יש ספר שמצאתי בספריית רחוב והוא מעין קטלוג או מדריך ליצירות מוזיקה סימפונית לאורך השנים שבהן התפתחה המוזיקה הזאת, כולל מדריך למונחים השונים, התייחסות למלחינים העיקריים, לרוח התקופה ולהשפעות הדדיות. כשהייתי מספר חודשים בחל"ת לקחתי את המדריך הזה ואת האתר youtube והתחלתי להאזין ליצירות על פי הסדר, שזה קצת כמו ללמוד לשחות בהתכתבות, אבל אולי משהו מפעפע בכל זאת. ואז הגעתי למוצרט וקצת הרמתי ידיים, וגם התחלתי עבודה חדשה וכל הפרוייקט נזנח. כל זה כדי לומר שההשכלה המוזיקלית שלי מאוד מאוד חסרה.

נוגה היא מוזיקאית. ולא סתם מוזיקאית, היא נבלנית, כלומר נגנית נבל, ועל אף שהיא נולדה בישראל, התחתנה בישראל, הוריה ואחיה גרים בארץ, נוגה מתגוררת בארנהם אשר בהולנד, כי שם מצאה תזמורת שיכולה להעסיק אותה ולהעמיד לרשותה נבל וגם לתת לה תפקידי נגינה משמעותיים על במה. אז נוגה היא בת ארבעים ושתיים, גרושה ללא ילדים, כלומר גרושה בגלל שלא רצתה ילדים, והיא גם גיבורת הספר. הסופר מעניק לה את הכינוי "ניצבת" ומי שמכיר את א"ב יהושע יודע שמקצועה של דמות והבחירה להעניק לדמות מסוימת את המקצוע המסוים היא לא סתמית ונושאת איתה משמעויות עמוקות ורבדים שונים. במובן העלילתי הפשוט, אביה של נוגה נפטר, אמה נשארה לבד בדירה בשכונה הירושלמית המתחרדת, ואחיה הצעיר חוני, זה הנושא בעול הטיפול בהורה בודד ומבוגר, מנסה להעביר את האם לדיור מוגן סמוך אליו בתל אביב. האם מוכנה לעשות תקופת ניסיון כדי להרגיש איך זה, וכאן נכנסים פיתולי נדלן משפחתיים: הדירה בדי מפתח, החתום עליה הוא האב המנוח ואם האם עוזבת את הדירה ולו לתקופת ניסיון היא כבר לא תוכל לחזור. כך שנוגה הוזעקה על תקן שומרת בית, לקחה חל"ת מתזמורת ארנהיים, השביעה אותם שלא ינגנו שום יצירות לנבל בהעדרה, ובאה לארץ, לגור בדירה הירושלמית. כדי להתפרנס מסדר לה חוני חלטורות קטנות בתור ניצבת בהפקות, בסרטים ובסדרות בארץ.

הדירה ישנה וחורקת, השכנים החרדים מוזרים, ויש גם פלישות לבית פה ושם בחסות הטלוויזיה המהווה פיתוי גדול מדי לנכדי השכנים. עם כל זה נוגה מתמודדת, בעודה נמצאת בתפקיד הנוח והנעים של ניצבת, כלומר זאת שעצם נוכחותה חשובה, בלי שיש צורך שתעשה איזה דבר. כמו צקורו גיבורו של מורקמי המתכנן תחנות רכבת אך מעולם לא נוסע עליהם, כך נוגה, שבחו"ל רבים אוהבים לקרוא לה "ונוס", נהנית מתפקיד הצופה מהצד.

