כמה ספרים כבר פגשתם, שהשבחים מאחורי הכריכה באמת מצדיקים את עצמם? אני מניחה שהם ספורים, ושהיום אפשר להגיע לפסגת ה"ניו יורק טיימס" בנקישת אצבע ועם לא מעט מזומנים.
בעיקר בספרות נוער נותנים לזלזל בעצמנו בגלל מיעוט הנוער שקורא, ומרבית הנוער בעלי "השכל בגרוש" שאפשר לפגוש בכל מקום. סופרים איכותיים באמת לרוב גם יכולות לא להיחשב כקולינס, קאשור או קלייר. אלא כמה מהסופרים עם הספרים הקטנים האלה שאף פעם לא נמכרים במבצעים, אלא נמצאים במדפים האלה ועולים את מלוא הכסף, ובמזל איכשהו תורגמו לעברית.
אבל, הספרים האלה גם באמת שווים את מלוא הכסף, אתם מבינים?

הייתי באמת מופתעת, לאור התקופה האחרונה והכעס שנטמן בי על ספרי פנטזיה. לא, לא ספרים, הסופרים, שמתדרדרים מרגע לרגע.
והנה בא הספר הזה, ואני בטוחה שרבים לא קראו אותו. הוא מקורי יותר, שונה יותר, שנון יותר, ונועז יותר. הדמויות בו יותר אנושיות, העלילה יפהפייה. לא סתם קוראים לסמנתה שאנון כמסומנת לקיי ג'יי רולינג החדשה.

קשה לי להסביר את העלילה, היא מפותלת ומאוד קשה להבנה. הכריכה מאחור תבלבל אתכם, ואולי תוכלו להיעזר בעמוד 505 כדי להבין מונחים. קשה מאוד להיכנס לתוך העולם הזה, אך הוא מרתק מעמודיו הראשונים.
אוכל רק להסביר קודם כל, שהספר הזה לוקח אותנו קדימה שלושים שנה לפחות, ומשבש את ההיסטוריה של מאה חמישים השנה האחרונות, עוד מימיי ג'ק המרטש.
הגיבורה הראשית היא פייג'. דמות כריזמטית ומעניינת, שונה לפי הפרמטרים האחרונים של גיבורה בת, אומנם היא מרדנית, אבל היא גסה מאוד, מקללת המון (מה שגרם לי לצחוק), היא הרבה יותר מחוספסת, לעומת הבנות האחרות, שהסופרות ניסו להראות גם את הצד הרך שלהן. פייג' גדלה בתנאים קשים עקב היותה מיוחדת. היא הייתה "רואה"; יכולת זאת שייכת לאנשים אקראיים במיוחד, בלי הרכב מיוחד של גנים. ה"רואים" הם בני אנוש בעליי יכולות רבות ומיוחדות; החל מקריאה בכפות יד אל רואי עתידות. מלאי של אפשרויות מיוחדות ומגוונות. אבל, האנשים האלה בזמנם בעלי דעות קדומות מורעלות כלפיהם. אנשים כמותם מוצאים להורג, לכל הידיעות, ואנשים מבלים הרבה זמן בסלידה מהם. לפני שהם מוצאים להורג, הם כמובן, נתפסים.
יום אחד פייג' נתפסת. הצפוי לא קרה ומזריקים לה סם, סם הזיות שגרם לה להיכשל בעת בריחה, היא מוצאת את עצמה במקום לא צפוי – אוקספורד, שנהרסה בסביבות שנות השמונים של המאה הקודמת, אם אני לא טועה. היא מוצאת את עצמה פונה למערכת שיעבוד של יצורים עילאיים בשם "רפאים", המשעבדים את ה"רואים" ובעלי בערך חיי נצח. הם ניזונים מהילות של "רואים", כמו שמסתבר מאוחר יותר. היא מגלה שדבר כזה קורה כל עשר שנים; מספר רפאים לוקחים רשות לשעבד את הרואים תחתיהם ומשתמשים בהם כחיילים ובלבד שיוכלו לפתח אותם מחוץ לעולם האנוש.
מפייג' נלקח שמה וניתן לה מספר "XX-59-40”, והיא נעמדת לרשות אחד הרפאים הבכירים ביותר במקום, “זיווג הדם", או, אם אתם מעדיפים, “הסוהר".

