים (כי הזמן קצוב), אבל הוא באמת ממש טוב, ומקבל בכיף אצלי ארבעה כוכבים; הכתיבה מקסימה, הדמויות אמינות וטובות, והבדיחות הצליחו במטרתן (לפחות איתי וחוש ההומור הרדוד שלי).
הוא ממש הציל אותי אחרי תקופה ארוכה של ספרים לא טובים@.@ חנות ספרים, I need you!!!

אז אני ממליצה עליו בחום, באמת. ספר מקסים מאוד. כיף להעביר איתו את הזמן. אגב, אני לא מבינה איך חברה שלי אומרת שהיא נתקעה עם סיוטים בגללו, שתהיה בריאה זאת, עוד תמות מהתקף לב כמו דוד בובי :-)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אנג'ל
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

פנטזיה מקסימה לילדים בוגרים וגם למבוגרים שאוהבים . עליל מעניינת וכיפית שמתפתחת לכיוונים שונים ומשונים כמו ילדי המעון עצמו . כיף לקריאה.

לפני שבוע•
★★★★★
•הקורא המסור
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

אח, איזה ספר,יא רבי.
כמו משב רוח רענן באמצע הסהרה.
כמו חטיף שוקולד מריר עם קוקוס באמצע תקופת הצנע.
כמה חינניות ומקוריות ותום ואימה בספר אחד.
תענוג צרוף.
קצת קצר מדי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•רוני אשכול
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

ספר שונה.
זה הספר הראשון שאני קוראת, ככל הזכור לי, המסופר מסביב לתמונות אמיתיות - לא תמונות של הסופר ובני משפחתו או ארועים היסטוריים מתועדים - תמונות של אספנים. התמונות שמי שמצולמים בהם התגלגלו - כמו שקורה תמיד למזכרות, ספרים, וחפצים שבעליהם נפטרו - לשווקים ונקנו על ידי אספנים. איש אינו יודע עוד מי מצולם בתמונות האלה ומה היה הסיפור שלו, תמונות יתומות. הסופר טווה סיפור (פנטסיה, אלא מה...) ופתאום התמונות האלה הפכו חלק ממשהו, מוכרות לקוראי הספר וכבר יש להן משפחה...

הסיפור הוא על ג'ייקוב שהוא חנון בן 16 שאינו מוצא את מקומו בעולם. אין לו חברים ממש, והאדם היחיד שהוא מוקסם ממנו הוא סבו שניצל כילד כשנשלח מפולין לאנגליה. אבל הסבא הוא "מספר מעשיות" מקצועי ואדם לא אמין, וגם ג'ייקוב אינו מאמין לו, עד שהוא מוצא אותו פצוע ונוטה למות, שומע את מילותיו האחרונות ויוצא למסע לגילוי האמת ומציאת מטרה לחייו.

הסיפור חביב. הוא מעלה תובנות ידועות בדבר אפשרויות הבחירה. חיים בטוחים ומוגנים וגם משמימים ללא צמיחה מול חיים של בני אדם רגילים - סכנות, פחדים, זיקנה וחולי וגם עניין והתלהבות. זה ספרו הראשון של ריגס שהוא, כמו שכתוב על הכריכה, בלוגר פורה ויוצר סרטים "מעניינים" (שזה, כמו שאני מבינה, סרטים שרק מומחים הולכים לראות...) הספר מעניין בעיקר בגלל השילוב עם התמונות, למרות שהפטנט הזה גורם לעתים לסיפור להיות קופצני ולא רהוט. נהניתי ממנו, אפשר שגם אתם תהנו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•yaelhar
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

יש משהו בהורות למתבגרים שמוריד קשות את הביטחון העצמי. ממושא הערצה אי-אז בימים עברו, הפכתי להיות זאת שלא מבינה, שלא יודעת, שאפילו לא משתמשת באייפון. הוכחות לנחיתותי קמות על כל צעד ושעל. וההאשמה הגדולה מכולם: "את ממש זקנה". זקנה? אני?? מה פתאום??? אמנם שירים מהאייטיז מעוררים בי נוסטלגיה עזה, ותיכון סיימתי בשנת 91, כלומר 1991, אבל זה לא אומר שאני זקנה. זה אומר שאני צעירה ונלהבת בשנת הארבעים לחיי.