בסקירה על הספר "הכלה המשחררת" מניתי מספר מאפיינים לרומן ישראלי: "הוא יעסוק בסכסוך הישראלי-ערבי, יעשה את זזה בלי סאבטקסט, יתעקש להכניס אלגוריות אבל גם להסביר אותן כדי שחלילה הקורא לא יפספס, והוא יתעסק במשפחה המורחבת, קרי יחסי אחים בוגרים, גיסים, גיסים לשעבר, אחיינים, הורים ודודים מזדקנים, בני דודים מדרגה שניה ומחותנים. אם סופר אמריקאי פותר בעיות של מערכות יחסים ברומן בכך שהוא יוצר גיבור שהוא בן יחיד ואז הורג לו את שני ההורים, סופר ישראלי לא יעז לעשות דבר כזה, להיפך. הוא יעורר קרובי משפחה נידחתם מתרדמתם ויזמין אותם בשמחה אל תוך העלילה". אז כאן אין הרבה מהסכסוך הערבי ישראלי, אבל יש עיסוק בענייני דת, ירושלים המתחרדת, מפגש עם ערבים בעיר העתיקה, ומנגד בהולנד פגישה עם הנוצרים ועם מהגרים מוסלמיים. יש עיסוק ביחסי משפחה - נוגה וחוני האחים הבוגרים, יש גם עניין רב-דורי מול האם ההולכת ומזקנת ומול הסירוב של נוגה להביא לעולם נכדים שישמחו את האב והאם בזקנותם. כרגיל אצל א"ב יהושע יש סימליות שנדחפת חזק לגרון ולכן נוגה, הלא היא ונוס, מתעמתת עם הגרוש שלה, זה שכבר התחתן בשנית והוליד ילדים ועדיין שרוי באהבתו אותה ורוצה ילד ממנה. ויש גם עיסוק גדול ביצירות מוזיקליות שאותן כאמור אני לא ממש מבינה. יש גם טיולים סהרוריים על גבול החלום או הסיוט שמובילים את הגיבור להבנה טובה יותר של עצמו ומעשיו, ויש המון המון תיאורי ירושלים, שאותם אני אוהבת כמובן מאוד, כי אני מכירה את העיר והם מהדהדים לי נכון.

גם לא הכל הגיוני או ברור עד הסוף. נוגה בת הארבעים ושתיים מתוארת כמי שכבר עברה מנופאוזה, והווסת המגיעה לקראת סוף הספר (סליחה על הקלקלן) מתוארת כהפתעה גמורה, אבל נשים בנות ארבעים ושתיים ולפעמים גם בנות חמישים ושתיים עדיין מקבלות וסת גם אם לא באופן שגרתי וסדור. האם עוסקת בסיפור האלהוריות של הבת, אבל חישוב גיל האם, שבעים וחמש, אל מול גיל ביתה הבכורה, רומז שגם היא לא מיהרה בהבאת ילדים לעולם. בראשית שנות השבעים של המאה שעברה לידה בגיל שלושים ושלוש, ואחר כך לידה שניה בסמוך לגיל ארבעים היו תופעה נדירה ולא עברו כשגרה רגילה של מה שנשים רגילות עושות. בזמנו בראשית שנות האלפיים נהגתי לקרוא רבות בפורום "נשים שלא רוצות ילדים" ששינה את שמו אחר כך לאלהוריות ואלהוריים, ואני חייבת להגיד שיהושע לא מאוד נכנס לעומק נפשה של ישראלית שמחליטה שלא ללדת. הטיעונים בדרך כלל עמוקים ונפתלים בהרבה מטיעון קריירה כזה או אחר.

הספר הזה נכנס לקטיגוריה של סטונר, של צקורו טזאקי, של התפסן בשדה השיפון, אנשים משעממים ומשמימים שעומדים בצד החיים וגם אם טובלים בהם את קצה הרגל, לא נכנסים עם כל גופם אל עומק געש החיים. איכשהו יצא לי לקרוא באותו שבוע שני ספרים כאלה, אבל הספר הזה הרבה הרבה פחות טוב מספרו של מורקמי.