הספר הזה הוא כמו סם, אתה רוצה ממנו כמה שיותר לפרקים קצרים יותר ויותר, וככל שהפרק מתקצר אתה צריך לעוד ממנו. היו בו את כל המתכונים שהופכים לספר לנהדר – כתיבה מעולה, דמויות בנויות לעומק וטוב, בלתי הגזמות, בלי הרבה דרמות, רומנטיקה מועטת, לקראת סוף הספר, בלי משולשי אהבה, ושאר דברים שפשוט הפכו אותו לנהדר. מה שגם, הרעיון גאוני, למרות שמאוד קשה לקלוט אותו והוא מאוד מורכב. צריך לחלק אותו לגורמים בראש שלך ולנסות לפענח אותו עד הסוף. לפעמים יש כמה מונחים שקשה לזהות, אז בשביל זה יש לכם את עמוד 505, למרות שמאוד מסורבל לקרוא ספר ביחד עם מילון מונחים ולפיכך נאלצתי להישאר בחצי אי הבנה עד הסוף, למרות שנהניתי בכל מקרה והבנתי מה קורה שם למרות זאת.

קודם כל, לא שמתי לב בספר הנוכחי למחסור קיים, כי חוץ מטעויות הקלדה, שעליהן אני פוסחת, אני בדרך כלל מוצאת פגמים (“אבל...” “ועדיין...”, עזרים גדולים שלי לאחרונה). אבל כעיקרון אני מרוצה כל עוד הסופרים לא מכניסים מרי סו לשטח.

משהו שממש אהבתי הייתה הדרך המיוחדת של הסופרת לא להכניס אותי לדיכאון לאורך זמן. הדמות הראשית הייתה בלתי שבורה בעליל וחזקה מאוד, ולא התמרמרה על כמה שהיא מסכנה. וכשחושבים על זה, היו לה יופי של חיים, חוץ מהקטע המחתרתי, וחרם, אבל היא תמיד הייתה מרוצה, למרות שהחיים מעט גרמו לה להיות מחוספסת. אתם לא תראו אותה מדוכאת או עצובה למשך זמן, יותר זועמת ועצבנית. שהיא קיללה אנשים באמת צחקתי, כי היא הייתה כל כך פזיזה עד כדי כאב, אנושית עד כדי כאב. זה היה כל כך אמין, והיא התנהגה סוף סוף לא בשקילות ולא בהיגיון וזה היה בעקיפין כל כך הגיוני שזה אירוני.
מה שגם, הדמויות מסביב התנהגו באופן אנושי ולא שבור. אני מקווה שזה לא ייחודי לספר הראשון, אבל זה באמת השאיר עליי הרבה רושם.

עוד דבר שאהבתי בספר היא ההתייחסות אל פושעים כ...פושעים. כי למרות הכל ג'ייסון ימשיך להיות קרימינלי ואנוכי. זה מדהים כמה נחמד יכול להיות שפושע מאיים לחנוק אותך, פשוט מציאותי ונורמלי, והבה נמחא כף.

מה שעוד אהבתי בספר, היא הרומנטיקה. לרובנו ברור שהבחור היחיד שהיא יכולה להיות איתו הוא ה... (מנסה לא לעשות ספויילרים) הבחור ההוא, בסדר? מערכת היחסים שלהם הייתה נהדרת ומורכבת טוב.
אז הם לא התנפלו אחד על השני בנשיקות ובחיבוקים ברגע שהם נפגשו. מערכת היחסים שלהם (גם לא בתור זוג) הייתה קונפליקט. היא ממש כעסה עליו, הוא לא נתן לה סיבות לסמוך עליו וכעיקרון היה דיי מניאק. היא שנאה אותו לתקופה ארוכה, ואז, בום! משהו קרה. אני עדיין לא בטוחה מה, אבל הוא היה דמות שממש התאימה לקשר רומנטי, הוא היה מסתורי, ומצד שני מאוד מציאותי וקר. לא קר כמו ה"ילד רע", אלא כמו בן אדם (עם הדגש על המילה בן) נורמלי.
ובסופו של דבר, כשההגנות נשברו והם התנשקו בסערה (D:), כמו שכל העולם דרש, זה היה כל כך מרגש.

