כמה ספרים כבר פגשתם, שהשבחים מאחורי הכריכה באמת מצדיקים את עצמם? אני מניחה שהם ספורים, ושהיום אפשר להגיע לפסגת ה"ניו יורק טיימס" בנקישת אצבע ועם לא מעט מזומנים.
בעיקר בספרות נוער נותנים לזלזל בעצמנו בגלל מיעוט הנוער שקורא, ומרבית הנוער בעלי "השכל בגרוש" שאפשר לפגוש בכל מקום. סופרים איכותיים באמת לרוב גם יכולות לא להיחשב כקולינס, קאשור או קלייר. אלא כמה מהסופרים עם הספרים הקטנים האלה שאף פעם לא נמ

****




אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, אומרת הקלישאה החבוטה ממסכת אבות. אנשים בעלי חזות סתמית עשויים להסתיר מאחוריה נפש סוערת ואנרגטית, בעוד שיופי חיצוני מוחץ הוא לפעמים רק פאסאדה קלושה לאדם תפל וריקני.

אלא שמה לעשות, קלישאות ועצות לחיים לחוד ומציאות לחוד. כולנו מביטים סדרתיים בקנקנים, ונוטים להשליך הצידה קנקני חרס שאולי מלאים ביינות נפלאים ובכל זאת די במבט קצר מצידנו כדי לתייג אותם לנצח

אני מופתע שהביקורות על הספר הזה כל כך טובות.
כלומר, זה היה ספר די טוב, אבל כשגמרתי אותו הרגשתי שהספר פשוט מאכזב. ציפיתי לספר מרתק שגורם לקוות שהספר השני יתורגם לעברית כמה שיותר מהר (הספר הזה הוא הספר הראשון מתוך סדרה של 7 ספרים). אבל אני לא מבין איך ספר עם סוף כזה יבול להימשך כל כך הרבה. גם ככה <mark>סמנתה שאנון</mark> מתחה על פני 500 עמודים עלילה של 300 עמודים. בזמן שקראתי את הספר הייתי מתוח נורא. כל הזמן רצ

• עלול להכיל ספויילרים, ראו הוזהרתםםםם >: •

פייג', גיבורת הסיפור, היא בסה"כ בת 19. היא פושעת שעובדת בעולם התחתון של לונדון. היא רואה, היא אל טבעית, ולמרות שלא היא בחרה בזאת, היא נקראת בוגדת. המשטר של סאיון מחפש בכל רגע אחרי בני מינה.
יום אחד פייג' חוזרת רק ללילה לבית אביה, ביום שלפני היא מותקפת על ידי שוטרים סמויים. פייג', מתוך אינסטינקט של רגע, חוצה את גבול היכולת שלה והורגת 2 אנשים. בלילה מ

הסיבה שלקחתי את הספר הזה, היא שהוא היה ברשימת "צריך לקרוא מתישהו". והסיבה שהוא היה ברשימה הזאת, על אף הכריכה הלא אטרקטיבית, ועל אף השתפכויות בני נוער לעשרותיהם, היא שאלון המליץ. אני לא מסכימה עם אלון על הכל, אבל חוות הדעת שלו מנומקות מספיק, וטעמו מובהק מספיק, כדי שאקח המלצה שלו ברצינות.
( - רגע, את רומזת שאת שאר ההמלצות על הספר את לא לוקחת ברצינות?
- אני לא רומזת שום דבר. אני אומרת את זה במפור

אני באמת לא מבינה למה כל כך הרבה אנשים אוהבים את הספר הזה.
אני שנאתי אותו. את הכל. (ויש לי את הזכות לשנוא ספר ולהביע את דעתי עליו- לכל אלו שישפטו אותי על כך שאני שונאת אותו. אז שוש.)
הדמות הראשית הייתה חסרת אופי, חסרת רגשות ופשוט מושלמת מדי. כל מה שעשתה היה אמיץ ומדהים ויוצא מין הכלל, הכוח שלה יוצא מין הכלל ובלה בלה בלה. די נמאס לי ממנה.
בשלב כלשהו בספר הזכירו את זה שפייג' חושבת שאין בה כלום חו

הספר הזה הבעיר לי את הפרגים ! (אחד מן המושגים המופלאים שבראה הסופרת המבריקה). יצאתי בהרגשה של מאוהבת. מה זה מאוהבת ?...
הוא שוכב אצלי בערך חודש, כשחברתי לעבודה בחנות הספרים מפצירה בי כל יום במשמרת, נו עוד לא קראת ?? את לא נורמלית את מפסידה חוויה על טבעית. בסופו של דבר, אמרתי נו טוב. ויש לי כרגע מחסום קריאה. הספר הזה פתח לי את כל הצ'אקרות כבר מהשורה הראשונה. לא יכולתי לעזוב אותו לרגע. הוא היה צמוד

לא! לא! לא! אני קראתי את הספר לפנייך אנגל!!! אני סיימתי אותו ביום שישי וראיתי שאין אותו בארכיון והתייאשתי! ואני זה שביקש מ"סימניה" לשים את זה בארכיון!!! נו טוב, לפחות עכשיו אני יכול לדרג אותו, והנה זה מתחיל: אין ספור ביקורות טובות והשוואות ל"משחקי הרעב" (בדיעבד אני יכול להגיד שעונת העצמות פי שתיים יותר טוב ממשחקי הרעב) וה"יורשת" של רולינג (שאם לא שמתם לב, היה כתוב "רולינס" שזה בטח מין שילוב של רול

הזהרת ספויילרים!!!!
קטע מהספר...
"הסוהר הידק סביבי את זרועותיו." כמה מוזר" הוא אמר,"שזה כל כך קשה".
בחנתי את פניו,עיניו היא אפלות." אתה לא בא" אמרתי.
"נכון?"
"נכון"-
אווקי אם חשבתי שסיום ספר לא יכול לגרום לי עצב הועמדתי על טעותי בסופו של עונת העצמות,
ושלא תבינו לא נכון הספר הוא אחד מהספרים הטובים ביותר שקראתי.
ועכשיו הסביר את עצמי טוב יותר,זה התחיל בכך שחברה שלי הביאה לי את הספר ואמרה שהוא