ניצבת הוא קשקושון. אם יש לכם משהו דחוף יותר לעשות, זה כל מה שאתם צריכים לדעת. אם אתם סקרנים, השארו אתי.
א. ב. יהושע אולי יודע לכתוב, אבל זה לא משכנע. כאן הוא מספר לנו על אחת נוגה בת 42 (איילת זורר בסרט שיהיה), שהיא נבלנית הולנדית. משום קריירה זו היא ויתרה על הבאת ילדים ובעלה לשעבר אוריה (נתן דטנר או אלון נוימן, אני לא סגור, בסרט שיהיה. צריך אודישן) ויתר עליה בגלל עובדה זו. הוא לא היה מוכן לוותר על ילד, אז הוא עזב.
יום אחד היא מקבלת טלפון מאחיה חוני (אורי פפר בסרט שיהיה). הוא משכנע אותה לבוא לישראל לשלושה חודשים ממאי והלאה, שאז מתפנה דירה בתל אביב בדיור מוגן, ושם הסכימו לתת לאמם (ליא קניג נפלה באודישן, מבוגרת מדי) שלושה חודשי ניסיון חינם. חוני מקווה שהאם תעזוב סוף סוף את ירושלים, את השכונה המתחרדת, ותעבור קרוב עליו. נוגה תגור בינתיים בירושלים.
והנה נוגה מגיעה. האח חוני דואג לה לתפקידי ניצבת בסרטים ופרסומות, שלא תשתעמם ואף תקבל קצת כסף, והשיא בהצגה כרמן למרגלות מצדה. עד כאן להבלות שבסיפור ומעתה לטפשות. הניצבות מביאה את נוגה למצבים קומיים, בהם בעלה לשעבר מצליח להגיע לאתר סגור ולדבר עם נוגה, אחרי ששמע במצדה מחוני שהיא בארץ. בסוף הוא גם מגיע לבית בירושלים ומתעמת איתה. בסיפור גם ילדים חרדיים המצליחים להיכנס לדירה ולצפות בטלוויזיה האסורה עליהם, נוגה אף קונה שוט אימתני לגרשם, ובחזרה להולנד יש טוויסט אדום מדם המחזיר את הסיכויים ל... תקראו, ולמה תטרחו, ותבינו.
הקשקוש הזה לא מצליח לרגע להתרומם לדרגת קשקוש משובח, שלכבודו נכתבים לפעמים אפילו ספרי מופת. הסיפור הזה הוא סתם סיפור וסתם בזבוז זמן.
א. ב. יהושע בהחלט עבר את שיאו. לא קראתי את המנהרה, לא בטוח שאטרח. איש לא העז לומר לו שהספר הזה לגמרי מיותר.

זה הספר הראשון(והאחרון) של א.ב. יהושוע שאני קוראת וזה בהחלט ברמה של דניאלה סטיל. גיבורת הספר נוגה מעצבנת ברמות, כל העלילה היא בעצם על כלום, שבמרכז שלה שאלה למה נוגה לא ילדה ילדים "להורים שלה ולבעלה".בנוסף יש הרבה סיפורים מייגעים על מוזיקה קלאסית, הרי נוגה נבלנית(אוקיי..) ושאר דברים הזויים-כן, כמובן אמא שלה בת 75, אבל בריאה לגמרי ואיתנה ואבא מת מות צדיקים שעל זה כולם שמחים ולא בכו בהלוויה, ונוגה התקבלה לתזמורת הולנדית, ובעלה נזכר בה עשר שנים אחרי שניתקו קשר, כי הוא כל כך אוהב אותה ותובע ילד שלא ילדה לו, וכמובן היא מקבלת תפקיד של ניצבת(סתם לעמוד ולאכול ארוחות בחינם) מאח שלה, בלה-בלה, ובסוף היא מקבלת מחזור אחרי שהוא כבר נפסק כי היא כנראה בכל זאת תלד ילד ותממש את הפוטניציאל הנשי שלה במקום להיות ניצבת. כמה שטויות חמוצות בספר אחד וזה עוד "סופר שיודע לכתוב".
הדבר המעניין היחיד שבספר שנכתב ב-2014 ולא אי שם כשלא הייתה מודעות להטרדות מיניות ופדופיליה, זה שגברת נוגה הנבלנית מטרידה מינית את חבר של אבא וממששת אותו כשהוא בא לתקן לה את הדלת, שהיא בטוחה שכולם מתפעלים מהיופי שלה ומתכננת איך היא תשכב עם חרדי נשוי , אבל השיא הוא רגע בו נוגה רוחצת באמבטיה ילד חרדי מפגר בן 10 כשהוא ערום וגם היא ערומה, וגם כשהיא קונה שוט אמיתי כדי להצליף בילדים שמתגנבים לדירה שלה...מה לעזאזל עובר בראש של א.ב. יהושוע? מאמצע הספר ההתעסקות היא רק בדיאלוגים משעממים ושיחות יחסינו לאן...