בספר הנהדר הזה יש הכל מהכל; אקשן, והמון, דרמה, מכות, בלגאנים, חוסר צדק, מרידות קטנות, מערכת שחיתות, גזענות, השפלה, וכעיקרון, אנושיות. במילים אחרות, כל מה שיכול לגרום לו להיות פשוט מצוין. הספר מצייר בצורה מדוקדקת עולם מציאותי מבחינת השקפות אנוש ונטיות הישרדותיות. הוא נהדר.
אז הכריכה לא מעוצבת בטוב טעם, אני חייבת להודות שזה נכון. והתקציר גורם לכם לחשוב "הממ, מה לעזאזל רוצים מהחיים האומללים שלי?”, אבל באמת שיש בו הרבה יותר, והוא מחושב, אינטליגנטי, והרבה יותר מושקע מספרי הנוער לאחרונה. אין את המשולשי אהבה הברורים להפליא, ואת כל הדרמות המתבגרות הלא קיימות.

הפעם, לשם שינוי, אני חייבת לציין את חוסר הזלזול באינטליגנציה המתבגרת. תודה לך, שנון, תדעי שלפחות אני מחכה להמשך (:

הסיבה שלקחתי את הספר הזה, היא שהוא היה ברשימת "צריך לקרוא מתישהו". והסיבה שהוא היה ברשימה הזאת, על אף הכריכה הלא אטרקטיבית, ועל אף השתפכויות בני נוער לעשרותיהם, היא שאלון המליץ. אני לא מסכימה עם אלון על הכל, אבל חוות הדעת שלו מנומקות מספיק, וטעמו מובהק מספיק, כדי שאקח המלצה שלו ברצינות.
( - רגע, את רומזת שאת שאר ההמלצות על הספר את לא לוקחת ברצינות?
- אני לא רומזת שום דבר. אני אומרת את זה במפורש)

תכירו את לונדון. לא לונדון של היום, אלא לונדון דיסטופית של עתיד כלשהו של עבר חלופי. מעבר לכך שהמציאות קשה וממושטרת, יש גם חלקים נרדפים יותר. פייג' מארני היא בת 19, והיא שיכת לחלקים הנרדפים יותר. פייג' היא "רואה", מה שאומר שיש לה חוש שישי הכרוך בצור זו או אחרת של ראיית הנסתר. ולכן פייג' נאלצת לחיות בשולי החוק, בכנופיית פשע. היא לא הופכת חלילה להיות מושחתת בגלל זה, אבל כן מקבלת תכונות המסייעות להישרדות כמו כוח פיזי, זריזות, ויכולת לחימה.

ובכן, מכירים את הקטע הזה בספרי פנטזיה שבו לא ברור אם ההמצאות הרבות הן עומק רב רבדים של עולם מורכב להפליא שמתגלה לקורא הסיפור בהדרגה, או שמא מדובר בגלגלי הצלה שצצים ברגע המתאים כדי להציל את הגיבור או את הסופר מעלילה שאחרת היתה תקועה לגמרי? אז ככה. הארי פוטר, למשל, מלא ב"גלגלי הצלה" כאלה. זה לא אומר שהם לא עתירי דמיון ומיוחדים מאוד, אבל הרבה מהם לא תוכננו מראש להיות שם. והארי פוטר עוד פרוש על פני שבעה ספרים.
(- רגע, מה, את משווה את "עונת העצמות" להארי פוטר? איך אפשר?
- בטח שאפשר. והארי פוטר מנצח בהשוואה הזאת)

בקושי הספקנו להתרגל למשטר של סאיון על כל המורכבות שלו, בעלי התפקידים השונים, הטכנולוגיות המצויות ועוד, וכבר פייג' עושה טעות קריטית, נחטפת ומגלה שכל הידוע לה על העולם עד כה הוא לא נכון. כי אם סאיון נראית רעה, הרי שיש מאחורי הקלעים מהויות רעות בהרבה. כמו מחנה השאול שאליו מובאת פייג' יחד עם עוד "רואים" כמותה במשלוח הנקרא "עונת העצמות עשרים". פייג' הופכת לשבויה של גזע חייזרים שתכונותיו אינם מוגדרות עד הסוף. גם תנאי הכליאה שלה אינם מוגדרים בצורה ברורה. היא תחת חסות חייזר, אבל יכולה להלך כרצונה. ולפעמים לא. לא נותנים לה לאכול ולשתות ולישון, ולפעמים דווקא כן. והיא אפילו מצליחה לפתח תסמונת שטוקהולם בזמן הזה, ולהתאהב בסוהר שלה.