ואז לקחתי את הספר הזה לידיים שלי. מהספריה, ברור שמהספריה. ראיתי אותו על המדף של הרכישות האחרונות, עוד טרם נעטף והודבק במדבקות קטלוגיות שונות, והתמונה שעל הכריכה שבתה את ליבי. ביקשתי מהספרנית שתשמור לי אותו, וביום חמישי קיבלתי אותו לידי. בשבת התיישבתי על הספה לקרוא. לידי ישבה טל, שהיא הבת הקטנה ביותר שלי, והיחידה שטרם הגיעה לגיל ההתבגרות, ועל כן עדיין מעריכה את החכמה של אמא שלה. טל קראה את מנהרת הזמן 54, ואני פצחתי בקריאת הספר. הי, אמרתי לטל, את יודעת מה? גם בספר שלי יש מנהרת זמן. צחוקים.

טוב, לא ממש מנהרת זמן, אלא לולאה של זמן מוקפא, משהו שקצת מזכיר את הסרט "לקום אתמול בבוקר". וקצת לא. ג'ייקוב מנסה להירגע מהסיוטים שתקפו אותו לאחר מותו האלים של סבו אייברהם, ונוסע לאי קטן בוויילס, המחוז הקסום של זכרונות הסב, ומקום שלפי סיפורי הילדות שסיפר בו ג'ייקוב נמצאים בו ילדים עם כוחות קסומים. וזו היתה הנקודה שבה הצטערתי שאין לי אישית מכונת זמן, כזאת שתעביר אותי עשרים וחמש שנים אחורה. זה ספר נוער, וככזה הייתי מאוד נהנית ממנו בגיל 14 או 15. כיום אני מבוגרת מדי, צינית מדי, ומאחורי ותק ספרות מד"ב גדול מדי. זה לא ממש מד"ב, כי העיסוק בזמן שטחי ולא נטול חסרונות. זה לא סוריאליזם, כי בניגוד לכתיבה המורקמית, למשל, הסוריאליזם כאן מתעקש להסתדר בתוך מסגרת סיפורית מסודרת של סיבה ותוצאה. וזה גם לא מתח, למרות הניסיון לייצר מתח.

מה שכן, יש סיפור מעניין, התצלומים כגון זה שעל הכריכה משולבים לכל אורך הספר, ויוצרים עיצוב מרהיב עין ומרתק, מה שמכניס לתוך החוויה של הקריאה.

לפני 13 שנים•נצחיה
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

מתוך כל הספרים שקראתי, "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" הוא אחד הספרים שהכי רציתי לכתוב עליו ביקורת. כנראה כי יש לי כמה דברים חשובים להגיד לגביו.

הדבר הראשון הוא (אתם תופתעו, אני חושב) שלא הייתי מגדיר את הספר לנוער. הספר הזה נמצא בחנויות הספרים על הבמה של ספרי ילדים ונוער, וכשסיימתי לקרוא תהיתי למה. על הכריכה האחורית כתוב לבני 12 עד 120, כלומר המו"ל מודעים לכך שהספר מתאים גם למבוגרים, אבל למה 12? כנראה בגלל שבאמריקה (שם הספר נכתב ויצא) הילדים מתבגרים מאוד מהר, והחליטו גם בישראל לכתוב שזה לגילאים האלה, כמו בארה"ב. אבל אני הייתי נותן לספר הזה +16 לפחות. הספר כתוב מנקודת מבט של נער בן 16, גוף ראשון, אז קודם כל לא הייתי מציע לקוראים צעירים יותר להיכנס למחשבות שלו. הספר מכיל שפה בוטה וקטעים אלימים, מזוויעים, מצמררים, מחרידים או כל מילה אחת שתרצו, הבנתם. אם ספר הוא בסך הכל מילים ואותיות בשבילכם, זה עוד יכול להיות בסדר עבורכם, אבל אם אתם כמוני – ממש נכנסים לתוך העולם ומצליחים לדמיין כל דבר ולראות את המילים הופכות למציאות (כביכול) – אז לא. צריך בגרות מסוימת, אז אני חוזר, לדעתי הספר מגיל 16 לפחות.

הדבר השני הוא שקרה לי בספר הזה משהו שבדרך כלל לא קורה לי כשאני קורא ספר בתקופה לחוצה של מבחנים בכיתה י"ב: התמכרות. הספר הזה היה בשבילי אסקפיזם טהור. קשה לי אפילו להתחיל להסביר למה. אני אנסה. בתקופה המאוד מלחיצה של הלימודים, התחלתי לקרוא את "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים", שכתוב בגוף ראשון מנקודת מבטו של ג'ייק, בן 16 -ואני בן 17 וכמה חודשים, אז הזדהיתי עם הדמות, וחשבתי לעצמי שיהיה כיף להיות מישהו אחר.