ניצבת , נקרא בהנאה מרובה. הרגשתי כאילו הוא עוטף אותי בפלומת נוצות נעימה. לדעתי ניתן ליהנות ממנו מבלי להתפלפל ולהתעמק בסמלים אשר פוזרו ביצירה.
ברובו הוא עוסק במערכות יחסים בין הדמויות הראשיות, המתוארות על רק נופים אנושיים ועירוניים.
נוגה נבלנית הבוחרת לא ללדת ילדים , גורמת לקרע עקב החלטה זו בנישואיה ולמתיחות ומשקעים ביחסיה עם הוריה. היא מתגוררת בהולנד, אמה גרה בדיור מוגן בירושלים, אחיה נשוי , מתגורר בתל אביב מנסה לגורם לאמו להעתיק את הדיור המוגן מירושלים לתל אביב. אמה מסכימה לעבור לתל אביב לדיור מוגן לתקופת ניסיון של שלושה חודשים. נוגה נקראת להפסיק את הופעותיה ולהגיע לארץ ולהתגורר בירושלים לתקופת הניסיון.

בתקופת הניסיון, למדים על מערכות היחסים שהיו בעבר בין הילדים להורים, מערכות היחסים בהווה עם בני הזוג ועל הסביבה העוטפת את הדמויות.
בהנאה מרובה האזנתי לספר.

מהנה ומומלץ.

החדש של אברהם ב. יהושע הוא קודם כל החדש של אברהם ב. יהושע. ספרים חדשים של סופרים גדולים נוהגים להיות קודם כל הספרים החדשים של הסופרים הגדולים. כך זה היה תמיד, תשאלו את אורלי קסטל-בלום. ובכל זאת יש משהו משחרר בקריאת הספר לפני שמגיעות הביקורות וטבלאות רבי המכר. כי גם כשהספר הוא הספר החדש של אברהם ב. יהושע יש מרווח כזה, קצר מאוד, בו אפשר לקרוא אותו כמו שקוראים כל ספר לשם הספר ולא מתוך תאוות המעריץ. כך קראתי את הספר הזה: בשלווה יחסית, ודווקא לא מפני שרציתי... הספר הכריח אותי. בהמשך אגיד עליו עוד דברים אבל מעל הכל 'ניצבת' הוא ספר נעים ומושך לקריאה ויש בו יותר מרגע אחד של משב אוויר סתווי, מרענן שכזה.

יאמר לזכותו של הספר שגם הסיפור שלו אינו גדול מהחיים. נגה היא גרושה בת ארבעים ושתיים, נבלנית בתזמורת סימפונית בהולנד. היא גרושה כי היא לא רצתה להביא ילדים ובעלה רצה. היא נבלנית בתזמורת סימפונית בהולנד כי בארץ היא לא התקבלה. היא חוזרת לביקור בארץ של שלושה חודשים כדי לשמור על דירת אמה בירושלים בזמן שהאם מתנסה בדיור מוגן. בינתיים היא מחלטרת כניצבת בסרטים ואופרות ופרסומות, מעבירה את הזמן.

אלא שדבר אחד לא נעים קרה פה והדבר הוא אברהם ב. יהושע. כן, דווקא הוא, הגדול. ולא סתם גדול, אלא סופר שהתחלתי לעקוב אחריו רק בזכות הקריאה ב'גירושים מאוחרים' שהיה מפגן מרהיב של טכניקות סיפור וקולות שונים ומגוונים. ודווקא הוא חוטא פתאום, בהפתעה גמורה, בחטא המונוטוניות. ולא סתם מונוטוניות אלא מונוטוניות מתפייטת. ולא סתם התפייטות אלא התפייטות מפוצצת סימבוליקה. ואין סימבוליקה נוראה יותר מסימבוליקה ספרותית, אקדמאית. במילים אחרות: הדמויות כולן מדברות בשפתו של המספר, וכשהם לא מדברים קורים דברים שמטרתם העיקרית, לדעתי, היא לרצות את החוגים לספרות. אבל פשעים של א.ב. לא נגמרים פה – הוא גם מתעקש לחוות דעה על עניינים לא לו. כלומר: איש בלי רחם קובע כיצד יש להשתמש בו, כאילו יש לעניין הבאת הילדים איזה מדריך למשתמש.