למעשה, למרות החייזרים ושאר היצורים, והכוחות העל אנושיים, קצת קשה לי להגדיר אפילו את הספר כפנטזיה. באופן מסורתי יש בספרות הפנטזיה טוב ורע מובהקים, והעלילות נסובות על המאבק ביניהם. כאן לא ברור בכלל מה הוא הטוב. רוע יש למכביר, ודי ברור שפייג' היא "מהטובים", אולי כי היא אנושית. אבל לא ברור מי הם שאר הטובים, ועל מה המאבק בעצם. בנוסף פנטזיה טובה מספקת אלגוריה כלשהי לחיינו כאן. או לפחות תובנות בדבר דילמות שקיימות גם החיים הרגילים של אנשים רגילים. גם זה לא קורה בעונת העצמות.
(- יווו, טוב שלא הגזמת. מה אלגוריות באמצע החיים? כולה ספר, רק זקנים בני ארבעים יכולים לחפור ככה על אלגוריות.
- טוב, אז שאלתי גם את הנוער בבית. הבת שלי שבפעם האחרונה שבדקתי עוד לא היתה בת שמונה עשרה, מסכימה איתי)

וכמה מילים על פייג'. איזה יופי שיש גיבורה שהיא אישה, והיא חזקה, ולוחמת, ובעלת אינסטינקטים טובים, וגם חכמה ושנונה. נכון? אז זהו, שלא. פייג' חסרת אופי. יכול להיות שריבוי הפרטים על העולמות, ועל הדרגות השונות של רואי המסתורין, ובוודאי כל הזמן שנדרש לפיתוח רומן, מילאו חמש מאות ומשהו עמודים, עד שלא הותירו בהם מקום לפיתוח דמות קוהרנטית בעלת אופי מובהק, אבל התוצאה זהה. פייג' יותר מתגלגלת מאירוע לאירוע מאשר פועלת ומזיזה את העלילה בצורה אקטיבית. לא בהכל היא אשמה, כמובן, אבל התוצאה מאכזבת מאוד.

עכשיו, יכול להיות שכל הביקורת הזאת לא רלוונטית. הספר הוא במובהק חלק מסדרה, וטוענים כאן שהוא חלק מסדרה של שבעה ספרים (לא, בכלל לא קשור להארי פוטר). יתכן שברבות הספרים כללי העולמות החדשים יתבררו, תינתן מספיק פרשנות לכל מסדרי הרואים ומה הם מצליחים או לא מצליחים לראות, ופייג' תקבל את האופי שלה. הכל יתכן. אבל נראה לי שלא תהיה לי סבלנות לבדוק את זה. אה, ולסיום ציטוט מעצבן. "כל הסומים חולמים בגווני אפור". בתור מי שחולמת במגוון צבעים אני חייבת למחות על הקביעה המוזרה הזאת.

אני באמת לא מבינה למה כל כך הרבה אנשים אוהבים את הספר הזה.
אני שנאתי אותו. את הכל. (ויש לי את הזכות לשנוא ספר ולהביע את דעתי עליו- לכל אלו שישפטו אותי על כך שאני שונאת אותו. אז שוש.)
הדמות הראשית הייתה חסרת אופי, חסרת רגשות ופשוט מושלמת מדי. כל מה שעשתה היה אמיץ ומדהים ויוצא מין הכלל, הכוח שלה יוצא מין הכלל ובלה בלה בלה. די נמאס לי ממנה.
בשלב כלשהו בספר הזכירו את זה שפייג' חושבת שאין בה כלום חוץ מהדברים שמיוחדים בה, וחוץ מזה היא סתם כלי חסר אופי.
טוב, לפחות הסופרת מודה בזה.
ואני לא מבינה איך הסופרת ציפתה שאני אוהב את הספר עם דמות חסרת אופי.