רנסום ריגס יודע לכתוב. הכתיבה הייתה שואפת לשלמות בעיניי. כמה שמחתי. אני קורא הרבה ספרים, ומעטים הספרים שהצליחו עד כדי כך לסחוף אותי לתוכם. מבחינת סגנון הכתיבה – חד משמעית אני נותן 5 כוכבים! רגע, לא סיימתי- אז למה הספר הזה היה בשבילי אסקפיזם טהור? כי באמת נסחפתי לספר, וגם כי בתוך העלילה של הספר, ג'ייק בורח מאביו מעת לעת אל המעון של מיס פרגרין, ואז הרגשתי בריחה כפולה: אני גם בורח מהמציאות שלי, וגם בורח מהספר עצמו, או מהחיים שנכנסתי אליהם דרך הספר. משהו כזה. כל כך נהנתי. אני כאילו האמנתי לכל דבר שקראתי, הרגשתי שאני ג'ייק ואני ממש חווה את כל זה. בגלל שהרגשתי שאני חווה את החיים שלו, מאוד התמכרתי וקראתי את הספר מהר.

עד כאן הכל טוב. כאילו. צר לי לאכזב אתכם, אבל הייתה לי גם בעיה עם הספר הזה... לא כל כך אהבתי את העלילה.

"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" הוא ספר פנטזיה המספר את סיפורו של ג'ייק מהרגע שסבו מת באופן מסתורי ביער בלילה, והוא מזהיר אותו מפני איזה מפלצות. כולם חושבים שג'ייק צריך טיפול פסיכולוגי, והוא בעצמו מבין שהוא חייב להבין מה קרה, ובשביל זה עליו לנסוע לאי - אל המעון של מיס פרגרין לילדים משונים, כי שם סבו התגורר בעבר ותמיד סיפר לו סיפורים מוזרים מהתקופה ההיא, ואולי שם יקבל תשובות. הוא באמת נוסע לאי עם אביו, ומכאן כל דבר יכול להיחשב כספוילר, אז לא אציין עוד משהו. אני כן אגיד שהספר מטלטל ויש קטעים מטרידים, מצמררים ומחרידים. אוסיף שהרגשתי שעלילת הספר הייתה קצרה יחסית, אבל זה כי יש המשך – בעברית יצאו כבר שלושה ספרים שממשיכים את סיפורו של ג'ייק, אז אם אתם מתכננים לנסות לקרוא רק את הראשון, כדאי לכם לדעת שלספר הזה אין סוף.

הספר עתיר תצלומים אמיתיים בשחור-לבן מארכיונים של אספנים; הם קשורים לתוכן הספר ומוסיפים לו צד אפל (ולדעתי גם מטריד). על אף שמדובר ברומן בן 360 עמודים (עם כל העמודים של התמונות), העלילה לא הייתה יותר מדי מסובכת ולא היה קשה לעקוב. אני הייתי נותן על סגנון הכתיבה 5 כוכבים ועל העלילה של הספר 3 כוכבים מקסימום. על הספר בכללותו, בממוצע מן הסתם, 4.

לסיכום, למרות שאני אוהב פנטזיה, למה לא מתתי על הספר הזה? כי שנאתי את המפלצות (ואחרי שראיתי את הסרט המאוד סביר מ-2016 שמבוסס על הספר עוד יותר שנאתי אותן), כי היו קטעים מחרידים (או שזה דווקא מה שמגניב בספר הזה? אני לא סגור על זה), כי כתוב על הכריכה שהספר מתאים לקוראים מגיל 12 והספר מלא בשפה בוטה ומכיל קטעים מזעזעים, וכי לא כזה אהבתי את הרעיון הזה של ילדים משונים... בכל מקרה, אני כן ממליץ על הספר כי כל אחד אוהב משהו אחר ומה שכתבתי זה בסך הכל הדעה שלי.