בהתחלה התעצבנתי עליו, על א.ב. על החוצפה והיומרה שלו. למרות הסיפור הנעים הרגשתי שהוא עוד יהרוס לי. אך להפתעתי קרה דבר שלא רואים כל יום: נגה התמרדה נגדו. אין לי עוד הרבה לתאר את זה. נגה קמה נגד הסופר שכתב אותה. אני בטוח שהוא לא התכוון שזה יקרה, שרבות ממערכות הדימויים נועדו לכבול אותה למקומה, ששפתה הלא ייחודית – המתפייטת באותה מידה בה מתפייטות כל הדמויות האחרות – נועדה למנוע את התבדלותה. אבל איכשהו היא הצליחה. היא קמה נגד האקדמיה, נגד קווי העלילה, נגד הנימוקים האקדמאיים והפוליטיים לסירובה להביא ילדים (יש לה נימוק משל עצמה, מצמרר ומשכנע). היא כל כך עזה בנינוחותה, כל כך רעננה בגישתה הנונשלנטית אל העולם, כל כך לא מעצבנת כשהיא מגלה עקשנות בלתי מתפשרת. קשה שלא לאהוב אותה או לשכוח אותה. כדאי לקרוא ולו בשביל ההיכרות איתה.

הסיפור ממשיך למקומות מפתיעים ולאורך כל הדרך לא רציתי להוריד את העין מנגה ומהדרך שהיא עושה בתוך הסיפור. בסוף, אגב, המרד מוכרע והיא המנצחת: אין איך להסביר את הסיום היפה, המרגש, שמגיע פתאום חוץ מאשר מתנה מהסופר המובס. איכשהו אמרתי 'בראבו' עם הסיום הזה, וכל הספקות שהיו לי באשר לדמות שעל הכריכה נמוגו: זוהי נוגה, הניצבת שמרדה, שהבינה: "אין לה ברירה אלא לביים ולהפיק את עצמה ולכתוב לעצמה טקסט". וכך עשתה.

את רוב הספרים שאני קונה, אני קונה בחנויות יד שנייה. הדבר מספק לי המון חיוכים ברגעים רומנטיים ונפלאים, כשאני פותחת בעמוד הראשון ורואה רישומים כמו "שייך לפלורה, דצמבר 1982", או "לנינה אהובתי, שלך לעד, אפרים, חיפה 1979". דווקא הפעם, קניתי עותק יחסית חדש, כמעט לבן בוהק, של ספר שמלכתחילה נכתב ב-2014, וכשפתחתי אותו התרגשתי לגלות שכתוב בעמוד הראשון, בדיו כחול נובע -

"לציפי, בברכה, א.ב יהושע".

אז גרופית אני לא, רק קצת רומנטיקנית, והחוויה הזו גרמה לי לגשת מחויכת אל הספר, שמתאר את קורותיה של נוגה - מוזיקאית, מנגנת בנבל, גרושה בת 42 ללא ילדים המתגוררת בהולנד - פחות או יותר בשלושה חודשים בהם היא מוצבת בדירת אמה בירושלים לבקשת אחיה, כשזו עוברת לדיור מוגן בתל-אביב לתקופת ניסיון. כדי להעביר את זמנה ולהרוויח את לחמה בתקופת שהותה בארץ, היא גם מחלטרת כניצבת בסרטים שונים וכמובן - מתעוררים לחיים אישיוז מהעבר הרחוק והפחות רחוק, שסובבים סביב אימהותה (או אי אימהותה), יחסיה עם בעלה לשעבר, עם אמה, עם אחיה ועם הנגינה שזורמת בדמה והיא-לה הרבה מעבר למקצוע.

אין מה להגיד - א.ב יהושע יודע לכתוב. הוא כותב פשוט, ציורי, זורם וקולח, ובעיקר - הוא עושה חשק לנתח יותר מאשר לסקור. הוא משקיע במוטיבים, בסמלים, במגוון רבדים ומשמעויות על גבי ספר של 300 עמודים כאילו היה סיפור קצר שמופיע בתכנית הלימודים בספרות. אחרי קריאה של כמה וכמה ספרים שלו, ברור שכשהוא אומר "מאהב", הוא מקפל בתוך התואר הזה אינספור משמעויות שיופיעו באינספור ביטויים לאורך היצירה; כשהוא בוחר להגיד "משאבי אנוש" ומתפלפל בבחירה לעומת "כוח אדם" - סמכו עליו שזה לא במקרה. גם כאן, נוגה היא "ניצבת" בכל כך הרבה מובנים, קונקרטיים וסמליים, וכמובן שלא רק היא אלא פנים נוספות ורבות בספר. כאמור, עושה חשק לנתח לאורך ולרוחב את המטאפורות ואת ההקבלות ואת המשמעות של הנגינה ושל האימהות, ואת מקומה של ירושלים והשיבה אליה או הבחירה בה במציאות חרדית חונקת וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה.