והסוהר ההוא- שעד עכשיו אין לי מושג מה השם שלו- היה עוד נקודה חסרת תועלת בעלילה הלא מובנת והמבולגנת הזאת.
ספויילרים
אז בסוף הסוהר המשמו ופייג' מתנשקים משום מקום ומתוודים על אהבתם זה לזה.
זה היה ממש, אבל ממש- מטופש.
במהלך כל הספר לא הייתה ביניהם שום כימיה. רק שיחות חסרות תכלית ובלי שום רגשות בכלל. הם רק עשו ואמרו את מה שהם היו אמורים לעשות ולומר בשביל העלילה, אבל חוץ מזה כלום. רק אדישות.
אז זה נראה לי ממש מטופש שהסופרת מביאה משום מקום את האהבה הזאת שלהם. איפה היא הייתה כל הספר? למה רק עכשיו את מספרת לי שהם מאוהבים? כי בחיי שלא ידעתי.
סוף ספויילרים*

היו לי עוד סיבות לשנוא את הספר הזה. כתבת את כולם בזמן הקריאה וזה כמעט הגיעה למאה.
אבל אני לא אכתוב אותם. אין לי ממש כוח.
ספר מעצבן.

הספר הזה הבעיר לי את הפרגים ! (אחד מן המושגים המופלאים שבראה הסופרת המבריקה). יצאתי בהרגשה של מאוהבת. מה זה מאוהבת ?...
הוא שוכב אצלי בערך חודש, כשחברתי לעבודה בחנות הספרים מפצירה בי כל יום במשמרת, נו עוד לא קראת ?? את לא נורמלית את מפסידה חוויה על טבעית. בסופו של דבר, אמרתי נו טוב. ויש לי כרגע מחסום קריאה. הספר הזה פתח לי את כל הצ'אקרות כבר מהשורה הראשונה. לא יכולתי לעזוב אותו לרגע. הוא היה צמוד אליי במשך כמה ימים, ברעבתנות גמעתי אותו, טרפתי, ומצד שני, אלי אלי! לא רציתי שיגמר לעולם... אחד ספרי הפנטזיה הטובים ביותר שנתקלתי בהם.

הגיבורה ? בעלת כוחות על טבעיים, אבל הכוחות הטבעיים שלה ? מרוממים לא פחות, עקשנית, מרדנית, אמיצה, חזקה, טובת לב, חדת אבחנה, חכמה, סוחפת. לכל אורך הספר, ליוויתי אותו ברגעי הצחוק, רגעי הבכי, המשבר, הכאב, המרדפים, היא גם יודעת להילחם, כמו אריה! הייתי אומרת שזה ספר מתח עתידני משולב בפנטזיה, לא מן העולם הזה. תרתי משמע.

זהירות ספויילרים ****
פייג' היתה עובדת בעבודה "לא מכובדת", פריצה לנשמות של אנשים, על מנת "לגמור את החודש", אני יכולה להבין אותה, קשה להתקיים וחייבים פרנסה! באחת הפעמים, בעבודה שלה, משהו משתבש, היא נחטפת לעולם אחר. עולם בו שולטים יצורים לא אנושיים. היא נלכדת. נכלאת. ההרגשה הזאת, שאתם לא יכולים לנשום מבלי שקיבלתם רשות ? אז זהו. אם אי פעם חשבתם שאתם כלואים, באיזה מקום או סיטואציה מבלי היכולת לברוח - זה זה. פתאום, מישהו אחר "אחראי" לכם. אתם העבדים שלו. משרתים. איך יכולים להתהפך היוצרות ? יכולים ועוד איך. איכשהו ? נרקם קשר מיוחד בינה לבין השובה שלה, שהוא גם הארוס של מלכת העולם הזה, הרעה. המרשעת. התלאות שהיא עוברת, האנשים שהספיקה להכיר, נקשרה אליהם, ותוך שניות התאדו לה מול העיניים, בגלל גזע "הרפאים" הזה שמשחיתים כל דבר או בן אנוש שהם נתקלים בו, לא מפילים את רוחה. זה גם מסר יפה, אף פעם לא לוותר. בסופו של דבר, היא מתכננת מרד, כל בני האנוש הכלואים שם איתה, כולם פחדו במשך מאתיים שנה, והנה היא באה לשחרר את הג'יני מהבקבוק. והיא עושה את זה בגדול...