"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" הוא בהחלט ספר שונה ומיוחד באופיו. מדובר ברב-מכר עולמי, וזה גם כתוב בכריכה הקדמית, ויש מעריצים לסדרת הספרים הזו בכל העולם. אולי גם אני אהפוך למעריץ של הספרים האלה, כי אני חייב לקרוא את ספרי ההמשך. הכתיבה הייתה סוחפת מאוד, ואני מקווה שהעלילה תשתפר בספרים הבאים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•תום
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

ספר מעולה. קראתי מספר ביקורות על הספר ולדעתי עושים לו עוול.
הסופר עשה עם הספר טוויסט. הוא לקח תמונות וינטג' מתחילת המאה הקודמת, שבזמנו הן היוו משהו מיוחד. אנשים בזמנו האמינו שהתמונות אמיתיות. אז עשו כל מיני קונצים של צילום שהיום מובן מאליו איך עדו אותם. על סמך התמונות האלה הוא כתב את הספר.
בגדול מסופר על ג'ייקוב, שמגיל צעיר סבא שלו, פליט מפולין, שנשלח על ידי משפחתו לאי ליד בריטניה, ומספר לו על מפלצות שמנסות להרוג אותו. על הילדים בתמונות שהוא אומר שהם אמיתיים, ושהוא צריך להגן עליהם.
הנכד בקטנותו פחד פחד מוות מהמפלצות. וכשבגר מעט חשב שהכל סיפורי אגדות. אבל יום אחד בגיל 16 מישהו או משהו פוגע בסב והוא מגיע ברגע האחרון ומקבל מס' משפטים כמו צוואה בעל-פה.
וכאן יש לנו התחלה של סיפור פנטזיה מעניין, התמונות לאורך הספר נכנסות לעלילה ומסבירות מדוע הילד הזה או אחר נראה כך. וגם כל מיני ארועים מהעבר. אני לא אספר עוד בשביל לא לעשות ספויילר.
אני אישית מאוד נהניתי מהספר ומאוד מאוד ממליצה עליו. תהנו מהספר כמו שהוא, ועל תנסו לראות דברים מעבר הוא מעולה. מירה

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Mira
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

ספר מקורי ויוצא דופן. 
את הספר רכשתי בהמלצת חברה, שאמרה שהסיפור מתפתח סביב תמונות, שהמחבר מצא אצל אספנים. הצצתי בכמה תמונות, והתרשמתי שזהו מותחן מיסטי.
התקציר והכריכה די מרמים, זהו ספר פנטזי מקסים. 
הסיפור מרתק, מדהים, פנטסטי ומחמם את הלב. לא נותן לשכוח את העבר וגורם לחשוב על ההווה.
זהו סיפור על מערכות יחסים, על אמון ועל בחירה. על מה שחי בכל אחד מאיתנו.
במהלך הקריאה, עברה לי מחשבה, הרי כל אחד מאיתנו חי בלולאת זמן משלו, כשכל יום דומה לקודמו, אותם האנשים, אותן הפעולות, אותו מקום, יום יום. ומלווים אותנו אותם הפחדים, לכל אחד שלו, אותה ריקנות. ורק העונות המתחלפות וההשתקפות המזדקנת במראה מזכירים לנו שאנחנו חיים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Hope
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

אם אזדהה עם שאר הביקורות המעורפלות של הספר הזה ואכתוב שהוא "מוזר", בלי לפרט את כוונותי, הרי שתרוצו לקנות את הספר כאשר המניע היחיד שלכם הוא סקרנות. כן, זה מה שקרה לי. לא שאני מתלונן, ספר לא רע בכלל. הוא באמת מוזר, אבל מוזר ברעיון שלו, בדרך המקורית להפליא של הסופר (הגאוני) לספר את הסיפור באופן שאינו כובל אותך לעלילה בשלשלאות, ובכל זאת נותן לך תחושת מתח והתעניינות. לא הפסקתי לפזול לכיוונו בעת פעילויות החול היומיומיות שלי. הדמויות יציבות, נאמנות לאופיין ובנויות יפה (אם כי מבלבלות מעט, וכמובן - משונות עד מאוד), הסיפור בנוי קטעים - קטעים, אך פרט זה אינו מונע מן העלילה להירקם, להתהוות ולזרום. להפך, הקטעים מתחברים ויוצרים עלילה משעשעת ומיוחדת. האופן שבו הסיפור מובא אל הקורא משאיר מקום רחב לדימיון, חרף העובדה הקובעת כי רוב הסצינות מומחשות בעזרת תמונות וינטג'. מבלי לחשוף פרטים נוספים, רק אומר שמאוד נהינתי, וגם אם היו טובים יותר, או שגרתיים יותר, אני ממליץ בחום!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Ortash
דירוג
3.0
לפני 12 שנים

“כל פעם מחדש, כאשר אני רואה את הכריכה של הספר-אני נגנבת. בטוח ספר מגניב. גם מעון, גם ילדה מרחפת ועו”