כיף לנתח, אבל פחות כיף לקרוא. למרות הקריאה הזורמת והנעימה, לא הרגשתי שיש בו בשורה. הוא לא ריגש אותי באמת, והמלל גדוש בכל זאת בתיאורים ארוכים, לעתים מייגעים, של קונצרטים ויצירות מוזיקליות שלגמרי לא בבושה אני מודה שאין לי צל של מושג או הבנה בהן. יתכן שמלומדים ממני בענייני מוזיקה קלאסית ייטיבו לראות את הצימוד בין הקצב והההתפתחות המוזיקלית לאורך העלילה, לבין המתחולל בנפשה ובחייה של נוגה, אבל ממני - לצערי - זה נבצר, ולכן גם העיב על חווית הקריאה שלי. יש לציין שבניגוד לדפוס הכמעט-קלאסי של "התחיל צולע אבל השתפר", כאן דווקא הרגשתי שהשליש הראשון היה החזק ביותר, המרגש ביותר והאמין ביותר, ולאט לאט הסיפור הפך פחות אמין, כמעט קיטשי, טיפה מייגע, והדיאלוגים נעשו לי קצת תמוהים ומאכזבים.

בסך הכל - הוא בסדר. קשה לי להגיד שהוא לא מומלץ, או שאפשר לוותר עליו (תודה לך, ציפי, באשר תהיי, על שמסרת אותו לחנות האהובה עליי), אבל בהחלט יש טובים ממנו.

אימה של נוגה התאלמנה ונותרה לגור לבדה בדירה בדמי מפתח בלב שכונה מתחרדת בירושלים. אחיה של נוגה גר בתל אביב ומצליח לשכנע את האם לעבור לגור לניסיון לשלושה חודשים בבית דיור מוגן קרוב אליו. האם חוששת שאם תשאיר את הדירה בירושלים ריקה יצליח עורך הדין של הבעלים להוכיח שעזבה את הדירה ולהשיבה לידי הבעלים. כדי להרגיע את האם החרדה לאבד את דירתה מוזמנת נוגה, נגנית נבל בתזמורת מצליחה בהולנד, לגור בבית ההורים בזמן שהאם בוחנת את אפשרות המגורים בבית הדיור המוגן. כדי שנוגה לא תשתעמם בזמן שהותה בארץ מסדר לה אחיה עבודה כניצבת בסרטים.

הספר מצליח לעניין לפרקים, אבל לא ממש. הדמות של נוגה פשוט לא מעניינת מספיק ולא מעוררת הזדהות. היא יוצרת תחושה של אישיות אגוצנטרית העסוקה בעצמה בלבד ומתקשה לגלות אמפתיה לזולת, והיות שכל הספר ממוקד בה - הדמות הלא נעימה שלה משפיעה על כל הספר. דמויות אחרות מסתובבות סביבה לא פתורות - אוריה שממנו התגרשה, שהקים משפחה עם אישה דומה לה אך נראה שעדיין מרגיש קשור אליה, המשפחה החרדית שחיה בבניין מגוריה של אימה וילדיהם, חברו של האב המנוח, השופט בדימוס - דמויות שאפשר היה לפתח אותן יותר, ודווקא הן מעוררות עניין רב יותר.

הציור על הכריכה, המרמז אולי על אפשרות הילד שהוחמצה, יפה במיוחד.

ב. יהושע לקח שני נושאים יומיומים והביא אותם לדיון מענין. האחד, האם יטיב עם האם האלמנה להשאר בביתה בירושלים, בדירה מאד ישנה ובשכונה שהתחרדה או לעבור לבית אבות מודרני בתל אביב בסביבה חדשה עם אנשים לא מוכרים. איזה מהפתרונות יטיב עם ילדיה וניגוד האינטרסים של הבן מול הבת מול האם. דיון כזה מתרחש כיום ברבים מהבתים בישראל כאשר דור מקימי המדינה ודור הביבי בום מזדקן. הדיון השני הוא על סרובה של נוגה נגנית נבל בתזמורת הולנדית, להביא ילדים בכדי לא לותר על הקרירה. תוך כדי הסיפור מתגלים כעסים של ההורים והאח להחלטה זו ומצד שני יש תחושה שהסיפוק שנותנת הנגינה לנגה לא ממלא יעודו. כל סיפורי הניצבות הן רקע להתלבטויות אלו.