בסוף, היא איבדה את השובה שלה, כשברחה משם. אותו אחד שהבעיר לה את הפרגים :P כן נו, היה בניהם קטע :D ואני בדרך כלל לא מתלהבת מסדרות, כי הנה אני צריכה עכשיו לשבת ולחכות עד שהיא תוציא את הספר הבא, בשביל לדעת מה קורה. נו שוין. משהו טוב לצפות לו.

רוצו לקרוא!!!

• עלול להכיל ספויילרים, ראו הוזהרתםםםם >: •

פייג', גיבורת הסיפור, היא בסה"כ בת 19. היא פושעת שעובדת בעולם התחתון של לונדון. היא רואה, היא אל טבעית, ולמרות שלא היא בחרה בזאת, היא נקראת בוגדת. המשטר של סאיון מחפש בכל רגע אחרי בני מינה.
יום אחד פייג' חוזרת רק ללילה לבית אביה, ביום שלפני היא מותקפת על ידי שוטרים סמויים. פייג', מתוך אינסטינקט של רגע, חוצה את גבול היכולת שלה והורגת 2 אנשים. בלילה מגיע המשטר של סאיון לביתה במטרה לתקוף אותה ולהרוג אותה.
משם מתחילה העלילה להסתבך,
פייג' מגיעה לעולם שבו כל ההיררכיה שונה מעולמה הקודם, כאן הרפאים הם השולטים. כל השאר ? - לא ברמה גבוהה יותר מבעלי חיים.
הסוהר- המנטור שלה, האויב שלה , איך שלא תקראו לו, הוא זה שצריך להוביל אותה להיות אדומת מעיל - הדרגה הגבוה של בני האדם בעולם שם.
היא נאלצת לעבור מבחנים, לצפות בחבריה סובלים ולסבול בעצמה.
הספר הוא ספר מדהים, ללא ספק אחד מהפייבוריט שלי.
ולא סתם .
העולם ששאנון בנתה הוא עולם חדש לגמרי, לא מזכיר שום ספר שנראה עד היום.
פייג' היתה אנושית להפליא, היא לא הייתה חכמה או מתוחכמת מידיי, היא לא הייתה טיפשה מידיי, היא הייתה אולי פזיזה. זה כן. אבל אהבתי את זה, זה שעשע אותי ^_^
היו קטעים שהעציבו אותי ואפילו גרמו לכמה דמעות לבצבץ, אבל מנגד היו האמירות שגרמו לי לצחוק בקול ולהראות כמו פסיכית. O_0

העלילה מלאה בטלטלות, עליות ומורדות, אירועים ובכל רגע אפשרי הפתעות. הספר מתחיל בצורה קצת מסורבלת, הסופרת משתמשת בהמון מונחים שאני כמעט לגמרי בטוחה שלא ראיתם קודם ולכן בהתחלה קצת קשה להבין אותו (אלא אם כן אתם משננים את המילון בסוף הספר, מה שלא ידעתי שקיים כשהתחלתי לקרוא אותו -.-) בכל רגע של קריאה הקורא מגלה משהו חדש, עוד פרט, עוד חתיכה מהפאזל. וגם אם זה קצת מעצבן לזכור את המושגים האלו ולקשר ביניהם, זה משתלם. הפאזל יפהפה.

הרומנטיקה הייתה מאחת הטובות שקראתי, זה היה מדהים. זה היה מרגש. זה היה כל- כך יפה .
הסוף טיפה ביאס אותי וגרם לי לכעוס על העולם, אבל. הם כל כך חמודים.

תקראו את זה, אני מבטיחה שלא תתאכזבו.

הזהרת ספויילרים!!!!
קטע מהספר...
"הסוהר הידק סביבי את זרועותיו." כמה מוזר" הוא אמר,"שזה כל כך קשה".
בחנתי את פניו,עיניו היא אפלות." אתה לא בא" אמרתי.
"נכון?"
"נכון"-
אווקי אם חשבתי שסיום ספר לא יכול לגרום לי עצב הועמדתי על טעותי בסופו של עונת העצמות,
ושלא תבינו לא נכון הספר הוא אחד מהספרים הטובים ביותר שקראתי.
ועכשיו הסביר את עצמי טוב יותר,זה התחיל בכך שחברה שלי הביאה לי את הספר ואמרה שהוא ממש יפה ושאני צריכה לקרוא אותו ומי אני שאגיד לא לספר?!
בהתחלה(כמו ברוב הספרים שאני קוראת) התבלבלתי, אך מיד נשאבתי לתוך העלילה ולסיפור הכובש שאותו מגוללת פייג בת ה-19.
ככל שקראתי יותר כך התאהבתי בספר, בדמויות וב..סוהר-אהובי(טוב לא רק שלי חח), לא רציתי שהספר יסתיים (זה אחד החסרונות בספרים,שהם מסתיימים בסופו של דבר) אבל שמחתי שקראתי אותו ושסיימתי הספר פשוט כתוב בצורה יפה ומהנה לקריאה מומלץ בחום. ואם עוד לא הבנתם לא הספר העציב אותי זה פשוט משום שהוא נגמר.
אז אין הרבה מה להגיד חוץ מ...רוצו לקרוא מיד!!!!!

אמנם קשה למצוא ספר שמצדיק את השם הטוב שיצא לו, אבל הספר הזה בהחלט מצליח לעשות זאת.
קשה לתאר את הספר הזה. יש הרבה דברים שיכולים להרוס את העלילה, כי בספר כמו זה כל מילה עלולה להרוס את הנאת הקריאה, ולכן מי שרוצה לקחת את הביקורת הזאת בתור המלצה לא כדאי לו לקרוא אותה.
בכל אופן, אחרי שהזהרתי, אני מוכרחה לפרוק את דעתי על הספר- זה ספר מצויין, כמו שכבר ציינתי קודם. העלילה מתקדמת בקצב מתאים. לפעמים עלו לי בראש כמה דברים תמוהים, אבל אני מניחה שזה קשור לבעיות שלי יותר מאשר בנוגע לספר, ובכל זאת יש כמה דברים שאני יכולה לשים עליהם את האצבע. הספר עצמו בעל עלילה מצויינת ודמויות עמוקות, גם אם ישנן כמה דמויות שלא מפורט עליהן במיוחד אווירת המסתורין בסיפור מפצה על זה, גם אם מותחת במיוחד.
הדמות הראשית, פייג', מעט הפכפכה. העובדה הזאת גורמת לה להפתיע אותי ולהפוך אותה לצפוייה בו זמנית, כי ישנם הרבה מצבים שאפשר לחזות מה היא תעשה. קצת קשה לי להסביר את זה, אבל ככה אני מרגישה לגביה.
בנוגע לשאר הדמויות, זה מה שהכי הפריע לי. מנקודת מבטה של פייג' היא לא מכירה במיוחד את סביבתה, ולכן לא ידוע לה הרבה עליה. זה חבל, כי הדמויות הוא אחד הדברים החשובים ביותר בסיפור, והדבר עלול להרוס. בכל זאת - כמעט ולא ידוע דבר על שאר הדמויות, ואף על פייג' עצמה מתגלים פרטים נוספים רק לקראת סוף הספר. העלילה עצמה בנוייה היטב, ואין לי שום תלונות. הכתיבה מצויינת, ואהבתי את העובדה ששמות הפרקים נקבעו לפי שמות השירים של משורר שאני לא זוכרת את שמו כרגע.
בקצרה- זה ספר מדהים ומומלץ לקריאה, ואם אתם לא מוצאים אותו בספרייה ויש לכם הזדמנות לקנות אותו - בהחלט כדאי לכם. לא הצטערתי על שום דבר שקראתי בו, והצלחתי לגמוע את כולו ביומיים. אני בטוחה שכל קוראי הספר מצפים בקוצר רוח להמשך.