ספר מומלץ קריא מענין הבעיה שהכריכה מכוערת בעיני, אינה קשורה לספר וגרמה לי היסוס אם לקרוא אותו.

נ י צ ב ת - א.ב. יהושע – The Extra

סופר יכול לכתוב על כל נושא, בין אם הנושא קרוב לליבו, בין אם הוא חלק מעיסוקיו או מעיסוק המקורבים אליו. סופר יכול לכתוב הכול גם כשאינו בקיא בנושא, אלא אם עושה מחקר מעמיק ולומד את כל הניואנסים החשובים לשלמות הכתיבה. אך השאלה, אם כתיבתו משכנעת את הקורא באמיתות הדברים ואם הקורא נסחף ונהנה בעת הקריאה מתחילתה ועד סופה.

האם הסופר א.ב. יהושע נגן תזמורת? האם הסופר מנגן על נבל או כלי מיתר אחר? או שמא אחד ממקורביו מנגן על נבל? ייתכן מאוד שהסופר אינו נגן תזמורת ואינו מנגן על כלי כל שהוא, אך ייתכן מאוד שהוא חובב מוסיקה קלאסית ומכיר היטב יצירות שונות, ביניהם מכיר ואוהב את דבוסי. לדעתי, גם אם הסופר אינו מקורב לכל הנ"ל, אך ערך מחקר מעמיק וגרם לקורא, במקרה זו אני, להרגיש שהוא זורם עם התוכן, חש את המוסיקה ונסחף עד סוף הקריאה. ומכאן המסקנה האישית שלי שא.ב. יהושע הינו סופר טוב.

אהבתי את משפטיו של הסופר המלווים בחוש הומור דק: "על הגבעה ניצבת עגלונת בעלת שני גלגלים בלבד, ואליה רתום חמור קשיש, שמהרהר על מצב העולם".

ואלה החכמים: "... ועל פניו מפציע חיוך מפותל, מתחטא, מתנצל על כוחה הנורא של אהבה עתיקה."

..."כמו שלפעמים אני עולה לך בין התווים כשאת מאזינה לנגינה של אחרים... וגם אני כמוך משחזר אותך לפעמים בדמיון."

"אבל כל זה מעיד שאישה בשבילו היא נזר הבריאה, מטרה נצחית נחשקת ואהובה וחשובה גם כשהיא לא יפה ולא צעירה. היא תכלית האמנות, שסוגדת לה."

ומה בקשר לנושא המוסיקה: "זאת מוסיקה שמחייבת דיוק מיוחד (דביסי). היא לא קלה ולא פשוטה. עולם הרמוני מורכב וחלומי, סולמות של טונים שלמים, קטעים בלי טונאליות ממשית, אלא רק של מעברים מנצנצים. גם החזרתיות שלו לא מנחמת."

"החזרה נפתחת בסימפוניה מספר עשרים ושש בדו מינור של היידן, סימפוניה דרמטית וסוערת, שהרכב מצומצם של מיטב נגני התזמורת מבצע בהתלהבות דייקנית..."

"וכך, בשיתוף ובדיאלוג, בשתי ידיים מהירות, בלחיצה מדויקת ומהירה על הדוושות, מצליחים שניהם זה ליד זה להעניק למוסיקה של דביסי את יללת הרוח ונצנוץ הגלים, שמבהירים לכלי המיתר והנשיפה, ובעקבותיהם גם לכלי ההקשה, שאכן במרחבי ים אמיתי הם שטים ונסחפים עתה."

"הוא מאפשר לתזמורת לנווט את המנצח שלה, ששט לו בודד בסירת מפרש קלה, בוטח במוסיקה שלא תטביע אותו ולא תתנכל לו, אלא תנחית אותו שלם בחוף תשוקותיו."

קראתי, נהניתי ונסחפתי מכתיבה רהוטה, הכתובה במשפטים שבעל ניסיון בכתיבה מעלה אותם על הניר.

ספרו הראשון של א.ב. יהושע – מולכו – יצא לאור בשנת 1987 ואחריו פרסם עוד עשרה ספרים, כולל "ניצבת".