לא! לא! לא! אני קראתי את הספר לפנייך אנגל!!! אני סיימתי אותו ביום שישי וראיתי שאין אותו בארכיון והתייאשתי! ואני זה שביקש מ"סימניה" לשים את זה בארכיון!!! נו טוב, לפחות עכשיו אני יכול לדרג אותו, והנה זה מתחיל: אין ספור ביקורות טובות והשוואות ל"משחקי הרעב" (בדיעבד אני יכול להגיד שעונת העצמות פי שתיים יותר טוב ממשחקי הרעב) וה"יורשת" של רולינג (שאם לא שמתם לב, היה כתוב "רולינס" שזה בטח מין שילוב של רולינג וקולינס!
אז צאו מהאשליה חברים! זה לא סתם עוד ביקורות של חובבנים, כי זה ללא ספק אחד מ-15 הספרים האהובים עליי!!! (7 מהם הם ספרי "הארי פוטר"!). הוא מדהים. העולם ששאנון יצרה בסיפורה הוא אלים ואכזרי, אך למרות זאת יש בו אור בקצה המנהרה...
זה לא סתם עוד חיקוי של משחקי הרעב! ממש לא! זה עולם אחר. עולם שכל אחד היה רוצה לחוות אותו על בשרו על אף כל האכזריות שבו.

זהו עולם שבו יש את אלה ששולטים (הרפאים), את מי שנאלץ בניגוד לרצונו להשתתף במשחק, אך למרות זאת הוא מנסה להתנגד ובתמורה זוכה ליחס רע ומשפיל (צהובי המעיל) ואת אלה שנכנעים למשחק, משתפים פעולה עם האויב וזוכים ליחס טוב אך הם לא יודעים שהם חיים באשליה בעוד שהם לא יותר מ"משרתים" (אדומי המעיל)
באיזה צד אתם בוחרים, הא?


הדמות שאהבתי עוד מההתחלה היתה "הסוהר" והוא, כמו הספר לא אכזב אותי...

מומלץ לאלו שאהבו את משחקי הרעב ובני הנפילים (למרות שהוא יותר טוב משניהם ביחד!)

עצה לאלו שלא קראו את הספר: ההתחלה קצת לא מובנת, אך תמשיכו וזה שווה את המאמץ!



וזה חייב לעלות על המסך הגדול!!! אין מצב שלא!

אז תקראו. ביי!

הו. ספר מדהים.
אני כבר כמעט ויתרתי על כתיבת ביקורות (לא פלא, אני לא משהו בעניין) אבל הייתי חייבת לכתוב על זה. אז הנה אני פה כותבת לכם.
לכו. תקראו. את. הספר. הזה.
הוא כל כך טוב!!!!
העלילה מדהימה, הסופרת יוצרת היסטוריה חדשה בתוך העולם שלנו עם יצורים מוזרים ומטרידים כאחת (היי, היא משתמשת במילים מהשפה העברית כמו רפאים או אימים) והיא מספרת את זה כל כך טוב!!! הכתיבה נפלאה וסוחפת ומעניינית ומרגשת (הוי, אני כל כך נזהרת פה לא לכתוב ספויילרים ^~^) עם דמויות מדהימות ויפהפיות ואדירות וכל כך מעניינות שזה מדהים וזה אחד הספרים שהכי אהבתי לקרוא. באמת. תיאורים מדהימים (אזהרה! רוב הספר ידומיין לכם כמשהו אפור. וחום. ואפור. אה, ואולי גם קצת לבן וורוד וצהוב ואדום. אהממ טוניקות אהממ לא נורא, זה מעניין בכל זאת ^^) ו.... מפה!~~ הו, יש מפה לספר. רק אני פה אוהבת מפות? אני כל כך שמחה עד הגג כשיש מפות בספרים (אני מאלה שכמעט כל איזכור של מקום גורם לי להפוך דפים ולהסתכל במפה) וגם יש מילון מונחים באורך שלושה עמודים בערך. שזה אוסומי. אמרתי שאני אוהבת גם מילוני מונחים למיניהם? כן, ישבתי וקראתי את כל המונחים אחרי שגמרתי את הספר כי פשוט היה קשה לי כל כך להיפרד ממנו וקראתי כמעט כל מילה בשקיקה (חוץ מהחלק של התודות, מצאתי אותו די משעמם ~ אבל קראתי את חלקו או כולו, אני לא זוכרת).
בכל מקרה, זה ספר ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש שווה קריאה. אז תזיזו את עצמכם ותיקראו אותו. פנטזיה במיטבה! אה, וכתוב בכריכה מאחורה שזה הספר הראשון מבין שבעה ספרים בסדרה שעתידים לצאת! אז תתכוננו לעוד ספרים מדהימים ונדירים כאלו! (ובמקרה שלי, תתכוננו ותחסכו כסף כדי לקנות אותם אהממ אהממ).